בערב ט' באב (שני, 19 ביולי), בשעה 20:30, התכנסנו כולנו לקריאת איכה וקינות בעיר העתיקה בירושלים.
כ-2000 שנה לאחר חורבן בית המקדש ושנה לאחר הרצח בבר-נוער בת"א, נקרא ביחד לאהבת חינם.

סיכום המפגש:

כמו לאחר כל מפגש רצינו לספר לכם מה היה בערב תשעה באב. עידני שהשתתף במפגש חברותא בפעם הראשונה התנדב לספר מה היה ומה הוא הרגיש.
חברותא כקהילה לקחה על עצמה לתת מרחב חברתי בטוח לכל הומו או מתלבט מבית דתי או בעל זיקה לדת.  ברוך הבא עידני

***

חשבתי לספר קצת על שחוויתי בערב יום שני האחרון, הלא היה זה ערב ט' באב, וקצת לתאר את שהתרחש.

פניתי לחברותא לפני מספר שבועות בבקשה לגלות על פעילויות של הארגון ועל מפגשים כיוון שרציתי כבר זמן רב למצוא מקום לפגוש בו תכנים יהודיים, הלכתיים בלי כל המתח והעניין סביב הנטייה המינית; אני מתרגש לספר לכם שמצאתי!

המפגש ביום שני האחרון היה אחד הערבים המופלאים שהייתי נוכח בהם, מפגש כל כך רוחני ואינטלקטואלי, שונה לגמרי מכל מפגש הומוסקסואלי או מפגש יהודי/דתי/הלכתי/תורני שנכחתי בהם בחיי.

הערב החל בהתקבצות בשער יפו, שם הצלחתי לזהות איכשהו זוג חובשי כיפות בין כל החובשים האחרים ולקשר אותם ל"חברותא" (אני מקווה שלא העלבתי אף אחד) ואט אט החלה להתאסף שם קבוצה מכובדת באיזור ה13 חברה', וכך כשאסף בראשינו יצאנו אל "תצפית הגגות" (אם זכרוני אינו בוגד בי) ושם התחלנו בתפילה ערבית שאני חייב לספר לכם שזו הפעם הראשונה שלי, ושמחתי למצוא שם חלקים מהתפילה של הנחת התפילין שאני מחבב.

המשכנו לקריאה משותפת של מגילת איכה, אחד הגברים במעגל פייט לאוזני כולנו את המגילה.
המגילה כתובה באופן קסום והפייטן עשה זאת באופן מהמם אבל הסיפור בה מזעזע. מיד לאחר מכן קראנו שתי קינות ואז החל החלק המודרך יותר של הערב. קראנו שתי מעשיות דרכן נעשה נסיון להבין קצת על מה חרבה העיר ועל מה חרב הבית, וכמה שהיחס שבין אדם לחברו חשוב כל כך וגם נסיון לצייר קווים כלליים לדמות היהודי דאז והיום. במעשיה המלאה של "קמצא ובר קמצא" פגשנו את התחלואה האנושית סביב ה"מה יגידו עלינו?" ו"ומה יחשבו עלינו?" כנגיף שפשט ביהודי סוף תקופת בית שני. ובמעשיה על  מרתא בת בייתוס למדנו על אדישות החברתית והסכנה בה ובהידבקות בה.

אחר כך יצאנו לסיור בכותל הקטן והצצנו קצת לכיוון שער הברזל ודרכם למדנו על הערך בקרבה לקודש הקודשים, מקום ארון הברית בבית המקדש. פגשנו גם קצת תוכן סביב שיוכים שונים בין המקומות הקודשים לנו ולמוסלמים בעיר ועל חופש התנועה במקומות שאנו קוראים להם "שלנו". גם קראנו שיר של אורי צבי גרינברג, שממש חזה במדויק לפני שבעים שנה את מה שיקרה בימינו.

לסיום אני רוצה לצטט דבר מה שנאמר  בקשר ליום ט' באב אשר אינני בטוח מי אמר זאת; "בימינו, אנו חווים אמביוולנטיות סביב ט' באב, כיוון שאנו מבכים על חורבן העיר ומייחלים לירושלים חופשית כאשר ברגעים אלו נמצאת ירושלים סביבנו חופשיה ליהודים מאי פעם…".
אכן עיר מלאה בסיפורים מרתקים וסתירות עתיקות ומודרניות וכמעט כל מטר או
שניים  בעיר יכולים ללמד אותך דבר או שניים על ההיסטוריה שלך ועל עצמך. אני רוצה לסגור את סיפורינו עם חוויה אישית, כי למרות שהרגשתי רוב הזמן בור ואפילו קטן, היה לי קסום! חבורה כל כך חכמה ומרתקת!
אני מקוה להגיע לעוד מפגשים בעתיד.

אז בקיצור היה המון תוכן והמון חוויה אנשים טובים ואווירה מהממת:)

עידני:*

לרגל יום ירושלים (באיחור קל ) נסייר בבירת הנצח של העם היהודי ונכיר אותה לעומק. פרטים מדויקים – בקרוב.

הסיור ביום שישי, ח' בסיוון תש"ע, 21.5.10.

פרטים מדויקים על המיקום יישלחו לחברים ברשימת התפוצה שלנו.
עוד לא חבר? זה הזמן.

סיכום המפגש:

שער האריות (ו-לא, הצועדים כאן אינם אנשי חברותא...)

ביום שישי, ח' בסיוון התש"ע, 21 במאי 2010, ימים ספורים לאחר יום ירושלים (איחור אלגנטי) וכששאריות עוגות הגבינה משבועות עדיין במעינו, יצאנו לסיור רגלי ברחובות ירושלים בעקבות הצנחנים משחררי העיר במלחמת ששת הימים (והיו שהתעקשו לומר – כובשי העיר).

התייצבנו ב-9:30 בדייקנות די רבה (בכל זאת – יום שישי) בשערי מוזיאון גבעת התחמושת. איתי, מדריך הבית של חברותא, העביר סקירה על תקופת ההמתנה של לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, מלווה בקטעי קריאה ובסרטונים (אין ספק. רמת ההשקעה עולה מטיול לטיול). בהמשך קיבלנו הדגמה של הלחימה בתעלות בגבעה ויצאנו לכיוון העיר העתיקה במסלול של הצנחנים (אם כי כנראה בקצב קצת יותר איטי). בדרך שמענו הסברים על התנהלות המלחמה, יחד עם הסיפורים הפיקנטיים שמאחורי הקלעים (כמו החייל שבזז 15 שעוני יד), וגם עצרנו להפסקת "רוגעלך" ממרציפן. הסיור הסתיים בתפילת מנחה בכותל המערבי, לא לפני שפרצנו את חומות העיר העתיקה דרך שער האריות ודרך המתפללים המוסלמים שהתעקשו לעשות את דרכם לתפילות יום השישי דווקא בשעת הסיור שלנו.

