"ע"י שיש להאדם רצון אחר חוץ מרצון השם יתברך נעשה מלכות להסטרא אחרא. כי צריך האדם לבטל רצונו שלא יהיה לו רצון, רק כמו שרוצה הש"י הן שיהיה לו ממון ובנים הן לאו ח"ו. וכן שאר כל הרצונות לא יהיה רק כמו שרוצה הש"י ואזי ממליך מלכותיה יתברך לבד"

(לקוטי עצות, רצון וכיסופין, ו').

ומי מעז להילחם במלך.

***

"אתה מבין", אמר ד"ר פרל, שמץ אמריקאיות בקולו, "אתה צריך לוותר".
ישבתי מכווץ מולו על ספת המטופלים.
"אבל – אני רוצה את זה. כל כך חסר לי מישהו". המילים נקרעו מתוכי. הההגשה הנוראית הזאת של בדידות חונקת התחילה להתפשט מהבטן לכיוון הגרון כשדיברתי על זה. כמו בכל פעם.
"אז למה אתה ממשיך לבוא אלי אם אתה רוצה את זה? אם זה מה שאתה רוצה – קדימה! Go for it! לך תמצא לעצמך מישהו ותצעדו יחד ערומים במצעד. אם זה מה שיעשה לך טוב", אמר.
"לא!" יריתי בלי לחשוב פעמיים.
"למה לא?" שאל הד"ר.
"כי אני לא רוצה את זה" עניתי בשקט, ספק לד"ר, ספק לעצמי, לא מבין איך בן אדם יכול גם לרצות משהו וגם לא לרצות אותו באותו זמן.
הד"ר שתק, ואני שתקתי וחשבתי, עד שהפרתי את השקט.
"איך אני יכול לוותר על משהו שאני רוצה, שאני מרגיש שאני רוצה?" שאלתי, מנסה להבין ולא מצליח. הרי אני לא יכול לקום בבוקר ולומר לעצמי 'זהו, מהיום אני לא רוצה בנים'.
"בדיוק כמו אם אני הולך ברחוב ורואה בלונדינית מהממת צעירה ממני ב-30 שנה. אני יודע שאני צריך לומר לעצמי 'זה – לא'", אמר הד"ר, וקינח בסיפור על פציינטית שלו, איזו בלונדינית מהממת שהתחילה איתו כשהוא כבר היה נשוי, לפני בערך 30 שנה.

***

כשביקשתי מההורים שלי ללכת לפסיכולוג התגובה שלהם הייתה שאין בעיה, ושאני לא חייב לספר להם למה.

אז נכון, אמא קצת בכתה. לא הבינה מה פתאום הבן המוצלח שלה צריך פסיכולוג. אבל היא אמרה ש"בריאות הנפש חשובה לא פחות מבריאות הגוף, ואם זה מה שאתה חושב שאתה צריך נשלם על זה כמו שהיינו משלמים על רופא".

אבא אמר שחבל לו לשמוע שכבר הרבה זמן רציתי ופחדתי לבקש. "אנחנו ההורים שלך, ואנחנו אוהבים אותך. מה פתאום פחדת לבקש?" שאל בעצב. תסריטים על איך ההורים שלי כועסים עליי, מפסיקים לאהוב אותי ומעיפים אותי מהבית עברו לי מול העיניים באותו רגע. "לא יודע למה פחדתי", שיקרתי לו, ושנאתי את עצמי על השקרים האלה.

וככה, כל שבוע הייתי הולך לד"ר פרל. נסיעה מתישה מהישיבה של שעתיים באוטובוס שעובר בכל יישוב נידח, או לחילופין תקוע בפקקים, המתנה בסלון קטן ומטופח של דירה מתפוררת, ושעה של דיבורים. עליי, ועל גברים, ועל נשים, על תאוריות פסיכולוגיות כאלה ואחרות, ועל מה אפשר לעשות ומה צריך לעשות כדי שבסופו של דבר אני אתגבר על המשיכה שלי לגברים ואהפוך לסטרייט מן המניין, ואוכל להקים משפחה בקדושה ובטהרה כדת משה וישראל. כמו שראיתי בבית של הר"מ. ולא כמו ההומואים התל אביבים האלה, שכל מה שיש להם בראש זה מין. וכמובן שהיה ברור לי שזה רצון השם, ונכון שפסיכולוגיה זה לא בדיוק תורה, אבל 'חכמה בגויים תאמין', ואם המדע עוזר לתורה ולא סותר אותה אז מה טוב.

בסוף הפגישה, הייתי בדר"כ יוצא עם הרגשה טובה. היו פעמים שממש הרגשתי שהתקדמתי, שהנה עשיתי עוד צעד, גיליתי עוד תובנה בדרך לשינוי הנטיה המיוחל. ואז התברר לי שההתקדמות הזאת שהרגשתי הייתה כמו סלטות באוויר – תנועה ארוכה, תזזיתית ומשתנה, שבסופה חוזרים בדיוק לאותו מקום.

כמו אותו יום שחזרתי לחדר בישיבה אחרי תקופה ארוכה שחשבתי שדברים משתנים, ומשום מה כשפתחתי את הדלת עמד מולי בחור צעיר ולא מוכר לבוש רק במכנסיים קצרות.
"שלום" פניתי אליו. הנימוס מחייב. "מי אתה"?
"אני נועם, שבו"ש, נעים מאד", הוא ענה.

כ"כ לא ציפיתי לזה, שניסיונות של שבועות לכלוא את המחשבות והמבטים הסוררים – הייתי בפנימיה, אחרי הכול – התאדו ברגע אחד. לא יכולתי יותר. ואפילו שממש ניסיתי, היה בלתי אפשרי לא להסתכל ביצירת האמנות שעמדה מולי כמעט בלי בגדים. הצלחתי להתנגד לעצמי רק עוד קצת.
אחרי שיצאתי מהמקלחת, הלכתי למיטה שלי, נשכבתי על הבטן וכבשתי את הראש בתוך הכרית, עם טעם מר של ייאוש בפה. 'אני לא מסוגל עוד.' מלמלתי בשקט, והדמעות התחילו לזלוג מעצמן. א-לוהים, אני לא מסוגל יותר. בשביל מה בכלל אני מנסה? למה אני לא יכול פשוט לא לעשות את מה שאתה מבקש ממני?

