הפעם מדובר במפגש מיוחד ושונה: נצפה יחד בסרט החשוב: "לפניך ברעדה".

 מתוך ויקיפדיה על הסרט:

"סרט תיעודי בבימויו של סנדי שמחה דובובסקי…מביא את סיפוריהם האישיים של הומואים ולסביות דתיים בארצות הברית ובישראל, ומשלב ראיונות עם רבנים אורתודוקסים ועם אנשי טיפול…פורץ דרך בהעלאת נושא הנטייה המינית לשיח הציבורי הדתי…עוררו דיון מורכב בציבור הדתי המבוסס על ההכרה שהומואים ולסביות בציבור הדתי הם מציאות קיימת…זכה במספר פרסים בינלאומים, ובכלל זה, הסרט הדוקומונטרי הטוב ביותר…"

 קישור לאי אמ די בי

את הסרט נלווה בהרצאה קצרה אודותיו, על האנשים שעומדים מאחוריו והתגובות אותם קיבל

כמו כן נערוך דיון משותף על הסרט, תחושות אותן הוא מעביר והשלכותיו

יוגש כיבוד קל וטעים!

עוד על הסרט באתר חברותא כאן, ובפייסבוק

מתי? יום שלישי ה-01.05.12, אור ל-י' באייר, בשעה 19:00.

כמה? 5 ש"ח לכיסוי הוצאות.

 לפרטים נוספים: יוסף- yosef@havruta.org.il

פסח שני כבר הפך למסורת של חג הסובלנות וקבלת האחר

אנו שמח להזמינכם לאירוע "פסח שני – יום הסובלנות הדתית"

השנה, האירוע יתקיים בסימן "חינוך לסובלנות (?) במרחב הציבורי הדתי".

הערב יכלול סדנאות לאנשי מקצוע בשיתוף ארגון שוב"ל

ולאחריו מושב הפתוח לקהל הרחב בנושא "חינוך לסובלנות במערכת החינוך הדתית – בין הקצנה לסובלנות".

נקנח בסרטו של הבמאי חיים אלבום, "ואהבת".

הערב בהשתתפות מחנכים, אנשי תורה, פעילים חברתיים ואישי ציבור מחברותא וארגונים נוספים…

זהו ערב יחיד במינו בשנה בו מתקיים דיון אודות סובלנות בציונות הדתית

ההזמנה. לחצו להגדלה

איפה ומתי? יום א', י"ד באייר, 6.5.12, בין השעות 17:00-22:00, בבית אבי חי, רחוב המלך ג'ורג' ירושלים ליד בית הכנסת ישורון.

אנחנו מזמינים אתכם להשתתף בערב החשוב הזה, להקשיב, ללמוד, לשאול שאלות ולהתרגש.

לאירוע בפייסבוק

לאתר "פסח שני"

בס"ד ערב פסח תשע"ב

חבר יקר,

אנחנו עומדים רגע לפני 'חג החירות', היום בו יצאו בני-ישראל ממצרים והפכו מעבדים לבני חורין. בליל הסדר נסב כולנו ונאמר את המילים הבאות: "בְּכָל דּור וָדור חַיָב אָדָם לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יֶצָא מִמִּצְרים [...] לא אֶת אֲבותֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אותָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאותָנוּ הוצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבתֵנוּ."

בכל שנה עולה השאלה בראשי: מה לי ולזה? איך אוכל לראות את עצמי כמי שיצא ממצרים?

הגרי"ד סולוביצ'יק, במסתו המפורסמת "קול דודי דופק", מתאר את ההבדלים בין ברית הגורל לבין ברית הייעוד. ברית הגורל היא אותה ברית "כפויה" שנעשתה על בני-ישראל ביציאת מצרים: "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוהים" (שמות ו':7), לעומת הברית ההדדית של מעמד הר סיני: "ויקח ספר הברית…ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם…" (שמות כ"ד:7-8). ברית הגורל מושתתת על קיום בכורח, על קיום כפוי של מחנה תחת התקפה. בעוד שברית הייעוד היא ברית העומדת על קיום מרצון ומתוך דיבוק חברים.

אני חושב שחברותא מסמלת תהליך זה של יציאה מעבדות, מגורל, מכורח המציאות – אל חירות, דיבוק חברים ושיתוף מרצון. קהילתנו ההולכת וגדלה התחילה כקהילת כורח וגורל, אך עם הזמן הפכנו לקהילת בחירה וייעוד. אומנם, יש עוד דרך ארוכה עד לחירות המלאה שלנו – פרטים כקהילה – אך תחושת האחריות, החיבור והקשר ההדדי הם סימני אביב ברורים, אותות היציאה מעבדות. הגרי"ד סולוביצ'יק מסכם את מהותו של איש הייעוד, את מהותנו שלנו, במשפט אחד: "על כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה מת, אבל ברצונך החפשי אתה חי". מטרתנו היא להפוך גורל ליעוד- ממופעלים ומושפעים לפועלים ומשפיעים, מקיום מתוך אונס לקיום מלא רצון מעוף ויוזמה. זו חברותא בעיני. זה אתה ואני. זה אנחנו.

