בראיון עם 'עמית', יו"ר ארגון 'כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים', קראתי ש'כמוך' הוא נציג הזרם המרכזי האורתודוכסי. מדוע? כי לדעת עמית, יישור קו עם אסכולת  'טיפולי ההמרה' הופך אותך ל'הלכתי' יותר.

בראיון, 'עמית' מעודד בני נוער וצעירים דתיים לצאת למסע טיפולי ארוך שנים, שבאופן מובנה תוצאות הטיפול שלו מבוססות על 'תחושות' ומשיכה מינית ולכן בלתי מדידות ולא ניתנות להכרעה או הפרכה. זאת תוך ניסיון לדחוק באותם צעירים 'לנסות להתחתן ולהקים משפחה'  ותוך טענה שדחיקה זו תואמת את ההלכה היהודית  והזרם המרכזי באורתודוכסיה.

צר לי, אך דבריו של 'עמית' מסולפים וחסרי בסיס ואינם מציעים התמודדות במתח שבין זהות חד מינית להלכה היהודית אלא עצימת עיניים והיתממות שזרים לכל מי שמכיר ולו במקצת את הדיון ההלכתי והמורשת של המסורת היהודית.

בהלכה היהודית אין היתר להוביל הומואים צעירים, מבולבלים וחסרי אונים, לתוך פרקטיקה טיפולית זוללת כסף, שנים וכוחות נפשיים, אשר אין  לה ולו ביסוס מדעי אחד ראוי לשמו המצביע על 'הצלחתו'. בכלל, איני מכיר דפוס חשיבה הלכתי המנסה 'להמיר' ולשנות נטיות של בני אדם ואת מחשבותיהן וזהותם. ההלכה היהודית מבקשת מהיהודי להתמודד עם נטיותיו ורצונותיו ולשמור על הציווי ההלכתי ככל יכולתו אך היא אינה מבקשת 'להעלים' את זהותו של אותו אדם, להכחיש את שאיפותיו ורצונותי באמצעות 'קסמים' ופתרונות אינסטנט. ההלכה היהודית הינה תורת חיים מורכבת המיועדת לבני אנוש ואינה מחלקת שיווק למוצרים המבטיחים 'תחושת שינוי ועולם הבא תוך 14 יום'.

על דרכי ההתמודדות של היהודי או היהודיה עם זהותם המינית ניתן להתווכח, אך אין וויכוח שההלכה אוסרת שרלטנות ורמייה ובוודאי את גזילת הזמן והכסף הכרוכים ב'טיפולים' שרלטניים אלו. מניסיון אישי, גזל זה, אליו מתווספים הולכה בכחש ובכזב, מובילים להרבה כאב לב, תחושת חוסר אונים ועצבות ולהרס ושנאה עצמיים. אין בהם דבר וחצי דבר עם בניית משפחה יהודית ושמחת חיים ובוודאי לא ציות לצו הלכתי.

חשוב לזכור, שהחובה והאחריות שמטילה ההלכה היהודית על יהודי המאמין  היא כלפי עצמו וכלפי בוראו. אין שום דבר 'הלכתי' במיסוד של פרקטיקה טיפולית כוזבת שכל תכליתה היא שינויו של האחר ו'המרתו'. כל הקונספט של שינוי והמרה של האחר זר ליהדות ומקורו בתפיסות של המרת דת 'ותיקון' בכפייה של כופרים שליהדות אין עימן דבר וחצי דבר.

כל יהודי מאמין, בכל דקה ודקה, מתמודד עם סוגיות הלכתיות ואתגרים שמציבה בפניו תורת ישראל. אני מציע ל'עמית' להתבונן בנוסח הווידוי היהודי של יום הכיפורים ולראות שההכאה 'על חטא' היא של הפרט על חזו שלו. היא אינה כוללת תפילה להפסקת אתגריו האישיים שהעניק הבורא לזולת.

החברה הדתית קצת יותר מורכבת ממה שמתאר 'עמית'. היא מכילה בתוכה גם את בני המשפחות שלנו, והחברים הדתיים שלנו, שמקבלים אותנו. ויש בה אנשים ומחנכים רבים שמבינים שסוגיית ההומואים והלסביות בחברה הדתית, היא דילמה ערכית כואבת שלא ניתן להיפתר ממנה במשל הפשטני של "הוראות היצרן". אותו משל החביב כל כך על מחזירים בתשובה.  רב ידוע אחד למשל הזהיר בשבוע שעבר מעל דפי אתר "כיפה" , מפני טיפולי המרה הפוגעים באנשים, ואילו רב אחר הזהיר מנישואים ללא אהבת איש לאישה.

כהומו דתי, בוגר ישיבה המשתדל כמו כל יהודי מאמין להיות תמים עם אלוקיו, איני זקוק לתעודות כשרות בנוגע להשתייכותי ליהדות ההלכתית ממי שמטיף לזולת (לרוב כאמור,  לצעירים שאין להם את היכולת והמשאבים לברר על טיבם ומחירם של טיפולי ההמרה) את מה שאינו דורש מעצמו

קבוצה גדולה של הומואים דתיים, השותפים לעיצובה של 'חבורתא', עוסקים באופן יומיומי בקידוש שם שמיים במגוון מישורים, יתכן בדומה ל'עמית'. אולם בניגוד אליו הם אינם מחפשים לשפוט את זולתם ולהוכיח כי אורח החיים שלהם נעלה משלו. להפך, בחברותא מושרשת ההבנה שאורחות חייו של היהודי הם באחריותו שלו ועליהם הוא עתיד לתת דין וחשבון.  בחברותא ישנם בני ישיבות, סטודנטים, חיילים וקצינים, אנשי חזון ומעש, פעילים חברתיים ובוני הארץ.

ההתמודדות של היהדות ההלכתית עם נטייה חד מינית בוודאי אינה כוללת הכחשה וביטול של זהות מינית זו באמצעות מצגות שווא כוזבות.

בחברותא, אנו מנסים לייצר תפיסת עולם מורכבת יותר, המשתפת את ההומואים הדתיים עצמם, רבנים ואישי ציבור ומחנכים, בני משפחה, חברים והקהילה הדתית לאומית והחרדית בתהליך התמודדות זה.

בניגוד ל'כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים', חברותא דוגלת לפיכך בשיח פתוח, כן ולעיתים קשה ומאתגר שבו אין תמימות דעים אוטומטית, לא בין רבים וחברי הארגון וגם לא בין חברי הארגון לבין עצמם.

