בושה וחרפה? ממש לא!

במבט לאחור, כאשר אני חושב על המפגש, על התוכן שלו ועל קהל היעד, הרי הוא תמצית הקונפליקט. הוא החטא ועונשו. הוא הביצה והוא התרנגולת. במה דברים אמורים? אני מדמיין לעצמי בחור צעיר, או לאו דווקא צעיר, דתי, בדרך החוצה, או כבר בחוץ, שנתקל באקראי, או כתוצאה מחיפוש מכוון, בהזמנה למפגש האחרון של חברותא: "בושה וחרפה!". הוא קורא כי המפגש יעסוק בנושא הבושה שיש לגברים גאים, אותה בושה שרובצת עליהם בשל מעשיהם ובעיקר בשל מחשבותיהם ושונותם, בחווייתם הפנימית במיוחד. הוא מגחך לעצמו בעצב, "כן, אני יודע על מה מדובר, יודע יותר מדי טוב, אבל… אני מתבייש ללכת". אכן בושה וחרפה!

אני לא התביישתי. עד המפגש האחרון לא השתתפתי במפגשים של "חברותא". היו לי סיבות והצדקות שונות לכך. אך כאשר נתקלתי בפרסום אודות מפגש זה, מיד ידעתי שאני אשתתף בו ולו רק כדי להוכיח לעצמי, שאותה בושה, היא לא עד כדי כך תהומית שתמנע ממני ללכת ולשמוע עליה קצת.

ולא התחרטתי!

הגעתי עם חבר, בערב ירושלמי קר במיוחד, לרחוב של בית הכנסת (כן, בית כנסת!) שבו המפגש התקיים. טיילנו קצת בסביבה, כדי "להרגיש" את המקום ולהתרגל לרעיון ואז נכנסנו. אולם המפגש היה מאוד נעים ומזמין, הכיסאות כבר היו מסודרים במעגל גדול ובאחת הפינות ניצב שולחן עם שתייה וכיבוד לריכוך האווירה וחימום הלב (והגוף, עם משקה חם). לאחר שנכנסנו, ניגשו אלינו המארגנים וקיבלו את פנינו בשיחה קלה ובחמימות. כאשר התקבצו משתתפים נוספים, במגוון גילאים, התיישבו כולם במעגל והמנחה, עמיחי לאו לביא המקסים, פתח את הערב.

עמיחי פתח בהקדמה על הנושא, בצורה מאוד גלויה וכנה, תוך שהוא משלב את סיפורו האישי והקשרו לנושא המפגש. עמיחי הציב מודל תיאורטי ביחס לאותה הבושה שנושאים על גביהם הומואים בכלל והומואים דתיים בפרט. לאחר ההקדמה, הוא הציע למשתתפים לחבור ל'חברותות' ולהשתדל שהחיבורים יהיו בין כאלו שלא הכירו קודם. הרעיון היה מבריק בעיניי, שהרי בכך אפשר גם לעשות עוד צעד קטן בהתגברות על אותה בושה קמאית ומדוברת. כל זוג היה צריך לבחור באחד מכמה טקסטים שחולקו ולדון בו. הטקסטים עסקו בנושא הבושה כמובן, כאשר הטקסט הראשון שהוצע היה מאמר חז"ל בפרקי אבות: "לא הביישן למד". אריה החברותא שלי ואני בחרנו בטקסט של פרויד ז"ל ופיתחנו דיון מרתק, כאשר עמיחי הצטרף אלינו לכמה דקות מרגשות ומחכימות. את חלקו האחרון של המפגש שב וניהל עמיחי, תוך שהוא מזמין את המשתתפים לחלוק את התחושות שעלו בעקבות הלימוד המשותף. המפגש הסתיים בשיחות ידידותיות בין המשתתפים ותפילת ערבית משותפת (למעוניינים).

לסיכום, ציפיתי לחוויה רגשית עמוקה ואכן לא התאכזבתי. אומנם חשבתי שהמפגש יכלול גם קטעים של הומור, שהרי נכתב בהזמנה למפגש, שעמיחי הוא דרגיסט ועוסק בתיאטרון, אך בסופו של דבר הוא היה מוצלח באופיו הרציני. המפגש החל באווירה טעונה וכבדה ועמיחי אף העיר זאת, אך זה היה טבעי לאור הנושא הטעון. אולם, אני חשתי כי ככל שהתקדם המפגש הוא הפך להיות משוחרר יותר ומרתק. יצאתי מהמפגש בהרגשה מרוממת שהנה עשיתי עוד צעד במאבק נגד הבושה ובעד הקבלה וההשלמה העצמית.

ולך המתלבט, הרוצה להגיע למפגשים האלו אך מתבייש, אין לך במה להתבייש! בוא ותראה אילו חבר'ה איכותיים ונחמדים ההומואים האלו. איזה איכותי ומקסים אתה! וגם אם אתה לא דתי או לא מרגיש דתי, מתוך החוויה האישית, אני אומר לך שאתה יכול להצטרף ולהפיק הרבה תועלת ואף ליהנות. כאן מקבלים את כולם כפי שהם, בדיוק כמו שאנחנו רוצים שאחרים יקבלו אותנו.

נחום

–

המפגש בושה וחרפה! – מפגש לימוד מקורות ושיחה אישית עם עמיחי לאו לביא, היה ביום ראשון, ו' טבת, 1.1.2012 בירושלים.

על המפגש: להרבה מאיתנו, כגברים גאים ודתיים, יש ענין מורכב על בושה – במיוחד בגלל הצורך להסתיר את מי שאנחנו כילדים ונערים ולפעמים מעבר לזה.
הבושה המצטברת הופכת לפצע או נטל או כאב שאנחנו סוחבים איתנו וממעטים לדבר או לתקן.
דרך סיפור חיים אישי, שיחה פתוחה ועיון בספרות חסידות, חז"ל ושירה עברית דנּו בסוגיית הבושה – ואיך היא קשורה במיוחד לחוויה הנפשית והרוחנית של גברים גאים.

עמיחי לאו לביא הוא דמות ידועה כמחנך, שחקן, עם יחוס קרוב לגדולי הדור, דראגיסט ועוד.
הוא אחד המייסדים של "סתורה-טלינג" – שמשלבת חוויה של מספר סיפורים עם תורה ותאטרון.

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים.

במילים אלו פותח החזן את יום הסליחה והכפרה – צום הכיפורים. ומיד כולם מנסים לברר מי הם אותם עבריינים שבינינו? העיניים מסתכלות ימינה, הראש מביט שמאלה, מסתובבים קצת לאחור, ומחפשים מי הוא הפושע. ברמה עמוקה יותר אנו יודעים שצריך להסתכל גם פנימה, ולראות למה אנחנו עבריינים ובמה אנחנו חטאנו. כל אחד מאיתנו, אבל גם בתור קהילה או עם.

אם נקרא שוב את המילים, לאט, נשים לב שהן מציינות לנו עוד כיוון שאולי כדאי להביט אליו ולחפש בו את העבריינים: למעלה. החזרה הכפולה על ההדדיות שבין הקהל והמקום, למעלה ולמטה, מאפשרת בקלות לפרש כך: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים שיש למטה וגם עם אלו שנמצאים למעלה". אבל מי אלו אותם עבריינים של מעלה? האם בשמים יש רוע? ואם כן, ממי הם צריכים לבקש את סליחתם?