בהזדמנות זו אני רוצה לברך את ישי מוסקוביץ' על שנבחר כחבר ועד. אנחנו שמחים על שהחלטת, בערב פסח, להפוך גורל לייעוד, לתת ולעשות למען כולנו. אנו מאחלים לך הצלחה רבה בכל מעשיך.

בברכת חג חירות שמח וכשר,
נתראה בשלל פעילויות חברותא,
דניאל יונס, יו"ר 'חברותא – הומואים דתיים'

ביום חמישי ו' בניסן תשע"ב (29.03.12), התקיים המפגש החודשי של חברותא. במפגש התקיימה שיחה מרתקת בנושא מצעדי גאווה והאם יש שם מקום לחברותא.

כבר בשעה 20:00 התחילו להגיע חברים לבית הכנסת שבו נערך הדיון. ראיתי חברים שמגיעים כל חודש, חברים מכל רחבי הארץ (ירושלים, ת"א, פתח תקוה חיפה באר שבע …) וגם פנים חדשות של אלה שהגיעו בפעם הראשונה.

התחלנו את הדיון שעה קלה אחר-כך, עם סבב שמות קצר. צחי מזומן ניהל את הדיון כמנחה הערב.

הוא הציג את שני האורחים הנכבדים, הרב רון יוסף, יו"ר ארגון הו"ד, רב ודיין מנתניה; ועו"ד יהושע גורטלר, הומו דתי, פעיל מרכזי בחברותא בפרט, ובקהילה הדתית הגאה בכלל, וממייסדי שב"ל.

הערב עצמו נפתח במבוא קצר של אייל ליברמן על הרקע ההיסטורי של המצעדים שהיו בעולם, בת"א ובירושלים. בסוף ההקדמה הוקרן סרטון קצר שהציג את השתתפות הקהילה הדתית הגאה במצעדים בירושלים ובת"א בשנים הקודמות.

הרב רון ייצג את הצד שנגד השתתפות דתית במצעדים. הוא אמר שלהו"ד ולחברותא יש מטרה אחת זהה – לעזור להומואים דתיים שמתמודדים עם הזהות הדתית והמינית שלהם. הרב גם ציין שחשוב להבין שעצם  חיינו היום כהומואים דתיים מחוץ לארון, וקיומם של הארגונים שלנו הם תוצאות של הצעדים והאקטיביזם של הקהילה הלהט"בית הרחבה. למרות זאת, הרב טען שהשתתפות במצעדים גורמת נזק להתקדמות של הומואים דתיים בעולם הדתי, ובנוסף קשה מאד לדתיים להזדהות עם אירוע שבו הפריצות המינית בולטת. בנוסף, לדבריו רבות מהאג'נדות של עולם הלהט"ב החילוני נוגדות את ההלכה. לדעתו של הרב, הדרך הנכונה לקדם את המטרה שלנו היא באמצעות יציאה מהארון, כמו שהוא ורבים אחרים נהגו.

יהושע דיבר מהמבט האישי שלו. הוא סיפר שמצד אחד, כשהוא היה בארון, דווקא מה שהוא ראה בתקשורת לגבי מצעדים היה חוויה שלילית בשבילו, אבל עכשיו שהוא מחוץ לארון וצועד עם הבן זוג שלו, זו אחת החוויות החיוביות והמעצימות שלו. יהושע סיפר שהצעידה עם כיפה על הראש יד ביד עם בן הזוג שלו, משנה את אופיו של המצעד ומציעה לבחור הדתי שבארון דמות שהוא יכול להזדהות איתה. לו היתה לו דמות כזאת לחיקוי כשהוא היה בארון, ברור ליהושע שתהליך ההתבגרות והיציאה מהארון היה עובר עליו ביתר בקלות. יהושע גם הסביר שהדרך לשנות את אופי המצעדים היא מבפנים. ברגע שיש קבוצה של הומואים ולסביות דתיים שצועדים, התקשורת יכולה לבחור להראות דתיים צועדים במקום רקדנים חצי ערומים.

השיחה נפתחה לקהל ומאוד התרשמתי מכמות החברים שהשתתפו בדיון. שמענו סיפורים אישיים על חוויות שהיו לאנשים במצעדים וגם דעות מכל הצדדים – בעד ונגד. השיחה גרמה לי לחשוב שמעבר לשאלה הספציפית של מצעדי גאווה, ניצבים לפנינו נושאים חשובים רבים לא פשוטים, שגורמים לכל אחד לחשוב על הזהות שלו ביחס לקהילה שבו הוא נמצא. לדוגמא, כולם הסכימו שהיציאה מהארון יוצרת נראות חשובה, אבל האם זה מספיק? ברור שאנחנו רוצים לעזור לבחור הדתי בישיבה שעמוק בארון, אבל מה עם ההומו הדתי שכבר יצא מהארון ורוצה לחיות את החיים שלו – איך אנחנו עוזרים לו ומה המקום שלנו כלפי זוגיות ומשפחה? אני מאוד מקווה שהערב הזה הוא רק התחלה ומבוא לשיחות נוספות שיהיו לנו כהומואים דתיים ודתל"שים, ושנמשיך לדבר.