אולם שיח זה בעיניי הוא אמיתי יותר, עמוק יותר בעל יכולת לייצר דיון משמעותי וארוך טווח יותר מאשר פתרונות האינסטנט הפופוליטסטיים שמציעים רבנים מסוימים ויו"ר 'כמוך'. הפסקנות והפשטנות שבפתרונות ובמצע שמציע 'עמית', השרלטנות שבבסיסם , יחד עם הסבל העצום שהם גורמים לזולת הידוע מראש, מציבים בעיניי את 'כמוך – הומואים דתיים *אורתודוקסים*' במקום רחוק רחוק מההלכה היהודית ודרך החיים שהלכה זו מבקשת לייצר. כה עלוב ופטרוני הוא הניסיון להחליט  כי 'הם' לא בזרם המרכזי של היהדות ההלכתית וכה סותר את כל המהות של יהדות זו שבבסיסה האמרה 'אל תדון אדם עד שתגיע למקומו'.  בעיקר עצוב הוא הניסיון הצבוע להטיף לפרקטיקה טיפולית נואלת ולהמליץ עליה לזולת אך להמנע מליישם אותה באופן אישי.

כי הרי 'עמית', בניגוד למסקנות ההלכתיות שציינת, להן אין מקור, אני ממליץ לך לחפש במסכת בבא בתרא את האמרה  'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'

הטור נכתב על ידי אסף, חבר וועד חברותא.
אסף, דתי חובש כיפה, בוגר ישיבת ההסדר בשדמות מחולה, חוקר פוליטיקה באוניברסיטה העברית ובמרכז האוניברסיטאי אריאל.

הטור מתפרסם בתגובה לראיון עם 'עמית' מארגון 'כמוך- הומואים דתיים אורתודוקסים' שהתפסם במאקו גאווה: אם הומו יכול להתחתן עם אישה ולהקים בית בישראל – זה עדיף, מאקו גאווה, 16 בפברואר 2012

חברותא הצהירה פעמים רבות, ובדרכים שונות, את עמדתה לגבי מה שמכונה "טיפולי המרה", וכיום מתברר כי היא אינה לבדה במערכה, וכי יש לעמדתנו תמיכה ברורה וחד משמעית מצד 'הסתדרות הפסיכולוגים בישראל'.

כחלק מגישתנו, אנו בחברותא מכבדים את רצונו של הפרט, אם כך בחר, לנסות טיפולים כאלה ואחרים לשינוי נטייתו המינית. עם זאת, אנו מוצאים לנכון להדגיש ולהתריע כי רבים מחברינו נושאים על גבם צלקות נפשיות כתוצאה מאותם "טיפולים" בדגש על אלו שמתקיימים במסגרת ארגון 'עצת נפש'. אף לא אחד ממאות חברי 'חברותא' הצליח לשנות את נטייתו המינית, למרות שחלק גדול מאיתנו נאבק בעבר בכל מאודו בנטייתנו המינית.

העדויות על הצלחות כאלה ואחרות לא מבוססות על שום נתון מדעי. המציעים לבחורינו לנסות "טיפול המרה" סוללים להם דרך ייסורים בשביל לגלות משהו שאנחנו ב'חברותא' כבר יודעים: זה פשוט בלתי אפשרי. תוצאה אפשרית אחרת היא המציאות המורכבת של אגודות-אגודות של הומואים דתיים נשואים שמתקשרים לזה לזה מאחורי גבן של נשותיהם.

ב'חברותא' מאמינים שאין בנו שום רעה חולה, אלא נבראנו כמו כל אחד אחר בצלם הא-לוה, שנטייתנו אינה משהו שמנוגד להלכה, אלא היא משהו שהחברה הדתית טרם למדה להבין איך מתמודדים איתו. יתר על-כן, דחיקת נטייתנו המינית טיפחה משפחות עצובות וחולות, נשים נדכאות וגברים שמתהלכים בתחושת חטא.

'הסתדרות הפסיכולוגים בישראל' פרסמה מסמך מטעמה בנוגע לאותם "טיפולים" ואילו עיקרי הדברים:

הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי. טיפול המרה יוצר 'סדר יום' טיפולי מוכתב מראש, לכן עלול לחטוא למהות הטיפול הפסיכולוגי. פסיכולוג שאינו יכול לקבל את המטופל על בסיס עמדה לא שיפוטית, מקבלת ואמפאטית, עליו לפסול את עצמו מלטפל באותו מטופל. יתר על-כן, על הפסיכולוג לעזור לפתח אווירה של סובלנות וקבלה, להפיץ מידע ולהגן על מיעוט נרדף בכלל ועל הפונים לטיפולו בפרט. עליו להימנע מלשמש שליח של קבוצה דתית או חברתית-תרבותית כלשהי, המבקשת למנוע מן האדם לחיות בדרך ההולמת את זהותו/ נטייתו. כמו כן, עליו לוודא שהמטופל מבקש טיפול מרצונו החופשי ומתוך מוטיבציה פנימית ולא כתוצאה מהפעלת לחצים משפחתיים, חברתיים או דתיים. שימוש בטכניקות טיפוליות התנהגותיות אוורסיביות אשר עלולות להזיק למטופל הינו פסול לחלוטין.

באשר למתבגרים, על המטפל לוודא שאינם מגיעים לטיפול בכפיית הסביבה שלהם (לדוגמא הורים או רבנים). ההתרשמות היא שרוב העוסקים בתחום של טיפולי המרה אינם נמנים על מקצועות בריאות הנפש המוכרים. העיסוק בתחום כה מורכב ורגיש על ידי "מטפלים" לא מוסמכים, אינו ראוי מבחינה אתית ומקצועית ויש להזהיר את הציבור בפני הסכנות הצפויות לציבור מפני מצד "מטפלים" כאלה.