שאלה קשה זו נשאלת ביראה ומתוך רצון אמיתי לבירור. אבל מי כמונו, מכירים את הרגע ההוא בלילה בו נגמרות הדמעות והלב זועק: "למה אתה עושה לי את זה? למה אתה מתעלל בי?". עוד לפני שהספקנו להיוולד ולחטוא, הקב"ה יצר אותנו עם "שוני" ושלח אותנו "להתמודד". למה? כן, אנחנו מכירים כבר את כל התשובות של 'התמודדות עם ייסורים', 'הניסיון מלמד' ו'השכר הגבוה בעולם הבא'. אבל עדיין, כשאבא נותן לילד שלו סטירה, גם אם זה מתוך חינוך – זה עדיין כואב לילד!

וכנראה שגם לאבא. בכל יום כיפור, אני זוכר את אבי ז"ל ניגש לכל ילד וילד, אוחז בידו, מבקש את סליחתו ומאחל לו שנה טובה. באותו רגע, כל כעסיי ותלונותיי היו מתבטלות והייתי סולח בלב שלם לאבי על כל מה שכילד היה נראה לי קשה ועיקש. גם הקב"ה שמיטיב לנו בכל יום ויום, אך בנוסף מחנך ומעמיד בניסיונות והתמודדויות, רוצה לבקש סליחה. סליחה על הקשיים בהם אנו נתקלים, על הכאבים שאנו חשים ועל הדמעות שלא מפסיקות לרדת. על כן נתן לנו הקב"ה את יום הכיפורים – כיום סליחה הדדי. מי שמבקש מהקב"ה שיסלח לו על כל חטאיו הרבים אשר עשה, חייב גם הוא לסלוח לקב"ה על הייסורים והכאבים בהם העמיד אותו. לא פשוט אבל נכון.

על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין לרגע את הדיסטנס ומשחררים את המתח העדין שיש בין אב לבן – מתח של חינוך ויראה אל מול אהבה אין סופית – ומאפשרים לעצמנו לבלות יום אחד בתפילה זכה יחד, עבריינים של מעלה ועבריינים של מטה.

פורסם בעלון ריש גלי שיצא לאור ע"י חברותא ביום הכיפורים תשע"ב.

לקריאת העלון המלא לחץ כאן.

אייל ליברמן

פתיחה

אין ספק שיש מידה מסוימת של אירוניה בעובדה שהיושב ראש הראשון של עמותת "חברותא – הומואים דתיים" אינו דתי כי אם דתל"ש. אחד הדגלים שחברותא מרימה הוא היכולת לשלב בין אמונה ובין נטייה מינית, ואיך ייתכן שבראש הארגון עומד אדם שלא מימש בעצמו את שהארגון מנסה לקדם?

היו"ר הדתל"ש של חברותא, היה נושא לדיונים בוועד ולתהיות מחוצה לו. היה מי שתקף את הארגון על כך ואף השתמש בכך כטיעון להקמת ארגון נפרד. היה גם מי שהתלבט אם להצטרף לארגון שכזה, או שסתם הרים גבה.

אז רגע לפני שאני מפנה את מקומי לאדם אחר, חשבתי שיהיה נכון לדבר בכנות על הנושא. מכיוון שהוא נוגע בכמה נושאים העומדים בבסיס אופיה של חברותא.

בין שני ערבים בירושלים

זה קרה בערב ירושלמי קר, רגע אחרי שחברותא קמה כעמותה. הוועד הטרי התכנס לראשונה ואחד הנושאים שעמדו על הפרק היה בחירת היושב ראש. חמשת אנשי הוועד שישבו בחדר ניהלו דיון לא פשוט בנסותם להחליט מי מביניהם מתאים להיות יושב ראש הוועד. ההליך היה יכול להיות כמעט פרוצדוראלי, אילמלא המועמד הטבעי לתפקיד היה דתל"ש! בסופו של הדיון רוב חברי הוועד בחרו במועמד הדתל"ש, למרות היותו כזה, ואילו חבר אחד התנגד לבחירה בדיוק מסיבה זו. התנגד אבל קיבל את הכרעת הרוב.

הדיון, למרות שהתנהל במתינות, לא היה נעים. במהלכו מצאתי את עצמי מגן על עצם נוכחותי בחדר, מבקש להבטיח לי ושלכמותי מקום, ולקבוע תקדים שיפתור את הדיון הלא מוכרע שליווה את חברותא מייסודה כקבוצה. דתל"שים כשותפים שווים ובעלי בית? או שמא דתל"שים כאורחים נבוכים בבית הכנסת, בבחינת אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.

לא תמיד היה לי הבטחון לעמוד ולטעון שמקומי כשווה בחבורה. שלוש שנים לפני כן בערב חורפי אחר, גם הוא בירושלים, כשהקמנו את פרויקט ההסברה שב"ל, גם אז עלתה שאלת מקומם של הדתל"שים. מצאתי את עצמי שוב ושוב שואל האם עלי להישאר בחדר, ומקבל תשובה חיובית אך רפה משהו. בסופו של ערב ההקמה של שב"ל, הסכמנו שהדתיים הייצוגיים יהיו בחזית ההסברה ואילו הדתל"שים יסייעו בעורף הרחק מעיניו של קהל היעד או הציבור. חששנו שהמחנכים והרבנים יסרבו לדבר עם דתל"שים, או שיתייגו אותנו כפורצי גדר מבלי להקשיב לדברינו. רק כעבור כשלוש שנים המציאות והאילוצים הפגישו אותנו הדתל"שים עם המחנכים. וראה זה פלא, היתה לנו שפה משותפת, הדיאלוג לא נפגם. אותם מחנכים שמתקשים לתת מקום בטוח להומואים בכיתה ובקהילה, לא הביעו פליאה על שעזבנו את הדת. לא נדרשנו לטעון במפורש "הרצחת וגם ירשת". הקושי של ההומואים והלסביות הדתיים עם הדתל"שים ושל הדתל"שים עם מקומם בקבוצה היה בתוכנו פנימה.

דתל"שים אוחצ'ות ומה שביניהם

"חברותא – הומואים דתיים הוקמה על ידי בוגרי ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות…. ", כך בחרו מייסדי הארגון להציג אותנו.

ההומו שלנו גדול ואדוק, הוא לומד תורה ובוודאי מתגייס ליחידות מובחרות. ההומו שלנו הוא בדיוק ההפך הגמור מכל מה שאנחנו פוחדים שיחשבו עלינו. אנחנו מקוום שאם נממש את כל האידיאלים עליהם גדלנו בבני עקיבא ובעזרא, אולי יסלחו לנו על הדבר הקטן הזה, נו אתם יודעים. הדבר הקטן הזה שהחברה בה גדלנו לא מסוגלת להכיל, ואלו מתוכה שכן מצליחים, נדמים בעיננו כרחוקים רק כחוט השערה מלהפנות לנו עורף אם רק נכשל בכל דבר נוסף.

החברה הדתית, כך נדמה לנו, אותו חלק ממנה שמתחיל להפנים את קיומנו, מדקדקת עם הומואים כחוט השערה. מנסה להיתלות בכל פגם דתי כדי לשכנע את עצמה שזה לא באמת קורה לה. שפרי בטנה המטריד, שעומד מולה ומאיים לזרוע חורבן בתמונת העולם הפשטנית שעליה מחונכת כל בת אולפנה אדוקה, לא באמת קיים. רבנים מזהירים מפני חציית קו, פריצת גדר, אם נגיד בריש גלי שאנחנו בעד זוגיות גברית או אם נארגן תפילות בהם יורשו הומואים לשבת לצד לסביות ללא מחיצה חו"ח. כאילו הקו לא נחצה מזמן, באותו רגע שעמדנו מולם, והישרנו מבט מוכיח, במקום אותו מבט של תחינה אליו היו רגילים.

ועדיין, אנחנו נמצאים במגננה, חוששים שיתכחשו לנו שוב ומאוימים מכל אדם מתוכנו ששובר את מיצג המושלמות. קשה לחלקים בתוכנו להכיל לצידם את ההומו הדתי לייט, הדתל"ש, הלא ייצוגי.