חזרנו חכמים יותר וגם קצת שרופים יותר, או כמו שאומר השיר: "אולי היינו אריות, אך מי שעוד רצה לחיות, אסור היה לו להיות על גבעת התחמושת בלי קרם שיזוף"

סמליל האירוע:

תכנית

פסח שני – יום הסובלנות הדתית
יום שני 26.4.2010
בית יהודית (מרכז תרבות עמים המחודש)
עמק רפאים
ירושלים

בתכנית:

19:00 התכנסות

19:30
"וְלָקַחְתָּ מִשָּׁם מְעַט בְּמִסְפָּר וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיך"
עד היכן מגיעה מחויבות ההנהגה לצרכי המיעוט?
רב-שיח בהשתתפות הרב יהודה גלעד וד"ר חנה פרידמן
מנחה: ד"ר אריאל פיקאר

21:00 סדנאות בשיתוף הקהל:

האם ייתכן שיתוף פעולה בין הזרמים היהודיים בישראל?

יחסה של החברה הדתית כלפי נפגעות ונפגעי תקיפה מינית

"אילו היתה אחותה לא היו נוהגים כך- "על אחריותם של רבנים למסורבות הגט

הומו ולסבית דתיים משתפים בהתמודדות שלהם עם אלוהים, המשפחה והקהילה

סדנא מטעם האגודה להבנה בינדתית- אולריקה, כוהנת דת פרוטנסטנטית, על סובלנות דתית בעולם הנוצרי

22:00

הקרנת הסרט "לימו עמני" – לימון פרסי
ואחריו שיחה עם הבמאית קרן חקק

הארגונים המשתתפים:
בת קול – www.bat-kol.org
קולך – www.kipa.co.il/kolech
נאמני תורה ועבודה – toravoda.org.il/he
האגודה להבנה בינדתית
חברותא – www.havruta.org.il

תוכניית הערב:

לחצו להגדלה

סיכום האירוע:

הכינוס של "פסח שני" היה מרשים מאוד. באופן אישי אני חושב (בני) שחשוב להתעסק בסוגיה של סובלנות – כי לדעתי, מאז השואה, היחס שלך אל ה"זר", אל האחר, הוא מה שמגדיר את האנושיות שלך.

מכיוון שאני שחושב שזה דבר כל כך מהותי, אני חושב שזה צריך לבוא מהקודש, מהתורה, מהיהדות שלנו. כי לא יכול להיות שערך כל כך חשוב – כל כך חסר בתורה. אני בטוח שהדברים נמצאים בתורה ואנחנו רק צריכים לימוד, לפי כוחו של הדור, למצוא את הדברים.

יוזמוֹת הכינוס מצאו בפסח שני לימודים גדולים:
האחד (ואני מצטט): כשאנחנו קוראות את הסיפור על פסח שני אנו מגלות שההתחשבות במיעוט היא תכונה אלוהית, ובני האדם צריכים ללמוד אותה, בבחינת "והלכת בדרכיו". השני הוא שיש דברים שצריכים לבוא דווקא מלמטה, בהתערותא דלתתא. היוזמה לתיקון פסח שני באה דווקא מהטמאים ומהולכי הדרך ולא מהקב"ה. בחסידות נתפס חודש אייר כחודש שבו תבוא הגאולה מהעם, בניגוד לחודש ניסן שבו הגאולה באה מהקב"ה. בעידן זה של אתחלתא דגאולה זכינו בחודש אייר לראות את גאולת ישראל בארצו מתוך זעקה, דרישה ועשייה מלמטה.

בכינוס עצמו התקיים דיון בהשתתפות הרב יהודה גלעד, ראש ישבת ההסדר מעלה גלבוע (שדיבר לא מזמן במפגש שנתיים לחברותא), וד"ר חנה פרידמן, מרצה ליהדות וממקימות ומנהיגות קהילת "יחד". את הדיון הנחה ד"ר פיקאר.

בתחילה דיברה ד"ר חנה פרידמן. גילוי נאות: כמה מחברי הטובים ביותר מתפללים בקהילה שהקימה חנה -  קהילת "יחד" בצייטלין, וגם אני מתפלל שם כשאני בת"א. בגלל זה מאוד התרגשתי לשמוע על הנסיבות שהביאו להקמת הקהילה ועל המסר שהיא נושאת. חנה סיפרה שכאמא לילד חריג היא מבינה כמה נוראה היא הרגשת החריגות, ההרגשה שכולם מתקדמים בעוד אתה נשאר מאחור ולא מסוגל. לכן מראש היא החליטה שבקהילה מראש כולם יהיו רצויים. הפסוק שנבחר לקהילה הוא "קרוב ה' לכל קוראיו" – וחנה אמרה שהיא ובעלה חשבה שאם ה' קרוב לכל קוראיו – אז ברור שגם הקהילה תקבל את כל מי שקרוב לה'. לדעתה בביה"כ צריך לקבל את כולם, גם הומואים לסביות וטרנסים כשווים מלאים, ושהתנאי היחיד של בית הכנסת הוא שבית הכנסת הוא מקום להתפלל ולא מקום לקדם בו אג'נדה פוליטית.

ד"ר חנה פרידמן דיברה גם על יציאת מצרים ועל המחויבות של מי שהיה "זר" בארץ אחרת לנהוג ברגישות ל"זרים" אחרים, והציגה מדרש משלה להגדה של פסח בו היא דרשה את "ארמי אובד אבי" ברוח הרגישות ל"זר".

אחריה דיבר הרב גלעד על מחויבות לסובלנות ועל חינוך. הרב גלעד אמר שלדעתו אפשר יהיה לשנות את הגישה להומואים ולסביות דתיים באמצעות מהלך פרשני. כדוגמה לכך הוא הביא את היחס לעבודה זרה באשכנז. בעוד שבמקרא יש יחס חמור מאוד לעבודה זרה – אולי היחס החמור ביותר, בראשוני אשכנז חל מהלך פרשני (ששיאו היה ב"מאירי") שאמר שהגויים שאצלנו, אלו שבינם אנו חיים, אלו לא הגויים שעליהם התורה דיברה. כי  ברור שהגויים שבינם אנו חיים היום הם בעלי מוסר וכו'.

למרות שהרב גלעד חשב שמהלך כזה אפשרי, הוא לא ראה כיצד שינוי כזה אפשרי גם בהלכה.

אחרי הפאנל היו כמה סדנאות, אחריהן התקיימה הקרנת סרט ומשם התפזרנו הביתה.

יישר כוח גדול למארגנות, ליוזמות, למי שהרימה טלפונים ולמי שסחבה שלטים, יישר כוח גדול גם לשני הסדרנים האמיצים מחברותא אייל ודניאל.

בני

התמונה בכריכת הספר "The men with the pink triangle" מאת היינץ הגר

המפגש יהיה בתל אביב, בח' באייר תש"ע; 22.4.10, בשעה 20:00.

פרטים מדויקים על המיקום יישלחו לחברים ברשימת התפוצה שלנו.
עוד לא חבר? זה הזמן.