מסקנות הוועדה:

1. הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי. מרבית המחקרים מצביעים על כך שאין תמיכה ליעילות טיפולי ההמרה, בעוד שרק מיעוטם טוען להצלחה. הועדה ערה לכך שבמחקרים רבים בתחום קיימות בעיות מתודולוגיות לא פשוטות. יש להניח, כי סיבות של "תקינות פוליטית" מקשות על האפשרויות למימון ופרסום של מחקרים בדבר יעילותם האפשרית של טיפולי המרה. עם זאת, הפסיכולוג הסביר איננו יכול להתעלם מגוף הידע המצטבר הקיים, המורה שטיפולי ההמרה אינם יעילים.
2. מהות הטיפול הפסיכולוגי הוא בסיוע למטופל לחפש את זהותו, לעשות את בחירותיו תוך מודעות עצמית לצרכיו, משאלותיו וחרדותיו במקום מכיל ומקבל. טיפול המרה יוצר 'סדר יום' טיפולי מוכתב מראש, לכן עלול לחטוא למהות הטיפול הפסיכולוגי, כמקובל בכללי האתיקה המקצועית. חובתו של הפסיכולוג המטפל (ובפרט כשמדובר בגבר) להכיר ולהיות מודע לעמדותיו, ערכיו ונטיותיו באופן כללי ובמיוחד בתחום עדין זה של האוריינטציה המינית. לא נכון מקצועית, שעמדותיו, ערכיו ונטיותיו של המטפל ישפיעו על התייחסותו למטופל ובוודאי שלא על הכיוון הטיפולי. אם הוא איננו יכול לקבל את המטופל על בסיס עמדה לא שיפוטית, מקבלת ואמפאטית, עליו לפסול את עצמו מלטפל באותו מטופל.
3. מדינת ישראל הינה חברה רב-תרבותית, בה קיימות קבוצות דתיות ותרבותיות שונות אשר מבחינתן הזהות ההומוסקסואלית הינה סטיגמטית וקיימת אצלן דחייה חברתית קשה כלפי האדם בעל זהות מינית ו/או ההתנהגות הומוסקסואלית. על הפסיכולוג לעזור לפתח אווירה של סובלנות וקבלה, להפיץ מידע ולהגן על מיעוט נרדף בכלל ועל הפונים לטיפולו בפרט. עליו להימנע מלשמש שליח של קבוצה דתית או חברתית-תרבותית כלשהי, המבקשת למנוע מן האדם לחיות בדרך ההולמת את זהותו/ נטייתו.
4. פסיכולוג המקבל לטיפול מטופל החש שנטייתו או התנהגותו המינית ההומוסקסואלית עומדות בסתירה לאמונתו הדתית או עלולות לגרום לניתוקו מסביבתו החברתית או התרבותית, חייב לכבד את ערכיו ואמונתו של המטופל ולנסות לעזור לו בהתאם. כמו כן, עליו לוודא שהמטופל מבקש טיפול מרצונו החופשי ומתוך מוטיבציה פנימית ולא כתוצאה מהפעלת לחצים משפחתיים, חברתיים או דתיים.
   ראשית, על המטפל לבצע הערכה פסיכולוגית כוללת ואבחנה מבדלת,על מנת לברר האם מדובר באדם שגיבש זהות מינית הומוסקסואלית או במי שטרם הגיע לכלל גיבוש זהות מינית, או האם מדובר באדם שהינו ביסקסואל. במקביל, עליו להעריך את סביבת החיים החברתית-תרבותית של המטופל ואת יחסי הגומלין שבינו לבינה ומידת מצוקתו בהתאם. ממצאי ההערכות השונות יהוו התשתית לקביעת תוכנית הטיפול. בכל מקרה, יש צורך בקבלה מצד המטפל, תמיכה, הבנת העולם של המטופל ועזרה בהתמודדות פעילה שלו, גיוס תמיכה חברתית וחיפושים פנימיים בהתפתחות הזהות העצמית שלו-ללא כפייה.
   שימוש בטכניקות טיפוליות התנהגותיות אוורסיביות אשר עלולות להזיק למטופל הינו פסול לחלוטין.
   בהמשך לאמור בסעיף 4, כשמטופל פונה ביוזמתו ומבחירתו החופשית בבקשה לטיפול, שנועד לשינוי האוריינטציה המינית שלו, על המטפל לידע אותו אודות גוף הידע המקצועי הקיים. אל לו, למטפל, להבטיח הצלחות שאינן מציאותיות. עליו אף להזהיר את המטופל מפני קשיים ובמידת הצורך אף מקיום סכנות שישנן בתהליך טיפולי שכזה. זאת, על מנת שהמטופל יוכל להחליט בצורה מיטבית וחופשית אם הוא מעוניין לעבור טיפול אשר מטרתו להשפיע על זהותו המינית ההומוסקסואלית.
5. באשר למתבגרים, על המטפל לוודא שאינם מגיעים לטיפול בכפיית הסביבה שלהם (לדוגמא הורים או רבנים). יש להבטיח ביתר שאת את שמירת הסודיות של הטיפול במתבגר מול ההורים ודמויות סמכות חינוכיות ודתיות ולהתנות אותה בחוזה הטיפולי עם המתבגר וההורים. הנחיה זו עולה בקנה אחד עם המלצות הדו"ח המסכם של ועדה מטעם המועצה הלאומית לפדיאטריה לנושא טיפול רפואי בקטינים, גיל ההסכמה וסוגיות משיקות (18-10-2010). הפסיכולוג חייב להביא בחשבון את מאפייני גיל ההתבגרות, כגיל של חיפושים והתנסויות. עליו לטפל במתבגר מבלי לקבע אותו בהגדרה של זהות מינית מגובשת וחד משמעית, אלא אם יש לכך הוכחות ברורות בהתנהגותו ובעולמו הפנימי.
6. ההתרשמות היא שרוב העוסקים בתחום של טיפולי המרה אינם נמנים על מקצועות בריאות הנפש המוכרים: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים. הגם שנייר עמדה זה חל רק על פסיכולוגים, מומלץ שגופים מקצועיים דומים ינקטו בעמדה דומה.
   בהיעדר חוק פסיכותרפיה, העיסוק בתחום כה מורכב ורגיש על ידי "מטפלים" לא מוסמכים, אינו ראוי מבחינה אתית ומקצועית ויש להזהיר את הציבור בפני הסכנות הצפויות לציבור מפני מצד "מטפלים" כאלה.

למסמך המלא לחץ כאן

רבנים תומכים ומתנגדים למיזם "נישואין בבני אדם"

הפרסומים האחרונים בדבר מיזם "הנישואין בבני אדם" כפי שאני קורא לו, או כפי שהוא קרוי בשמו האמיתי  מיזם "אנחנו" לנישואי הומואים עם לסביות, מציף את שורשה של "הבעיה", כפי שישנם לא מעט, לצערי, שרואים זאת – עצם קיומי, קיומנו.