גם בחברה החילונית, הרבה הומואים נבוכים מול דימויים של הומואים נשיים, ששוברים את סיפור הכיסוי של "הומואים הם גברים, בדיוק כמוכם". אך בחברה הדתית ההומואית הפחד גדול שבעתיים. גדלנו בחברה שהתכחשה לנו ועדיין רוצה להתכחש, ושממאנת כדרך קבע לקיים דו שיח של שווים עם מי שלא משחק לפי כללי המשחק והצביון הנהוגים בה.

אנחנו פוחדים לאבד את מה שכבר השגנו.

מה יש לדתל"שים לחפש פה?

כמו כל יהודי אני אענה בשאלה: איך אפשר להיות הומו דתי?

אני לא מתכוון סתם להקניט. שתי השאלות קשורות זו בזו. אפשר להיות הומו דתי מכיוון שהדתיות שלנו סרוגה בנימי נפשנו במארג כה חזק ומורכב שגם אם תוציא ממנו פתיל או תקרע בו קרע הוא לא ייפרם במהרה. לדתיות שלנו יכולים להיות רבדים רבים: אמונה, קיום מצוות ומנהגים, כמו גם ערכים, זהות, משפחה שייכות חברתית וזכרונות.

במאבק הזה עם ועל נטייתנו המינית נפגעים חלק מהרבדים. איני מכיר איש שיצא ללא פגע. רבים מאיתנו מתמודדים עם תחושת ניכור כלפי החברה בה גדלנו, או פחד מאיבוד המשפחה. אחרים לא מרגישים שהם ראויים לחבוש כיפה, גם כשהם נשארים דתיים. ואחרים, כמוני, מוותרים על האמונה בבורא עולם.

הפניית הגב לאלוהים חסכה ממני את הקונפליקט האמוני, אך היא לא הכהתה את תחושת העוול. הערכים עליהם התחנכתי חזקים, כמו גם חוסר האפשרות לבחור באדישות גם כשזו האופציה הנוחה לכאורה. ההתמודדות עם המשפחה לא פוסקת, ההורים קיבלו אותי, אבל האחיות שהתחנכו באולפנת צבייה והתחזקו במדרשת יד בנימין, מתקשות להתמודד. כמוני כך גם הרבה אחרים בחברותא דתיים לסוגיהם, ודתל"שים, עם כיפה ובלעדיה, מדברים שפה משותפת ונושאים מטען משותף של חוויות, שריטות, התמודדויות ולבטים.

הבחירה

מלכתחילה הוקמה חברותא על ידי דתיים ודתל"שים. הדתי הדתל"ש והפנאט, דרו בכפיפה אחת בוועד וניהלו אותו בהצלחה. גם הפעילויות היו פתוחות לכל מי שבא מתוך צורך וכנות. בשנה הראשונה הטלפון של בני ונתי לא הפסיק לצלצל ואיש לא פשפש בציציות.

המהלך שהובלנו בשנה האחרונה (הפיכתנו לעמותה רשומה) נועד לא רק לתת מסגרת פורמלית לפעילות חברותא, אלא גם למסור את האחריות על הובלת הארגון בידי חבריו. אנחנו מאמינים שזו הדרך היחידה ליצור רצף של עשייה ולשמור על הארגון רלוונטי אל מול הצרכים המשתנים. היינו צריכים לבחור בפני מי פתוח הארגון. האם בעלי הבית הם הדתיים, ורק בפניהם פתוח הארגון ואילו הדתל"שים הם בבחינת אורחים? ואולי הוא פתוח בפני כולם, אלא שיש מעמדות בארגון ומשרות מפתח השמורות לאנשים ייצוגיים בלבד? ואיפה בקהילתנו עובר הקו בין דתי לדתל"ש בין ייצוגי למביך?

בחרנו ליצור ארגון הפתוח לכל חברי הקהילה הפעילים,כך שכל הומו שבא מבית דתי או שמתמודד עם נושא הדת יוכל להשתלב בפעילויות ובארגון, במידה והוא מזדהה עם דרכו וערכיו. חברותא הייתה ונשארה ארגון בעל צביון דתי, אך אנשיה חלקם דתיים יותר וחלקם דתיים פחות, או שאינם דתיים עוד. הארגון מעודד את כל אנשיו להיות פעילים בוועד ומחוצה לו. הוועד לא מורכב מצדיקים, ואנשיו לא מתיימרים להיות מודלים לחיקוי. הוועד מורכב משליחי ציבור. אנשים שלקחו על עצמם להמשיך ולהוביל את הארגון למעננו ולמען אלו הגדלים במקום ממנו באנו.

אנחנו מודעים למחיר שאנחנו עשויים לשלם על בחירה זו, ועל ההצגה שלה בכנות ובשקיפות, אלא שכהומואים כבר הורגלנו לשם מחירים גבוהים מכך על כנות ודרך.

היום (חמישי, כ"ד באלול תשע"א, 22.09.2011) יתקיימו בחירות לוועד, ללא שריונים וללא מקום מובטח למאן דהו. אנחנו מאמינים שחברי העמותה ישכילו לבחור אנשים מגוונים ויידעו לאזן בין חיזוק הקיים ובין חידוש ושינוי. אנחנו מאמינים שחברי הוועד הנבחרים ידעו לשמור על אופיו של הארגון ויובילו אותו להגשמת מטרותיו.

אייל ליברמן
היו"ר הדתל"ש של הוועד היוצא

עדכון (שבט תשע"ב):
אייל היה היו"ר הראשון של וועד חברותא ושותף בהקמת הארגון.
בשנה השנייה נבחר אייל בשנית לוועד חברותא אך לא התמודד על ראשות הארגון
יו"ר חברותא בשנתה השנייה הוא דניאל יונס, דתי שומר מצוות.

זאב שביידל

מתי בפעם אחרונה קרה לכם ששני חברים, שאת שניהם את מחבבים מאד, נוקטים בעמדה שונה ומקוטבת בנושא מסוים? ושניהם לא לוחצים עליך, חלילה, אך רומזים לך בעדינות שהיו מאד שמחים אם היית נוקט עמדה. לא חלילה עמדה שלהם דווקא. רק שתגיד משהו כבר.

בדיוק בסיטואציה זו אני מוצא את עצמי סביב המצעד הירושלמי. חלק מחבריי (מאד יקרים) אומרים לי שעלי להגיע למצעד. שזו חובתי הברורה. כי אם לא אגיע- אז מי יגיע? מי יפגין למען הסובלנות ? נכון, יש פוליטיקה במצעד. ודווקא בגלל זה חשוב שאנחנו- הומואים ולסביות שמרניים ודתיים וימניים- נצעד בגאווה ובפומביות ולא ניתן לשמאלנים להשתלט על המצעד!

חלק אחר של חבריי ( יקרים לא פחות) אומרים שאל לנו לקחת חלק מאירוע מן הסוג הזה ובכלל אין מה לתת שם "גאווה" לאירוע כזה. על מה הגאווה? במה אנחנו גאים? קל וחומר שזה אירוע בעל אופי פוליטי וכו". הם אף רואים לעצמם חובה להגיד- אנו הומואים ולסביות דתיים אמנם ודורשים קבלה חברתית- אך אנו נגד המצעד.