סיכום המפגש:

יוסי גלעד, חמוש במצגת משוכללת ובתמונות נדירות ומעניינות כרך בשעה וחצי את סיפור הרדיפה של הומוסקסואלים ולסביות במהלך מלחמת העולם השנייה. ההרצאה היתה מרתקת ומעניינת. היה מעניין לגלות גם שלכל אורך המלחמה, גם בעודם נרדפים, המשיך ציבור זה לנסות ולקיים את מוסדותיו.

חברותא מטיילת בשמורת עין עבדת

כבכל חול המועד – יצאנו לטיול בחיק הטבע. והפעם טיילנו באזור ברמת הנגב. מדובר בטיול בדרגת קושי קלה-בינונית.

הטיול היה ביום חמישי, י"ז בניסן התש"ע, ב' בחול המועד, 1.4.10.

פרטים מדויקים על מיקום הטיול נשלחו לחברים ברשימת התפוצה שלנו.

עוד לא חבר? זה הזמן.

סיכום הטיול:

הפעם יצאנו, יפי הבלורית והתואר, לכבוש את השממה. הרחקנו עד ללב המדבר לאזור קיבוץ שדה בוקר ובקעת צין.

נפגשנו בחניון של שמורת עין עבדת ולאחר שהמדריך איתי סקר סקירה גאוגרפית קצרה על אודות אזור הטיול וסניפי H&M הסמוכים, יצאנו עם כל עם ישראל (מגיל 99-9) לטפס במעלה הקניון המרשים.

לאחר טיפוס חביב ולא קשה מדי בסולמות הגענו לחניון העליון של השמורה. צפינו על סכרים שבנו הנבטים במקום והמשכנו עד שהגענו לחורשה קטנה, שם עשינו הפסקת צהריים, צחקנו, קשקשנו וכמובן לא ויתרנו על דבר תורה.

לא היה קל לשכנע את החברים להמשיך ללכת, אך לבסוף הצלחנו לקום. לאחר הליכה קצרה נכנסנו לתוך הערוץ של נחל חווארים. המסלול בנחל היה יפה ומיוחד. בשל שחיקת המים את אדמת החוואר התחושה הייתה כצעדה בתוך חטיף מקופלת.

בזמן שאנחנו לא ידענו את נפשנו, נפנף לו בני על מנגל, כדי שמיד עם סיום המסלול האוכל יהיה מוכן ומסודר, ולנו רק יישאר לבחור מה להעמיס על המצה. ואכן הבשר החלק אך בעל הקטניות, והבשר הלא חלק אבל הנטול קטניות, חיכו לנו כשבאנו, ונחטפו עוד טרם הספקנו להתפלל מנחה.

קצת אחרי השקיעה, קפצנו לקבר של דוד בן גוריון. צפינו על מצוק הצינים וזיהינו מרחוק את הנקודה שבה התחלנו את הטיול. איתי סיפר על הקמת המדינה, מלחמת העצמאות ועל דוד בן גוריון ומעלליו.

החושך ירד ולא נותרה בררה אלא להתחבק, להיפרד ולצאת לדרך הארוכה הביתה. אמנם לא צעדנו 40 שנה במדבר, ואמנם במקום מן אכלנו המבורגר, נקניקיות וקבבים, אך בעקבות החום בהחלט יכולנו להזדהות עם בני ישראל דאז וגם התחברנו למדבר ולאהבה של בן גוריון לנגב.

צילום: אווה גז, יס

לאחר שהעונה השנייה של "סרוגים" כיבדה אותנו בשני נציגים: הומו דתי והומו דתי נשוי - היה זה אך מתבקש לארגן מפגש חברותא בנושא.

במפגש יתארחו:

ד"ר גלעד פדבה, מרצה במחלקה לטלוויזיה ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אשר ייתן סקירה על דמות ההומו בטלוויזיה הישראלית.

יונתן ארוך, עורך ומפיק של הסדרה, אשר יספר על ההחלטה לשלב שתי דמויות של הומואים דתיים בסדרה, על ישיבות המערכת ועל ההחלטות שנתקבלו מאחורי הקלעים באשר לאפיון הדמויות.

ישי מאיר, שחקן תאטרון "תאיר", והמגלם את הדמות מאיר (ההומו הנשוי) בסדרה, אשר יחשוף סודות מאחורי הקלעים.

המפגש ישולב בקטעי וידאו מהסדרה, ויכלול שו"ת עם הקהל.

המפגש יהיה בתל אביב, יום חמישי, ח"י באדר תש"ע, 4 במרס 2010.

סיכום המפגש:

מימין: ד"ר פדבה, יונתן ארוך וישי מאיר

אחרי מסיבת פורים הנחמדה של חברותא, היה נעים לפגוש את כולם שוב, והפעם לדיון רציני. כרגיל, התחלנו בקפה ועוגה ומשם המשכנו לחדר הנעים שבו נערכה ההרצאה בתל אביב.

התחלנו עם הרצאה מפיו של ד"ר פדבה על "דמות ההומו" בטלוויזיה הישראלית. ההרצאה הייתה מאלפת, למדנו המון והיו גם קטעי טלוויזיה שבאמצעותם הדגים ד"ר פדבה את ההתקדמות: אם בתחילת הדרך הוצג ההומו בטלוויזיה כדמות מוחצנת ומוזרה – לאט לאט החלו ההומואים לקבל ייצוג יותר מאוזן ויותר אמתי.

אחריו שוחחנו עם יונתן ארוך – המפיק והעורך של "סרוגים" ועם ישי מאיר – השחקן שמגלם את מאיר (ההומו הנשוי) בסדרה.

בשיחה התברר שארוך האחראי על הפקת סדרה מדויקת כל כך על דתיים בירושלים הוא בכלל חילוני תל אביבי. עוד התברר שהוא איש מקסים, שעשה את התכנית בין השאר בשביל לגשר. הוא הרגיש שבעקבות רצח רבין הייתה לו שנאה וכעס על הציבור הדתי, וכדי להתגבר על השנאה הוא נענה לאתגר "סרוגים".

ישי מאיר סיפר כי  אף שלדמות שהוא משחק בסדרה קוראים מאיר – היא לא נכתבה עליו, והוא לא היה שותף בכתיבה.

השניים שיתפו אותנו בכמה קטעים מעניינים של הסודות מאחורי הקלעים של "סרוגים", כולל מה הביא להחלטה של רעות לצאת עם הומו דתי, האם רועי ימשיך לעונה הבאה, וכולל ספוילרים אחדים שהרסו למי שעדיין לא ראה את הפרקים האחרונים.