לפני כעשור טען הרב אבינר כי "אין דבר כזה דתי הו…" (והקיטוע במקור), בעוד שהשבוע הוא הציג "טיפול" חדש, יבוא אישי מאמריקה, שנמצא יעיל יותר מ"טיפוליו" הקודמים. מלבד העובדה שבהודעתו זו החגיגית יש גם הודאה בדבר כשלונותיהם של ה"טיפולים" הקודמים, אין כאן ולא חידוש אחד. הרב אבינר ממשיך להאמין באפשרות "לתקן" אותי, אותנו, כדי שנוכל להתחתן מבלי צורך במיזם זה או אחר. הנטייה "ההפוכה" וה"לא טבעית", לשיטתו, יכולה לפנות את מקומה לטובת הנטייה "הנכונה". בקיצור, מבלי לומר את המילה המפורשת המתחילה באותיות ה"א וו"ו, טוען שוב הרב אבינר שאני, אנחנו, לא קיימים. לזכותו של הרב אבינר יאמר- הוא מתמיד בתפיסתו, ועל-כן הוא נמנע גם, בפומבי, לחתום על המיזם החדש.

גם הכותרת "רבנים משהים תמיכתם בנישואי הומואים ולסביות", שהופיעה באתר ynet, הוליכה אותי, באופן די מפתיע, שולל. הרבנים אכן מושכים את ידם מאותו ניסוי מסוכן בבני אדם, ניסוי שסופו עלול להסב נזק בלתי הפיך לזוג האומלל, ילדיהם והחברה כולה. אולם, הרבנים אינם עושים זאת משום שזהו ניסוי מסוכן, אלא משום שזהו לא הפתרון שיביא לפתרון "בעיה" קשה זו- קיומי, קיומנו- אלא עלינו, בעלי הנטייה "הלא בריאה" (וחזרנו 50 שנה אחורנית לתקופה בה הומוסקסואליות עוד נחשבה מחלה) לעבור "תיקון". אותם רבנים הבינו, מאוחר מידי, כי הצטרפותם למיזם זה משמעותו הודאה בדבר קיומנו. מיזם "אנחנו", ותמיכתו בו, היא הודעה, גם שלא מדעת, כי את נטייתנו לא ניתן לשנות.

הרב הראל ומשתפי-הפעולה–מושכי-תמיכתם בו הבינו כי הדרך היחידה להתמודד עם "התופעה" היא השתקתה על-ידי נישואי כזב. טעותם הייתה פרסום אותו מיזם, קרי: הודאה פומבית בקיומנו, ועל-כן זו טעות עליה אני מברך.

אני, חברי וחברותי אינם חולים, איננו טעוני "תיקון", אנחנו טבעיים לחלוטין וגם אלו מביננו שכותבים ביד שמאל אינם "הפוכים". הניסוי המסוכן הזה והסתייגויות הרבנים ממנו מעידים, שוב, שכל מטרתם היא להעלים אותי, אותנו, ואם לא דרך "תיקון" אז דרך השתקה. אני חי, נושם, אוהב, מתפלל וכותב שורות אלו עם רגשות עזים, אני לא צמח וגם לא שפן נסיונות. אתם לא חייבים לקבל אותי, יש את מי שעשה ויעשה זאת, אבל אל תחשבו שתצליחו להשתיק אותי, אותנו.

ואסיים בנחמה שאני מוצא בכל הסיפור הזה בשתי נקודות. אל"ף, סוף סוף הרבנים האלו נאלצים להודות שאנחנו קיימים, גם אם זה לצורך מציאת "פתרון" ל"בעייה". ובי"ת, נראה כי זהו הקרב המאסף לקראת כשלון נסיונות מחיקת קיומנו. בקרוב מאד יגלו הרבנים כי הם נמצאים הרבה מאחורי הקהילות שלהם, קהילות שלמדו לא מכבר להכיל אותנו, ההומואים והלסביות הדתיים, גם אם זה בחריקת שיניים.

פורסם גם בynet.

אם כבר חשבנו שנפטרנו מטיפולים נפשיים ל"ריפוי" של הומואים ולסביות, חזר הרב אבינר לאחרונה, ובאמתחתו טיפול חדש לאנשים כמוני וכמו חבריי. עכשיו הוא טוען שהטיפולים הקודמים שהוצעו על ידי הארגון שבו הוא תומך אמנם לא הועילו (דבר שבו הם מעולם לא הודו בזמן אמת), ושהטיפול החדש, כנראה, הוא משהו אחר לגמרי. אבל מי שקורא את פרטיו של הטיפול החדש, ויודע דבר או שניים על הטיפולים הקודמים שהציע ארגונו של הרב אבינר, עשוי לשים לב לכך שזו בדיוק אותה גברת בשינוי אדרת: מאחורי כל לסבית וכל הומו מסתתרים סטרייטית או סטרייט שמחכים לצאת החוצה.

הכי מתבקש עכשיו לצטט מחקרים נגדיים (ויש, הרבה) כנגד שיטות הטיפול האלה. או לצטט מחקרים (ויש, לא מעט) על הנזקים שטיפולים שכאלה גורמים. אבל לא זה מה שאני רוצה לעשות. האמת היא שאינני יודע אם אפשר או אי אפשר לשנות נטייה מינית. אני חושד שגם אם אפשר, אף אחד היום אינו יודע איך עושים את זה. אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. נניח, לצורך הדיון, שיש טיפול לשינוי נטייה מינית, ונניח שהוא לעתים מצליח. אני רוצה לדעת מה קורה במקרים שבהם הוא נכשל, והרי כולנו יודעים שיש לפחות כמה כאלה. הרי כל טיפול נפשי, ויהא טיפול לדיכאון הקל ביותר, אינו מצליח תמיד. בכל טיפול יש אחוזים, ולרוב הם אחוזים לא מבוטלים, של כשלונות. מה קורה כשהומו מגיע לטיפול, ולאחר שנים של נסיונות מגלה שהוא עדיין נמשך לגברים, ובאותה עוצמה שבה תמיד נמשך אליהם, ולא מנצה בו אפילו צל צילה של תשוקה לנשים. מה אז? האם יגיע הרגע שבו הרב אבינר והקהילה הדתית של אותו אדם יגידו: "ניסית, הטיפול לא הצליח, עכשיו אנחנו נעזור לך להשתלב בקהילה הדתית שלנו כמו שאתה, ולא נמנע ממך את החיבה ואת האפשרויות הפתוחות לשאר חברי הקהילה שלנו"?

