כשהייתי בן ארבע בערך, סבתא שלי הקפידה להקריא לי רק סיפורים חינוכיים. הספר המועדף עליה היה ספר סיפורים של דבורה עומר, שסודרו במיוחד לפסיכולוגיה של הגיל הרך. כנראה שבזכות זה יצאתי כל כך מסודר ופסיכולוגי. היו שם כל מיני נשיקות שהלכו לאיבוד, אבל אני זוכר בעיקר את צוצון, בן דמותי הספרותי. צוצון היה ילד בלתי נסבל שרצה כל מיני דברים. הוא רצה שהשמש לא תזרח, הוא רצה שהיא לא תשקע, הוא רצה לאכול אבטיח בחורף, להרוג את אבא שלו ולשכב עם אימא שלו. דברים פסיכולוגיים כאלה. ובכל פעם שצוצון רצה משהו כזה, אימא שלו הייתה אומרת שאי אפשר. אבל אני רוצה, אמר צוצון. אז תישאר ברצון, היא ענתה. וצוצון נשאר ברצון.

הרב קוק, בניגוד אולי לכללי הפסיכולוגיה של דבורה עומר, דווקא אהב להישאר ברצון. "הרצון הוא מקור החיים," הוא כתב, "כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה." דרך הרצון מתבטא אותו רסיס של אלוהות שתקוע בכל דבר בעולם ומבקש לחזור, להיגאל, להתאחד עם ההוויה כולה.

יותר מדי זמן  היהדות עצרה בעד הרצון – מרוב פחד, מרוב גלות – ועכשיו הוא מתעורר ותובע את חלקו. הרב קוק כתב את הדברים האלה בתחילת המאה שעברה, כשהוא היה הרב של יפו והמושבות. האנשים של העלייה השנייה מסביבו היו אנשים רוצים, אנשים-רוצים-מאוד אפילו, והוא לא פחד מזה. הוא האמין בכוח של הרצון, והוא האמין באמיתיות שבו. למתקדמים, הוא אפילו חילק טיפים: תתפללו. "התפילה היא פעולת אימוץ הרצון… תעודתו הוא שיתרומם על-ידי התפילה ויוסיף אומץ.”

מה שהכי קשה לי בלהיות דתי הוא התפילות. בעיקר בתקופה הזאת, כשאפילו אשכנזים נאלצים לקום לפנות-בוקר ולמלמל במשך חצי שעה את מיטב שירת ימי הביניים, כאילו לריבונו של עולם יש חולשה לבגרות בספרות. אני לא לגמרי יודע מה הבעיה: דקלום בלתי פוסק של טקסטים בעלי משמעות עלומה לא שונה באופן עקרוני מהפרדה בין מחבתות או מענישה של מזלגות תועים בתוך עציץ. אולי אני דתי מקולקל: אני לא ממש מאמין שזה עובד, שהתפילה משנה משהו. גם קצת קשה לי עם כל שרשרת הבקשות הזאת, אבינו מלכנו ופרנסה וגשם ומגפות ומחלות ושטרי חובותינו, כי הליבוביץ׳ הנרגן שגידלתי במקום נשמה צועק, משוגעים, רדו מהגג. לבקש בקשות, הרי זאת עבודה זרה ממש! אלוהים לא עובד אצלכם. אתם רוצים ורוצים? תישארו ברצון.

*

תמיד הייתי הומו, אבל הכי הומו הייתי בשנה השנייה שלי בצבא: קראו לו א'. היו לו זיפים בהירים שהרס"ר לא הצליח להכניע, היו לו עצמות בריח של אל יווני זוטר, והוא היה סטרייט כמו קלינט איסטווד בתחתוני סבא. הייתי יושב לבד בחדר ומטביע את יגוני בשירים של לאה גולדברג, או שהייתי הולך לארוב לו במשך שעות במקלחת. (לא שזה הביא הרבה תועלת: תוך רגע המשקפיים שלי היו מתמלאים באדים, ובלי המשקפיים זה היה נס אם הייתי מצליח לזהות את הברז של המים הקרים.)