לקח לי זמן להבין איפה אני בנושא הזה. התלבטתי בזה רבות. אני מדיר את רגליי בעקביות ממצעד הגאווה התל אביבי- בעוד שבמצעד הירושלמי נטלתי חלק פעיל מספר פעמים. לפחות פעם אחת שנעדרתי ממנו עשיתי זאת בשל כך שישבתי באולפן טלוויזיה והסברתי מדוע המצעד הירושלמי חשוב ולגיטימי. עם זאת, פעמים רבות הרגשתי בעקבות המצעד מועקה גדולה ורק גברה עם הזמן. לכן אנסה לשרטט בשורות הבאות את עמדתי הנוכחית, אולי לא סופית אך מגובשת בהחלט- בשלב הזה עד להודעה חדשה.

אחד הגורמים שדרבנו אותי לצעוד בירושלים הייתה דה- לגיטימציה קשה ואלימה שגורמים, בעיקר חרדים, ניסו ליצור סביב המצעד הירושלמי. במיוחד בשנים 2005 ו- 2006, בהם איימו על משתתפי המצעד באלימות ממש וקיצוני אחד- ישי שליסל- אכן תקף מספר צועדים. כנגד אלימות ראיתי לעצמי חובה להתייצב ולומר- אנו לא מפחדים ואיומים של הומופובים לא יכניסו אותנו לארון! העידן של האמירה הזו נגמר, לדעתי. מזה מספר שנים לא קיימת מחאה מאסיבית נגד מצעד הגאווה הירושלמי. חרדים הפסידו בקרב הזה. לרוב הירושלמים פשוט לא אכפת. כעת קומץ חברים של מרזל ובן גביר מפגין ברחבת המשביר ועוד כמה עשרות חרדים בכיכר שבת. וזהו. רצינו לגיטימיות של נוכחות מרחב הציבורי הירושלמי- קיבלנו!

כעת השאלה היא מה אנחנו עושים איתה. וכאן התשובה העגומה שהגעתי אליה היא שאופיו של המצעד הירושלמי ובעיקר של העצרת שאחריו אינו מצליח להימנע מלהיות פוליטי. ולהיות פוליטי בכיוון אחד מאד מסוים ומוגדר. ואומר בכנות- הבעיה שלי עם זה היא שזה אינו הכיוון הפוליטי שלי. כשאני בא למצעד אני מרגיש שאוהבים אותי ומקבלים אותי… אבל בתנאי שלא אשא דברים ואשב בשקט. בעצרת שאחרי המצעד 2010 בשלב מסוים קיבלתי רושם של נוכחות בפגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים ולא באירוע ציבורי. כל הדוברים עלו והתחילו את דבריהם במשפט : " אני א' ואני סובל מקיפוח ודיכוי" עד כדי כך שבשלב מסוים אחד מהם כמעט התנצל על היותו ( אבוי…) גבר אשכנזי והדגיש שבכל זאת, אף הוא סובל מדיכוי. וכמובן- הדובר האחרון, שכלל לא התכוון להיות פוליטי, אמר שפשוט אינו מבין כיצד ניתן לנהל את המאבק הגאה ולהתעלם מהמאבק נגד הכיבוש ומהמאבק הפלשתינאי הצודק. ומכאן קצרה הדרך לחבר אחד ועוד אחד- מי שלא שותף לתמיכה במאבק הפלשתינאי- הרי הוא תומך בהומופוביה! מחיאות כפיים!

אז אולי, אומרים לי חבריי הדתיים הגאים הצועדים, אני צריך לעלות על הבמה אחריו ולשאת מסר ימני גאה? אולי אני צריך לצעוד עם דגל ישראל וסרט כתום? אז קודם כל- ניסיתי ( ב- 2005) , אפילו עם שני סרטים כתומים, אחד על התיק ואחד על הצוואר. אבל מעבר לזה- אומר לכם את האמת, אני לא רוצה להפוך את המצעד לזירת התגוששות פוליטית וברור לי שכל אמירה ימנית פטריוטית תהפוך אותו לכזה. למעשה, הפוליטיזציה של המצעד הירושלמי משחקת תפקיד כפול. מחד, היא מבדילה בינו לבין המוחצנות של המצעד התל אביבי. מאידך- היא הופכת אותו לאירוע בעל אופי מזוהה עם מחנה פוליטי אחד מסוים וזו בעיה קשה. ניתן היה בקלות למנוע את הבעיה הזו- בהימנעות עקבית מנשיאת מסר פוליטי במצעד ובעצרת. ובהחלט אפשר לעשות זאת ! אני יודע זאת בוודאות כיוון שהשנה הייתי שותף בדיוק למאבק כזה- מאבק השכר של העובדים הסוציאליים. מדובר בקבוצה שנציגיה נמצאים בכל המגזרים ושניהלה מאבק למען כל שכבות האוכלוסייה בלי יוצא מן הכלל. לכן בהפגנה הגדולה של העובדים הסוציאליים מול משרד האוצר עמדו עו"סיות דתיות עם כיסוי ראש יחד עם עו"סיות מהמגזר הערבי עם שלטים בערבית. בעצרת נשאו דברים חברי כנסת ערבים יחד עם ח"כ אורי אריאל. פוליטיקאים מהימין אמנם פחות תמכו במאבק משיקולים קואליציוניים, אך העיתונות הימנית ( "ישראל היום", "מקור ראשון" ) תמכה במאבק לאורך כל הדרך ואף פורסם מכתב של רבנים ואנשי ציבור מהמגזר הציוני דתי התומך במאבק העו"סים ! זה מה שקורה שנמנעים מפוליטיקה. וזה הקו שמן הראוי שיינקט על ידי הבית הפתוח בירושלים על מנת להפוך את מצעד הגאווה הירושלמי לאירוע מרכזי, מיינסטרימי ומאחד.

ומה בינתיים? ברור לי שגם אם אני לא מגיע למצעד, אני לא חושב לשוב לארון ולא לרגע. חשוב לחפש כל ערוץ של הידברות והמשך חשיפת הנושא ההומו לסבי לציבור הרחב, כולל לציבור הציוני דתי. אולי אוהל הידברות ושיח, מזה שהפכו בשנים האחרונות מוקד מפגש בין אוכלוסיות שונות. ואם כבר רעיונות- אולי במקום השם "גאווה" נקרא לאוהל הזה "אוהל סובלנות, כבוד ודרך ארץ"?

ומה דעתכם על מצעד הגאווה? הגיבו למטה או כיתבו לנו על הקיר בדף הפייסבוק של חברותא

יום חמישי בשמונה וחצי, כשלושים אנשים ישובים בצורת גורן בחדר בינוני באחד המתנ"סים בתל-אביב. מהחדר ליד נשמע קול אישה המתאמנת בפיתוח קול, אבל נראה שקהל השומעים אינו מבחין בהסחת הדעת הפוטנציאלית. מעט יותר ממחצית מהאנשים חובשי כיפה, ומבט על חלקם גורם לך לחשוב שגם לולא הכיפה שלראשם – היית יודע בוודאות שהם בני"שים. אחרים דורשים מבט שני כדי להשתכנע שאין כיפה לראשם. בין הגברים היושבים בחדר כאלה שרק סיימו צבא, ואחרים שנכנסו לשנות העשרים של חייהם כשהומו דתי היה הֶלחם-מילים בלתי אפשרי ולא הייתה שום דרך מקובלת להביא ילדים לעולם פרט לנישואי שקר לאישה. האישה בחדר ליד מנסה אוקטבה חדשה, אבל נראה שאיש מהנוכחים פרט לכותב שורות אלו לא מבחין בכך.

תשומת הלב של הנוכחים מופנית כולה לשני הגברים היושבים בקדמת החדר, לבושים בפשטות ופניהם לקהל, האחד עם כיפה גדולה לראשו ואילו השני גלוי ראש, ומספרים בגילוי לב על החוויה של הבאת ילדים לעולם.