המשכתי להרטיב את הכרית, ומשום מה, שנייה אחרי שטבעתי בייאוש עצמי, היה נדמה לי שא-לוהים מחבק אותי. מחבק ומבין. ואולי רק נרדמתי.

***

בכלל, היה לי מנהג קבוע כזה לדבר אתו כמעט כל לילה. שהרי "ע"י השיחה שמשיחין ומדברין בינו לבין קונו, ומוציאין בפה הכיסופין והרצונות הטובים שלו מה שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע לצאת מהרע שלו ולזכות לטוב אמיתי ומתפלל ומתחנן לפני השי"ת על זה – על ידי זה הוא מוציא הנפשות טובות מכוח אל הפועל. ועי"ז יזכה לפעול בקשתו" (ליקוטי עצות, התבודדות, ג').

כשבית המדרש כבר חשוך, ורק מנורות שולחן של מתמידים עדיין מפיצות אור כאילו היו כוכבים בשמי הלילה, הייתי מסרב בנימוס לחברים לחדר שהזמינו אותי להצטרף לתה ועוגיות של לפני השינה, והולך לשפוך את לבי נוכח פני השם.

לפעמים הייתי מסתובב קצת ביישוב, מחפש מקום שאין בני אדם הולכים בו אפילו ביום, מפנה לבי ועסוקי מכל עסקי העולם הזה, מתיישב על האדמה ומוציא החוצה את כל מה שהצטבר בפנים. מתפלל לאיזה סימן שיראה לי שאני בדרך הנכונה, בוכה לפניו על הכול ומתחנן אליו לצאת מזה. לב יודע מרת נפשו. והוא היחיד שהיה יכול להבין. אחרים – כמו אחי ואחותי- יכולים אולי להזדהות, אבל הוא, חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב – רק הוא באמת יכול להבין. השיחות האלה היו בשבילי סוג של קתרזיס, מקום יחיד בישיבה שבה הרגשתי שאיש לא מבין אותי עד הסוף.

ישי, החברותא שלי, לא הבין למה קשה לי לקום בבקרים. 'אם אתה עייף, תלך לישון יותר מוקדם', הוא היה אומר, ובכל זאת היה בא להעיר אותי כל יום בסוף תפילת שחרית, או באמצע סדר בוקר. אני לא טרחתי לספר לו למה אני הולך לישון אחרי כולם, כמו שלא טרחתי לספר לו למה באמת יום בשבוע אנחנו לא לומדים ביחד, וכל פעם המצאתי לו תירוצים שונים. יופי, חשבתי לעצמי. קודם משקר להורים, ועכשיו לחברותא. ואני בכלל שונא לשקר. בשיחות הליליות בכיתי גם על זה.

אבל בכיות, כמו תפילות, לא מספיקות בפני עצמן. כי "צריך כל אדם להכניע החומר, וזה נעשה ע"י התענית. כי ע"י התענית מחלישין הארבע יסודות שמהם באים כל התאוות" (אתם יודעים לבד איזה ספר לפתוח. וזה לא שזה כזה ספר נוראי, הדברים האלה כתובים בערך באחד מתוך משלושה ספרים אקראיים בבית מדרש של כל ישיבה שתבחרו.).

אז צמתי. ועשיתי תעניות דיבור, וקראתי תיקון הכללי, וקיבלתי קבלות והבטחתי הבטחות וקראתי תהילים ולמדתי בדבקות ועשיתי הכל כדי שאלוקים ממרום שבתו יעזור לי קצת לבטל את עצמי ואת תאוותי. "בראתי יצר הרע" – אתם מכירים את ההמשך.

ולמרות כל המאמצים האלה, כשהייתי חוזר מד"ר פרל והעיניים כאילו מעצמן היו בוחנות את החיילים הצעירים באוטובוס, או כשבסוף יום הייתי הולך לחדר ורואה שם את איתי או כל שבו"ש תורן אחר, ידעתי בתוכי שהפסיכולוגיה כבודה במקומה מונח, ושהתורות נשארו תורות, ואני נשארתי בלי פתרונות לשאלות שלי, קושיה מרחפת בחלל הפנוי.

כמו כל שמיניסט ממוצע, לא ממש ידעתי מהי ישיבה ושאת מיטב שנותיי הבאות אקדיש ללימודי אמונה ולהוויות אביי ורבא. וכמו כל שמיניסט ממוצע, לא סבלתי את הגמרא. אבל מההתרשמות שהייתה לי בשבו"ש, היה משהו מאד מושך בהתעסקות הזאת בדברים מופשטים ובניתוק מכל המציאות שסביבי, ובידיעה שבישבה אני אוכל לקבל תשובות לשאלות שמענייניות אותי (כמו איפה היה אלוהים בשואה, למה הוא ברא הומואים, ואיך מכינים תה בשבת). כמובן, מסיבה לא ברורה גם חשבתי שזה יעזור לי להתגבר על המשיכה שלי לבנים,  שהרי הר"ם בישיבה התיכונית תמיד היה אומר 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'.

וככה הגיע לו א' אלול, ואני עשיתי את צעדי הראשונים בעולמה של תורה. נחשפתי לספרים ולדעות, ראשונים ואחרונים, סברות ופלפולים, הללו אוסרין והללו מטהרין, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. אמנם היה קשה, והיה צריך להתרגל – כמו כל מקום חדש – אבל אחרי תקופה ארוכה שכבר לא הרגשתי באמת שייך לשום מקום, חזרתי להרגיש שייכות כלפי משהו. הישיבה הייתה לי עולם ומלואו. ועם זאת, מחשבה אחת הטרידה את מנוחתי, ביום ובלילה, ובעצם בכל רגע נתון שלא הייתי עסוק בלחשוב על משהו אחר, ולא הצלחתי למצוא לעצמי תשובה לשאלה מה אלוקים רוצה ממני, ואיך אני אמור לעבוד אותו בתור הומו.

***

"אז מה הגמרא אומרת?" שאל יעקב, החברותא הבוגרת משיעור ב'.

אני הייתי עם הראש במקום אחר באותו זמן.

"הלו? שחר? אתה מסוגל פעם אחת להיות בגמרא?" שאל.