בטיפול נפשי אחראי, לדיכאון למשל, יכול להגיע הרגע שבו המטפל יגיד למטופל: "ניסינו. אבל כנראה שלא נצליח לטפל בדיכאון שלך. בוא נעזור לך עכשיו לחיות לצד הדיכאון ואיתו". האם בטיפולים שמציע הרב אבינר יכול להגיע רגע כזה? האם מטופל שמגלה שנטייתו המינית אינה משתנה, ושהוא מואס בניסיונות הסיזיפיים לשנות אותה, יכול להיעזר במטפל כדי לחיות באופן הכי מאושר שאפשר בתור הומו? האם הוא יקבל עזרה בתהליך הקשה של היציאה מהארון? בהתמודדות עם הדעות הקדומות של המשפחה, החברים והרבנים? בבניית זוגיות מאושרת עם גבר? אם האפשרות הזו אינה עומדת על הפרק בטיפולים האלה, הם פשוט לא אחראיים. וזה תפקידו של הרב אבינר שהאפשרות הזו תהיה על הפרק אם הוא ממליץ על טיפול נפשי כפתרון הפלא.

בשנים האחרונות שוחחתי עם גברים ונשים רבים שעברו את הטיפולים האלה (ואני עצמי עברתי טיפול כזה לתקופה קצרה). עבור רבים מהם, הטיפולים היו רגע משמעותי ומכונן בתהליך היציאה מהארון והקבלה העצמית. הטיפול שקיבלו התגלה אמנם כלא יעיל לשינוי הנטייה המינית, אבל הוא התגלה כיעיל לעניין לא פחות חשוב. דרך חוויית כשלון הטיפול, טיפול שאליו הם היו מגויסים בכל כוחם, הם היו מסוגלים להתמודד לראשונה עם העובדה שזה מי שהם. אם לפני הטיפול הפנטזיה שאולי "זה ישתנה יום אחד" לא אפשרה להם להתמודד עם זהותם ועם אהבתם, הטיפול שכשל פתח את הדלת, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. מן הטיפול הם הגיעו אלינו, לבת-קול, חברותא והו"ד, פגשו גברים ונשים שעברו תהליך דומה, והעזו להסתכל בראי בכנות מלאה.

נתנאל במצעד הגאווה- צילמה בת-עמי

ועוד מילה לסיום. הרב אבינר אמר את דבריו בתגובה ליוזמה חדשה של שידוכין בין הומואים ולסביות. אני חושב שיש ביוזמה הזו משום התקדמות. יש בה הכרה בקיומם של הומואים ולסביות, והכרה בכך שהנטייה הרומנטית והמינית שלהם כנראה לא תשתנה בקרוב. מדובר באופציה בוגרת ואחראית, שההקרבה בה משני הצדדים לא קטנה, ויש לי הערכה לכל אדם שבוחר בה. אני חושב שאחת התובנות שהמאבק הלהט"בי מתמודד איתן בשנים האחרונות היא שאופציית היציאה מהארון אינה אפשרית לכל אדם ולכל אחד, ושעלינו להיזהר מהצגתה של דרך חיים אחת כדרך הראויה והנכונה. לכן, יש לי רק הערכה ללסבית ולהומו שבוחרים להקים משפחה זו עם זה. רק דבר אחד אני מבקש: שזה לא יהפוך לפתרון הקסם החדש של הרבנים, שזה לא יהפוך בפני עצמו לגורם לחץ חדש שמופעל כלפי לסביות והומואים. בסופו של דבר, רבים מאיתנו לא יכולים לחיות בלי לאהוב את מי שאנחנו באמת אוהבים, כאן, בתוך הקהילה, עכשיו.

ארגון חברותא מודאג מהפרסומים האחרונים המעודדים טיפולי המרה להומואים דתיים, ללא דיון בהשלכותיהם. תמיכה ופרסום טיפולי המרה בצורה לא אחראית מביא לייסורים וכאב. בני משפחה מפתחים תקוות שווא וחשים רגשי אשם אם הם לא שולחים את בנם לטיפול. ואילו האדם שהכניס עצמו לטיפול זה, מסתכן בסבל ובנזק פסיכולוגי, וזאת בנוסף על הקשיים שהוא עובר לכתחילה כהומו או מתלבט שחי בציבור הדתי. כל הארגונים הפסיכולוגיים המוכרים בעולם מגנים טיפולים אלו, מנחים מטפלים מורשים להימנע מלהעביר טיפולי המרה, ומתריעים על הנזק הנפשי שעלול להיגרם למטופל.

אנו חושבים שחובה לדון בעניין טיפולי ההמרה, וכי דיון זה צריך שיכלול גם את המחיר האישי אותו משלמים אנשים שעוברים את הטיפולים. יש בקירבנו אנשים שמתלבטים ו/או רוצים לקבל טיפול כדי להפסיק את המגע והמחשבות שלהם עם בני אתו מין, ולא נמנע זאת מאיתם. אולם כאשר המשפחה או הקהילה דוחפים אדם לטיפול באמירה כי הוא יכול לשנות את נטייתו המינית אם רק ירצה ויתאמץ מספיק , אזי אותו אדם עלול להגיע למצב סיכון, ואת זאת חברותא כארגון מנסה למנוע.

בחרנו להתחיל את הדיון בנושא במכתב שכתבה אביגיל שפרבר, מייסדת ארגון בת-קול ללסביות דתיות, ושבל לחינוך לסובלנות, איתם חברותא משתפת פעולה. המכתב מעלה שאלות חשובות, ופותח דיון בנושא. איך אפשר להישאר חלק מהציבור הדתי ומהקהילות שלנו, אך עם זאת לא לוותר על חלק בלתי-נפרד מהזהות שלנו? האם אנו יכולים להחריש בשעה שהומואים אחרים עומדים בפתחה של דרך הייסורים שחלקנו עברנו?

מכתב אישי ל"עמית" (שם בדוי)

ארגון כמוך

עמית, ידידי, יקירי,

… תתן אמת…

אני עדיין זוכרת את פגישתנו הראשונה, על חוף הים בתל אביב, מקום בו אף אחד לא יזהה אותך, איתי, חלילה. פחדת שאם יראו אותך איתי, "ידעו" עליך, ולא עזרו טיעוני לכך שכמה מידידי הטובים הם בעלי נטיות ישרות.