סיפוריהם של שני הגברים משלימים זה את זה: האחד דתי ומשמש כיום כגבאי בית הכנסת בו הוא מתפלל, ואילו זה שלצידו הוריד את הכיפה לפני שנים בגלל הנטייה המינית. האחד היה בזוגיות עם גבר כשהביא את שני ילדיו, ובן זוגו שהיה בעצמו גרוש פלוס שניים תמך בו. השני הביא את בנו הראשון בעודו רווק, וחוויית האבהות זימנה לו בן זוג ירא שמיים, גם הוא אב לילד שנולד מנישואים לאישה ואשר סיפורו ראוי כנראה לרשומה נפרד.

שניהם מגוללים את התהליך שעברו כדי להיות אבות בפירוט רב, ובגילוי שספק אם ניתן וראוי לחזור עליו ברשומה המתפרסמת באינטרנט לעיני כל, ולכן נביא רק מתמצית דבריהם. אצל שניהם התהליך החל ברצון בילד, שהוביל לבחירה בהורות משותפת עם אישה, ולתהליך חיפוש אחרי האם העתידית. בכל פעם אחד מהם מספר פרק מסיפור ההורות ואילו השני מתערב מידי פעם על מנת להעשיר את הסיפור בסיפורו שלו. הסיפורים משתלבים האחד בשני והופכים לסיפור אחד מורכב יותר. ניכר ששניהם חברים טובים, והם אכן מעידים שההורות וההתמודדויות שהיא טמנה בחובה חיזקה את החברות ביניהם.

כיום כל אחד מהם מגדל ילד עם אישה רווקה בהורות משותפת. הורות משותפת מתחילה במציאת שותפה מתאימה לקשר ההורות, וניהול שיח ארוך על אופי ההורות המשותפת והמעורבות של כל אחד מהצדדים בגידול הילד. לאחר שהגבר והאישה הסכימו על אופי ההורות המשותפת הם מנסחים חוזה הורות יחד עם יועץ מקצועי. אחר כך מנסה האישה להיכנס להריון בעזרת זרעו של האב המיועד, ללא קיום יחסי מין. מרגע שבא הילד לעולם מגדלים אותו בני הזוג כאילו היו זוג גרוש, מבלי שנישאו מעולם.

הגבר חובש הכיפה מדבר על הקשר עם אם בנו, שהפכה גם לחברה קרובה. בשלב הזה הוא מתלונן על חוסר במילה עברית שמתארת את הקשר "האימא של הבן שלי". הוא רואה את בנו מספר פעמים בשבוע, לוקח אותו מהגן ומלין אותו בביתו. החוזה נמצא אי שם בבוידעם, וגם הסדרי הראייה הנוקשים שבו פינו את מקומם לגמישות של שני הצדדים. אני אדם חם, הוא מעיד על עצמו, והאימא של הבן שלי מחזיקה בדבר הכי יקר לי. הדרך לנהל את הקשר הזה בצורה שטובה לילד היא מתוך חברות והתחשבות. להוריו היה קשה בהתחלה, אבל היום בנו הוא הנכד המועדף, ואם ילדיו היא בת-בית אצל הוריו.  "הם הלכו כברת דרך עצומה לקראתי", הוא אומר , "וכשזה מגיע לנושא הארון והחשיפה שלהם מול הסביבה, אני עושה ככל יכולתי להתחשב בהם ובמשפחה המורחבת". זו גם הסיבה שעל אף היותו גבר חזק, מחוץ לארון, וגבאי בבית הכנסת, הוא העדיף ששמו לא ייכלל ברשומה זו המתפרסמת באינטרנט. הגבר גלוי הראש שלצידו, מספר שהוריו לא קיבלו בתחילה את בחירתו בהורות משותפת ואף נמנעו מלהגיע לברית, אך מרגע שראו את נכדם החדש הם מיהרו לחבקו אל קירבם ושינו את יחסם.

בשלב הזה מתחיל דיון בין היושבים בגורן: האם זה מתאים לכל אחד? למה הם העדיפו הורות משותפת על פונדקאות? למה שאישה בכלל תרצה בהסדר הזה? האם הם היו מגדלים ילדים בהורות משותפת גם בירושלים, ובכלל מחוץ לתל אביב? מה מספרים לילד? "את האמת" עונים השניים.

הגבר חובש הכיפה מבקש לסיים את הערב באמירה: "להיות אבא זה דבר נפלא, זו נתינה אינסופית. כל הרצונות שלך משתנים. הבגדים שאתה לובש והבילויים עם החברים בערב נעשים פחות חשובים. הבן שלך הופך לדבר החשוב ביותר. המציאות שבה אנחנו נמצאים מורכבת. כל אחד מאיתנו התמודד עם כל כך הרבה, אבל דבר אחד חשוב שתדעו: אבהות אינה דבר בלתי אפשרי עבורנו, ואין סיבה שנוותר עליה." נושא הפונדקאות שבעטיו הופיעו נציגי חברותא מול וועדת משרד הבריאות, והסדרי ההורות המשותפת –  מאפשרים לכל אחד מאיתנו להיות אבא.

המפגש הסתיים באיסוף כסף, לכיסוי הוצאות השכירות של המקום והכיבוד. רבים מהאנשים שהשתתפו בו הרגישו שנפתחה בפניהם אפשרות לדבר שעד היום היה בעיניהם בלתי אפשרי.

אתם מתלבטים בנושא הורות , ורוצים לדבר אם אחד מחברינו בעלי הנסיון? כתבו לנו ונחבר ביניכם.
בימים אלו אנחנו עובדים על שיתוף פעולה עם נשים בבת-קול בנושא הורות משותפת. רוצים לשמוע עוד?
כתבו לנו לכתובת: info@havruta.org.il

מאז תחילת העיסוק הפומבי של הרבנים בהומואים דתיים, התמודד חלק מן הרבנים באומץ עם הנושא, אולם במקביל אנו חוטפים מרבנים אחרים סטירות ציבוריות, שומעים ביטויי שנאה קשים או קלים נגדנו, סופגים גינויים וסובלים מדה-לגיטימציה. למעשה, באופן טבעי אנחנו רגישים ומתרגשים כמעט מכל אמירה של כל רב. פעמים רבות התגובה האינסטינקטיבית והאוטומטית שלנו כאינדיבידואלים וכקהילה היא להיפגע ולהגיב בנימה קורבנית ומסכנה, תוך השמעת זעקה לרבנים להיות רגישים למצוקותינו.

נכון שהמצוקות שלנו ממשיות ונכון שעבור רבים מאיתנו החיים כהומואים דתיים קשים מאוד. נכון גם שכטקטיקת שיווק תיאור המצוקות חודר את שריון הלב של הציבור הדתי. הבעיה היא שלהתקרבנות שלנו כקהילה וכאינדיבידואלים יש מחיר כבד אשר אנו חייבים להיות מודעים לו. המאבק שלנו הוא מאבק חברתי, וההתקרבנות שלנו כקהילה תורמת לחיזוק הסטיגמה הרווחת בציבור (החילוני, הדתי ואפילו אצל חלק מאיתנו) לפיה החיים של הומו דתי קשים עד כדי בלתי אפשריים. מכאן קצרה הדרך למסקנה שעל הבחור המסכן לוותר על אחת הזהויות – הדתית או המינית. מחיר נוסף של ההתקרבנות מתבטא בהסרת אחריותנו כקהילה לגורלה ובהסרת האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לגורלו. נראה שאנו ממעיטים בהערכת מידת שליטתנו על חיינו, במיוחד לאור ההתקדמות של קהילת הלהט"ב הדתית והאלטרנטיבות המתפתחות. גם אם החברה הדתית מערימה קשיים על הבחירות שלנו כיצד לחיות את חיינו, במציאות המתגבשת בשנים האחרונות נוצר מרחב תמרון המאפשר להומו דתי לחיות את חייו באופן טוב יותר ואמיתי יותר (כמובן, כל אחד לפי ראות עיניו והגדרתו האישית מהם חיים אמיתיים עבורו).