"לא יודע. יש דברים שמפריעים לי." עניתי, בוהה בחלל בית המדרש.

"אתה צריך לדעת לדחות סיפוקים" ענה לי יעקב. "זה שמטרידים אותך דברים זה יופי, אתה לא יותר מיוחד מכל בן אדם אחר שיש לו בעיות".

"אצלי זה שונה"  אמרתי, והיה נדמה לי שאני יודע על מה אני מדבר.

"כן כן, כל אחד בטוח שהצרות שלו הם הכי גדולות בחיים" הפטיר. "גם אם חברה שלך זרקה אותך אתמול ואתה ממש שבור מזה, זאת לא סיבה לא ללמוד".

הלוואי שחברה שלי הייתה זורקת אותי. חשבתי לעצמי. הלוואי שבכלל הייתי מסוגל להגיע למצב שיש לי חברה.

חזרנו לגמרא, ובסוף הסדר יעקב ליווה אותי החוצה. "אז מה? מה קורה אתך?" הוא שאל אותי. "לא יודע" עניתי. "קשה לי. טוב לי כאן, אבל ממש קשה לי. יש לי יותר מדי שאלות, ופחות מדי תשובות. והשאלות האלה משגעות אותי, אז לפעמים אני לא מסוגל להתרכז בשום דבר אחר", תיארתי את מצבי.

"אני מבין" אמר יעקב, וחשב שניה. הלכנו לאטנו באוויר הלילה הנעים.

"אתה יודע" אמר פתאום, "יש משפט יפה שאומר 'אין שמחה כהתרת הספֵקות'. איך אתה מבין אותו?"

"נראה לי הוא ברור. כשלבן אדם יש שאלה או ספק אז הוא מאד שמח לפתור אותם, הוא מאד שמח שכבר אין לו שאלות, והוא מאד שמח על הפתרון שהוא הגיע אליו". עניתי את המובן מאליו.

"נכון. אבל אפשר גם לקרוא אותו אחרת. 'אין שמחה כהתרת הספיקות', הכוונה היא שזה משמח שמותר להיות בספק. כלומר, לפעמים לבן אדם יש איזו שאלה שאין לו תשובה עליה. המשפט הזה אומר – בניגוד למה שאנשים מאמינים חושבים בדרך כלל – שאתה לא חייב לרדוף כל הזמן אחרי התשובה, אלא מותר לך להישאר בספק.  לא 'הַתָרָה' במובן פתרון. ולכן גם אם יש דברים שמציקים לך, זה בסדר גמור. אתה לא צריך כל הזמן לרדוף אחרי הפתרונות, ואתה יכול להיות אדם שמח על אף הספק או הקושי שלך", אמר ובירך אותי ללילה טוב.

מאו אהבתי את הפרשנות של יעקב למשפט הזה. אבל גם הפרשנות הזאת לא פתרה את הקושי השני שלי בישיבה. לקושי הזה קראו איתַי, ושום פרשנות לא הייתה יכולה לעמוד כנגד העיניים שלו.

איתַי היה בחור משיעור ב' שהיה אִתִי בחדר. זה לא שלא היו בישיבה עוד אנשים יפים או נחמדים (או שילוב של שניהם). היו, ואפילו יותר מדי. בשבתות של הקיץ במקום לישון צהריים כמו כולם הייתי נשאר ללמוד בבית המדרש, מן ניסיון נואש לברוח אל עולם של קדושה, ולא לראות בחורים שזופים סובלים מהחום ומסתובבים כשרק בוקסר לגופם החשוף. 'אתה בישיבה' הייתי מזכיר לעצמי כשהעייפות הייתה משתלטת עלי וקוראת לי ללכת לפנימיה, 'וזה הניסיון שלך'.

אבל אם איכשהו הצלחתי לא להסתכל יותר מדי על אנשים, עם איתי זה היה בלתי אפשרי. היינו ביחד בחדר, הערנו אחד את השני בבקרים, ואת הערבים סיימנו בשיחות שנמשכו אל תוך הלילה. הפסקות צהריים היו זמן שנוצל לקריאה, וככה התפתחו דיונים על ספרים או על פילוסופיה. וככל שצברתי יותר זמן אתו, שמתי לב שמתפתחים לי רגשות חזקים כלפיו. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי איך זה להתאהב. לא חברות של ילדים בשבט נבטים, ולא מה שחשבתי שאני מרגיש כלפי אביטל בכיתה ט', אלא התאהבות אמתית. והטעם שלה היה מתוק ומענג יותר מכל דבר אחר שחוויתי עד אז. כמעט כמו טעם של שוקולד, רק שלצערי זה היה שוקולד מריר. ולא כמו אלה של עלית, אלא כמו האמתיים, עם 70% מוצקי קקאו וכמעט בלי סוכר.

כי איתי – כמו שבטח כבר ניחשתם – היה סטרייט.

אני מניח שכמעט לכל אחד יש סטרייט מיתולוגי. זה יכול להיות החבר מהכיתה, הבן של השכנה מלמטה, החברותא בישיבה או המפקד בצבא. מישהו שגורם לנו להרגיש כל כך טוב כשהוא לידינו, ואנחנו בתגובה מתאהבים בו. אהבה חד-צדדית, חסרת סיכוי וחסרת תוחלת, שלא תגיע לעולם לידי מימוש. אנחנו נאהב אותו כמו שהוא לעולם לא יוכל לאהוב אותנו, ומובן שלא נספר לו, אלא נישרף מבפנים בכל פעם שנראה את החיוך שלו או נחבק אותו. נמשיך להתנהג לידו כאילו הוא רק עוד חבר טוב שלנו, אחד מני רבים, והוא לא ידע מה הוא גורם לנו להרגיש, וכמה שזה מכאיב.

כשאיתי היה יושב לידי על המיטה ומדבר אִתִי הלב שלי היה דופק כל כך חזק שפחדתי (ואולי קיוויתי?) שהוא ישמע. כשהוא היה מעיר אותי בבוקר בניעור קל רק רציתי שישאיר את היד שלו על הראש שלי וילטף אותי. בבקרים שאני הייתי מעיר אותו, הייתי נכנס בשקט לחדר, נעמד בפינה ומסתכל עליו. איתי היה שוכב לו בעיניים עצומות ובפנים שלוות, ואני הייתי עומד שם ומרגיש איך הלב שלי יוצא אליו. לידו תמיד הייתה לי איזו תחושה של מְלאוּת, כאילו הוא משלים איזה חלל עמוק שקיים בנפש שלי. לפעמים הייתי מעביר יד רוצָה באוויר שמעליו, או שהייתי מתיישב ומקשיב לנשימות שלו. התמונה הזאת של איתי הישן נדמתה לי כדבר היפה ביותר בעולם.