עם תום הדיון הצבענו מי בעד ומי נגד ההשתתפות של חברותא במצעדי הגאווה בת"א ובירושלים ומי לא היה משתתף באף מצעד. הרוב הגדול תמך בהשתתפות חברותא בשני המצעדים.

הערב המשיך בהצבעה נוספת של חברי העמותה, שבחרו חבר ועד חדש לחברותא במקום גידי שפרש. מזל טוב לישי מוסקוביץ' שזכה ברוב הקולות. אני מאחל לו ולכל הועד הצלחה רבה בכל העבודה שהם עושים.

תודה לצחי מזומן שעשה עבודה מדהימה כמנחה הערב, ותודה לרב רון יוסף וליהושע גורטלר שתרמו את זמנם ודעותיהם לדיון החשוב.

חג פסח כשר ושמח!!!

אריה

מתוך וויקיפדיה

כ"א באדר תשע"ב, 15.03.2012

'חברותא – הומואים דתיים' (ע"ר) קיבלה ברגשות מעורבים את ההודעה בדבר בחירתו של הרב חיים דרוקמן כחתן פרס ישראל לשנת תשע"ב.

אנו מביעים סיפוק על כך שהרב דרוקמן, אשר השקיע את חייו ומרצו בפיתוחה ועיצובה של מערכת חינוך המשלבת תורה ועבודה ציונית, מערכת שאנו גאים להיות בין בוגריה, הוכר על פועלו הנ"ל.

מאידך, קשה שלא להיזכר בעצב כי הרב דרוקמן פעל בצורה שגויה ומסוכנת בעת שהחליט לשתוק ולשבת בחיבוק ידיים נוכח הידיעות על הטרדות מיניות בידי רבנים כלפי תלמידים במוסדות החינוך שתחת חסותו. אנו מציינים בצער כי הרב דרוקמן הקל ראש בהאשמות נגד הרב קופולוביץ' והרב אלון, והזדרז להשיב את הרבנים לעמדותיהם כמחנכים בטרם נפסק דינם של החשודים.

שתיקה נוכח הטרדות מיניות מסמלת בעיננו את האופן הכושל בו מטפלת מערכת החינוך הדתית, בראשה עמד הרב דרוקמן, בזהות מינית והטרדות מיניות. מחד, מבכרת מערכת החינוך הדתית להתעלם ממצוקתם של תלמידים בעלי נטיות חד מיניות ומסרבת בעקביות להכיר במצוקה זו ולדון בה, ומאותה סיבה ממש, בה בעת, מזדרזת המערכת לחפות, במקרים רבים מידי, על מחנכים ורבנים שמנצלים מינית את מרותם באופן פסול.

דניאל יונס, יו"ר 'חברותא': "נטייה מינית וניצול מיני אינם קשורים זה בזה. אולם, במקומות בהם הומוסקסואליות נתפסת כדבר-מה מתועב שאין לדבר עליו, קשה למנוצלים לבוא ולהתלונן על שנעשה להם. הפחד מפני מיתוגו של הנפגע כהומוסקסואל, גובר על הצורך לבוא ולהזהיר מפני התוקף. על-כן ראינו לנכון להצטרף לקריאתם האמיצה של בוגרי 'נתיב מאיר'."

לראיונות ניתן לפנות אל:
חיים נהון, מבוגרי 'נתיב מאיר'
דניאל יונס, יו"ר 'חברותא – הומואים דתיים'

בראיון עם 'עמית', יו"ר ארגון 'כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים', קראתי ש'כמוך' הוא נציג הזרם המרכזי האורתודוכסי. מדוע? כי לדעת עמית, יישור קו עם אסכולת  'טיפולי ההמרה' הופך אותך ל'הלכתי' יותר.

בראיון, 'עמית' מעודד בני נוער וצעירים דתיים לצאת למסע טיפולי ארוך שנים, שבאופן מובנה תוצאות הטיפול שלו מבוססות על 'תחושות' ומשיכה מינית ולכן בלתי מדידות ולא ניתנות להכרעה או הפרכה. זאת תוך ניסיון לדחוק באותם צעירים 'לנסות להתחתן ולהקים משפחה'  ותוך טענה שדחיקה זו תואמת את ההלכה היהודית  והזרם המרכזי באורתודוכסיה.

צר לי, אך דבריו של 'עמית' מסולפים וחסרי בסיס ואינם מציעים התמודדות במתח שבין זהות חד מינית להלכה היהודית אלא עצימת עיניים והיתממות שזרים לכל מי שמכיר ולו במקצת את הדיון ההלכתי והמורשת של המסורת היהודית.

