לפני כמה שבועות פרסמתי באתר ynet כתבה הקוראת לכל הלהט"בים הדתיים לצאת מהארון, משום שרק כך, לדעתי, נוכל באמת לשנות את יחסה של החברה הדתית-מודרנית בישראל. אולם, עם יד על הלב ובכנות רבה, לתגובה סנסציונית כדוגמת הוצאתו מהארון של הרב מרדכי (מוטי) אלון לא יכולתי לצפות. אבל האם באמת בזה מדובר? לצערי הרב לא!

השיח הציבורי בקהילת "הכיפות הסרוגות" מתמקד בשאלה "הייתה או לא הייתה הטרדה ו/או ניצול מיני". גם כשמתייחסים למתלוננים, או ליתר דיוק למוטרדים-מנוצלים, בוחרים רוב האנשים להשתמש במונח "נטייה מינית" או "שאלות בדבר הנטייה המינית". הרב אלון הוא "מטריד מינית", ואילו אותם בחורים הם בסה"כ נתונים ב"שאלה על נטיותיהם המיניות". המונח הומו מסרב לצאת אל מעבר לשכבה העבה של שיח ההדחקה בקהילה הדתית, הן בנוגע ל"מטריד" והן בנוגע ל"מוטרדים". לעניות דעתי, מדובר כאן בשפל מוסרי של החברה הדתית בארץ. טוב לה, לחברה הדתית, שיהיו בתוכה מטרידים-מנצלים ומוטרדים-מנוצלים מינית מאשר הומואים, לא עלינו ולא עליכם.

האם אין בהטרדה מינית סכנה לפירוק משפחות, כמו שטוענת החברה הדתית על ההומוסקסואליות? האם אין כאן סכנה להעברת מחלות? האם אין כאן בעיה חינוכית? כל השאלות האלו הן שאלות רטוריות שהתשובה להן ברורה – ברור שכן. ניצול מיני יכול לפרק משפחות, הן של המטריד והן של המוטרד, הניצול עלול להעביר מחלות יותר ממין מרצון, וכן זו היא בעיה חינוכית מדרגה ראשונה. איך יכול אדם המכונה "רב" לעמוד אל מול קהל מאמניו ולדבר על שלימות דתית מוסרית? אין ספק בדבר, ואני מקווה שהכול יסכימו אתי, שלהיות הומו (דתי) אין בכך פגם מוסרי, אלא זהו עניין נורמטיבי טבעי לחלוטין ואין בהכרח בעיה הלכתית בנטייה זו, בעוד שהטרדה-ניצול מיני היא ההפך הגמור – היא בלתי מוסרית בעליל, אינה נורמטיבית ונוגדת את ההלכה באופן מוחלט (מבלי להזכיר כלל את החוק המדיני). אם כן מדוע החברה הדתית מעדיפה לאחוז בשיח ההטרדה-ניצול ולהשקיט את השיח ההומואי? התשובה לכך ברורה – מדובר כאן בהומופוביה טהורה.

אנשים תוהים, תוך ניסיון להגן על אלון, "וכי למה לא הוגשה נגדו תלונה?" תשובתי היא פשוטה וברורה לחלוטין. האם אותם אנשים באמת חושבים על ההשלכות בהגשת תלונה שכזו? בחור צעיר, שגם ככה מתוסבך עם עצמו ונטיותיו, החי בחברה הדתית, שאינה מקבלת הומוסקסואליות, באמת יכול לעמוד אל מול משפחתו וחבריו להודות בסיבות בגינן הוא ניגש לאלון מלכתחילה? מבחינתו, ובצדק, הגשת תלונה כמוה כיציאה מהארון, ויציאה מהארון, בחלקה הארי של החברה הדתית של היום, כמוה ככריתת קשריך המשפחתיים, החברתיים ואף המקצועיים. האם אותם "תוהים" באמת מצפים מאותם בחורים להגיש תלונה? ואם אותם בחורים היו מגישים תלונה שכזו – האם אותם "תוהים" היו מוכנים לחבק את אותם מתלוננים? לצערי הרב, כנראה שלא. טוב לה, לחברה הדתית, שיהיו בה מטרידים ומוטרדים מינית, מאשר פשוט הומואים.

ואולם יש אור בקצה המנהרה. בשנים האחרונות ארגון "חברותא – הומואים דתיים" הביא לשינוי בקרב החברה הדתית. רבנים ידועים ומכובדים, שעד לפני כמה שנים סרבו להתייחס לסוגיה זו של הומואים דתיים, פתחו את פיהם בפומבי, ואפילו הגיעו למפגשי חברותא. יותר ויותר קהילות אורתודוכסיות מודרניות בארץ מוכנות לקבל לשורותיהם גם הומואים ולסביות דתיים ודתיות, ופחות ופחות להט"בים דתיים ממשיכים להסתתר בארון ו/או לעזוב את הדת מחוסר בררה. לשינוי זה אחראים, בין היתר, ארגון חברותא. הארגון נמצא בקשר עם רבנים, עם אנשי חינוך, הארגון דאג לפרסם את הנושא ברשתות התקשורת הכללית והדתית כאחת, והמודעות החלה צפה ועולה, ואף לחלחל. אט-אט רבנים ואישי ציבור (כמו ח"כ אורי אורבך שהגיע למפגש חברותא) החלו לומר דברים שהם לא העזו לומר לפני חמש-שש שנים.

בימים האחרונים, מאז התפרסמה הידיעה המרה על הרב אלון, עברה במוחי המחשבה – מה היה קורה אילו ארגון כמו חברותא היה קם לפני שלושים שנה? האם הרב אלון, מבלי לסמן את מקומו המדויק על סולמו של קינסי, לא יכול היה למצוא מענה למצוקותיו הנפשיים בשל העדפותיו המיניות, או אולי אף לקבל חיזוק חברתי והכרה בו כהומו ודתי? אולי אם ארגון כמו חברותא היה קיים אז, פרשייה כגון זו של אלון לא הייתה פורצת היום. אולי. מה שאין ספק הוא שכיום קיים ארגון שכזה המעלה את המודעות של הציבור הדתי בארץ לכל הנוגע לנטיות מיניות שונות. ארגון אשר קם וצועק: טוב הומו (דתי) מרב מטריד מינית! קריאה זו מובילה, כבר היום, לכך שלהט"בים דתיים ירגישו חלק מהחברה, ולא יידחקו לפינה החשוכה העלולה להביאם לשבירת כל הכלים המוסריים-חברתיים-דתיים. אנחנו רק בתחילת הדרך, אך בהחלט יש תקווה ולמה לצפות.

הכותב פעיל ב"חברותא – הומואים דתיים" ועוסק במיניות בהיסטוריה של עם ישראל

הטור מפורסם גם ב"העיר בוורוד", מרס 2010