רבנים ופוליטיקאים אחרים

כאשר אנו שוקלים כקהילה איך להתייחס לדבריו של רב כזה או אחר, חשוב להבין את הקונטקסט בו נאמרו הדברים. יש רבנים אשר התעמקו בסוגיה שלנו ומתוך עמדה כנה מתנגדים לנו, אך יש אחרים שרק משתמשים בנו, שלא לומר "תופסים טרמפ" עלינו, למאבקים פנימיים בתוך העולם הרבני.

לציונות הדתית אין אדמו"ר או פוסק הלכה אחד. היא מפולגת לקהילות ולתתי-קהילות ששונות זו מזו הן בלבוש והן בתפישות העולם ואופן עבודת השם. בשנים האחרונות מתנהל מאבק פוליטי ואידיאולוגי קשה מאוד בין הקהילות השונות ובתוך ההנהגה הרבנית, מאבק שנחשף לתקשורת בתקופת ההתנתקות/גירוש מעזה (למשל בשאלת הסרבנות) ומאז הולך ומחריף. בין היתר, הפכה שאלת ההכלה של ההומואים הדתיים בחברה הדתית מדיון ענייני-פרטני לכלי פוליטי. יש העושים בנו שימוש ציני לניגוח פוליטי נגד אותם הרבנים הנחשבים "מתונים" יותר וכביטוי פשטני להתנגדות לעולם ה"מודרני". מצב זה מזכיר את הבחירות לנשיאות בארה"ב בשנת 2004, שם נעשה שימוש בסוגיית הנישואים החד מיניים כדי לפשט לבוחרים תפישות עולם וכחלק ממיתוג ההבדלים בין הדמוקרטים לבין הרפובליקנים או בין הליברלים לבין השמרנים.

גבולות: לגנות ולא להתגונן

לדעתי, כאשר ברור שזוהי הסיבה העיקרית של רב להתבטא בצורה חריפה נגדנו, עלינו להציב גבולות ברורים לשימוש בנו. אל לנו לנהל באופן תמים דיאלוג ענייני ומהותי אשר בלאו הכי לא ישפיע על דעת הרב ורק יספק לו יחסי ציבור בחינם. מנגד, כאשר מדובר ברב אשר לאחר לימוד מעמיק של הנושא מתנגד לנו בכנות, עלינו לשאוף לדיאלוג ולשיח רציני עימו על אף הקשיים.
עלינו ללמוד מ"הליגה נגד השמצה" של היהודים בארה"ב כיצד לגנות את האמירות הפוגעניות מבלי להתנצל או להתקרבן, ולהתמודד עם הפוגעים מתוך עמדה של כוח ולא מתוך עמדה של חולשה. בעיניי, תשובתנו הטובה ביותר לרב שיוצא נגד הומואים דתיים או נגד הומואים בכלל היא הצגת האלטרנטיבה האנושית שיצרנו בחברותא ובקהילה הדתית הגאה: פעילות חברתית תומכת, תפילות ושבתות, טיולים, קבוצות לצעירים ועוד. אל לנו להגיב מתוך עמדה מתגוננת לכל אמירה בלתי אחראית של רב זה או אחר. במקום זאת עלינו להסיט את הדיון הציבורי לשינוי החיובי המתרחש ובעיקר לטעת תקווה בציבור ובחברינו.

הרב יהושע שפירא: "תרבות רקובה המבקשת להקים לתחייה את עולם התועבות של ארץ כנען"

מאמרו של הרב יהושע שפירא נגד התועבה וההומואים עורר תגובות רבות. * מאמרי תגובה שנשלחו לחברותא, לצד הפניות למאמרים ברחבי המרשתת

למה בעצם אנחנו מחפשים הכרה של רבנים? * עמיחי לנדסמן

שמי עמיחי. אני בן 32, אני הומו ודי גאה בזה, מחוץ לארון כולל בעל נפלא. אני גם דתי לשעבר שעבר את כל המסלול המקודש של הכיפות הסרוגות – ממגורים בשכונה דתית בלבד בה כולם מכירים את כולם, דרך בני עקיבא (שבט ברמה) וישיבת בנ"ע, עד למכינה היוקרתית מאד. שירתי שירות קרבי ולמדתי משפטים, והדבר היחידי שהתפקשש זה שאני אוהב בנים. אחרת סביר להניח שכרגע הייתי עו"ד נשוי עם ילדים.

אני מודה שמעולם לא היו לי קשיים בנושא המיניות שלי. עד גיל מסוים חשבתי שהמשיכה היא מינית לחלוטין, אבל אחרי "קראש" על בחור חמוד מאד הבנתי שכנראה זה קצת יותר מזה. למזלי הרב התברכתי במשפחה מדהימה שלא ממש עשתה חשבון לנושא. נכון, יש לנו את בעיית "מה יגידו השכנים" (בעיה חמורה במקום שיש בו ארבעה תושבים שכולם מכירים את כולם ונוהגים לרכל על זה) אבל בסך הכל בתוך משפחתי שלי הכל בסדר גמור ובן זוגי הוא חלק מהמשפחה.

השאלה שלי והתהייה שלי היא כזאת: אני לא עוקב הרבה זמן אחרי הפורום ופעילות חברותא, ורק בזמן האחרון התחלתי להתעניין יותר במצב של ההומואים הדתיים ובכלל בקהילה. עד עכשיו חייתי את חיי בלי להיות חלק מכלום.

אני לא מצליח להבין למה אתם\אנחנו מחפשים הכרה של רבנים? אם הרב שפירא יקום מחר בבוקר ויכריז "הומואים זה בסדר גמור", זה ישנה משהו בקבלה העצמית שלנו? למה רבים מאיתנו מחפשים את ההכרה החיצונית ותולים בזה את יהבם? שהרבנים לא יקבלו אותנו, הם הרי לא מקבלים עוד כמה דברים וזה בסדר, זה לא חלק מהותי מהחיים. אדם ששלם עם עצמו ומכיר בערך עצמו לא צריך אישור מאף אחד.

אני מודה ומתוודה שגם בתקופת חיי כדתי לא הייתי צדיק גדול ומעולם לא הצטרכתי לשאלת רב. יתרה מזאת, כל העניין הזה של הפיכת הרב לדמות חשובה בכל אספקט של החיים מוזרה לי. לדעתי רבנים נועדו להורות הלכות ולא לקבוע אורך חיים.מה שאני מנסה לומר ולשאול הוא למה המרדף אחרי ההכרה? אדם צריך להיות שלם עם עצמו ולא לחפש את ההכרה בגורם זר. לשמחתנו הרבה הקהילה הדתית הגאה עולה ופורחת ויש אין ספור ארגונים, כך שכל אחד יכול למצא את מקומו. אין צורך להשפיל את עצמנו ולהתחנן בפני רבנים שיקבלו אותנו – לא רוצים לא צריך. זה לא מה שימנע מאיתנו להתאהב, לחיות ולהקים משפחות חד מיניות גאות ודתיות.

"שלא לקלל אחד מישראל" ועוד כמה מצוות שנתעלמו מהרב  * מכתב פתוח מאבישי

שלום כבוד הרב, שמי אבישי (שם בדוי) ואני בן 19, גר בישוב דתי בצפון הארץ. רציתי לספר קצת על עצמי. אני עתודאי בתוכנית יחודית של צה"ל, ומיועד לשרת כקצין באחת מיחידות המחקר והפיתוח של הצבא. אני מאוד אוהב לבשל ולטייל, לקרוא, לכתוב ולצייר, לבלות עם חברים ובעיקר ליהנות, לחייך ולהודות לה' כל יום על הכל. סיימתי בהצטיינות את התיכון, עם חמש יחידות גם בתנ"ך וגם בתושב"ע ובעוד כמה מקצועות חול, אתה מבין- בחור סטנדרטי ורגיל, בטח לא מישהו שהיית מגדיר כחולה נפש – דוקטור רוברט ספיצר עשה את עבודתו נאמנה.