בהלכה היהודית אין היתר להוביל הומואים צעירים, מבולבלים וחסרי אונים, לתוך פרקטיקה טיפולית זוללת כסף, שנים וכוחות נפשיים, אשר אין  לה ולו ביסוס מדעי אחד ראוי לשמו המצביע על 'הצלחתו'. בכלל, איני מכיר דפוס חשיבה הלכתי המנסה 'להמיר' ולשנות נטיות של בני אדם ואת מחשבותיהן וזהותם. ההלכה היהודית מבקשת מהיהודי להתמודד עם נטיותיו ורצונותיו ולשמור על הציווי ההלכתי ככל יכולתו אך היא אינה מבקשת 'להעלים' את זהותו של אותו אדם, להכחיש את שאיפותיו ורצונותי באמצעות 'קסמים' ופתרונות אינסטנט. ההלכה היהודית הינה תורת חיים מורכבת המיועדת לבני אנוש ואינה מחלקת שיווק למוצרים המבטיחים 'תחושת שינוי ועולם הבא תוך 14 יום'.

על דרכי ההתמודדות של היהודי או היהודיה עם זהותם המינית ניתן להתווכח, אך אין וויכוח שההלכה אוסרת שרלטנות ורמייה ובוודאי את גזילת הזמן והכסף הכרוכים ב'טיפולים' שרלטניים אלו. מניסיון אישי, גזל זה, אליו מתווספים הולכה בכחש ובכזב, מובילים להרבה כאב לב, תחושת חוסר אונים ועצבות ולהרס ושנאה עצמיים. אין בהם דבר וחצי דבר עם בניית משפחה יהודית ושמחת חיים ובוודאי לא ציות לצו הלכתי.

חשוב לזכור, שהחובה והאחריות שמטילה ההלכה היהודית על יהודי המאמין  היא כלפי עצמו וכלפי בוראו. אין שום דבר 'הלכתי' במיסוד של פרקטיקה טיפולית כוזבת שכל תכליתה היא שינויו של האחר ו'המרתו'. כל הקונספט של שינוי והמרה של האחר זר ליהדות ומקורו בתפיסות של המרת דת 'ותיקון' בכפייה של כופרים שליהדות אין עימן דבר וחצי דבר.

כל יהודי מאמין, בכל דקה ודקה, מתמודד עם סוגיות הלכתיות ואתגרים שמציבה בפניו תורת ישראל. אני מציע ל'עמית' להתבונן בנוסח הווידוי היהודי של יום הכיפורים ולראות שההכאה 'על חטא' היא של הפרט על חזו שלו. היא אינה כוללת תפילה להפסקת אתגריו האישיים שהעניק הבורא לזולת.

החברה הדתית קצת יותר מורכבת ממה שמתאר 'עמית'. היא מכילה בתוכה גם את בני המשפחות שלנו, והחברים הדתיים שלנו, שמקבלים אותנו. ויש בה אנשים ומחנכים רבים שמבינים שסוגיית ההומואים והלסביות בחברה הדתית, היא דילמה ערכית כואבת שלא ניתן להיפתר ממנה במשל הפשטני של "הוראות היצרן". אותו משל החביב כל כך על מחזירים בתשובה.  רב ידוע אחד למשל הזהיר בשבוע שעבר מעל דפי אתר "כיפה" , מפני טיפולי המרה הפוגעים באנשים, ואילו רב אחר הזהיר מנישואים ללא אהבת איש לאישה.

כהומו דתי, בוגר ישיבה המשתדל כמו כל יהודי מאמין להיות תמים עם אלוקיו, איני זקוק לתעודות כשרות בנוגע להשתייכותי ליהדות ההלכתית ממי שמטיף לזולת (לרוב כאמור,  לצעירים שאין להם את היכולת והמשאבים לברר על טיבם ומחירם של טיפולי ההמרה) את מה שאינו דורש מעצמו

קבוצה גדולה של הומואים דתיים, השותפים לעיצובה של 'חבורתא', עוסקים באופן יומיומי בקידוש שם שמיים במגוון מישורים, יתכן בדומה ל'עמית'. אולם בניגוד אליו הם אינם מחפשים לשפוט את זולתם ולהוכיח כי אורח החיים שלהם נעלה משלו. להפך, בחברותא מושרשת ההבנה שאורחות חייו של היהודי הם באחריותו שלו ועליהם הוא עתיד לתת דין וחשבון.  בחברותא ישנם בני ישיבות, סטודנטים, חיילים וקצינים, אנשי חזון ומעש, פעילים חברתיים ובוני הארץ.

ההתמודדות של היהדות ההלכתית עם נטייה חד מינית בוודאי אינה כוללת הכחשה וביטול של זהות מינית זו באמצעות מצגות שווא כוזבות.

בחברותא, אנו מנסים לייצר תפיסת עולם מורכבת יותר, המשתפת את ההומואים הדתיים עצמם, רבנים ואישי ציבור ומחנכים, בני משפחה, חברים והקהילה הדתית לאומית והחרדית בתהליך התמודדות זה.

בניגוד ל'כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים', חברותא דוגלת לפיכך בשיח פתוח, כן ולעיתים קשה ומאתגר שבו אין תמימות דעים אוטומטית, לא בין רבים וחברי הארגון וגם לא בין חברי הארגון לבין עצמם.

