לעדכונים על פעילויות ואירועים:

אבל אם לא ארצה, אמות

כריכת הספר "יצר לב האדמה"
כריכת הספר "יצר לב האדמה" (מאת שהרה בלאו הוצאת זמורה-ביתן)

כשהייתי בן ארבע בערך, סבתא שלי הקפידה להקריא לי רק סיפורים חינוכיים. הספר המועדף עליה היה ספר סיפורים של דבורה עומר, שסודרו במיוחד לפסיכולוגיה של הגיל הרך. כנראה שבזכות זה יצאתי כל כך מסודר ופסיכולוגי. היו שם כל מיני נשיקות שהלכו לאיבוד, אבל אני זוכר בעיקר את צוצון, בן דמותי הספרותי. צוצון היה ילד בלתי נסבל שרצה כל מיני דברים. הוא רצה שהשמש לא תזרח, הוא רצה שהיא לא תשקע, הוא רצה לאכול אבטיח בחורף, להרוג את אבא שלו ולשכב עם אימא שלו. דברים פסיכולוגיים כאלה. ובכל פעם שצוצון רצה משהו כזה, אימא שלו הייתה אומרת שאי אפשר. אבל אני רוצה, אמר צוצון. אז תישאר ברצון, היא ענתה. וצוצון נשאר ברצון.

הרב קוק, בניגוד אולי לכללי הפסיכולוגיה של דבורה עומר, דווקא אהב להישאר ברצון. "הרצון הוא מקור החיים," הוא כתב, "כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה." דרך הרצון מתבטא אותו רסיס של אלוהות שתקוע בכל דבר בעולם ומבקש לחזור, להיגאל, להתאחד עם ההוויה כולה.

יותר מדי זמן  היהדות עצרה בעד הרצון – מרוב פחד, מרוב גלות – ועכשיו הוא מתעורר ותובע את חלקו. הרב קוק כתב את הדברים האלה בתחילת המאה שעברה, כשהוא היה הרב של יפו והמושבות. האנשים של העלייה השנייה מסביבו היו אנשים רוצים, אנשים-רוצים-מאוד אפילו, והוא לא פחד מזה. הוא האמין בכוח של הרצון, והוא האמין באמיתיות שבו. למתקדמים, הוא אפילו חילק טיפים: תתפללו. "התפילה היא פעולת אימוץ הרצון… תעודתו הוא שיתרומם על-ידי התפילה ויוסיף אומץ.”

מה שהכי קשה לי בלהיות דתי הוא התפילות. בעיקר בתקופה הזאת, כשאפילו אשכנזים נאלצים לקום לפנות-בוקר ולמלמל במשך חצי שעה את מיטב שירת ימי הביניים, כאילו לריבונו של עולם יש חולשה לבגרות בספרות. אני לא לגמרי יודע מה הבעיה: דקלום בלתי פוסק של טקסטים בעלי משמעות עלומה לא שונה באופן עקרוני מהפרדה בין מחבתות או מענישה של מזלגות תועים בתוך עציץ. אולי אני דתי מקולקל: אני לא ממש מאמין שזה עובד, שהתפילה משנה משהו. גם קצת קשה לי עם כל שרשרת הבקשות הזאת, אבינו מלכנו ופרנסה וגשם ומגפות ומחלות ושטרי חובותינו, כי הליבוביץ׳ הנרגן שגידלתי במקום נשמה צועק, משוגעים, רדו מהגג. לבקש בקשות, הרי זאת עבודה זרה ממש! אלוהים לא עובד אצלכם. אתם רוצים ורוצים? תישארו ברצון.

*

תמיד הייתי הומו, אבל הכי הומו הייתי בשנה השנייה שלי בצבא: קראו לו א'. היו לו זיפים בהירים שהרס"ר לא הצליח להכניע, היו לו עצמות בריח של אל יווני זוטר, והוא היה סטרייט כמו קלינט איסטווד בתחתוני סבא. הייתי יושב לבד בחדר ומטביע את יגוני בשירים של לאה גולדברג, או שהייתי הולך לארוב לו במשך שעות במקלחת. (לא שזה הביא הרבה תועלת: תוך רגע המשקפיים שלי היו מתמלאים באדים, ובלי המשקפיים זה היה נס אם הייתי מצליח לזהות את הברז של המים הקרים.)

