עידו צנגן
לפני שנה במצעד הגאווה בירושלים, שנייה לפני שהתחלנו לצעוד, באו אליי שתי אימהות ובפיהן בקשה: "אולי תְּלמד את הבן שלנו לקראת הבר-מצווה?".
אמרתי כן. זה היה נשמע לי מגניב.
אבל רק אחרי שהתחלנו להיפגש – אבינֹעם ואני – הבנתי שטעיתי. לא מדובר בקוריוז מגניב, אלא נכנסתי לאירוע גדול.
הרגשתי כמה משמעותי הלימוד הזה בחיי וכמה הוא ממלא אותי באנרגיות. הרגשתי חלק מקהילה חזקה, הקהילה הלהט"בית היהודית. הרגשתי תחושה של ערבוּת ואחריות. שאנחנו מעבירות את מקל מרוץ-שליחים, ביחד. בלי בושה או אשמה, בלי שיפוט מבחוץ, בדרך הבטוחה שלנו, כיהודים גאים.
מצאתי את עצמי מצפה למפגשים האלה, ומתרגש מהם. קניתי לאבינעם "תיקון קוראים", כמו התיקון שאבא שלי קנה לי אז.
בדרך קרו כל מיני דברים מצחיקים. בראש ובראשונה: הפרשה שלך היא "אחרי-מות קדושים", היכן שנזכר פעמיים משכב זכר… לא אשכח גם איך באחד השיעורים הראשונים השתתקת פתאום באמצע הפסוק, אני נדהמתי, ואמרת לי בנונשלנט שלא מתאים לך לקרוא עכשיו על קרבנות והרג. באמצע היו ימים עמוסים וקשים לשנינו, אבל שום דבר לא הרתיע את הבחור הכשרוני והמצחיק שאתה.
עכשיו אנחנו בבר-המצווה. האימהות כולן הרימו אירוע לפנתיאון, ואבינעם קרא מעולה ובשיא הביטחון. כולנו גאות ומזילות דמעה או שתיים.
נראה לי שתמשיך לקרוא בתורה עוד שנים רבות, וכל קהילה שתקרא בה – תזכה בך. ונראה לי שאני אמשיך ללמד א.נשים לבר-מצווה, בעיקר בנים.ות של לסביות (;
אני מאחל לך המון כיף ואושר. יהי רצון שתמצא חן ושׂכל טוב בעיני אלוהים ואדם.
אוהב אותך מאוד מאוד ❤️(צילום: אירנה לוט)
(צילום: אירנה לוט)