כדי לשמור על כנות מתחילת מכתב זה, אספר עוד כי ביום הולדתי ה-17 סיפרתי לאימי על נטיותי המיניות, וביום הולדתי ה-18 ביקשתי ממנה לסייע לי ולספר גם לאבי. תגובת שניהם היתה מחבקת ומקבלת. בניגוד אליך, כבוד הרב, ישנם אנשים שמסוגלים לראות בי בן אדם, לפני שהם רואים את נטייתי המינית.

בפרשת קדושים, הפרשה שבה מופיע הציווי השני מתוך שניים שמשמשים בסיס לכל טענותיך, מופיעות עוד כמה מצוות, שלצערי במאמרך נטית להתעלם מהן:

הראשונה שבהן, בסדר כרונולוגי, היא המצווה שספר החינוך מנה כלאו "שלא לקלל אחד מישראל", והוסיף שם: "ואף על פי שאינו שומע את הקללה". אינני חושב שזה ראוי שאדם במעמדך ישתמש במאמר מכובד בשמות גנאי כמו "שרץ" או בהשוואות לחזירים כאלה ואחרים. הציווי הוא מפרק יט פסוק יד: "לא תקלל חרש".

המצווה השניה היא (שוב, ע"פ ספר החינוך) האיסור "שלא להכשיל תם בדרך". מסביר הרב ר' אהרון לוי זצ"ל על המצווה: "שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה". טוב עשית, כבוד הרב, כאשר בחרת במשך כל השנים לא לעסוק בנושא – חסכת מהציבור את ההטעייה. איני בא לטעון ששגית לגמרי בדבריך, אבל עיוות האמת היה בהם, והדמגוגיה שם חצתה את גבולות הטעם הטוב.  אגב, הציטוט המדוייק כאן הוא "ולפני עיוור לא תיתן מכשול".

המצווה השלישית בסדר הכרונולוגי שברצוני להתייחס אליה היא מצוות "לא תעמוד על דם רעך". בשלוש השנים האחרונות הכרתי לצערי לא מעט חברים ואנשים ושמעתי על מקרים נוספים של אנשים שלא הכרתי של בני נוער ובוגרים שקיפחו את חייהם בעקבות יחס החברה הדתית לבעלי "הנטיות ההפוכות". על רוב המקרים איני יכול לספר לך, מתוך כבוד אחרון למתים, שבחרו במותם להצניע את האמת. ודי לחכימא ברמיזא.

המצווה הרביעית היא מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך". אני מרגיש נכלם שאני צריך להעיר לך על כך שבמאמרך לא הופיעה אמירה מפורשת לקוראים על היחס שצריך לתת לאותם אנשים שנגזרו עליהם יסורים. איני צריך לגלות לך, כבוד הרב, מהי דעת הציבור על ה'תופעה'. אני חווה אותה על בסיס חודשי. אם היתה לך כוונה להראות את האור ואת הדרך, אני מאמין שהדרך הראויה כוללת גם יחס אנושי ומחבק, כראוי להתמודדויות מסוג זה.

המצווה החמישית היא מצווה שאותה קיימת, "הוכח תוכיח את עמיתך", והמשכה שממנו בחרת להתעלם: "ולא תישא עליו חטא". כרב וכמחנך, אני חושב שאתה אמור לדעת כיצד לתת ביקורת. ברור לי, שדרך ההפחדה בה בחרת היא לא בדיוק הדרך החיובית והנחמדה לעזור לאותם בני נוער תועים.

המצווה השישית והאחרונה היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". רבי עקיבא קבע כי כי זה כלל גדול בתורה, והלל הזקן השתמש במצווה כדרך ללמד את התורה כולה על רגל אחת. איני רוצה להרחיב כאן על מצווה זו כי אני מרגיש שאני חוזר על עצמי קצת, אבל אני מניח שאתה מבין לאן אני חותר.

שש המצוות האלה מופיעות בין שני הציוויים היחידים בתורה לגבי הומוסקסואליות. הראשון הוא זה שמופיע בספר ויקרא בפרק יח: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא", השני מופיע שם בפרק כ: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו שניהם, תבל עשו דמיהם בם". כפי ששמת בודאי לב, שתי הציוויים עוסקים שניהם באקט מיני מאוד ספציפי, מעשה שהועלה לדרגת אמנות כאשר זכה לדימוי המקורי "כמכחול בשפופרת". עצוב לי שכל הוויתי כאדם נקבעת בעיניך על פי אקט מיני. התורה לא אסרה בשום מקום אהבה בין שני גברים, היא אסרה רק על קיום של מגע מסויים אחד ביניהם. התורה לא אסרה בשום מקום על שני גברים לנהל משק בית משותף, והיא גם לא אסרה על גידול ילדים (ועל דרך הטבע כבר שמענו רבות, אך לצערי לא חסרים ילדים שזקוקים לבית). התורה בשום מקום לא קובעת שהעדפה של גברים על פני נשים היא מחלת נפש, והיא גם לא קבעה שאדם שמעדיף גברים פסול מלהיות חלק מקהילה דתית.

חשוב לי להדגיש כבוד הרב, כי אני מסכים איתך שעדיפה מציאות של נישואין, אם כאלה אפשריים. לו הייתה לי יכולת לבחור בוודאי שהייתי בוחר לאהוב נשים. אבל אתה חייב להבין שלא בפני כולם עומדת הבחירה, וגם אם ננקוט הערכה ממעיטה מאוד, חצי מהסטטיסטיקה המקובלת (בתקווה כי הנתונים אינם מדויקים), נגיע לכך שלפחות חמישה גברים מכל מאה יעדיפו את בן מינם על פני המין השני.

ברור לי שמציאות בה מתירים רבנים לעבור על איסור משכב זכר אינה אפשרית, וגם איני מבקש להגיע לשם. אני כן שואף להגיע לדיון רציני יותר, כי ברור לי שניתן למצוא פתרון הלכתי שלא כולל הכחשה עצמית או ביטול אישיותי.

בתקווה לשיח חיובי יותר,

אני

* הכותב חבר בקבוצה הדתית הבוגרת של ארגון הנוער הגאה, מנהל את פורום הקבוצות הדתיות בפורומים של הארגון (תחת הכינוי sneezey) ומתנדב גם כמלווה צעיר בארגון.

——————————————————————————————————————-

כתב יובל, מגיב אנונימי באתר סרוגים:

יהדות ואנושיות – תהיה אנושי. תלמד מהרב שרלו

1 יובל | 25/08/2010

הרב יהושע – מותר גם לרב להיות אנושי.
הוא חייב להיות נאמן להלכה עד הסוף ובשום אופן לא להתיר הומוסקסואליות.
אבל הוא צריך להיות אנושי.
אתה לא מבין את הבעיה. אתה לא מבין את המצוקה שלנו. אתה כותב רק דברים חריפים נורא נגדנו אבל לא כותב מה אנחנו צריכים לעשות.
אתה פגשת כמה צעירים שחשבו (אולי בטעות) שהם הומואים והם בעצם לא ובגלל זה אתה סתם שולח את החיצים המורעלים שלך אלינו.
תהיה אנושי. זה מותר. תבין את הכאב. אל תקרא לנו בשמות גנאי.

