הרב מוטי אלוןהרבה נכתב בימים האחרונים על הרשעת הרב אלון, מבחינה משפטית, אתית, דתית ורבנית. אפילו התנהל דיון בשאלה האם יש להימנע מלכנותו בתואר רב. אני בוחר להמשיך לכנותו רב ולו רק כדי להימנע מטשטוש העובדות.
עד לאחרונה לא נחשפתי להרבה עדויות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. הסטטיסטיקה הייתה מוכרת לי ('אחת משלוש'), אבל רק אחרי שקראתי את הסיפורים האישיים של רבות מחברות הפורום הפייסבוקי 'אני פמיניסטית דתיה – וגם לי אין חוש הומור' הבנתי בכמה קלות אנשים מתחככים באוטובוס, שולחים ידיים, כופים את גופם על אחרים ועוד.
מטרידים ואף אנסים יש כאמור המון, וכולנו מצפים מאנשים בוגרים לקחת אחריות על עצמם ומעשיהם ולא משנה מה הנסיבות שהביאו אותם לכך. עם זאת, יש משהו בסיפור של הרב אלון שגורם לי לרצות לקחת אחריות עליו ועל אנשים במצבו, ובעיקר לרחם – לא כי אני חושב שיכולנו למנוע את המקרה הספציפי הזה, ולא כי חלילה לא ברור לי מי כאן הקורבנות ומי כאן הפוגע, אלא כי בסופו של דבר הרב מוטי אלון הוא "משלנו", הומו, ועוד כזה שכל התנאים היו נגדו.
נתחיל בזה שהרב מוטי אלון הומו. צריך לזכור את זה ולא לפחד להגיד את זה. מכאן נגזרת כל הטרגדיה. אם הרב אלון לא היה הומו הוא כנראה לא היה מגיע לבית המשפט. במילים אחרות, אם הרב אלון היה סטרייט, סביר להניח שלא היה מסכן את כל מה שיש לו בעבור צורך רגשי או מיני. קריאת עדותו של א' על המעשים שביצע בו הרב אלון מלמדת משהו על הצרכים של אלון. א' מפרט בעדותו את המעשים הבאים: ליטוף בפנים, ליטוף במקומות שונים בגוף מעל הבגדים, נשיקות ארוכות, חיבוק והתחככות. כל אלו נעשו בניגוד לרצונו של א' שאף ניסה להתנגד להם.
אני חלילה לא ממעיט בחומרת המעשים, אבל חשוב בעיני שנשים לב שלא מדובר כאן באקט אלים של פורקן מיני, חדירה או הפשטה בכוח. הרב אלון, שכפה את עצמו על בחורים צעירים, בחר בליטופים, נשיקות וחיבוקים – מעשים שבסיטואציה נורמלית נחשבים רומנטיים, מגע עדין שיש בו נחמה, קרבה וחום. א' לא תיאר אלימות. כשהזמר יהודה פוליקר יצא מהארון הוא אמר שהוא אוהב גברים ולא שהוא נמשך לגברים. פוליקר חטף לא מעט ביקורת על ההתפתלות המילולית ועל החנופה לאוזן הסטרייטית אבל לדעתי הייתה אמת רבה במה שאמר.
הומוסקסואליות היא לא פחות, ולטעמי האישי אף יותר, אהבה לגברים ממשיכה לגברים. כנער אני זוכר את עצמי מתאהב בגברים הרבה לפני שחשבתי אפילו להתנשק אתם. מעבר לכך, כמתבקש, גבר הומו מבקש להיות נאהב ע"י גברים. אם הייתה אוהבת אותי אישה בכל נפשה זה לא היה מספיק לי. זה לא היה יושב אצלי על אותו מקום בנפש שכמה להיות נאהב בדיוק בצורה שבה הנפש מבקשת.
והנה הרב אלון, גבר נשוי, אב לילדים. והומו. כל המעגל המשפחתי והחברתי שמקיף אותו לא יכול לספק לו את מה שהזהות המינית שלו דורשת ממנו – אהבת גברים. ושוב (ושוב), זה חלילה לא מצדיק את המעשים. אני רק מנסה לדמיין מה קורה לנפש מוזנחת כזאת, שנלחמים בה כל הזמן. בראיון לעיתון ירושלים תיאר הרב אלון את ההומוסקסואליות כדחף מיני בלתי נשלט שעתיד להתדרדר עד כדי משכב עם בהמה ואימוץ חיות כילדים. אני תוהה מה קורה לאדם שמתבטא כך נגד עצמו ונגד הדומים לו רק בשביל לתחזק את הדיסוננס של חייו? מה קורה לאיש דת המזהה את עצמו כסובל מדחף מיני חייתי ושמעשיו בהמיים? האם אדם יכול לראות את עצמו כבהמי עד כדי כך שהוא פטור ממוסר אנושי בסיסי ופוגע בנערים?