רציתי אותו יותר מכל דבר אחר שרציתי עד אז, כמהתי אליו בגוף ובנפש.

אבל לא היה לי שום סיכוי.

***

"איתי, עשיתי היום סדר בחדר ומצאתי איזו קופסה ריקה ובה פתק שנראה לי שהיא שלך", צעקתי לכיוונו עם המגב ביד.

"אה, כן. אני יודע למה אתה מתכוון, חברה שלי נתנה לי את זה ליום הולדת", הוא ענה. הידיעה הזאת לא ממש השאירה את האפשרות שאולי גם הוא בעניין, שממילא היתה קיימת רק בראש שלי.

"ח-ב-ר-ה?", עטיתי על המציאה כמוצא שלל רב, והתחלתי לקרוא את הפתק, כתב יד מסתלסל חתום בשם מעיין.

"אז מי זאת מעיין הזאת?" שאלתי.

"מישהי קטנה ממני בשנה מרמות", הוא ענה.

"רמות? שאלתי, ומחשבה עמומה עשתה בראשי אחד ועוד אחד. "אתה מתכוון למעיין בראון?"

"כן." הוא ענה. "מאיפה אתה מכיר אותה?"

"היא בת דודה שלי." עניתי, ולא ידעתי אם זה משמח אותי או מכביד עלי.

*

את מעיין בת דודתי פגשתי לאחר זמן מה בחתונה משפחתית.

"מה שלומך?" שאלתי, והוספתי, "שמעתי שאת ואיתי חברים".

"היינו", היא אמרה.

"את יודעת שאני אתו בחדר?" שאלתי "זה היה ממש מצחיק איך גיליתי שהוא ואת חברים".

"כן, אני יודעת, הוא סיפר לי. אני עדיין בקשר אתו מדי פעם בפעם. הוא גם סיפר לי איך טיפסתם שתי קומות ונכנסתם לחדר מהחלון כי ננעלתם בחוץ. מצחיקים אתם". היא נראתה משועשעת.

"אגב," לא יודע למה, אבל היה לי ממש חשוב לומר לה את זה. "נכון שאיתי ממש חמוד?"

הפרצוף השמח שלה נעלם כלא היה, ונימה של כעס נשמעה בקולה. היה שקוף שעוד יש לה רגשות כלפיו.

"איתי"- היא אמרה – "לא 'חמוד'. איתי הוא גבר".

כן, נאנחתי בתוכי בלי קול. היא צדקה. כאילו היא ידעה למה מכולם התאהבתי דווקא בו. איתי – חשבתי לעצמי – הוא באמת גבר, והרגשה של תסכול הפציעה בי.

המבט המוסרי העליון, הנובע מההכרה האלוהית העליונה, קובע את עיקר חותמו על יחס הרצון למגמה המינית, שהוא הצד הנצחי הבלתי סופי, שהוא כמוס במהותו של אדם. אין בזה ספק, שבאוצר נקודה זו כל החמודות העליונות נגנזות, וכל התיאוריה רבת הערך, הסובבת לתקן יסוד קודש זה, להפנות את הנטיה המינית וענפיה ביסודה למגמת הקדושה של החיים, הרי היא הפינה היסודית בכל ערכי המוסר, המבססים את העולם האנושי, הפנימי והחיצוני.

(אורות הקודש ג', רצ"ו)

לוּ השעה לא הייתה מאוחרת בלילה, ולא הייתי רואה את אורות הקודש ג' לידי (אין לי מושג איך הוא הגיע לשם, אבל היה ברור לי שזה יהיה חלק ג', ההוא עם "תהפוכות הנטיות הטבעיות"), לא הייתי כותב על זה בכלל.  אבל כשביקשתי מעמית, עורך אתר חברותא, שישנה את הכותרת משנה בבלוג הזה הוא העדיף להשאיר את הכותרת ב'מלחמתה של תורה'. אז החלטתי לכתוב קצת על שולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ג, סעיף א'-ג'.

הנה ציטוט קצר לטובת מי שנרדם בשיעורי הלכה:

"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה. ועוון זה חמור מכל עברות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר: 'ידיכם דמים מלאו' וכאילו הרג הנפש".

אני לא יודע כמה כיום אני מחזיק מ"חמור מכל עבירות שבתורה". אני לא מבין איך משהו שאפילו לא כתוב בתורה יכול להיות יותר חמור מכל עברות שבתורה. לא מפתיע בכלל שאצל הרמב"ם הוא לא מוגדר ככזה, אפילו שגם שם התיאורים לא מלבבים.

המתח הזה בין הלכה למעשה יכול להרוג מתבגרים שבאמת מאמינים למה ששולחן ערוך כותב. פעם חשבתי שרק אצלי זה ככה. אחרי זה הבנתי שלא, ושאלמלא המתח הזה היינו מפסידים כמה יצירות ספרותיות מקסימות. למשל "זמן אלול" של דב אלבוים או "וכי נחש ממית?" של ישראל סגל ז"ל (אם לא קראתם – תקראו). לגבי "אלוהים לא מרשה", שגם נוגע בנושא, אני זוכר שחברי ואנוכי ניהלנו ויכוח מר אם הוא ספר טוב או לא. היו שטענו שביקורת צריך להעביר בצורה ספרותית ושחנוך דאום פשוט הקיא את עצמו החוצה, ומצד אחד הסכמתי אִתם. אבל מצד שני,יכולתי להבין את הצורך של בן אדם להקיא את עצמו החוצה.

ועל זה גם הסיפור שלי הפעם. בסופו של דבר, אני חושב שכל היצירות האלה עשויות מאותו כאב. ואולי העוון הספציפי הזה, שדואג לחזור בכולן, הוא רק הסימפטום שלו.

