למה בעצם אהבת חינם זה דבר כל כך קשה?
למה בעצם כל כך קשה לנו לאהוב את עצמנו?
אנחנו חייבים להודות שאנו חיים בתרבות של ביקורתיות גדולה מאוד. שום אהבה לא באה בחינם. עליך להוכיח כל הזמן שאתה ראוי להערכה. הדבר לצערנו נכון גם בקהילה שלנו, ונראה לעיתים שבקהילה אהבה (כמו עוד דברים בתל אביב) עולה ביוקר עוד יותר ויותר. אנחנו מבזבזים משאבים אינסופיים על נסיונות להשיג את ההערכה הזאת, לגשש ולברר אצל המוכרים כמה עולה האהבה שלהם, ולקוות שהפעם הגענו עם התשלום המתאים.
איכשהוא לרוב יוצא שאתה לא ראוי להערכה, כי כמעט כל דבר שתעשה לא יהיה טוב מספיק. איכשהוא מספיק בפשלה ובפגם הקטן ביותר כדי להוכיח עד כמה אתה לא כשיר להיות נאהב. את התפיסה הזאת אנחנו מפנימים לתוכנו בגיל צעיר מאוד, ולאורך כל החיים לא ניתן לעצמנו ולאחרים מנוחה ונדרוש כל הזמן מאחרים ומעצמנו מחיר לאהבה .במסגרת האווירה הכללית גם האלוקים בכבודו ובעצמו לעולם לא מתרצה .בדמיונות שלנו גם הוא דורש מחיר שלעולם יהיה גבוה מדי בשביל הדבר הפשוט והטבעי שנקרא אהבה, גם הוא תמיד אורב לנו ,חוקר על פגמינו וממלא דוחות…
מנין מגיעה צורת החשיבה הזאת? ר' נחמן טוען למקור מאוד לא סימפטי:
"וּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם דָּנִים אֶת כָּל אָדָם לְכַף חוֹבָה, וְחוֹקְרִים תָּמִיד עַל חוֹבוֹת בְּנֵי אָדָם הֵם מִבְּחִינַת "קֵץ כָּל בָּשָׂר", "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁך וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר"…(ליקו"מ א' לח)
תרבות ודרך חיים החוקרות תמיד אחר חולשות ופגמים נראות במבט ראשון כמחפשות בכל מחיר את תכלית הטוב והצדק, מעוניינות להביא את הדברים אל שלמותם ללא סטייה ולא מסכימות לפשרה ולעיגולי פינות. זה הצדיק המוחלט הקובל על הרשעה ולא מתרצה ונרגע עד שמבער את אחרון שרידיה.
ר' נחמן מאיר את עינינו שהצדיק המוחלט הזה הוא משרתו של המוות בעצמו. "… שֶׁהוּא חוֹקֵר תָּמִיד לַעֲשׂוֹת תַּכְלִית וְכִלָּיוֹן לְכָל דָּבָר" (שם). זו תפיסת עולם שתחנוק כל יצור חי, כיוון שתמיד תמצא מדוע איננו ראוי לחיות. זה ההפך מכל דבר טוב וקדוש וכמובן שזה ההפך הגמור מאלוקים, לפחות ההפך מהאלוקים שהיהודים מאמינים בו.
כדי להביא דברים אל שלמותם, אומר ר' נחמן, תצטרך להפסיק להתסכל על הפגמים ולהתחיל לחפש את השלמות שכבר ישנה בהם ושאולי עד עכשיו התעלמת מקיומה.
"כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאד מְאד [כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים].. וַאֲפִילּוּ שכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב…וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה , רַק צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב… וּכְמוֹ כֵן צָרִיך לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם כֵּן מְערָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה…״ ( ליקו״מ א רפ״ב)
זו הדרך להפיח רוח חיים ושגשוג , ההפך מרוח הסערה המחריבה של הפרפקציוניזם שהשתרש בתוכנו, והגיע הזמן שנתחיל לטפל במנהרות שלו.