בני

חברותא חגג יום הולדת שנתיים בערב מיוחד שכלל שני דברים מרכזיים:

* הענקת תעודות הוקרה לפועלם של הרב רונן לוביץ' ושל הבמאי שמחה (סנדי) דובובסקי

* ההופעה הַכּשרה "קרנבל ברשות התורה" של הסטנדאפיסט יאיר אורבך ("האקדמיה לצחוק", "רוצה מצוות")

הנימוקים לבחירת מקבלי תעודות ההוקרה:

הרב לוביץ' במפגש שנתיים לחברותא

הרב רונן לוביץ' – הרב הראשון שפרסם מאמר ששם על הבמה התורנית את הנושא ההומו-לסבי הדתי-אורתודוקסי, ובו קרא לסובלנות. לפני 14 שנים, בתשנ"ו, פורסם המאמר בבמה דתית, בחוברת "מים מִדָלְיָו", ואחר כך, בתשס"א/2001, פורסם בגרסה מקוצרת יותר בכתב העת הדתי "דעות". המאמר גרר תגובות וזכה להדים רבים, ובכך הציף לדיון פומבי ראשון את הנושא שאפילו בחדרי חדרים כמעט שלא נגעו בו בשיח הרבני.

הרב לוביץ הוא הרב של ניר עציון, ולשמחתנו, הוא הגיע מן הצפון הרחוק כדי לכבד אותנו בהשתתפותו.

לחצו כאן לתעודת ההוקרה.

שמחה (סנדי) דובובסקי – הבמאי הראשון שיצר, הפיק וביים סרט שהביא למרקע את סיפורם האישי של הומואים ולסביות בעולם הדתי. סרטו לפניך ברעדה הוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם, קצר שבחים וזכה בפרסים רבים. בתשס"ב/2001 יצא הסרט לאקרנים בארה"ב, ובתשס"ד/2004 שודר הסרט בארץ בשעות צפיית שיא בערוץ 2.

לחצו כאן לתעודת ההוקרה.

לצערנו, דובובסקי חי בחו"ל ולא יכול להגיע, ולכן הקרנו מילות תודה ששלח לנו:

המפגש היה בירושלים במיקום חדש, יום חמישי, י"ג בשבט תש"ע, 28.1.10, בשעה 20:00.

סיכום המפגש:

הרב רונן לוביץ' מודה לחברותא

במפגש השנתיים של "חברותא" התחדשנו במיקום חדש ויפה, אי שם בתוככי ירושלים. את הבאים קידמו בלונים, שלטי יום הולדת, כיבוד, יין וכמובן עוגת יום ההולדת, שבמיטב המסורת עוד מיום ההולדת הקודם (זוכרים?) הייתה עטורת נרות יומולדת שנזלו על הציפוי, אבל איכשהו הצלחנו לאכול אותה. יאאאמ.

עמית פתח את האירוע בברכות לכל המשתתפים והעוסקים במלאכה, וגם העניק תעודות ל"אנשי השנה" של חברותא:

הרב רונן לוביץ', שהגיע לאירוע מהצפון הרחוק עם אשתו; סנדי (שמחה) דובובסקי, יוצר הסרט "לפניך ברעדה", ששלח ברכת וידאו נרגשת מפסטיבל הקולנוע "סאנדנס" (ואפילו סיפר שהכשיר שם מטבח).

הרב רונן לוביץ' סקר סקירה מעניינת את המניעים שהביאו אותו לכתוב את מאמרו שהיה בעצם המאמר ההלכתי הראשון שעסק בהומואים דתיים. כמובן שלמאמר היו הדים – טובים וגם רעים – והרב לוביץ' סיפר לנו עליהם ועל המפגשים הרבים עם הורים לילדים חד-מיניים שבאו לקבל עצה וגם תמיכה.

הרב ציין את התמורות בקרב הציבור הרבני מאז כתיבת המאמר, וגם ניסה להתוות את הכיוון התורני לנושא. הרב נגע בפולמוס שנערך באתר חברותא בשאלה אם חברותא הוא גוף טוב או רע ואמר כי לדעתו חברותא עושה עבודה חשובה ביצירת קהילה חמה ותומכת להומואים דתיים, ציין כי חשוב שחברותא תחזק אנשים להתחזק בשמירת תורה ומצוות. הרב חתם את דבריו בברכת הצלחה רבה ל"חברותא".

העוגה חוסלה במהירות

ואז עלה לבמה יאיר אורבך, איש הסטנדאפ והזמר-של-שיר-אחד "אוהב מצוות" הקורע.

כבר בהתחלה יאיר "יצא מהארון" והצהיר שלא מזמן התחתן (אז לא להתחיל אתו בבקשה) עם חילונית (אז לפחות כאן איש לא יצקצק בלשונו וישוט אותו).

מיד אחר כך הוא פצח במסע מצחיק עד דמעות בנבכי הדת כמו שהיא נחווית על ידי צעירים דתיים. מסתבר שרובנו נתקלים באותן בעיות בתפילת שמונה עשרה, כמו למשל כשאנחנו שוכחים "יעלה ויבוא", ואז חוזרים ושוב שוכחים "יעלה ויבוא", ואז זה הופך למלחמה פרטית ביני לבין ה"יעלה ויבוא".

יאיר גם הדגים את התנועה המומלצת כאשר אתה מתפלל בשבת, טועה ופתאום מגיע ל"סלח לנו אבינו כי חטאנו", וצריך להסתיר באלגנטיות את העובדה שהכית על הלב וכולם שמים לב.

יאיר אורבך במופע הסטנדאפ

היו כאלו שצחקו, היו כאלו שצחקו מאוד, והיה את כותב שורות אלו, שגעה בצחוק עד שכאב לו הפרצוף.

יאיר סיים את המופע המשובח בניסיון לשחזר סיטואציה מוכרת עם בל"חית (בחורה לחוצת חתונה) – רק שהפעם עשה את זה כבל"ח: הוא הזמין את אחד היושבים ל"פגישה אינטימית", וניסה בצורה מטורפת ומצחיקה עד דמעות לחקות הומו-דתי-לחוץ-על-חתונה-עם-החבר-שלו. הייתם צריכים לראות את הפרצוף של יאיר כש"בן זוגו" קרא לו "פושפוש" ו"ממי".

ומכאן קריאה נרגשת לאשתו הטרייה של יאיר אורבך: בעלך ממש נכנס לדמות, אבל אל דאגה – הוא עדיין גבר-גבר.

איתן

רונה קינן במפגש חברותא

רונה קינן נולדה ביפו בשנת תשל"ט (1979 למניינם) וגדלה בתל אביב. למדה בגימנסיה הרצליה ובמגמת תאטרון בתלמה ילין.
את דרכה המוזיקלית החלה בגיל 11 כשלמדה לנגן בגיטרה והקימה להקה עם שתי חברות. כתבה שירים, הקימה עם חבר לכיתה להקה, ובגיל 18 השתתפה בפרויקט שירי יונה וולך. הצטרפה בתור גיטריסטית להופעות של ערן צור; הריצה מופע משותף עם טל גורדון, שעמה גם הוציאה אלבום משותף.
הייתה גיטריסטית בתכנית האירוח "אברהם ויעקב, הופיעה בפסטיבל השירים של ישראל בערוץ 2.
בדיסקוגרפיה שלה שלושה תקליטורים: "לנשום בספירה לאחור", "עיניים זרות" ו"שירים ליואל" – אלבום קונספט מיוחד שמלווה דמות מלידתה ועד מותה, ושזיכה אותה בתואר זמרת השנה של גלגל"צ לשנת תשס"ט.
בתו של הסופר והעיתונאי עמוס קינן המנוח.