****

"הרב, אני יכול לדבר אתך? עכשיו?" תפסתי את ראש הישיבה בסוף מבחן מתכונת.

"בוודאי. אתה רוצה שנכנס לחדר שלי?"

"כן." אמרתי ונכנסתי אחריו לחדר. התיישבתי בכיסא בזמן שהוא התיישב מאחורי השולחן.

"אז, מה העניין, שחר?" הוא שאל.

"אה, אני לא כ"כ יודע איך להגיד לך את זה. רציתי… רציתי להתאבד היום בבוקר".

זאת הייתה כמעט האמת. פשוט נמאס לי מהחיים. הלילות האלו מאז שסוף-סוף נפל לי האסימון היו נוראיים, והבקרים שהגיעו אחריהם לא היו טובים יותר. ניסיתי לקיים את הסעיף ההוא מהשו"ע, אבל לא הלך לי. שנאתי את עצמי על מה שאני ועל החטאים 'הנוראים' שלי. וכאב לי מבפנים. כאילו נפער לי חור שחור בחלל הבטן ששאב אליו כאב.

האמת היא שאפילו לא רציתי למות. למות הייתה אופציה טובה מדי, רק מַעֲבר לעולם אחר. אני רציתי להפסיק להתקיים. לחדול. לא להיות, כדי לא להרגיש עוד כאב שאני לא מסוגל להכיל.

"ולמה בדיוק רצית להתאבד?" המשיך הרב.

"כי אני הומו". היה ברור לי שהכי ישיר זה הכי טוב. הרי בשביל זה באתי אליו, בשביל לומר את זה.

"אני מבין" ענה, והביט בי. היה משהו מאוד מעודד בשתי המילים האלה. הרי אף אחד לא יכול להבין. ולמרות זאת, ככה הרגשתי, היה משהו מכיל בצורה שהוא אמר אותן. לא מטיף או כועס, כמו שאולי יכולתי לצפות שיהיה.

"ומה אתה חושב לעשות עם זה?" שאל.

"בעקרון אני אצל פסיכולוג, ואני מקווה לצאת מזה." לפסיכולוג התחלתי ללכת כמה שבועות לפני השיחה הזאת. מתוך מטרה להשתנות ו'לתקן' את עצמי, כמובן.

"תראה", אמר, "התמודדות עם היצר בדור שלנו אינה דבר פשוט בכלל, גם בשביל אנשים שנמשכים לנשים, וגם לאנשים יותר מבוגרים ממך. אז נכון שאני לא כל כך מכיר את הנושא, אבל אני בהחלט מבין שלא קל לך".

המשכנו לדבר, ואני ערכתי לו היכרות עם הנושא ועם הידע שלי לגביו עד לאותה תקופה.

יש לציין שהספקתי לחרוש כל אתר עם מאמרים שהצלחתי למצוא בתחום. הוא מדי פעם בפעם שאל שאלה, ובעיקר הקשיב. כשסיימנו את השיחה, הוא איחל לי הצלחה וציין "הדלת שלי תמיד פתוחה בפניך".  בהבטחה הזאת הוא בהחלט עמד, גם כשבאתי אליו כמה שנים אחרי זה וסיפרתי לו שאני כבר לא כ"כ מאמין בתאוריות פרוידיאניות.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו. כבר קודם הרגשתי שאני לא יכול לשמור את זה בפנים, ולא יכולתי לסבול את הבדידות הנוראית הזאת. כאילו אני ההומו היחיד בעולם, ושאני חייב מישהו לשתף אותו בסוד הנורא. אז סיפרתי לאחי, רועי. הוא היה צריך זמן לעכל את זה, כי בכל זאת פעם ראשונה שהוא נפגש עם זה, אבל הוא הבטיח שיעזור לי במה שיוכל.

השיחה עם ראש הישיבה, כמו השיחה עם אחי, השאירה לי תחושה די טובה שהתפוגגה מהר מאוד. לא יודע למה, ולא יודע מה עבר לי בראש באותה תקופה. אולי הרגשתי שאני חייב אישור מאנשים שאני מעריך. רציתי לצעוק את זה, לצרוח את זה לעולם, שידעו שאני דפוק ולא המישהו המושלם שכולם חושבים שאני. וכל פעם שהפרתי את אותו סעיף מהשולחן ערוך רק גרמה לי להרגיש רע יותר. הרגשתי צבוע, חוטא, טמא, ולבד. אפילו אחרי שסיפרתי להם. כל כך לבד.

במקרה או שלא במקרה, באותה תקופה היו הפגנות נגד המצעד בירושלים, נוהל שכבר הפך לחלק מהמסורת בבירה. את רוב זעמם כילו הדתיים בשריפת פחי אשפה. רעיון מקורי אם כי לא יעיל, שהרי לא פחי האשפה הם שרצו לצעוד. בשאר הזמן, הם כתבו טוקבקים באינטרנט. המתונים מביניהם הסתפקו ב"תועבה" המיושנת משהו, המהדרין נהגו להשוות לאחמדינג'אד/היטלר/רוצחים/אנסים בתוספת איחולים לבביים למיתה מהירה בידי שמים ואף בידי אדם.

בשלב הזה כבר באמת התפרקתי סופית. לקחתי את הקללות האלה אישית, כי ההיגיון שלי אמר שאם מקללים את ההומואים ואני הומו, כנראה שמתכוונים גם אליי. נהייתי ממש נֵירוטי מזה. יום אחד, בזמן שההורים שלי היו בחו"ל, הוצאתי את כל העצבים האלה ששמרתי – בתוכי כמובן, כי 'אין עם מי לדבר' – על אחותי. התפתח איזה ריב מטומטם והכול יצא עליה. הייתי מגעיל כל כך שגרמתי לה לבכות. אבל לעצמי לא הרשיתי להתפרק מולה. שלא תבין שיש משהו, ואולי גם תרצה לדעת מה.

ירדתי לאוטו ורק שם הרשיתי לעצמי להוציא את מה שאני מרגיש החוצה. ישבתי שם ובכיתי. על הכול. על עצמי, ועל הדתיים המפגרים מהטוקבקים, ועל כולם שלא מבינים, ועל זה שאני מכאיב לאנשים שאני אוהב כי אני לא מסוגל עוד להחזיק דברים בפנים. אחותי השניה והמבוגרת יותר, תמר, שלא הייתה באותו זמן בבית אבל הספיקה לקבל דיווח על מה שהתרחש, צלצלה אליי לנייד.