אני עדיין זוכרת את סיפורך הכואב, הקורע לב, את דרך היסורים שהחברה שלנו העבירה אותך,שהרבנים שלנו העבירו אותך, שהעברת את עצמך.

אני עדיין זוכרת את הדמעות שעמדו בעיני למשמע סיפור חייך, וכמה אנרגיות וכוחות לפעול הסיפור הזה הוציא ממני.

פניתי לכל מי שהכרתי כדי לעזור לך להוציא את הקונטרס עם סיפורך, הרגשתי שחייבים לדעת איזה נזק רבנים יכולים לעשות לנער, לבחור, שפונה בשאלות הנוגעות  לנטייתו המינית ומקבל עזרה בלתי מקצועית ולא אתית.

לבקשתך, פניתי לאבי, הרב הפרופ' שפרבר, שיקרא, שיגיב, שיכתוב לך, וגם הוא לא יכול היה להישאר אדיש לסיפורך הכואב.

בהמשך החיים נפגשנו שוב ושוב באירועים שונים. כל כך שמחתי כשראיתי אותך פעיל מרכזי בחברותא, פורח, עושה, נותן, ובעיקר מחייך. כל כך שמחתי כשיכולתי להכיר לך בן תורה, יפה תואר ועדין, כל כך כאבתי כשנפרדתם.

הרגשתי ששיקמת את עצמך מהצלקות הכואבות שהשאירו בך, הרגשתי שאתה הולך ובונה את עצמך.

אני לא יודעת מה קרה, אני לא יודעת מה השתבש בדרך,

היום, שבע שנים אחרי פגישתנו הראשונה , אני כואבת כל כך את המקום אליו הלכת,

אתה בוחר לשלוח נערים לאותם טיפולים אכזריים שעברת, אתה בוחר להקריב את הצעירים המבולבלים לסבל אכזרי, וכל זה בשביל ההכרה של רבנים בך ובארגון שלך.

האם אתה יכול לקחת על אחריותך סבל של נער אחד יחידי שילך בדרך שאותה אתה מציע?

האם אתה יכול להיות בטוח שאותם צעירים יצאו מהמסע האכזרי הזה בשלום?

האם אתה לא חוטא חטא נוראי ועובר על הציווי "ואהבת לרעך כמוך"?

האם אתה לא עובר על "מה ששנוא עליך"?

האם היית רוצה להישלח שוב למסע הכואב שעברת?

עמית, שבע שנים חלפו,

אני משתדלת לחיות  חיי אמת, הקמתי בית בישראל, אני מגדלת עם בת זוגי את בננו, אורי שמואל

ואתה עדין "עמית" שם בדוי, אתה עדיין חייב לפגוש אותי במקומות בהם לא תפגוש מכרים, אתה עדיין לא יכול לחיות חיי זוגיות ולבנות משפחה, אתה עדיין חי חיי שקר

"עמית", הנחמה, השקט, לא יבואו מההכרה של הרבנים בך, הם לא יבואו מהקרבת נערים צעירים למען ההכרה בך. הנחמה, השקט, השלווה, התיקון , יבואו מהבחירה להיות איש אמת.

"תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם"

אני מאחלת לך "עמית" ידידי, שתוכל לצאת אל האור, לחיות חיי אמת, ולספר באומץ על הנזקים שטיפולי המרה מביאים, לעמוד באומץ מול רבנים ולומר- די!

אני מאחלת לך "עמית" שתזכה לקיים בשלמות את מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

שלך

אביגיל שפרבר

נתנאל ליפשיץ

ארונות הם לבגדים, לא לאנשים

לפעמים, כשחברים הומואים מספרים את סיפור החיים שלהם, אני שם לב לרגע מיוחד ומוזר בסיפור, רגע שקדם ליציאה מהארון הרשמית, רגע שקדם ל"ואז סיפרתי לאמא". בסיפורי חיים רבים שלנו חוזר רגע שהדרך שבה אנחנו מתארים אותו היא "ואז יצאתי מהארון בפני עצמי". אבל מה קורה ברגע הזה? מה יש בו שלא היה קודם? הרי לדעת שאנחנו נמשכים לגברים כבר ידענו לפני הרגע הזה. והרבה ממה שקורה ביציאה מהארון רגילה אין בו (נסו את התסריט הבא: "אז יצאתי מהארון בפני עצמי, והעצמי שלי היה נורא מופתע. הוא אמר שהוא לא חשד, אבל שהוא יקבל אותי כמו שאני"). אז מה קורה ברגע הזה, או בתהליך הזה, של לצאת מהארון בפני עצמנו?

אני רוצה לנסות לתאר מה קרה לי, כהומו דתי, בתהליך הזה של היציאה מהארון בפני עצמי. זה לא היה הרגע שבו "קיבלתי" את עצמי, אלא משהו קצת אחר:  זה הרגע שבו הבנתי שהמילה "יצר" כבר לא מתארת את מה שאני. עד היציאה מהארון בפני עצמי, חשבתי שיש שני דברים נפרדים: יש אותי, בן אדם שאוהב לקרוא ולצייר וללמוד תורה, וישנו היצר שלי, שהוא משהו זר שתוקף אותי שוב ושוב מבחוץ. כלומר, יש לי איזה יצר שאני לא מצליח להילחם בו. ככה הרגשתי כמעט כל התיכון.

ואז הגעתי לישיבה. בישיבה קרה לי דבר שלא קרה קודם לכן. למדתי תורה עם בחור שבהמשך גם גר איתי בחדר. הוא אהב לטייל, ובגלל שאף אחד לא רצה לטייל איתו (כולם רצו ללמוד תורה, או לחילופין לישון בחדרים) – אני הצטרפתי. בטיולים הרגליים הארוכים האלה דיברנו הרבה (בעיקר על החברה שלו). ובתוך כל זה, אני התאהבתי בו. עד אותו זמן, הרגשתי רק משיכה מינית לגברים. משיכה מינית עוד אפשר איכשהו להכניס לתוך הקופסה של "יצר", אבל הדבר החדש שהרגשתי כבר היה רחב ועמוק יותר. לא רציתי כל כך לשכב איתו. אם כבר, רציתי לשכב לידו. לדבר. לצחוק. לשמוע אותו מנגן בגיטרה. זה כבר לא הרגיש כמו יצר. זה הרגיש כמו משהו שנוגע באיזה עוגן פנימי יותר שלי.