אשר לאמונה הדתית – באחד הראיונות אמרה:
"בסיום אחת ההופעות הודיתי לקדוש ברוך הוא. הרי אי אפשר להודות לכל כך הרבה אנשים בלי להודות לו אחר כך. זה גובל בזחיחות דעת בלתי מקובלת. אני לא באה מבית דתי, אבל צריך להודות למי שמנהל את העניינים חוץ ממני. ברמה הרוחנית-יהודית, גדלתי על אהבת התנ"ך, ועל תפיסה חיצונית ולא דתית של התנ"ך, כמין אוצר תרבות. אני סקרנית לגבי התנ"ך, אבל עוד לא ממש נכנסתי לעובי הקורה. אני הולכת לשיעורים ב'עלמא', אבל בהחלט יש עוד מה לעשות".

רונה קינן על החיים מחוץ לארון – לחץ כאן.

לאתר הרשמי של רונה (כולל אפשרות להאזין לכל אלבומיה) – לחץ כאן.

המפגש היה בתל אביב, יום ראשון, כ"ו בכסלו, 13.12.09.

סיכום המפגש:

כשרונה נכנסת לאולם המלא מפה לפה בחברים ובחברות מחברותא ומבת קול, היא פוסעת בצעדים מהירים, נבוכים, לא יודעת לאן להתבונן, היכן לשבת. עמית מנחה אותה לכיסא, אבל היא חשה שלא בנוח לשבת ככה מול כולם. "נדליק נרות", עמית אומר, ומקרב אותה אל החנוכייה, שם בידה את השמש הדולק, והס מושלך באולם. המילים הראשונות של רונה במפגש חברותא ובת קול היו "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה". היא שרה את הברכה בקול שקט, נעים, רך, מרטיט. רונה נעה ברכות, עוצמת מדי פעם בפעם את עיניה ומברכת את הברכה השנייה (ראו קטע וידאו). עם הדלקת הנרות שרים עמה עשרות המשתתפים את "הנרות הללו" ואת "מעוז צור".

עכשיו היא כבר מרגישה נוח יותר. עמית מתיישב לצדה, מחברתו עמוסה בשאלות שהכין, והוא לא מסתיר את היותו מעריץ נלהב שלה ושל שיריה. כמו בתוכנית אירוח הוא מציג את אלבומיה, נותן סקירה קלה על חייה המוזיקליים בסגנון הפתיח של "חוצה ישראל" עם רינו צרור, ואז הוא שואל אותה מהי לדעתה התייוונות בדורנו, הוא שואל אותה על הקשר שלה לתנ"ך, לקב"ה ולשפה העברית.

רונה עונה בעדינות, בשקט, בנועם. כשהיא מדברת היא מניעה את ידיה, כאילו היא שרה.

היא חושבת שההתייוונות אינה דבר רע בהכרח אם מדובר בהסתכלות על העולם החוצה וקבלה ממנו, בתנאי שעדיין שומרים על עצמנו.

על יחסיה עם אלוקים (רונה מהססת אם מותר להגיד כאן 'אלהים'. עמית אומר לה שלהגיד 'הקב"ה' זה בסדר, והקהל צוחק). על כך שבעיתות צרה היא הייתה נוהגת לפנות אליו בתפילות בסגנון חופשי שלה. היום השיחות פחתו, אבל היא מאמינה בקיום של כוח עליון ומניע.

על יחסיה עם התנ"ך היא מספרת שאפילו שבניגוד לעמיתה היא לא הולכת לשיעורי תנ"ך, היא מרגישה מחוברת מאוד לתנ"ך ("קיבלתי 98 בבגרות", היא מציינת בחיוך) בעיקר משום שלדעתה הוא ערש השפה העברית. היא מספרת שאביה ידע לדקלם פסוקים מהתנ"ך, ומספרת על החוויה בחינוך תנכ"י שכזה. רונה לא התחילה לכתוב בעברית, את שיריה הראשונים היא כתבה באנגלית. בעבר היא חשבה שהסיבה לכך היא שהיא האזינה בעיקר ללהקות זרות ולא ישראליות, אבל היום היא מבינה האנגלית הייתה דרך קלה לכתוב על דברים אישיים. לכתוב ישר אהבה המוקדש מאישה לאישה. מבחינתה, הכתיבה בעברית היא בעצם תחילת הכתיבה האינטימית, האישית.

רונה מספרת על חייה האישיים: על הקבלה המוחלטת של המשפחה והסביבה. היא מצליחה להפתיע אפילו את עמית בכך שהיא מספרת שאף שאביה ידע על נטייתה ושוחח עם בנות זוגה, היא ואביה מעולם לא ניהלו שיחה על הנושא.

"אבל אני רוצה לשמוע אתכם" היא אומרת, ומפסיקה את עמית. היא אומרת שהיא סקרנית מאוד לגבי חברותא ובת קול. היא תוהה איך אנחנו חיים את הקונפליקט ומדוע אנחנו לא פונים לכיוונים רפורמיים. היא מבקשת לשמוע ואנו משמיעים לה: זהורית ותהילה מספרות על בת קול, נתי מספר על חברותא. כולנו מדברים על ההתקדמות בשנים האחרונות ועל תחילת ההכרה של הרבנות האורתודוקסית. אנחנו מדברים על תחושת השייכות לקהילה הדתית-אורתודוקסית, שייכות רגשית-משפחתית-אמונית שמבקשת להישמר גם אם יש פרטים בפסיפס שמרכיב אותה שיוצרים אתגרים. רונה מתרשמת, שואלת שאלות, מתעניינת. היא מקשיבה לסיפור מרגש של פעילה בבת קול המספרת על אי-הכרה מצד הוריה ועל נתק ארוך שנים, ועל כך שבת קול ממלאת את הרצון לביתיות.

מישהו מהקהל שואל עד כמה יש קשר בין המוניטין שלה כיוצרת לבין היותה "מחוץ לארון", והיא מסבירה שלדעתה היום זה כבר קל יותר, אך היא מסתייגת מכפיית אמנים ל"אאוטינג". היא מסתייגת מאמירות שמופנות כלפי אמנים בקהילה שעליהם לצאת מן הארון רק מפני שהם מפורסמים. "גם לאנשים מפורסמים יש חיים אישיים, ולכל דבר יש הקצב שלו עם הזמן שלו, ודווקא קבוצה כמו שלכם מוכיחה את העניין הזה".

עמית שואל אותה גם על "כוכב נולד" והיא אומרת שהיא אינה מסתייגת מהתכנית, ואפילו מודה שחלק מיוצריה הם חברים שלה ושהם אנשים בעלי כוונות טובות, אבל היא מבקשת שנבין ונפריד בין יוצרים שמגיעים למיקרופון מתוך גדילה לבין "טאלנטים" שנוצרים ברגע. היא לרגע לא מזלזלת בכבודם, ואפילו מודה שביצועיהם יכולים להיות מרשימים.

