עד לתחילת שנה זו, חייתי די לבד. זה לא שלא היו לי חברים, היו לי חברים מכל מסגרת אפשרית (בני עקיבא, ישיבה תיכונית, משמר אזרחי וכו'), אבל… כולם היו סטרייטים.

למרות שחלק נכבד מחברי ידע את הסוד שלי, עדיין הרגשתי לבד. אין מישהו שבאמת מבין אותי, אין מישהו שבאמת מזדהה עם כאבי.

בתחילת השנה, עשיתי את אחד הדברים החכמים ביותר בחיי: החלטתי לא להיות לבד. נזכרתי ששמעתי פעם ממישהו על "חברותא", קבוצה של הומואים דתיים שנפגשים פעם בחודש בירושלים. נכנסתי לאינטרנט כדי לקבל על הקבוצה קצת מידע. חסום. באינטרנט רימון עוד לא השכילו להבין שהומוסקסואליות היא לא פורנוגרפיה. אבל לא נתתי להם להרוס לי את החגיגה: התחברתי לאינטרנט של השכן הנדיב (שלא שם סיסמה), ונכנסתי לאתר. ביד רוטטת התקשרתי למנהל הארגון, לפי מספר שהופיע באתר.

האפרכסת (איזו מילה עתיקה…) מונחת ליד האוזן שלי, וליבי הולם. עוד מעט זה יקרה. אני הולך לדבר עם הומו דתי.
ואם הוא יצחק עלי…? ואם הוא יגיד שאני לא מספיק טוב לקבוצה…? ואם הוא יהיה סוטה…?

"שלום".

"שלום… אני ראיתי את הטלפון שלך באתר האינטרנט…"

ככה התחילה השיחה. מרגע לדודלי הבנתי כמה השיחה נעימה לי. הבן אדם נחמד ברמות שלא קיימות, נתן לי תחושה כל כך נינוחה, למרות הלחץ שהייתי שרוי בו בהתחלה. הוא הסביר לי על הקבוצה, הסביר לי מה עושים בפגישות, ואפילו אמר שהוא יכול לתת לי טרמפ מבנייני האומה בירושלים.

בערב, בזמן שאנשים התחילו להיכנס למקום המפגש, אני נשארתי בחוץ. הרי ברגע שאני אכנס כולם שם ידעו שאני הומו! אני לא אוכל להתחמק מזה, לא יעזרו לי הסברים של "הגעתי לכאן בטעות…".

ופתאום אנשים התחילו לצאת לכיווני. "שלום, איך קוראים לך?" ואני חשבתי לעצמי "מה אכפת לכם?! אתם רוצים לצחוק עלי שאני הומו?!" והם המשיכו ב"אתה יכול להגיד רק שם פרטי, כמובן… תרגיש בנוח כאן. יש עוגות בכניסה, אתה רוצה אולי לאכול קצת…?"

ופתאום נפל לי האסימון. הלוו! הם גם הומואים דתיים! הם לעולם לא יצחקו עלי שאני הומו, הם לעולם לא יחשבו שאני חולה נפש,
והם לעולם לא ישפטו אותי על דבר היותי שונה! ו…הם כל כך נחמדים! התחלתי לדבר קצת עם אנשים, לשאול לשלומם, ולפתח שיחה על הא ודא. ואז הרגשתי מן הרגשה מוזרה כזו… דווקא כאן, במקום שאני נמצא בו רק בגלל שאני הומו, אני מרגיש הכי פחות הומו בעולם!

הרי בישיבה כולם סטרייטים, ואני הומו. במשפחה כולם סטרייטים, ואני הומו. בבני עקיבא כולם סטרייטים, ואני הומו. מה הפלא, אם כן, שאני כל הזמן חושב על זה שאני הומו? מה הפלא שאני תמיד מרגיש לא שייך, לא מחובר לכולם?

והנה כאן, בירושלים, במפגש של הומואים דתיים, פתאום אני לא שונה! עכשיו אני הומו בדיוק כמו כולם, וההבדל ביני לבין שאר החבר'ה הוא שאני גבוה מרובם, שאני ביישן יותר, שאני עוד לא בן 20… וואו! פתאום אני הרבה פחות הומו ממה שהייתי קודם. מין תחושת אקסטזה כזאת, שמחה לא מוסברת שנשארה אתי לעוד הרבה זמן.

מתוך יומנו של איתן, הבלוגיה של תפוז, ב' בתמוז תש"ע, 14.6.10 [הלינק כבר לא פעיל]