כשלא הייתי עסוק בלהיות מאוהב, הייתי עסוק בלשנוא את עצמי על זה. כל מה שהיה בזה הגעיל אותי, ואולי לא ממש הגעיל אלא סתם נראה מגוחך ומעוות וחסר פשר, הרי מה יש לאהוב בבחור. הכול היה חסר מוצא.

א' היה סטרייט, כמובן, אבל אפילו בחלומות שלי, אפילו בתקוות הכי סודיות שלי, לא יכולתי לכתוב לסיפור הזה סוף שמח. לא יכולתי לדמיין אותנו בבת מצווה משפחתית בקרני שומרון, או שוכרים דירה בתל אביב, או מגדלים קקטוס. זה היה מוזר מדי, מגוחך מדי: לא רציתי בזה. לא רציתי גם שום דבר אחר: היה קשה מדי לרצות. הייתי חולם אותי ואותו בתוך חדר אטום, ארון חרבות של קוסם, והייתי מכבה את האור ואת הזמן ואת העולם שבחוץ. וביחד אִתם, כיביתי גם את הרצון.

*

"עיקר הסרת הלב מן התפילה,” קובע הרב קוק, "הוא מפני שנקודת החיים של כנסת ישראל נתגברה, והתפילה היא כרוכה תמיד עם הרעיון העתיק, שהצד השלילי של החלשת הרצון גובר עליה, ועל כן אין הדור מוצא בקרבה את גבורתה ויופיה.”

בשביל להתפלל צריך לרצות. צריך לרצות משהו, צריך לרצות אותו מאוד, וצריך לזקק את הרצון הזה. לרצות זה לא סתם. הרצון הטוב "מחולל נפלאות בעולם. הוא דוחף תמיד את ההויה כולה שתצא מחשכה לאור עולם.” לפעמים רצון דורש אומץ והרבה פעמים הוא דורש עקשנות, ולפעמים הוא סוחף בתוכו גם סתם לכלוך ושאריות מארוחת צהרים, אבל בבסיסו הרצון הוא ניסיון של רסיס אלוהי להפוך את העולם לטוב יותר.

בשנה הקרובה אני מקבל על עצמי קצת יותר לרצות. מי יודע לאן זה יכול להגיע.

ובפינת הסיפור לחג:

"יצר לב האדמה" של שהרה בלאו (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן) הוא הספר הכי מדויק על הומואים דתיים שקראתי, והוא בכלל לא מדבר על הומואים דתיים. הוא מתרחש בפסח, אבל כמו שכותב שלום עליכם, “אפשר לספר אותו גם בסוכות ובחנוכה, ואפשר גם בסתם יום של חול, ובלבד שיהיה מי שמוכן לשמוע.”

תלמה היא רווקה דתייה בגיל שבו כבר בלתי אפשרי להיות רווקה דתייה, והיא מכינה גולם: שאול, גבר מרהיב משילוב של בוץ עם השם המפורש. החוקים הלא ברורים של תורת הנסתר קובעים את ההתרחשויות, ותלמה נדרשת לבחור, בצורה פשוטה ואכזרית, בין היצור שלה לבין כל השאר, ההורים והמשפחה והקהילה שמסביב. הכתיבה מצוינת והסיפור חכם, ומדבר על כל הדברים שחשוב לדעת בעידן "אטרף": אהבה ופנטזיה, גלמים ואסונות, רבנים ונשיקות. (למען האמת, זה ספר כל כך טוב, שאני צריך לדבר עליו כאן פעם בצורה רצינית. בינתיים: תקראו.)

"אהבתי מאוד את הסבתא שלך. אתן דומות מאוד, את יודעת,” אומר הרב שטאובר, “שתיכן רוצות.”