"אתה יכול בבקשה להסביר לי מה בדיוק קרה?" היא שאלה, תופסת את תפקיד המבוגרת האחראית כשההורים לא בבית.

"את לא מבינה" עניתי לה  בבכי. "את לא מבינה, והיא לא מבינה ואף אחד לא מבין. ואף אחד לא יכול להבין", בכיתי או צעקתי או שניהם ביחד לטלפון.

"תנסה להסביר לי על מה רבתם" היא אמרה.

"זה לא קשור" המשכתי לבכות לה, "זה הרבה יותר מזה, זה כל כך הרבה יותר מזה…"  מיררתי בבכי.

"שחר, תקשיב לי עכשיו"  היא אמרה. "אני מבינה שיש משהו, ושאתה לא רוצה או לא יכול לומר לי בטלפון. אתה לוקח עכשיו אוטובוס ומגיע אליי, ולא אכפת לי כמה זמן ייקח לך, ואנחנו נשב ונדבר על זה. בסדר?"

"בסדר".

ולקחתי אוטובוס והגעתי אליה, וחיפשתי איזה מקום שנוכלל לדבר בשקט. לא ליד אנשים, כי אולי מישהו יעבור וישמע. מצאנו איזה גינה ירושלמית נחמדה לשבת בה, והיא התיישבה על האדמה מולי.

"כן", היא אמרה. "אז מה מציק לך?"

"הבעיה היא" – התחלתי לומר, ושוב הרגשתי מחנק בגרון. ניסיתי לא להגיע לזה עם אחות אחת, והנה אני מגיע לזה עם השנייה.

"בלי בכי", פסקה. "מה הבעיה?"

"הבעיה היא שאני הומו".

התגובה שלה הייתה יותר טובה ממה שיוכלתי לצפות.

"אתה הומו?" היא שאלה.

"כן" עניתי לה, והעיניים שלי פגשו את שלה.

"בסדר. ואני לא מצליחה להתחתן, ואחיך רוצה להיות דתל"ש, ולאחותך יש בעיה רפואית שעד הרגע הזה בכל לא ידעת עליה. ואתה יודע למה זה? כי אנחנו משפחה נורמלית. אתה מבין? נ-ו-ר-מ-ל-י-ת. ואל תחשוב שאתה דפוק או שאנחנו דפוקים, או שאבא ואמא עשו משהו לא בסדר שיש להם ילדים כאלה, כי ככה זה בכל המשפחות, גם באלה שנראות לך הכי מושלמות, ולכל אחד יש בעיות משלו".

ביקשתי ממנה שתחבק אותי.

****

אם יורשה לי לחזור לנושא שבו פתחתי, אפילו שאני לא בטוח איך זה קשור, לפסקה ההיא מאורות הקודש יש המשך:

"וימים יבואו, והתרבות הכללית תביט בהערצה נשגבה על הוד אלוה, הפרוש בתוך המחשבות, הנראות כחשכות לעומדים בגסות הנטיה ובשובבות הדעת מחוץ למחנה ישראל, המקושרות בתיקוני היסוד, וכל דברי הצומות וזעקתם, אשר לשובבים, שבמוסר הרזי. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"

אצל הרב קוק – ואם אתם מבינים אותו אחרת אתם מוזמנים לחלוק עליי –  מי שלא מבין את הערך שבשמירת הברית הוא בסך הכול שובב. זה לא שהרב קוק אומר 'לכו תעשו מה שבא לכם'. אבל גם לא מופיעות אצלו המילים 'מנודה', 'ידיכם דמים מלאו' או 'הורג את הנפש'.

הדתיים המטקבקים, אנשים שלא מקסימים כמו אחותי הגדולה, לא ממש יכולים לעכל את הדברים של הרב קוק. גם לי בגיל 18 היה קשה להכיל את הדברים. "אלוהים אוהב" הוא מושג קשה מדי להכלה. עדיף אלוהים של דם ואש ותמרות עשן, עם הרבה פירוטכניקה ושבעה מדורי גיהינום. וחוששני, שלמי שגדל על ברכי תפיסה כזאת, עשוי להיות קושי להשתחרר ממנה, גם שנים אחר כך:

הצעיר עשה וידוי. לא החסיר פרט. מהרגע שבו הסתגר בחדר ועד לזמן שבו הריח את ריח הקולרבי. אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, וכנראה גם השטן.

זה לא עזר. הנפש אולי כרעה, אבל הגוף התקומם. התשוקה פצעה את פניו, ונחיל התאווה לא פסק אלא התעַבָּה.

הוא היה משוכנע שהדם שלו מזוהם. בעורקים שלו מתרוצצות תולעים קטנות ושחורות. הוא חש מבוזה ומרומה. אלוהים רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, צר אותו גוף ונפש, עם לב מבעבע ודם תוסס ואיברים מתפרצים, ובה בעת אסר עליו באיסור חמור להיות מחובר אליהם. לחוש אותם. לחיות איתם. מה פשרו של המשחק האכזרי הזה?

(ישראל סגל, "וכי נחש ממית?", עמוד 73)

ישראל סגל, החליט בסופו של דבר לקבור את האלוהים הזה. ואני תוהה ביני לבין עצמי, אם לא הגיע הזמן שבחברה הדתית יחנכו לאלוהים אחר מזה, כזה שיכול להכיל גם את הטעויות שלנו, וגם את 'המקולקלים בראשית יצירתם', שזאת הפסקה העוקבת אצל הרב קוק. ואז נערים רכים לא יצטרכו לאכול את עצמם – כמו אלבוים וסגל ודאום – כשהם עושים מה שכל ילד בגילם נוהג לעשות, והורים לא יקחו בצורה היסטרית את זה שהבן שלהן יוצא מהארון, ואנחנו אולי נפסיד כמה יצירות ספרותיות, אבל נקבל במקום זה חברה דתית עם בריאות נפשית גדולה יותר.

כמו שכתבתי בפעם הקודמת, ישבתי בבית המדרש ביום כיפור וביקשתי מאלוקים שיעזור לי לעשות סדר בדברים. אלוקים, מצדו, כנראה שמע את הבקשה שלי, ולי הסתבר שלפעמים 'לעשות סדר בדברים' פירושו בלגן אחד גדול.