אולם שיח זה בעיניי הוא אמיתי יותר, עמוק יותר בעל יכולת לייצר דיון משמעותי וארוך טווח יותר מאשר פתרונות האינסטנט הפופוליטסטיים שמציעים רבנים מסוימים ויו"ר 'כמוך'. הפסקנות והפשטנות שבפתרונות ובמצע שמציע 'עמית', השרלטנות שבבסיסם , יחד עם הסבל העצום שהם גורמים לזולת הידוע מראש, מציבים בעיניי את 'כמוך – הומואים דתיים *אורתודוקסים*' במקום רחוק רחוק מההלכה היהודית ודרך החיים שהלכה זו מבקשת לייצר. כה עלוב ופטרוני הוא הניסיון להחליט  כי 'הם' לא בזרם המרכזי של היהדות ההלכתית וכה סותר את כל המהות של יהדות זו שבבסיסה האמרה 'אל תדון אדם עד שתגיע למקומו'.  בעיקר עצוב הוא הניסיון הצבוע להטיף לפרקטיקה טיפולית נואלת ולהמליץ עליה לזולת אך להמנע מליישם אותה באופן אישי.

כי הרי 'עמית', בניגוד למסקנות ההלכתיות שציינת, להן אין מקור, אני ממליץ לך לחפש במסכת בבא בתרא את האמרה  'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'

הטור נכתב על ידי אסף, חבר וועד חברותא.
אסף, דתי חובש כיפה, בוגר ישיבת ההסדר בשדמות מחולה, חוקר פוליטיקה באוניברסיטה העברית ובמרכז האוניברסיטאי אריאל.

הטור מתפרסם בתגובה לראיון עם 'עמית' מארגון 'כמוך- הומואים דתיים אורתודוקסים' שהתפסם במאקו גאווה: אם הומו יכול להתחתן עם אישה ולהקים בית בישראל – זה עדיף, מאקו גאווה, 16 בפברואר 2012

בחודשים האחרונים צף ועלה נושא הפונדקאות לחד-מיניים בארץ.
לפני כשנה עמדו נציגי חברותא בפני הועדה של משרד הבריאות הדנה באפשרות להרחבת החוק כדי שיכלול גם יחידים וזוגות חד-מיניים. עיקרי הדברים הועלו לאתר חברותא, ואפשר לראות אותם כאן.
הועדה עדיין דנה בנושא, וטרם יצאה בהחלטה.
בינתיים, השיח הציבורי סביב הנושא הוצף "מלמטה": בנובמבר האחרון התכנסו כ- 150 איש ואישה במרכז הגאה בתל-אביב, וניסו יחד לחשוב על המשך המאבק (אם בכלל).
בין הדוברים היה גם אייל ליברמן, חבר ועד חברותא וממובילי המאבק.

אבל, מה זה אומר לגבי?

ביום ראשון, ה' בשבט תשע"ב (29.01.2012) נתכנס כולנו למפגש מרתק, ונשמע עוד פרטים על הנושא משלושה כיוונים שונים:

• הרב יובל שרלו, רב מוכּר ובכיר אשר יביא את הצד ההלכתי לצד הפן המקצועי.
• אם פונדקאית.
• והומו מבית דתי שהביא ילד באמצעות אם פונדקאית בהודו.

המפגש יערך בתל-אביב (מיקום מדויק בהמשך) ויחל בשעה 19:30 בדיוק!
הרב יכול להגיע רק בשעה זו, ולפרק זמן קצר ביותר, כך שאנחנו חייבים להתחיל בדיוק בזמן.
מיד לאחריו ידברו הפונדקאית והאבא.

פרטים נוספים בהמשך…
לאירוע בפייסבוק לחצו כאן.

בואו, יהיה מרתק!

חברותא הצהירה פעמים רבות, ובדרכים שונות, את עמדתה לגבי מה שמכונה "טיפולי המרה", וכיום מתברר כי היא אינה לבדה במערכה, וכי יש לעמדתנו תמיכה ברורה וחד משמעית מצד 'הסתדרות הפסיכולוגים בישראל'.

כחלק מגישתנו, אנו בחברותא מכבדים את רצונו של הפרט, אם כך בחר, לנסות טיפולים כאלה ואחרים לשינוי נטייתו המינית. עם זאת, אנו מוצאים לנכון להדגיש ולהתריע כי רבים מחברינו נושאים על גבם צלקות נפשיות כתוצאה מאותם "טיפולים" בדגש על אלו שמתקיימים במסגרת ארגון 'עצת נפש'. אף לא אחד ממאות חברי 'חברותא' הצליח לשנות את נטייתו המינית, למרות שחלק גדול מאיתנו נאבק בעבר בכל מאודו בנטייתנו המינית.

העדויות על הצלחות כאלה ואחרות לא מבוססות על שום נתון מדעי. המציעים לבחורינו לנסות "טיפול המרה" סוללים להם דרך ייסורים בשביל לגלות משהו שאנחנו ב'חברותא' כבר יודעים: זה פשוט בלתי אפשרי. תוצאה אפשרית אחרת היא המציאות המורכבת של אגודות-אגודות של הומואים דתיים נשואים שמתקשרים לזה לזה מאחורי גבן של נשותיהם.