תן גם לעצמך תשובה מה האלוקים רוצה מאתנו. אתה לא היית מסכים שמישהו מאתנו יתחתן עם הבת שלך אז מה אתה רוצה שנעשה. עצת נפש אולי עזרה לכמה אנשים אבל אתה יודע ואני יודע שאתה יודע על מאות בחורים שהיא הרסה.
תאמין לי. אי אפשר להשתנות. אם היה אפשר היינו רצים להשתנות. כמה שיותר מהר.
אל תקרא לנו תועבה.
תלמד מהרב שרלו. אני יודע שלדעתך הוא ניאו משהו אבל תלמד ממנו.
הוא לא היתיר בחיים שלו הומואיות ואפילו לא לסביות.
אבל הוא אנושי.
מותר גם לך.

————————————————————————————————————-

עוד בנושא:

• החשיפה: הרב שפירא על נטיות הפוכות: מנסים לטהר את השרץ, אתר סרוגים
• הקול הרבני הדומם – הרב רפי פוירשטיין מסתייג, Ynet
• קרב רב: איך דתי נגמל מהומוסקסואליות- דניאל אוחיון מסקר,NRG
• "אהבה אמיתית, לא טקסטים מאיימים על תועבה" – אב דתי מגיב על דברי הרב שפירא, כאן בחברותא
• הרבנים צריכים להפנים יש הומואים דתיים – הרב רון יוסף, מנהל הו"ד, מגיב, NRG

52% מהציבור בישראל תומך בחוק ברית הזוגיות להומואים ולסביות – כך עולה מסקר שנערך על-ידי מכון המחקר פאנלס במיוחד בעבור חדשות 2 באינטרנט. 11% מהנשאלים תומכים בברית הזוגיות רק לזוגות של גבר ואישה, 13% תומכים בברית זוגיות רק לגבר ואישה שהדת לא מאפשרת להם להתחתן ו-24% מתנגדים לברית הזוגיות. רוב גדול של החילונים (76%) תומכים בברית הזוגיות גם לזוגות הומואים ולסביות, לעומת 11% בלבד מהחרדים.

עוד עולה מהסקר כי 51% מהציבור סבור שיש להעניק להומואים וללסביות שוויון זכויות מלא, לעומת 11% מתנגדים. 31% סבורים שיש להעניק זכויות רק בסוגיות שאינן במחלוקת. רוב גדול מהחילונים (74%) מוכנים לשוויון זכויות מלא, לעומת 9% בלבד מהחרדים. נשים נוטות יותר מגברים לתמוך בשוויון מלא להומואים – 62% נשים לעומת 40% גברים.

בתשובה לשאלה האם היית מוכן שהומו או לסבית יתגוררו בשכנות אליך, השיבו בחיוב 80% מהנשאלים לעומת 13% מהנשאלים שהשיבו בשלילה. בקרב החרדים 10% בלבד היו מוכנים בהחלט להתגורר בשכנות להומואים ולסביות לעומת 25% בקרב הדתיים הלאומיים.

56% מהציבור סבור שהומואים ולסביות יכולים להיות הורים טובים בדיוק כמו כל אחד אחר. 14% סבורים שיש לאפשר להומואים ולסביות לגדל ילדים, אבל הם יהיו הורים פחות טובים. לעומתם, 20% מהנשאלים סבורים שיש לאסור בחוק על הומואים ולסביות לגדל ילדים. גם בנקודה זו נשים מסכימות יותר מגברים שהומואים ולסביות יכולים להיות הורים טובים – 69% מהנשים לעומת 44% מהגברים.

לא אצלי בבית

רוב הציבור הבוגר בישראל מחזיק בעמדות חיוביות בסוגיות הקשורות לקהילה הגאה, בעיקר ברמה ההצהרתית. כאשר נוגעים בנקודה אישית, בן או בת עם נטייה מינית, מתגלה הקושי להתמודד עם הסוגיה.

בתשובה לשאלה כיצד תגיב אם בנך או בתך יספרו לך שהוא הומו או שהיא לסבית, השיבו 52% מהנשאלים שיהיה להם קשה, אך הם ישתדלו לעזור ולתמוך. 32% מהנשאלים השיבו שיקבלו זאת בהבנה מלאה ויאהבו את בנם ללא תנאי.

לעומתם, 13% מהנשאלים השיבו שהיחסים עם ילדיהם ייפגעו מאוד. 3% מהנשאלים הבהירו כי ינתקו כל קשר עם בנם שיצא מהארון. נשים, יותר מגברים, הצהירו שיקבלו בהבנה ויאהבו בכל תנאי – 42% נשים לעומת 22% גברים.

יעל אגמון, יו"ר תהל"ה – ארגון תמיכה להורים של הומואים לסביות בי וטרנס, אמרה בתגובה לתוצאות כי המצב פחות ורוד מהעולה בסקר. "אנשים מצהירים שהם מקבלים, עד שהם נתקלים בזה בפועל", אמרה. "הורים מגיעים אלינו וחשים שהעולם חרב עליהם. הם ממררים בבכי, אומרים שלא יודעים איפה טעו ואפילו יש כאלה שמרחיקים לכת ואומרים שהיו הורגים את הילד בבית החולים אם היו יודעים. בפגישות אצלנו הם עוברים תהליך, מתחילים לדבר על הכאב ובסוף מבינים שהילד נשאר אותו ילד".

בתיה זיגל מקיבוץ בית קמה, אם לבן הומו, קלטה עד כה לביתה חמישה בני נוער שהוריהם ניתקו איתם קשר לאחר שיצאו מהארון. "הנער האחרון שקלטתי היה בן 16 כשאמא שלו זרקה אותו מהבית אחרי שגילתה שהוא הומו", סיפרה. "היא אמרה שקל לה יותר לרקוד על הקבר שלו מאשר לקבל אותו. באותו ערב הוא הגיע לביתי מלווה בפקיד הסעד ומאז הוא התגורר אצלי במשך שנתיים עד לגיוס. היום הוא קצין בצבא והוא חזר הביתה".

גאווה ודעות קדומות

מהסקר עולה עוד כי 34% מהציבור בישראל מכיר היטב הומו או לסבית, 38% מכיר היכרות שטחית, 17% מכיר רק דרך אמצעי התקשורת ו-11% לא מכיר בכלל. רק 7% מהחילוניים אמרו שאינם מכירים בכלל לעומת 26% בקרב החרדים.

"ברגע שפוגשים אנשים ומגיעים איתם לרמת היכרות קרובה, נעלמות כל הדעות הקדומות", אומר יואב ארד, יו"ר חוש"ן (חינוך ושינוי). ארד יזם בשבוע שעבר מפגש בין בני נוער ממסגרות שונות: ישיבה תיכונית, בית ספר קיבוצי וארגון הנוער הגאה. במפגש, שהתקיים בספארי ברמת גן, בנו התלמידים קמפיין הסתה נגד הפילים בליווי אנשי קריאייטיב ממשרד הפרסום אדלר-חומסקי-ורשבסקי וזאת במטרה להבין כמה קל לייצר שנאה נגד האחר.

"בסיום הפעילות ניגש אלי תלמיד מהישיבה התיכונית, ציין שזאת הפעם הראשונה שהוא פוגש הומואים ולסביות ושזה שינה לחלוטין את כל תפיסותיו לגביהם", אומר ארד.

בסקר, שנערך במיוחד לקראת היום הבינלאומי למאבק בהומופוביה החל היום, השתתפו 500 נשאלים המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל מגיל 18 ומעלה. טעות הדגימה המרבית בסקר היא 4.4%.

(איתי פיליבה, חדשות 2, כ"ג באייר תשס"ט, 17/05/09)