באותה תקופה של התיכון עדיין לא היה ברור לי מה בדיוק קורה אתי. ידעתי שכשאני רואה מישהו יפה ממש מתחשק לי להסתכל עליו, אבל לא ראיתי בזה משהו מיני. כשהכניסו אותי ואת אורן להדרכה בבני עקיבא, הדבר הראשון שעבר לי בראש היה "איזה כיף שנהיה במקלחות במחנה ביחד", אבל ממש לא הייתי מאלו שנהגו להשוות חלקי גוף.

ניסיתי להפסיק להסתכל על הראל, שהיה החניך הכי חתיך שלי, ולא ממש הצלחתי. ואם חניך חתיך ושזוף לא מספיק בפני עצמו, הוא גם היה מסוג החניכים האלה שאוהבים להתעלק על המדריכים. מה שאומר שאם כשנמצאים בסניף יש מקום פנוי בספה שאני יושב עליה, הוא יבוא וישב עליי במקום על הספה. הרגשתי שזה עושה לי משהו מבפנים, ושאני רוצה את זה ולא רוצה את זה באותו זמן, ועל אף כל הדברים האלה – אפילו "סטרייט סקרן" לא ממש ראיתי בעצמי.

השינוי הגדול אצלי התחיל באזור חנוכה של כיתה י"ב. שמתי לב ששוב אני נכנס לאתרים, וכשהבנתי שהמעגל הזה של כניסה לאתר, בהייה בגברים, הבטחה לעצמי שלא לעשות את זה שוב מתחיל לחזור על עצמו, החלטתי לעשות מעשה ולכתוב הודעה בפורום זהות מינית.

***

"אתה עוד צעיר" יֹאמר לי אסף כמעט שנתיים אחרי זה. "אבל אצלכם קל יותר, כי יש אינטרנט ויש קבוצות. אצלנו זה לא היה ככה".
אני חושב שאין לי ברירה אלא להסכים עם אסף. את ההתבגרות שלי אני לא מסוגל לדמיין בלי האינטרנט, המקום הזה שמאפשר לך להיות סתם עוד ניק חסר פרצוף שיכול לכתוב את כל מה שהוא לא מסוגל באמת לומר.

אין לי מושג איך הסתדרו לפני המצאת האינטרנט, אבל פעם בוודאי היה הרבה יותר מאתגר להיות הומו. אני מניח שלוּ לא היה לך גיידאר מפותח, היית נידון לחיים מַשְמימים רגשית או שהיית צריך לקוות שתפגוש בחור נחמד במקווה השכונתי או בגן העצמאות. מצד שני , עם כל הפתיחות שהאינטרנט מאפשר, קיבלנו גם את אטרף דייטינג, אתר שבו אתה יודע איך תתחיל אבל לא יודע איך תגמור.
***

פורום זהות מינית הוא פורום קל לעיכול, בעיקר בשביל נערים מתבגרים מבית טוב. אין לו כותרת מפחידה ומחייבת, כמו "בנים בלבד" או "הומואים דתיים". סתם פורום שאפשר להתלבט בו ולשאול שאלה כמו "כשאני נמצא בבריכה אני אוהב להסתכל על בנים, אבל לא מעניין אותי לעשות עם זה משהו. מה זה אומר עליי?" ולקבל תשובות מרגיעות בסגנון "עם הזמן תדע, חשוב שתנסה ותראה מה מתאים לך ומה לא מתאים לך, ואל תחליט סתם דברים" או "לפי מה שאתה מתאר, אין וודאות כלל שאתה הומו. הגיוני שבגיל שלך יעניין אותך להסתכל ולהשוות, אבל אם אתה לא עושה עם זה שום דבר אז כנראה שאתה לא".

כמובן, תמיד יהיה את האחד שיקלקל את האשליה שלך ויגיד לך את האמת בפרצוף ("אחי, אם אתה מסתכל על בנים, נראה שזה אומר עליך יותר ממה שאתה חושב ותפסיק לעבוד על עצמך"), אבל תמיד אפשר להתעלם ממנו, כמו שעשיתי בפעם הראשונה שהעזתי באמת לשלוח את ההודעה הזאת.

עם הזמן, מספר ההודעות גדל ומנעד הפורומים התרחב, עד שבפורום מסוים תיארתי ממש בפרטים את כל מה שאני עובר ומה שאני מרגיש. תיארתי שאין לי ניסיון לא עם בנים ולא עם בנות (ובכל זאת שמרתי נגיעה), תיארתי את המבטים שאני נועץ בחברים שלי ואת ההבטחות שאני מבטיח לעצמי ולא מצליח לעמוד בהן.

בחור אחד כתב לי תגובה מאד כנה, שאלה החלקים שאני עוד זוכר ממנה:
"אני מאד מזדהה עם מה שכתבת.
גם כשאני הייתי בגילך הדברים היו אצלי בגדר התלבטויות בלבד. אבל עם הזמן ההתלבטויות הפכו למחשבות, והמחשבות הפכו למעשים…
ורק אז יכולתי לומר לעצמי: כן, יש לי בעיה. ברור שזה דורש הרבה אומץ, אבל לא תוכל לפתור את הבעיות שלך אם לא תהיה מוכן בכלל להכיר בהן"
(ורק למקרה שזה לא מספיק ברור – הבחור הזה היה דתי ורָאה במשיכה הזאת בעיה, ולא שאני באותה תקופה לא ראיתי בה בעיה.)

התגובה הזאת הייתה יותר מדי נכונה ויותר מדי כואבת, והצליחה לגרום לי את מה ששום דבר אחר לא הצליח עד אז – להפסיק לעבוד על עצמי ולהכיר במציאות, גם אם קשה לקבל אותה.

ולמען הסר ספק – לבחור דוס מישיבה תיכונית אכן קשה לקבל אותה. כי מה שיש לו בראש זה שזה אסור, טמא, מגעיל, לא נורמלי, נגד ההלכה, נגד התורה, נגד אלוקים.

