יעל משאלי
ביציאה מאפרת פתחתי את הדלת לטרמפיסט צעיר. בדיוק חזר מטיול אחרי צבא. מה עשית פה, הוא שואל,
נפגשתי עם הורים לילדים להט"ב אני עונה,
אה, הוא אומר, יש פה מליונים, בטח דודה שלי גם היתה.
.
הבחור מחברותא היה מודאג… תשמעי, אין לנו הרבה נרשמים, אני רוצה לתאם ציפיות.
אמרתי שאני באה אז אני באה, אמרתי לו, גם אם יבואו שני הורים.
.
השאלה האחרונה ששאלו אותי היא איך אפשר לעזור לילדים שלנו.
ודיברנו על זה קצת. על עזרה לילדים הספציפים שלנו בתוך הבית, ועל איך עושים דברים קטנים בעולם ומשנים את העולם.
.
למשל, האבא אמר שהוא רוצה להיות מסוגל ללכת לבית-כנסת בנחת עם הבן שלו ובנזוגו, בלי המועקה של מה השכנים שלו חושבים ואיך יקבלו אותם בבית הכנסת.
הרבה קושי מול הקהילה, בכל מקום, לא דווקא באפרת שיש בה מליונים.
ודיברנו קצת על שני הדברים. בתוך הבית ובחוץ.
ועל המחירים והרווחים שיש בזה.
ושאנחנו ההורים, ושזה עלינו להראות לילדים איך אנחנו עושים דברים עם הפחד ועם הלא נעים ועם המבוכה.
ועל מעגלי שייכות בכלל. של כולנו. ואיך מקבלים את מי שקשה לו – ואיך גם שמים לזה גבולות ברורים. איך מדברים ומה יגדיר מי שלא יכול להיכנס אלינו הביתה.
.
איזה הורים.
כמה למדתי!
כמה אור.
.
ואני כותבת את זה – כדי שתדעו, הורים באפרת, ובגוש בכלל
אמש נפתחה באפרת קבוצת הורים של תהלה וחברותא.
יש לכם מקום.
מותר שם לשאול הכל ולהגיד הכל.
ולקבל עידוד ורעיונות, וחיבוקים ותמיכה.
הכי ממליצה בעולם להצטרף.
(אני הוזמנתי רק למפגש פתיחה ראשון)
.
בדרך חזרה עצרתי אצל הפרטי החמישי שלי, סטודנט למדעי האין דברים כאלה איזה ילד זה, בשעות שאני בדרך כלל ישנה הלכנו לאכול טובבבב בתיאטרון, וחטפתי קנס של 500 שח על חניה במקום שהתברר להיות לא חניה
והגעתי הביתה לפנות בוקר
ואמרתי לעצמי
היה יום טוב
משהו זז בעולם.
מליונים!
יעל משאלי