במפגש רונה דיברה גם על גלגלצ והפלייליסט, על בחירתה לזמרת השנה, על אלבומיה, על כתיבת אלבומי קונספט ("גם האלבום היה הוא כזה, אפילו שהוא לא הוגדר כך רשמית"), ועל הלחנת שירי משוררים. "אתם יודעים שאנחנו בישראל אלופים בהלחנת שירי משוררים?" היא מציינת בפנינו ומסבירה: "יש כאלה שחושבים שזה בגלל דלות החומר, אבל אני טוענת שזה בגלל החיבור לשורשים, לשפה".

מהקהל גם שואלים אותה על משמעות חלק משיריה ("על מי כתבת את 'הפעם האחרונה'", היא נשאלת ועונה במבוכה), על המילים, על שירת קאברים, ולכולם היא עונה במתינות ובמתק שפה, ואף מגלה לנו, אם כי אסור לנו לספר, על איזו זמרת היה לה "קראש" כשהיא הייתה צעירה ("סקופ מה שאמרת", אומר לה עמית. "אני דיסקרטית אתכם, אתם תהיו דיסקרטיים אתי", היא עונה בחיוך).

בסוף המפגש אנו מבקשים ממנה לשיר. היא אומרת בביישנות שהיא שכחה להביא את הגיטרה ושהיא נבוכה לשיר בלעדיה. אנו מבקשים שוב, היא מנסה לסרב, עמית נבוך בשבילה ומציע שאולי נוותר, אבל הקהל לא מוותר ומבקש בכל זאת. שתשיר.

רונה מחייכת בביישנות ומסכימה בתנאי ש"מי שמכיר – שישיר אתי'. הקהל נענה, נשקט. היא מסמיקה, עוצמת את עיניה, מניחה כפות ידיים על ברכיים, ושרה בעדינות, בתחילה בקול רך שקט, ולאט-לאט מתגבר כשהקהל מזמזם עמה:

היא לא רוצה לראות אפשרות אחרת / אולי יקרה נס / היא לא רוצה ליפול נפילה חוזרת / אל מה שנמס / נמס.

אנו מוחאים כפיים, ומוחאים עוד. אחד המשתתפים אומר לה שלא הכיר אותה עד כה, אבל עכשיו מיד לאחר הפגישה הוא הולך לחפש אותה ב-youtube  ("מה youtube? תקנה אלבום שלה!" גוער בו חבר אחר). היא יוצאת כמו שבאה: שקטה, מעודנת, שלווה. "נס" היא שרה לנו. נס לחנוכה.

נתי

דניאל, איאן וילדיהם. באדיבות חברת ההפקה

דניאל הוא פרופסור ללימודי הילד, ומרצה בקולג' המקומי. איאן הוא עורך דין שהחליט לפרוש מהמקצוע לטובת לימודי הסמכה לרבנות * הזוג הדתי שהשתתף ב"אימא מחליפה" ולו 3 ילדים באו למפגש חברותא ושוחח עמנו על זוגיות חד-מינית, על אימוץ וגידול ילדים, על רפורמה וקונסרבטיביות לעומת אורתודוקסייה, על סודות מאחורי הקלעים מ"אימא מחליפה" ועל החיים שלאחר התכנית

לצפייה בפרקים המלאים של "אימא מחליפה" עם איאן ודניאל:
לחץ כאן לחלק הראשון.
לחץ כאן לחלק השני.

לקריאת כתבה על הזוג, שפורסמה במוסף סופשבוע של מעריב, ט' באלול תשס"ט, 29.8.09 לחץ כאן.

לקריאת הריאיון עם בני הזוג החילוניים – לחץ כאן.

המפגש היה בתל אביב, ב' בכסלו תש"ע, 19.11.09, בשעה 20:00.

סיכום המפגש:

הם ישבו יחד אתנו במעגל רחב: חברים רבים הגיעו למפגש המסקרן הזה. רובנו מכירים אותם מתכנית הטלוויזיה "אמא מחליפה" שבפרק הראשון של העונה הנוכחית שלה הם השתתפו: את איאן הטיסו לרמת הגולן לקיבוץ אורטל, ושם הוא התחלף עם דינה שהגיעה להיות אמא ביחד עם דניאל בניו-ג'רזי. הפרק ששודר לפני כשלושה חודשים זכה להדים רבים בעיקר על שום היותו מעמת באופן מאוד ברור בין התפיסה המשפחתית-מסורתית לבין תפיסות מודרניות יותר של משפחה, ועוד ב"פריים-טיים".

הם שניהם פותחים בהתנצלות על העברית שלהם, שדווקא נשמעת בסדר, ודניאל מתחיל לספר על חייו: כיצד גדל במשפחה אורתודוכסית לחלוטין, למד במוסדות ישיבתיים-דתיים, וכיצד כבר מגיל צעיר ידע על נטייתו.

איאן לעומתו מספר על העבר שלו – הוא בא ממשפחה חילונית ועם הזמן התקרב לדת, ודרך חבר משותף ("נוצרי-קתולי", הם מצחקקים) הם הכירו. כשאיאן נוקב בתאריך שבו הם נפגשו, דניאל מתקן אותו. איאן עוצר לרגע מנסה להבין איך ייתכן שהוא שוגה, אבל דניאל מסדר לו את העניינים. החיבור ביניהם קירב את איאן עוד יותר ללימודי הדת וללימודי רבנות.

דרך הקהילה הקונסרבטיבית בניו-ג'רזי איאן מתקרב לדת ("בלעדיהם לא הייתי דתי היום"). גם דניאל, על אף הנוסטלגיה הרבה שהוא רוחש ליהדות כמו שחווה אותה כאורתודוקסי, בוחר להשתייך לתנועה הקונסרבטיבית. כשנשאל בידי אחד המשתתפים במפגש מדוע הוא לא בחר להמשיך ולהיות אורותודוקסי ולהשפיע מבפנים, הוא משיב שהוא מעדיף להיות במקום שבו הוא מרגיש "לכתחילה" ולא במקום שהוא "בדיעבד". עם זאת ציין שהוא בהחלט מתרשם מההתקדמות שנעשית כיום בחוגים האורתודוקסיים.

הזוג גם משתף אותנו בחוויותיהם כזוג וכמשפחה. איאן מעיד שהחתונה שלהם הייתה הדבר הכי קרוב להלכה שההורים החילוניים שלו חוו אי פעם, בעוד הוריו של דניאל לא הגיעו מחשש לברכה לבטלה שנאמרה בחופה כחלק מ-7 ברכות. דניאל סיפר על ההחלטה לאמץ ולא להביא ילד דרך פונדקאות, ועל הלידה של הבן הבכור אליעזר ("ברגע שהוא נולד לא ידענו מה לעשות, ולכן מיהרנו לקנות ספר שיסביר לנו מה עושים עם תינוק"). הם מסבירים על הורות, על התובענות שנלווית לכך, על התכנון לאמץ עוד ילדים נוסף על על יונה ותמר הקטנה ("איאן חושב שיש לנו יותר מדי ילדים") ועל גידול ילדים אפרו-אמריקאים ("לא נתקלנו בבעיות מצד אנשים, גם הילדים לא נתקלו").

