כשקראתי את דבריו של הרב הראל חשבתי שמן הראוי לברך "שהחיינו" על פרסום רשימתו באתר.

בתור מי שהיה שותף לניצנים הראשונים של המאבק ההומולסבי הדתי לפני שנים ממש לא רבות, אני יכול לומר שחלומותנו הפרועים ביותר התגשמו הרבה מעבר למה שציפינו. אז, בימי החושך הרחוקים טרם בואה של חברותא לאוויר העולם, ציפינו וייחלנו ליום שבו רב ליברלי במיוחד בציונות הדתית יסכים להודות שאנו אכן קיימים ולא סתם הִשחתנו את דרכנו ואת מידותינו מרוע לב. ציפינו למי שיעז להשׂיח לעולם את מצוקתנו הרבּה ואת רצונם של אחדים מאתנו לשים את נפשם בכפם, כדי שאנשים יבינו כי פיקוח נפש יש בדבר. וכמעט מעבר לציפיותנו הייתה האפשרות שנראיתה כה רחוקה – שיבוא רב בישראל ופשוט יחבק אותנו, בלי מציאת "פתרון" – אלא פשוט יחבק בחום ובאהבה.

עברו להן שנים מספר. ואלו הדברים שכותב לנו לא רב רפורמי, לא ליברל גדול ו"דתי מחמד" מקצועי, אלא הרב ה"הומופוב" אהרלה הראל:

"יש הומואים דתיים. זו עובדה. הרבה. לא אחד ולא שניים, אלא הרבה יותר ממה שהרוב חושבים. קשה להם, הם נמצאים במלכוד בלתי פתיר… קושי זה מביא רבים מהם לעבר פי פחת, מחשבות אובדניות (ואף מימוש שלהן), דיכאון קליני, עצבות מתמדת"

"הלוואי והייתי יכול לעמוד לידכם עכשיו ולתת חיבוק מלב אל לב לכל חבר וחבר, לבכות יחד אתו, לכאוב אתו בצוותא את המצב".

אכן שהחיינו. ואשרי אתר חברותא שפרסם את הדברים.

אלא שדווקא הניסיון הַכֵּן של הרב הראל להיות אמפתי – חושף את הקושי המרכזי בדבריו. וגם בגלל זה אשרינו שזכינו לראות בפרסומם של הדברים, כיוון שניכרים דברי אמת, גם אם הרב הראל מקווה שהאמת היא במקום אחר.

ראשית, נראה בעליל שחוץ מאשר מילים של נחמה אין לרב הראל פתרון של ממש למצוקה ולהתמודדות. על הנושא הטיפולי כתבתי כבר רבות בבמה זו וגם בבמות אחרות ולא אחזור על דבריי. אך גם לגבי אלו שהרב הראל בעצמו מודה כי כשלו אחרי ניסיונות חוזרים לשנות את נטייתם המינית – אין לו מענה ממשי.

אחרי כל התלבטות, ותהיה ארוכה ביותר, יעמוד כל הומו דתי לפני שלוש אפשרויות בלבד:

1)      להינשא לבני המין השני, מתוך ידיעה של שני הצדדים במה מדובר ולבלות ימי חייו בתסכול ובכאב הדדי;

2)      להישאר בבדידות מתמדת הכרוכה אף היא במחירים נפשיים שהם מעבר ליכולתו של אדם ממוצע;

3)      לחיות בזוגיות עם בן מינו, עם כל המחיר ההלכתי והחברתי הכרוך בכך.

זהו מעגל עגול לגמרי, או משולש משולש לגמרי, והרב הראל לא יצליח לא לרבע את המעגל ולא לעגל את המשולש.

וכאן גם החלק השני בטיעוניו של הרב הראל. הטענה שאנחנו הופכים את זהותנו המינית למוקד בלעדי של ההוויה שלנו.

למעשה ההפך הוא הנכון, ולכן אולי חילוקי הדעות שלנו עם הרב הראל הם רחבים עוד הרבה יותר מיחסו כלפי ההומוסקסואלים הדתיים ודיני הצניעות.

חברותא מייצג תופעה חדשה שהולכת ומתפשטת בשנים האחרונות גם בארץ וגם בחו"ל: אנשים הומולסביים שבוחרים שלא לוותר על חלקים שונים של זהותם לטובת נטייתם המינית ולא על הנטייה המינית לטובת חלקים אחרים באישיותם.

המודל התאורטי הידוע להתפתחותה של הנטייה המינית מאת סקסולוגית ויויאן קאס מדבר על שישה שלבים, כאשר השלב האחרון הוא שילוב זהויות אינטגראטיבי, שבו נטייתו המינית של האדם אינה מודחקת מחד, אך אינה כל עולמו אלא משתלבת עם חלקי זהותו האחרים, לעתים בהרמוניה ולעתים במתח מפרה.

יותר ויותר הומואים יהודים מגיעים אל השלב הזה. וכמו שהרב הראל מציין בצדק – לא כולם הם בני תורה. לצד בני הישיבות המגיעים למפגשי חברותא אכן נמצאים דתיים "לייט", מסורתיים, דתל"שים וחילוניים שיש להם עניין בזהותם היהודית. כל אלו יחד אומרים, כל אחד בשפתו הוא ומהמקום שלו, שהם לא מוכנים להכריע לטובת חלק אחד או אחר בזהותם, אלא נחושים לשלב אותם.

לפני שנים אחדות אורי אליצור פרסם מאמר דעה  בו הוא ביקר את השמאל הקיצוני על חוסר רצונו להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כי "אין דבר כזה מדינה יהודית וגם דמוקרטית". הוא דימה זאת לאדם שעומד מול ג'ירפה בגן החיות ואומר שלא ייתכן בעל חיים עם צוואר כזה ארוך וצריך להיות גמל כמו כולם. במקום זה, כתב אז אליצור, מוטב לחשוב איך מסתדרים עם ג'ירפה. במקום להגיד לנו שקיומם של הדתיים ההומולסביים לא מקובל עליו, הרב הראל היה מיטיב לעשות בחושבו איך הוא יסתדר עם התופעה. אנחנו יכולים היום להיות אמפתיים לקושי שלו. אנחנו אפילו יכולים לחבק אותו מכל הלב ולכאוב יחד אתו את כאבו הכנה על העם היהודי. אך אחרי זה הוא יצטרך לשבת יחד אתנו ולחשוב איך אנחנו בונים את עצמנו, את ביתנו, את זהותנו.