כשלא הייתי עסוק בלהיות מאוהב, הייתי עסוק בלשנוא את עצמי על זה. כל מה שהיה בזה הגעיל אותי, ואולי לא ממש הגעיל אלא סתם נראה מגוחך ומעוות וחסר פשר, הרי מה יש לאהוב בבחור. הכול היה חסר מוצא.

א' היה סטרייט, כמובן, אבל אפילו בחלומות שלי, אפילו בתקוות הכי סודיות שלי, לא יכולתי לכתוב לסיפור הזה סוף שמח. לא יכולתי לדמיין אותנו בבת מצווה משפחתית בקרני שומרון, או שוכרים דירה בתל אביב, או מגדלים קקטוס. זה היה מוזר מדי, מגוחך מדי: לא רציתי בזה. לא רציתי גם שום דבר אחר: היה קשה מדי לרצות. הייתי חולם אותי ואותו בתוך חדר אטום, ארון חרבות של קוסם, והייתי מכבה את האור ואת הזמן ואת העולם שבחוץ. וביחד אִתם, כיביתי גם את הרצון.

*

"עיקר הסרת הלב מן התפילה,” קובע הרב קוק, "הוא מפני שנקודת החיים של כנסת ישראל נתגברה, והתפילה היא כרוכה תמיד עם הרעיון העתיק, שהצד השלילי של החלשת הרצון גובר עליה, ועל כן אין הדור מוצא בקרבה את גבורתה ויופיה.”

בשביל להתפלל צריך לרצות. צריך לרצות משהו, צריך לרצות אותו מאוד, וצריך לזקק את הרצון הזה. לרצות זה לא סתם. הרצון הטוב "מחולל נפלאות בעולם. הוא דוחף תמיד את ההויה כולה שתצא מחשכה לאור עולם.” לפעמים רצון דורש אומץ והרבה פעמים הוא דורש עקשנות, ולפעמים הוא סוחף בתוכו גם סתם לכלוך ושאריות מארוחת צהרים, אבל בבסיסו הרצון הוא ניסיון של רסיס אלוהי להפוך את העולם לטוב יותר.

בשנה הקרובה אני מקבל על עצמי קצת יותר לרצות. מי יודע לאן זה יכול להגיע.

ובפינת הסיפור לחג:

"יצר לב האדמה" של שהרה בלאו (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן) הוא הספר הכי מדויק על הומואים דתיים שקראתי, והוא בכלל לא מדבר על הומואים דתיים. הוא מתרחש בפסח, אבל כמו שכותב שלום עליכם, “אפשר לספר אותו גם בסוכות ובחנוכה, ואפשר גם בסתם יום של חול, ובלבד שיהיה מי שמוכן לשמוע.”

תלמה היא רווקה דתייה בגיל שבו כבר בלתי אפשרי להיות רווקה דתייה, והיא מכינה גולם: שאול, גבר מרהיב משילוב של בוץ עם השם המפורש. החוקים הלא ברורים של תורת הנסתר קובעים את ההתרחשויות, ותלמה נדרשת לבחור, בצורה פשוטה ואכזרית, בין היצור שלה לבין כל השאר, ההורים והמשפחה והקהילה שמסביב. הכתיבה מצוינת והסיפור חכם, ומדבר על כל הדברים שחשוב לדעת בעידן "אטרף": אהבה ופנטזיה, גלמים ואסונות, רבנים ונשיקות. (למען האמת, זה ספר כל כך טוב, שאני צריך לדבר עליו כאן פעם בצורה רצינית. בינתיים: תקראו.)

"אהבתי מאוד את הסבתא שלך. אתן דומות מאוד, את יודעת,” אומר הרב שטאובר, “שתיכן רוצות.”

"וזה פשע כל כך גדול, לרצות?” המילים נקרעות ממני.

"לרצות עד כדי כך, כן.” הוא אומר. “רצון חזק מדי מגרה את הרוע שבאוויר.” והוא מתבונן בי, נראה כמו באותו יום רחוק בחדרו, מיתמר מעליי, כשידי הזעירות מלופפות בחוזקה סביב בובת הפלסטלינה. “אל תרצי, תלמה. פשוט תפסיקי לרצות.”

אבל אם לא ארצה, אמות.

(עמוד 108)

*

שנה טובה לכולכם. תישארו ברצון.

אליק