אבל עדיין לא ויתרתי על האפשרות שאולי מדובר ביצר שאפשר להילחם בו. עם תום שנת הישיבה, הלכתי לפסיכולוג שהבטיח 90 אחוזי הצלחה בהפיכת הומואים לסטרייטים. הפסיכולוג הזה סיפר לי שמשיכה מינית זה משהו שאנחנו לומדים, וכמו שאנחנו לומדים להימשך לגברים כך כל אחד יכול ללמוד להימשך לנשים. אז ניסיתי ללמוד להימשך לנשים. זה לא הצליח. לא כי לא הייתי שקדן בלימודים, ואפילו לא כי "אי אפשר לשנות נטייה מינית", אלא בגלל שבאופן עמוק גיליתי שאין מה ללמוד. זה לא איזה משהו חיצוני, כמו ידע באיזה תחום לימוד, שקודם נמצא מחוץ לי ואז אחרי לימוד נעשה חלק ממני. הבנתי שהאהבה שלי לגברים מאז ומעולם לא הייתה משהו ש"יש לי" ושיכול גם "לא להיות לי", אלא פשוט מה שאני.

לאנשים אחרים זה אולי קורה מסיבות אחרות, אבל אני חושב שלכולנו יש איזה רגע שבו אנחנו יוצאים מהארון בפני עצמנו. כשזה קורה, אנחנו מבינים שהומוסקסואליות איננה עוד איזה רכיב שנוסף לנו. אנחנו מבינים שהומואים זה מה שאנחנו.

גלולה להפוך לסטרייט היא גלולה להפוך לאיש אחר

לפעמים יוצא לי לשמוע את השאלה "אם יכולת לקחת גלולה ולהיות סטרייט, האם היית לוקח את הגלולה?". היום אני לא עונה "כן" ואני לא עונה "לא" על השאלה הזו. אני פשוט לא מבין אותה. אני כבר לא מסוגל לעשות את ניסוי המחשבה הזה, שבו אני מדמיין את עצמי "בדיוק כמו שאני" אבל סטרייט. אילו הייתי סטרייט, לא הייתי אני, אלא מישהו אחר. האהבה שלי לגברים מחופרת עמוק בתוך מי שהפכתי להיות, בתוך מה שבחרתי ללמוד, בתוך יחסיי עם המשפחה שלי, בתוך ההיסטוריה הפרטית שלי וזיכרונותיי.

נתנאל ודגל אהוב

פעמים רבות רבנים עונים כך להומו שפונה אליהם: "תראה, גם לנו יש כל מיני יצרים, וגם אנחנו נלחמים בהם". זה לא שהאמירה הזו של הרבנים נכונה או לא נכונה. היא בעיקר לא רלבנטית ולא עונה על השאלה. גם לי כהומו יש יצרים, ואני נלחם בהם, אבל היותי הומו אינו אחד מהם. מבחינה מושגית, המילה "יצר" כבר לא לוכדת את מה שאני. אני חושב שהפרידה מהמילה הזו, ההבנה שהיא כבר לא מועילה עבורי כדי להסביר את עצמי לעצמי, היא היציאה מהארון בפני עצמי.

ועוד קצת על נתנאל:

סטודנט לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית, גר בירושלים. יצאתי מהארון בגיל 19, מיד אחרי שהסתיימה השנה הראשונה בישיבה הגבוהה. מחפש לשלב בפילוסופיה שאני עושה את השיעור שלמדתי מלהיות הומו דתי בארון ומחוץ לו – למשל, איך זהות הומואית יכולה לרענן את האופן שבו אנחנו חושבים על הדת, ומה זה עושה לאדם כשבתקופה כלשהי בחייו יש לו תשוקות שהוא לא רוצה שתהיינה לו.

מה עוד לא נאמר על טיפולי ההמרה? מה עוד אפשר לחדש בנושא הנדוש הזה? כבר מזמן הבנו שיש כמה מטפלים שטוענים שאם נתחבר לגבריות ונבין את חסכי הילדות שלנו, נטיותנו ההפוכות תחלופנה כלא היו. והבנו גם שרוב אנשי המקצוע בעולם בכל תחום שהוא רואים בטיפולים אלו הבל גמור בטל ומבוטל כעפרא דארעא. אז מה עוד יש להגיד?

אז זהו שיש. בחודש אוגוסט פורסם דוח של הצוות המיוחד שמוּנה בידי האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי (ארגון בריאות הנפש הגדול ביותר בעולם) כדי לבחון את היעילות של טיפולי ההמרה. הצוות עשה את עבודתו במשך שנתיים, ובדק אחרי כל הסִפרות המחקרית הקיימת בנושא. המסקנות מראות שעל אף שאין שינוי בעמדה העקרונית, יש בזירה התפתחויות מעניינות.

אז ראשית, הצוות הגיע למסקנה שכרגע אין מחקרים שמראים על היעילות של טיפולי ההמרה לשנות נטייה מינית בכלים המקובלים במחקר המדעי. נכון שיש הרבה אנשים שנשבעים בכל היקר להם שהם עברו שינוי, כמו שלא מעט אנשים גם מספרים שחוצנים חטפו אותם וגם הם משוכנעים בכך לחלוטין, אבל סיפורים יש הרבה. מחקרים בינתיים אין. לכן הדיבורים על אלפי אנשים שהשתנו ויצאו מזה הם כרגע בגדר אגדה אורבנית.

אז בעניין של שינוי הנטייה המינית לא צומחת מטיפולי ההמרה ישועה גדולה. בדברים אחרים ייתכן אולי שכן. הדוח מדגיש שרוב הפונים לטיפולי ההמרה היום הם – הפתעה,  הפתעה –  גברים דתיים נוצרים ויהודים, שמאמינים שיש קונפליקט בין נטייתם המינית לזהותם הדתית. הטיפולים בסדנאות המרה לא עוזרים להם להפוך לסטרייטים, אך רבים מהם נעזרים בהם כדי למצוא דרך לשלב בין נטייתם המינית לבין זהותם הדתית: למצוא קבוצה של אנשים עם התמודדות דומה לזו שלהם, להתרגל שלא לבטא את נטייתם המינית בהתנהגות ולעזור לסגל לעצמם אורח חיים התואם את אמונתם.