כעת המשפחה גרה בישראל, למשך שנה, בעקבות לימודיו של איאן לרבנות. הם מספרים שבבית הכנסת הקונסרבטיבי שבו הם מתפללים בירושלים מקבלים אותם יפה, ודניאל מספר בגאווה איך אליעזר כבר השתלב בבית הספר המסורתי, וכיצד יום אחד הוא פצח בתיפוף על תוף קטן והוביל אחריו את כל ילדי הכיתה במעגל.

הם גם מספרים על ההחלטה להשתתף ב"אמא מחליפה". איאן רצה, דניאל לא, ואיאן פעל מאחורי הגב של דניאל, עד שבסוף דניאל הסכים שהוא שליח ציבור ושהוא רואה בעצמו מודל שדרך התכנית יכול להשפיע על החברה כולה. עוד סיפרו על הקשר הטוב והחיובי שיש להם עם הזוג מרמת הגולן. "דינה מאוד היתה רוצה להצטלם אתנו שוב לטלוויזיה כדי שהיא תוכל להעיד עד כמה היא כן פתוחה ומקבלת", אומר דניאל, ומוסיף גם שהתכנית לא הראתה צדדים אחרים שלה שהורדו בעריכה, והתמקדה בעיקר בפחדים שלה שבאו לידי ביטוי יותר בימים הראשונים. "היא מאוד נקשרה לילדים, ורק לפני שבוע באה לבקר אותנו בירושלים".

בתום המפגש, כשאיאן ודניאל יצאו מהחדר, הבחינו בהם כמה ילדות שנפגשו לחוג ריקודים בחדר הסמוך. הילדות צווחו וצחקקו. איאן ודניאל לא היו מופתעים. הם כבר רגילים שבארץ הם על תקן "ידוענים".

נתי

המפגש היה בירושלים, ד' במרחשוון תש"ע, 22.10.09, בשעה 20:00.

סיכום המפגש:

לפני המפגש הזה נשאלתי על ידי כמה אנשים מהי בדיוק מטרת המפגש, ומדוע ח"כ אורבך כל כך מעניין אותנו.
אני חושב שביני לבין עצמי גם כן תהיתי מה בדיוק אנחנו מנסים להפיק ממפגש עם איש תקשורת ופוליטיקאי שמייצג מפלגה שלא ממש מקדמת את ענייני הקהילה ההומו-לסבית, ובמה תהיה שונה פגישה עם ח"כ לעומת פגישה עם רב (וכאלה היו לנו רבים).

"מישהו משלנו"
אורי אורבך הוא שם דבר בציבור הדתי-לאומי. "הדתי מחמד" של התקשורת שלפני כמה שנים, וחבר כנסת של מפלגת "הבית היהודי" בהווה. כשהוא מתקדם לתוך האולם הגדוש בהומואים מחברותא ובכמה לסביות מבת קול הייתה תחושה שהוא "מישהו משלנו". כשהוא פוסע על השביל המוליך אל תוך האולם, עובר לידי וליד חבריי, אני מושיט לו יד לשלום. הוא נבוך משהו (או כך לפחות אני חש): העיניים שלו נעוצות בקרקע ולחיצת היד שלו רפה. הוא מתיישב באולם, נושא את מבטו, ופותח בנאום אמפתי, מכיל, אנושי, שנון ואפילו מצחיק.

"לפני 10 שנים לא הייתי בא למפגש כזה. כשקיבלתי את ההזמנה התלבטתי 4 דקות, והחלטתי להגיע. ולא, לא היו לחצים שלא אבוא. לאכזבתי, ולאכזבתכם", הוא מוסיף בחיוך תחת השפם.

הוא מדגיש כמה הוא מתנער מהדבקת תוויות. הוא מבין שיש כזה דבר דתי והומו ("אתם ההוכחה החיה לכך!"), ושהשאלה מיותרת בכלל. הוא תופס את ההגדרה "דתי" כשייכוּת לציבור ("רוב האנשים יגדירו את יגאל עמיר 'דתי'"), כהגדרה חברתית-סוציולוגית ("תסכימו עמי שעמיר לא היה רוצח את רבין בשבת, ולא נוסע לשם ברכב בשבת") ולא כתיאור רמה של שמירת מצוות ("הרי כולנו חוטאים").

ח"כ אורבך לא אוהב את המילה "סטרייט" שמייצגת את ההומואים כמשהו שהפוך ממנו. הוא לא אוהב הגדרות על פי זהות מינית בכלל. הוא מתנסח על פי כללי התקינות הפוליטית, והוא מדגיש עד כמה הוא השתדל ועדיין משתדל לנקוט בלשון שווה בהתבטאויות על אודות הציבור הגאה וגם לצאת כנגד התבטאויות הומופוביות כמו כאלה שנאמרו מפיהם של כמה מאנשי ש"ס ("ובעניין הזה אתם יכולים לתפוס אותי במילה. אני נמנע מהתבטאויות גסות על הזולת").

אורי אורבך במפגש חברותא

"קדושת המשפחה" של ח"כ אורבך
בתחילה איש לא מפריע לדברי הפתיחה. אבל לסדקים שברצף דבריו מתחילות לחדור הערות קלות מפה ומשם, ואז ללא כל סדר מוקדם מתחיל מטר השאלות שסובב סביבנו, שמודה על ההכלה ועל האמפתיה, אבל מבקש-שואל היכן מפלגת הבית היהודי ניצבת כשזה מגיע לתחומי חקיקה שונים.

"מצד אחד מפלגתך עומדת ומאשימה את הציבור ההומו-לסבי בהיותו פרוץ ולא צנוע" שואלת אחת הנשים, "אך מנגד היא אינה נוקפת אצבע, ואפילו מתנגדת כשמוצעות הצעות חוק למיסוד משפחות חד מיניות – דבר שיאפשר את הסרת הפריצות, לכאורה, הזאת?" ועוד הוא נשאל: מדוע מפלגת הבית היהודי לפחות אינה נמנעת בהצעות חוק שקשורות לענייננו? מה עומד בבסיס התנגדותך למשפחה חד-מינית?

ח"כ אורבך מסביר שבכל זאת דעותיו האידאולוגיות אינן מאפשרות לו תמיכה במשפחות חד-מיניות. הוא משתמש במונח "קדושת המשפחה" ובאופן שבו היהדות מוצאת מסגרת משפחתית אידיאלית רק במשפחה שבה יש גבר ואישה. המודל הקלסי.