ב'חברותא' מאמינים שאין בנו שום רעה חולה, אלא נבראנו כמו כל אחד אחר בצלם הא-לוה, שנטייתנו אינה משהו שמנוגד להלכה, אלא היא משהו שהחברה הדתית טרם למדה להבין איך מתמודדים איתו. יתר על-כן, דחיקת נטייתנו המינית טיפחה משפחות עצובות וחולות, נשים נדכאות וגברים שמתהלכים בתחושת חטא.

'הסתדרות הפסיכולוגים בישראל' פרסמה מסמך מטעמה בנוגע לאותם "טיפולים" ואילו עיקרי הדברים:

הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי. טיפול המרה יוצר 'סדר יום' טיפולי מוכתב מראש, לכן עלול לחטוא למהות הטיפול הפסיכולוגי. פסיכולוג שאינו יכול לקבל את המטופל על בסיס עמדה לא שיפוטית, מקבלת ואמפאטית, עליו לפסול את עצמו מלטפל באותו מטופל. יתר על-כן, על הפסיכולוג לעזור לפתח אווירה של סובלנות וקבלה, להפיץ מידע ולהגן על מיעוט נרדף בכלל ועל הפונים לטיפולו בפרט. עליו להימנע מלשמש שליח של קבוצה דתית או חברתית-תרבותית כלשהי, המבקשת למנוע מן האדם לחיות בדרך ההולמת את זהותו/ נטייתו. כמו כן, עליו לוודא שהמטופל מבקש טיפול מרצונו החופשי ומתוך מוטיבציה פנימית ולא כתוצאה מהפעלת לחצים משפחתיים, חברתיים או דתיים. שימוש בטכניקות טיפוליות התנהגותיות אוורסיביות אשר עלולות להזיק למטופל הינו פסול לחלוטין.

באשר למתבגרים, על המטפל לוודא שאינם מגיעים לטיפול בכפיית הסביבה שלהם (לדוגמא הורים או רבנים). ההתרשמות היא שרוב העוסקים בתחום של טיפולי המרה אינם נמנים על מקצועות בריאות הנפש המוכרים. העיסוק בתחום כה מורכב ורגיש על ידי "מטפלים" לא מוסמכים, אינו ראוי מבחינה אתית ומקצועית ויש להזהיר את הציבור בפני הסכנות הצפויות לציבור מפני מצד "מטפלים" כאלה.

מסקנות הוועדה:

1. הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי. מרבית המחקרים מצביעים על כך שאין תמיכה ליעילות טיפולי ההמרה, בעוד שרק מיעוטם טוען להצלחה. הועדה ערה לכך שבמחקרים רבים בתחום קיימות בעיות מתודולוגיות לא פשוטות. יש להניח, כי סיבות של "תקינות פוליטית" מקשות על האפשרויות למימון ופרסום של מחקרים בדבר יעילותם האפשרית של טיפולי המרה. עם זאת, הפסיכולוג הסביר איננו יכול להתעלם מגוף הידע המצטבר הקיים, המורה שטיפולי ההמרה אינם יעילים.
2. מהות הטיפול הפסיכולוגי הוא בסיוע למטופל לחפש את זהותו, לעשות את בחירותיו תוך מודעות עצמית לצרכיו, משאלותיו וחרדותיו במקום מכיל ומקבל. טיפול המרה יוצר 'סדר יום' טיפולי מוכתב מראש, לכן עלול לחטוא למהות הטיפול הפסיכולוגי, כמקובל בכללי האתיקה המקצועית. חובתו של הפסיכולוג המטפל (ובפרט כשמדובר בגבר) להכיר ולהיות מודע לעמדותיו, ערכיו ונטיותיו באופן כללי ובמיוחד בתחום עדין זה של האוריינטציה המינית. לא נכון מקצועית, שעמדותיו, ערכיו ונטיותיו של המטפל ישפיעו על התייחסותו למטופל ובוודאי שלא על הכיוון הטיפולי. אם הוא איננו יכול לקבל את המטופל על בסיס עמדה לא שיפוטית, מקבלת ואמפאטית, עליו לפסול את עצמו מלטפל באותו מטופל.
3. מדינת ישראל הינה חברה רב-תרבותית, בה קיימות קבוצות דתיות ותרבותיות שונות אשר מבחינתן הזהות ההומוסקסואלית הינה סטיגמטית וקיימת אצלן דחייה חברתית קשה כלפי האדם בעל זהות מינית ו/או ההתנהגות הומוסקסואלית. על הפסיכולוג לעזור לפתח אווירה של סובלנות וקבלה, להפיץ מידע ולהגן על מיעוט נרדף בכלל ועל הפונים לטיפולו בפרט. עליו להימנע מלשמש שליח של קבוצה דתית או חברתית-תרבותית כלשהי, המבקשת למנוע מן האדם לחיות בדרך ההולמת את זהותו/ נטייתו.
4. פסיכולוג המקבל לטיפול מטופל החש שנטייתו או התנהגותו המינית ההומוסקסואלית עומדות בסתירה לאמונתו הדתית או עלולות לגרום לניתוקו מסביבתו החברתית או התרבותית, חייב לכבד את ערכיו ואמונתו של המטופל ולנסות לעזור לו בהתאם. כמו כן, עליו לוודא שהמטופל מבקש טיפול מרצונו החופשי ומתוך מוטיבציה פנימית ולא כתוצאה מהפעלת לחצים משפחתיים, חברתיים או דתיים.
   ראשית, על המטפל לבצע הערכה פסיכולוגית כוללת ואבחנה מבדלת,על מנת לברר האם מדובר באדם שגיבש זהות מינית הומוסקסואלית או במי שטרם הגיע לכלל גיבוש זהות מינית, או האם מדובר באדם שהינו ביסקסואל. במקביל, עליו להעריך את סביבת החיים החברתית-תרבותית של המטופל ואת יחסי הגומלין שבינו לבינה ומידת מצוקתו בהתאם. ממצאי ההערכות השונות יהוו התשתית לקביעת תוכנית הטיפול. בכל מקרה, יש צורך בקבלה מצד המטפל, תמיכה, הבנת העולם של המטופל ועזרה בהתמודדות פעילה שלו, גיוס תמיכה חברתית וחיפושים פנימיים בהתפתחות הזהות העצמית שלו-ללא כפייה.
   שימוש בטכניקות טיפוליות התנהגותיות אוורסיביות אשר עלולות להזיק למטופל הינו פסול לחלוטין.
   בהמשך לאמור בסעיף 4, כשמטופל פונה ביוזמתו ומבחירתו החופשית בבקשה לטיפול, שנועד לשינוי האוריינטציה המינית שלו, על המטפל לידע אותו אודות גוף הידע המקצועי הקיים. אל לו, למטפל, להבטיח הצלחות שאינן מציאותיות. עליו אף להזהיר את המטופל מפני קשיים ובמידת הצורך אף מקיום סכנות שישנן בתהליך טיפולי שכזה. זאת, על מנת שהמטופל יוכל להחליט בצורה מיטבית וחופשית אם הוא מעוניין לעבור טיפול אשר מטרתו להשפיע על זהותו המינית ההומוסקסואלית.
5. באשר למתבגרים, על המטפל לוודא שאינם מגיעים לטיפול בכפיית הסביבה שלהם (לדוגמא הורים או רבנים). יש להבטיח ביתר שאת את שמירת הסודיות של הטיפול במתבגר מול ההורים ודמויות סמכות חינוכיות ודתיות ולהתנות אותה בחוזה הטיפולי עם המתבגר וההורים. הנחיה זו עולה בקנה אחד עם המלצות הדו"ח המסכם של ועדה מטעם המועצה הלאומית לפדיאטריה לנושא טיפול רפואי בקטינים, גיל ההסכמה וסוגיות משיקות (18-10-2010). הפסיכולוג חייב להביא בחשבון את מאפייני גיל ההתבגרות, כגיל של חיפושים והתנסויות. עליו לטפל במתבגר מבלי לקבע אותו בהגדרה של זהות מינית מגובשת וחד משמעית, אלא אם יש לכך הוכחות ברורות בהתנהגותו ובעולמו הפנימי.
6. ההתרשמות היא שרוב העוסקים בתחום של טיפולי המרה אינם נמנים על מקצועות בריאות הנפש המוכרים: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים. הגם שנייר עמדה זה חל רק על פסיכולוגים, מומלץ שגופים מקצועיים דומים ינקטו בעמדה דומה.
   בהיעדר חוק פסיכותרפיה, העיסוק בתחום כה מורכב ורגיש על ידי "מטפלים" לא מוסמכים, אינו ראוי מבחינה אתית ומקצועית ויש להזהיר את הציבור בפני הסכנות הצפויות לציבור מפני מצד "מטפלים" כאלה.

למסמך המלא לחץ כאן

בושה וחרפה? ממש לא!

במבט לאחור, כאשר אני חושב על המפגש, על התוכן שלו ועל קהל היעד, הרי הוא תמצית הקונפליקט. הוא החטא ועונשו. הוא הביצה והוא התרנגולת. במה דברים אמורים? אני מדמיין לעצמי בחור צעיר, או לאו דווקא צעיר, דתי, בדרך החוצה, או כבר בחוץ, שנתקל באקראי, או כתוצאה מחיפוש מכוון, בהזמנה למפגש האחרון של חברותא: "בושה וחרפה!". הוא קורא כי המפגש יעסוק בנושא הבושה שיש לגברים גאים, אותה בושה שרובצת עליהם בשל מעשיהם ובעיקר בשל מחשבותיהם ושונותם, בחווייתם הפנימית במיוחד. הוא מגחך לעצמו בעצב, "כן, אני יודע על מה מדובר, יודע יותר מדי טוב, אבל… אני מתבייש ללכת". אכן בושה וחרפה!

אני לא התביישתי. עד המפגש האחרון לא השתתפתי במפגשים של "חברותא". היו לי סיבות והצדקות שונות לכך. אך כאשר נתקלתי בפרסום אודות מפגש זה, מיד ידעתי שאני אשתתף בו ולו רק כדי להוכיח לעצמי, שאותה בושה, היא לא עד כדי כך תהומית שתמנע ממני ללכת ולשמוע עליה קצת.