וכאן הדוח מבחין הבחנה חדה בין הנטייה המינית לבין הזהות. רבים חושבים בטעות שלהגיד לאדם שהוא הומוסקסואל פירושו לחייב אותו לצאת מהארון. אבל למעשה אין קשר בין הדברים. הומוסקסואליות היא תכונה, ויציאה מהארון היא קבלתה של אותה תכונה כחלק ממכלול הזהות. במילים אחרות, התכלית האמתית של טיפולי ההמרה היא לא לשנות תכונות של אנשים, אלא לסייע להם לארגן את התכונות האלו בצורה שתתאים לאמונתם.

ובנקודה הזו יש לדוח ביקורת לא רק על טיפולי ההמרה, אלא גם על הממסד הטיפולי הידידותי לגייז. ממסד כזה מסוגל היום לסייע לאנשים לקבל את נטייתם המינית ההומו-לסבית מתוך הבנה שמדובר בחלק חשוב בזהותו של אדם. עם זאת, הם לא תמיד מודעים לכך שגם תפיסותיו הדתיות של האדם הן חלק חשוב ומעצב מזהותו, חלק שמגבש את האישיות, מסייע בהתמודדות עם מצבי משבר וכו'. לעתים קרובות איש מקצוע כזה עלול להמליץ למטופל שחש קונפליקט בין זהותו הדתית לבין נטייתו המינית לוותר על הזהות הדתית, בדיוק כפי שמטפל ההמרה ימליץ לו לוותר על נטייתו המינית. הכיוון שאותו מנסים לקדם מחברי הדוח הוא רגישות תרבותית של המטפלים שעובדים עם האוכלוסייה ההומו-לסבית המשתייכת לקבוצות דתיות ואתניות שונות שהן פחות סובלניות כלפי יציאה מהארון. מדובר כאן במאמץ שלא לוותר על מרכיב זהות זה על חשבונו של זה, אלא לשלב אותם בצורה אופטימלית לאותו אדם.

בכיוון הזה מתחילים ללכת גם מספר מטפלי ההמרה. בשנים האחרונות אחד הבכירים שבהם, ד"ר וורן תרוקמורטון מגרוב קולג', מציע קו חדש בייעוץ להומו-לסביים הדתיים. כשהם באים אליו לטיפול, הוא אומר להם שלדעתו נטייתם המינית אינה סימן לשום בעיה נפשית, לא למשהו שהשתבש בילדות ולא לאף הפרעה אחרת. הוא מדגיש למטופליו, לפני הכול, שהם אנשים בריאים. הוא גם מציין שהוא לא יכול להבטיח להם שינוי בנטייתם המינית. אבל הוא כן מדגיש שהוא מוכן לחפש עמם דרכים שבהם יוכלו להתנהל במקרה שהם לא מעוניינים לצאת מהארון. הוא גם מוכן לסייע להם במקרה שהם כן ירצו לצאת מהארון ולהשתייך לקהילתם הדתית. מדובר בגישה מבטיחה מאוד. היא יכולה לסלק מטיפולי ההמרה את ההילה ההומופובית שלהם, להסיר מהדתיים ההומו-לסביים את הסטיגמה של סטייה ומחלה, ולעזור למי שרוצה לצאת מהארון לצאת ממנו, ולמי שמעוניין להישאר בו להתנהל על הצד הטוב ביותר האפשרי. וכמובן זה מספק למטפלים הגיי פרנדלי ולמטפלים הדתיים השמרניים שפה טיפולית משותפת שבמרכזה דאגה לשלמות עולמו של המטופל.

שמעתם, עצת נפש? מטפלי ההמרה גם יכולים להשתנות?

ביום חמישי האחרון נערך בבר אילן כנס בנושא פסיכולוגיה יהדות: מעגלים נפגשים – פסיכותרפיה, דתיות ונטייה מינית. זהו הכנס הראשון מסוגו בבר אילן שעוסק נושא הומוסקסואליות בכלל, והומוסקסואליות דתית בפרט.

ד"ר עופר מאורר

ראשון המרצים בכינוס היה ד"ר עופר מאורר, פסיכולוג קליני מומחה, מרצה לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים ומנהל צוות מטפלים גיי-פרנדלי, שהרצה בנושא היבטים פסיכודינמיים של פסיכותרפיה עם להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג’נדרים וביסקסואליים) – השלב האדיפלי בקרב גברים הומוסקסואלים. ההרצאה עסקה במהלך ההתפתחותי של הומואים ולסביות, בדגש על המסלול ההתפתחותי האופייני של ילד שיגדל להיות גבר הומוסקסואל. דגש הושם על הקונפליקט של הבחור הדתי ועל הסכנות החמורות, לדעתו, שאורבות עם פנייה לטיפול פסיכולוגי אצל מטפל המציע טיפול המרה או אצל מטפל אשר מסכים להציב כמטרה מוגדרת את שינוי הנטייה המינית.

להרחבה – קראו את מאמרו.

ד"ר טוביה פרי

אחריו הרצה הד"ר טוביה פרי, מנהל משותף של שירותי הייעוץ לקהילה של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, בנושא בחירה או גורל – דילמות של מטפל דתי בהומוסקסואלים. ד"ר פרי הציג את המחקרים השונים בדבר אפשרות לשינוי נטייה מינית, הציג מקרים שבהם נתקל, הציג את ה"אני מאמין" שלו, וסיכם כי הוא לפני קבלת החלטות ארוכות טווח – כן ממליץ לנסות טיפול מעמיק לבדיקת הזהות המינית ואפשרות השינוי.

להרחבה – ראו מצגת.

אחרון הנואמים היה הרב שבתי רפפורט, ראש בית המדרש במכון הגבוה לתורה אוניברסיטת בר אילן, שהרצה בנושא ידיעת טוב ורע טיפול ובחירה.

הרב רפפורט

בהרצאה דחה הרב את הטענה ולפיה אם התורה אסרה משהו סימן שיש לאדם בחירה חופשית להתגבר על האיסור, והוכיח כי יש מצבים בהלכה שדבר מסוים אסור ועקרון הבחירה החופשית אינו מוכיח כי הם יכולים לעמוד באיסור. מנגד, מסקנתו ההלכתית הייתה שלוּ נצא מנקודת הנחה שהומואים יהיו בגדר אנוסים – עדיין מעשה משכב זכור יהיה אסור.

להרחבה – ראו מצגת.

בתום הערב נערך שו"ת עם הקהל וחילופי דברים בן המרצים בכנס.

"תרופה לאהבה", בימוי: פרנסין פלטייה. קנדה, 2008.

http://yes.walla.co.il/?w=2/7827/1502402