אנשי מקצוע העוסקים בנושא בזנות מסבירים את ההידרדרות המהירה של העוסקות והעוסקים במקצוע זה עקב היותו מלווה באלימות והשפלות והצורך של העוסקים בזנות להפריד בין תודעתם ונפשם לבין גופם. הפרדה זו נעשית לעיתים רבות ע"י שימוש בחומרים כימיים, כמו אלכוהול וסמים, המטשטשים את הקשר בין האדם למציאות, קרי, בין גופו לנפשו.
הרב אלון התבטא אחרי גזר הדין באופן מנותק, הן מעצמו והן ממעשיו. הוא נטה לדבר בלשון רבים, כאילו מדובר היה במעשה קולקטיבי וכיוון את דבריו למחוזות רוחניים. בסוף דבריו גם חזר והזכיר, וכאילו הפציר, את שעת תחילת שיעורו השבועי, כאילו לא נפל דבר. לא יכולתי שלא לחשוב על נפש ההומו המודחק, זה שחי שנים רבות עם אישה, זה שכל כך הרבה שנים נאלץ להפריד בין גופו לנפשו – ולא תמיד בהצלחה, כפי שקבע בית המשפט. מה הם "הסמים" שאפשרו לרב אלון להפריד בין המציאות שבה הוא רב, ונשוי לזו שהוא הומו, ומנצל תלמידים? נדמה לי שהסמים האלה הם החסידים שסביבו והערצתם העיוורת, המייצרים לו מציאות חלופית ומאשרים לו שהמציאות שהוא חווה בחושיו פשוט איננה נכונה. המציאות הנכונה היא מה שהם מאמינים בו, ובמציאות הזאת הרב מוטי אלון זכאי, קורבן, רב גדול, איש משפחה למופת, מנהיג וסטרייט.
יש הרבה קורבנות בסיפור הזה. הבחורים שהוטרדו, המשפחה של הרב אלון, המאמינים שהלכו אחריו וכמובן הוא עצמו. הרב אלון הוא קורבן של עצמו ושל המציאות. לאף אחד מהקורבנות הללו לא אני, או אנחנו, יכולנו לעזור. בעולם ההומואים הדתיים יש איזשהו קו דמיוני שנמתח בסביבות שנת 1975 ומציין באופן די גס שנת הכרעה – אלו שנולדו לפני השנה הזאת נדונו להסתיר את נטייתם המינית ולהתחתן עם נשים, ואלו שנולדו אחריה קיבלו אפשרות להחליט. הרב אלון נולד מוקדם מדי.
יש משהו מאוד טראגי במציאות הזאת, באנשים שעשרות שנים נלחמים במציאות חייהם ופתאום חוקי המשחק משתנים. זוגיות חד-מינית, משפחות חד-מיניות, להט"בים בבתי הכנסת. זה לבטח מעצים את התסכול והבדידות של מי שנשאר מאחור. יכול להיות שגם למקום הזה נקלע הרב אלון, ובמקום הזה אני חושב שיש לנו אחריות. אנחנו, שהתמזל מזלנו ונולדנו היום ולא אתמול, צריכים לייצר את ההבנה או את הגשר שעליו יצעדו האנשים האלה. משהו שישקם את הכבוד שלהם.
לפעמים נדמה לי שאלו שנפגעים הכי חזק מהשינויים הדרמטיים במעמדם של הלהט"בים הופכים למבקרים הכי בוטים של מאבקם לשוויון זכויות. יכול להיות שבכל פעם שאנחנו צועדים בגלוי עם דגלי גאווה אנחנו פוגעים שלא במתכוון באנשים שנשארו מאחור, משל היינו שולחים למשה רבנו תמונות של ארץ ישראל, שיראה מה הוא מפספס. אני עוד לא יודע מה אפשר לעשות או איך אפשר לעזור לאנשים האלה. הדבר היחיד שאני מציע כרגע הוא פשוט לדבר על זה, שידעו שאנחנו מבינים ומכבדים אותם, ולהזכיר לכל האחרים את המחיר שמשלמים אנשים שנלחמים בעצמם.
ניר אילון