ולא התחרטתי!

הגעתי עם חבר, בערב ירושלמי קר במיוחד, לרחוב של בית הכנסת (כן, בית כנסת!) שבו המפגש התקיים. טיילנו קצת בסביבה, כדי "להרגיש" את המקום ולהתרגל לרעיון ואז נכנסנו. אולם המפגש היה מאוד נעים ומזמין, הכיסאות כבר היו מסודרים במעגל גדול ובאחת הפינות ניצב שולחן עם שתייה וכיבוד לריכוך האווירה וחימום הלב (והגוף, עם משקה חם). לאחר שנכנסנו, ניגשו אלינו המארגנים וקיבלו את פנינו בשיחה קלה ובחמימות. כאשר התקבצו משתתפים נוספים, במגוון גילאים, התיישבו כולם במעגל והמנחה, עמיחי לאו לביא המקסים, פתח את הערב.

עמיחי פתח בהקדמה על הנושא, בצורה מאוד גלויה וכנה, תוך שהוא משלב את סיפורו האישי והקשרו לנושא המפגש. עמיחי הציב מודל תיאורטי ביחס לאותה הבושה שנושאים על גביהם הומואים בכלל והומואים דתיים בפרט. לאחר ההקדמה, הוא הציע למשתתפים לחבור ל'חברותות' ולהשתדל שהחיבורים יהיו בין כאלו שלא הכירו קודם. הרעיון היה מבריק בעיניי, שהרי בכך אפשר גם לעשות עוד צעד קטן בהתגברות על אותה בושה קמאית ומדוברת. כל זוג היה צריך לבחור באחד מכמה טקסטים שחולקו ולדון בו. הטקסטים עסקו בנושא הבושה כמובן, כאשר הטקסט הראשון שהוצע היה מאמר חז"ל בפרקי אבות: "לא הביישן למד". אריה החברותא שלי ואני בחרנו בטקסט של פרויד ז"ל ופיתחנו דיון מרתק, כאשר עמיחי הצטרף אלינו לכמה דקות מרגשות ומחכימות. את חלקו האחרון של המפגש שב וניהל עמיחי, תוך שהוא מזמין את המשתתפים לחלוק את התחושות שעלו בעקבות הלימוד המשותף. המפגש הסתיים בשיחות ידידותיות בין המשתתפים ותפילת ערבית משותפת (למעוניינים).

לסיכום, ציפיתי לחוויה רגשית עמוקה ואכן לא התאכזבתי. אומנם חשבתי שהמפגש יכלול גם קטעים של הומור, שהרי נכתב בהזמנה למפגש, שעמיחי הוא דרגיסט ועוסק בתיאטרון, אך בסופו של דבר הוא היה מוצלח באופיו הרציני. המפגש החל באווירה טעונה וכבדה ועמיחי אף העיר זאת, אך זה היה טבעי לאור הנושא הטעון. אולם, אני חשתי כי ככל שהתקדם המפגש הוא הפך להיות משוחרר יותר ומרתק. יצאתי מהמפגש בהרגשה מרוממת שהנה עשיתי עוד צעד במאבק נגד הבושה ובעד הקבלה וההשלמה העצמית.

ולך המתלבט, הרוצה להגיע למפגשים האלו אך מתבייש, אין לך במה להתבייש! בוא ותראה אילו חבר'ה איכותיים ונחמדים ההומואים האלו. איזה איכותי ומקסים אתה! וגם אם אתה לא דתי או לא מרגיש דתי, מתוך החוויה האישית, אני אומר לך שאתה יכול להצטרף ולהפיק הרבה תועלת ואף ליהנות. כאן מקבלים את כולם כפי שהם, בדיוק כמו שאנחנו רוצים שאחרים יקבלו אותנו.

נחום

–

המפגש בושה וחרפה! – מפגש לימוד מקורות ושיחה אישית עם עמיחי לאו לביא, היה ביום ראשון, ו' טבת, 1.1.2012 בירושלים.

על המפגש: להרבה מאיתנו, כגברים גאים ודתיים, יש ענין מורכב על בושה – במיוחד בגלל הצורך להסתיר את מי שאנחנו כילדים ונערים ולפעמים מעבר לזה.
הבושה המצטברת הופכת לפצע או נטל או כאב שאנחנו סוחבים איתנו וממעטים לדבר או לתקן.
דרך סיפור חיים אישי, שיחה פתוחה ועיון בספרות חסידות, חז"ל ושירה עברית דנּו בסוגיית הבושה – ואיך היא קשורה במיוחד לחוויה הנפשית והרוחנית של גברים גאים.

עמיחי לאו לביא הוא דמות ידועה כמחנך, שחקן, עם יחוס קרוב לגדולי הדור, דראגיסט ועוד.
הוא אחד המייסדים של "סתורה-טלינג" – שמשלבת חוויה של מספר סיפורים עם תורה ותאטרון.