"וזה פשע כל כך גדול, לרצות?” המילים נקרעות ממני.

"לרצות עד כדי כך, כן.” הוא אומר. “רצון חזק מדי מגרה את הרוע שבאוויר.” והוא מתבונן בי, נראה כמו באותו יום רחוק בחדרו, מיתמר מעליי, כשידי הזעירות מלופפות בחוזקה סביב בובת הפלסטלינה. “אל תרצי, תלמה. פשוט תפסיקי לרצות.”

אבל אם לא ארצה, אמות.

(עמוד 108)

*

שנה טובה לכולכם. תישארו ברצון.

אליק

סדנת כתיבה מונחית

לכתוב את מה שבפנים. את מה שלמדנו להשתיק ולהפנים. לא להדחיק, לא להחליק, אלא לחלוק את שעל הלב. שכבר למד לכאוב אך גם להתאהב.

קרא עוד »

ליין אוי גיי זמיר

מקוות שהתעוררתן חמודות מתוקות, כי אחרי המסיבה מוש מוש מוש שהיתה לנו קשה לקום!! אריאלה רשף המדהימה עלתה והרימה לנו את הרחבה, ו100 חברותות פיזזו אמש במועדון ה"אמור" בתל אביב, עד שהמנהל בא ואמר "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". אוי גיי זמיר 2 – הייתם מדהימים והיה מדהים! תודה שבאתם ונתראה במסיבה הבאה

קרא עוד »

סדרת ארון הקודש

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

קרא עוד »

אני חושב שהמילה שחיפשת היא "קוויר"

הרב אברהם סתיו, אני חושב שהמילה שחיפשת בפתיחת דבריך היא קוויר (או אולי גיי באנגלית), אדם שהוא חריג מהציפיות הסיס-הטרו-נורמטיביות של החברה שלנו, ולא המילה הומו או הומוסקסאול. כשאנשים להט"בים מזדהים עם דמויות כמו בובספוג או אלזה "ומשייכים" אותן לקהילה הגאה הם לרוב לא מסווגים אותם מבחינת נטייה מינית או זהות מגדרית, אלא מצביעים על חוויה משותפת. בדרך כלל החוויה הזאת לא תהיה של אחת הזהויות הכלולות באותיות להטבא"ק+. זו פשוט חוויה כללית יותר, החוויה של שונות בתוך חברה שמניחה שכל בן נמשך לבת, שמבוגרת בשנות ה-30 שלה צריכה להתעניין בקשרים רומנטים, ושהחוויה המגדרית של כל אחד.ת היא או גבר או אשה. המילה היותר כוללנית לזהות השונה הזו היא המילה קוויר. הקושיה – איך ייתכן שלספוג או לכוכב ים תהיה נטייה מינית או זהות מגדרית שונה, רלוונטית כמו הקושיה איך ייתכן שבובספוג מדבר, שיש לו רישיון נהיגה, ושהוא לובש חולצה מכופתרת ועניבה.

קרא עוד »

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, ואיננו מסוגלים עוד לחשות. מחזיקנא טיבותא לרב בני לאו שנענה לדברי הרב יובל שרלו וכתב הצעה לחיי משפחה להט"ב בקהילה הדתית (קישור בתגובה הראשונה), ונגע בנקודות רבות ומגוונות. אחרי שהנושא צף מול תלמידים שלי, באתי להגיב לחלק מדבריו, ולהשלים בחלק ממה שנראה בעיני. אשמח לתגובות.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

6 תגובות

  1. אני לא בטוח שאני מסכים איתך, בעניין הזה של הרצון. וכמו שנאמר בכתבי הקודש:

    נזיר שאל, "כשאני שואף להיעשות בודהא – מה אז?"
    ג'ושו ענה, "הצבת לעצמך משימה נכבדה, הלא כן?"
    הנזיר אמר, "כשאין שום מאמץ – מה אז?"
    ג'ושו אמר, "אז אתה כבר בודהא" (שם, שם).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.