גם כשמישהו בקהל אומר לו שניתן לקיים זוגיות חד-מינית ללא קשר לאיסור (איסור משכב זכר שנאמר בתורה) הוא אומר שיקדם ככל שביכולתו את קדושת המשפחה היהודית הקלסית ולא יעודד מסגרות אחרות. הוא מסביר שהוא אישית לא יקדם מסע חקיקה אנטי-הומו-לסבי, אך כאיש ציבור הוא לא יוכל להצביע בעד ההצעות לכשיועלו בכנסת. "אני מתנגד לחוקק חוקים בעד הקהילה ההומו-לסבית, אבל זה לא ענייני מה כל אחד יעשה ברמה הפרטית", הוא אומר ומיד אחר כך אחד מהמשתתפים אומר שכהומו אף הוא לא משוכנע שהוא בעד חקיקה כזו.

ח"כ אורבך לא רואה את מפלגת הבית היהודי כמפלגה ששואפת לכבוש את השלטון כרגע, ועל כן הוא לא רואה את עצמו מחויב לתת מענה ולהציג פתרונות לכל גווני הציבור, אלא לציבור שהוא מייצג בלבד. הוא מוּדע ל"חור השחור" בקהל היעד של הבית היהודי שלא מקבל מענה מבחינת המפלגה – וכמה מהאנשים באולם גם מספרים לו שהם מצביעי המפלגה, ואחד מיושבי האולם אפילו עבד במטה המפלגה בבחירות האחרונות – אך ח"כ אורבך אומר שהמכנה המשותף שבשמו הוא נמצא בכנסת לטובת ציבור בוחריו הוא הדתי-ציוני-אידאולוגי, וסביב נושא זה מפלגת הבית היהודי מקדמת חוקים ופועלת.

"כל ציבור שעמו אני נפגש משוכנע שהבעיות שלו הן הגדולות ביותר. גם כשאני נפגש עם זקני הקיבוץ הדתי, גם עם נשים, גם עם אנשי מימד – כל אחד רוצה שאני אייצג את האג'נדה שלו. כך גם במקרה שלכם", הוא אומר. "אני מבין את המצוקה ואני רוצה אתכם בתור בוחרי הבית היהודי, אבל אתם צריכים לזכור שהנושא שלכם אינו אחד מהדגלים של הציונות הדתית, שיש עוד קהלים שמצביעים לבית היהודי ואני חושב שיש נושאים ציבוריים חשובים יותר מהנושא שלכם. ותסכימו עמי שיש גם ההורים שלכם שאולי לא יצביעו לי אם אדאג לאינטרסים שלכם".

"גם ילד לזוג חד-מיני אקבל לבית ספר דתי"
אחת מבנות בת קול מספרת לו על שב"ל שנפגש עם צוותי הוראה במוסדות חינוך דתיים, משתף אותם בסיפורים האישיים ומציע להם להקשיב לסיפורים שאולי גם מלווים את תלמידיהם.

ח"כ אורבך מהנהן ודווקא מנסה לחשוב עם מי הוא יוכל לשוחח ("אתו לא, אתו גם לא, אתו – ככה-ככה", הוא אומר חצי בצחוק חצי ברצינות). אישה אחרת שנמצאת בהיריון מתקדם שואלת לגבי עתיד ילדתה: "כיצד תוכל לוודא שלא תהיה לבת שלי בעיה להשתלב במוסדות חינוך דתיים?" ח"כ אורבך משיב כי ככל שזה תלוי בו – ילדתה תתקבל בעין יפה בכל מוסד חינוך דתי. "גם חילוניים אני מזמין לבתי ספר דתיים. גם ילד לזוג חד-מיני אקבל לבית ספר דתי". אבל הוא מסייג ואומר שהכוח להחליט מי יתקבל לא נמצא בידיו אלא בידי מוסדות החינוך. "אבל אם יתעורר צורך אני בהחלט מוכן לעזור לכם להיפגש עם אנשי חינוך ומנהלים בכל מיני מוסדות דתיים".

נגרר או מנהיג?
השאלות הן רבות ואנחנו אך בקושי מצליחים לנווט בין השואלים, המעירים והמשמיעים. ח"כ אורבך דווקא רוצה להמשיך ולהישאר. "אני לא ממהר" הוא אומר, אבל זמננו היה מוגבל כי למפגשי חברותא מגיעים גם חברים המרוחקים מירושלים.

כשמגיע הרגע לסכם אני מנסה לספר לו על רב-הגוניות בציבור ההומו-לסבי הדתי. אני מסביר לו על הקשת הרחבה שלאורכה נמתחים בחורים ובחורות ברמות שונות של הכרה עצמית, של הפנמה או של מציאות-חיים. אני מספר לו על אלה שמתקשרים אלינו בקול מהוסס, מצטדק, שנמצאים בבדידות איומה בעולם הישיבה התיכונית, שמתלבטים וסובלים מהשונות שלהם בגלל אטימות והתעלמות של הממסד החינוכי-דתי, שפגועים מאמירות פוגעניות של אנשי ציבור כנגד הומואים ולסביות.

אני מספר לו על הצד השני, של אלה שהשלימו, שעברו את המסע שלהם מול הקב"ה ובחרו בחיים של אמונה לצד הגשמת נטייתם – שצורכיהם כבר מעבר להכלה ולאמפתיה: הם מבקשים חקיקה מוסדרת, לגיטימיות לילדיהם.

ביקשתי מח"כ אורבך להבין את ההבדל שבין נבחר ציבור – מי עושה כל שביכולתו רק כדי למלא את רצון בוחריו, שנגרר אחרי ההמון ומתחנף להם, לבין מנהיג – מי נבחר ע"י מצביעיו אך הוא גם יצביע על כיוונים חדשים ויוביל אליהם את הציבור.

הסברתי לו שרובם של הורינו משתייכים למפלגתו. העיניים שלהם נשואות אליו ואל חבריו. וכעת עליו לבחור אם להיות נבחר-נגרר או מנהיג-מוביל: לא צריך רק ליזום הצעות חוק. אפשר להתחיל מהתנערות פומבית מדעות קדומות, מדחיפת מנהלים בחינוך הדתי להיפגש עם צוותי שב"ל, מהשפעה על רבנים להרים את הנושא ששנים שכב תחת לשטיח.

אדם אחר
אם אני חוזר לשאלה שבה פתחתי בדבריי – מהי מטרת המפגש ומדוע ח"כ אורבך חשוב לנו – בסופו של ערב, הוברר לי שזה היה אחד המפגשים החשובים ביותר של חברותא. באנו להשמיע יותר מלשמוע, ואין לי ספק שח"כ אורבך יצא מהמפגש אדם קצת אחר ממה שנכנס אליו. וכמו שאמר לי בארבע עיניים: "נחשפתי באופן בהיר יותר לסוגיה שאי אפשר להתעלם ממנה בציבוריות שלנו".

כעת נותר להמתין ולקוות שח"כ אורבך יֵדע להושיט יד אל "החור השחור" שלא זוכה כיום ליחס מצד מפלגת הבית היהודי, ולתת גם לו מקום, ולא רק אמפתיה.

נתי ועמית

המפגש סוקר גם ב-nrg יהדות, ח' במרחשוון תש"ע, 26.10.09

וגם במקומון מודיעין ניוז, י' במרחשוון תש"ע, 28.10.09