זה לא שקמתי בבוקר ואמרתי לעצמי אני הומו, אבל פתאום נפתחו אצלי דברים שלא היו שם קודם. פתאום שמתי לב שאני נמשך לדברים שפעם נגעלתי מהם, תודות למנגנון ההדחקה המפותח שיצרתי לעצמי. כי ככה זה כשאתה מגלה על עצמך, אתה מנסה להבין מה זו משיכה ומה זו אהבה כמו כל בני הנוער, רק שאצלך הכול הרבה יותר מסובך. ואם יש לך איזה חבר טוב פתאום אתה מאוד מבולבל בקשר למה שאתה מרגיש כלפיו, ולא יודע אם אתה מתאהב בו או שזה לא שונה מכל חבר אחר. ואתה שואל את עצמך אם תהיה לך משפחה נורמלית כי 'להומואים אין משפחות', ואם תוכל אי פעם להתחתן בכלל, ואפילו שאתה יודע בדיוק מה גברים עושים לך אתה לא יכול לדמיין את עצמך במערכת יחסים עם גבר, כי זה יותר מדי מוזר בשבילך, וברור לך שאתה רוצה להיות הכול – הכול חוץ מהומו.

ואתה מרגיש כל כך לבד בתוך כל הבלבול הזה, ואין לך באמת אל מי לפנות. כי מי בכלל מסוגל להבין את מה שעובר עליך? חברים שלך שכל היום משתמשים במילה הומו בתור קללה? הרב שלך שיגיד לך כמובן שזה אסור? או אולי ההורים שלך, שאתה לא יודע אם יסתפקו בבכי על הנכדים שלא תביא להם או אולי יכעסו עליך ויזרקו אותך מהבית?

ואם כל הדברים האלה לא מספיקים, בתור דתי יש לך גם אלוקים. ולא ברור לך מה הוא רוצה ממך, ולא מה אתה עושה עם ההלכה, ויותר מהכול אתה שואל את עצמך למה? למה לעזאזל הוא עשה לי את זה, ומה עשיתי לא בסדר שזה מגיע לי?
למה הוא לא היה יכול פשוט לעשות אותי כמו כל אחד אחר?

אבל אין לך, וכנראה לעולם לא יהיו לך תשובות לשאלות האלה. הייתי הולך לישון בלילה בוכה לתוך הכרית, בתפילה חרישית לאלוקים שאני אקום בבוקר והמשיכה הארורה הזאת לגברים לא תהיה שם, והדבר הראשון שידעתי בבוקר כשקמתי היה שהיא לא הלכה לשום מקום, ושכנראה את התפילות האלה אלוקים לא כל כך שומע.

דמפסי (שכתבה מאמר שבעיניי חובה לקרוא על בני נוער להטבי"ם) מדברת על זה שבתהליך השלמה עם זהות מינית המתבגר צריך לעבור תקופת, אבל מסוימת על החיים שכבר לא יהיו לו. אבל אני הייתי עוד הרבה לפני זה, בשלב שבכלל לא יכולתי להכיל את הזהות המינית שלי, ואת כל העומס הנפשי הזה הייתי צריך לעבור בתקופה שממילא לא קלה לאף מתבגר – בגרויות.

***

"ד"ר, אני יכול לדבר איתך?"
"כן" ענה לי המורה למתמטיקה במבטא הרוסי הכבד שלו. "תקשיב, בקשר לציון מגן שלי" –
"מממ, קיבלת 25 במתכונת", אמר. בתקופות אחרות ציון מתחת ל- 90 היה מבחינתי כישלון.
"אני יודע" אמרתי בהיסוס, "אבל זה רק בגלל – שבזמן האחרון – יש לי – כל – מיני – דברים – " ואת המשפט הזה אפילו לא הצלחתי לגמור, ופשוט התפרצתי לו בבכי.
"יש לך בעיות בבית?" הוא שאל אותי.
"כן," עניתי לו בקושי. "בערך. יש – כל מיני דברים – ואני לא מסוגל להתרכז ולשבת ללמוד – "
"אני מבין", ענה לי. "אני יודע שאתה תלמיד טוב בדר"כ, אז אני אתחשב בך כמה שאני אוכל. ברור לך שאני לא אוכל לתת לך 100, אבל אני אשתדל לעזור לך".
"תודה" אמרתי, וניגבתי את הדמעות, מעודד מהעובדה שגם למורה למתמטיקה שלי יש אנושיות, ומתוסכל מזה שאני לא מסוגל לומר לו מה באמת מציק לי.

"לא כזה קר בחוץ", חשבתי לעצמי כשהגעתי לעמדה בקצה היישוב, אף שהשעה הייתה ארבע בבוקר. איתַי ישב שם מסתכל לכיוון הכפר הפלסטיני הסמוך.
"שלום", אמרתי.
"שלום", הוא ענה לי.
"רוצה?" שאלתי אותו.
"מה זה?" ענה לי.
"רוגעלע. קח".
נתתי לו את הרוגעלע שלי.
"תודה", הוא אמר והסתכל עליי, ולא יכולתי שלא להסתכל לו בעיניים ולהרגיש מבפנים את הכאב הזה, חד כמו סכין.
"טיפשון", בטח יגיד לי טל, "למה אתה עושה את זה לעצמך?" ויוסיף: "אתה לא צריך לתת לרגשות שלך כל כך הרבה מקום".
אבל לטל קל לדבר, יש לו חבר כבר הרבה זמן, ולך תסביר לו שככה אני, מתאהב תמיד באנשים הלא נכונים.

האמת היא שאפילו לא הצגתי את עצמי.

קוראים לי שחר. כלומר, לא באמת קוראים לי שחר, אבל זה אחד השמות שאני הכי אוהב. לו הייתי יכול אולי הייתי כותב בשמי האמתי, אבל אז בוודאי מישהו שמכיר מישהו שמכיר אותי יעשה את החיבור, ואז כל הדודות הפולניות והחברות של אימא יצקצקו בלשונן כמה מסכנים ההורים שלי שיש להם בן כזה.
כמובן, אותן דודות וחברות טובות משוכנעות היום שאני כליל השלמות (במובן הסטרייטי של המילה). הרי מי שעובר את המסלול הקלסי של ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר, חייל קרבי, מכללה והכיפה עדיין יושבת לו טוב על הראש הוא אופצייה מוצלחת ביותר לשידוכים. לי לפחות יש אחות גדולה שלוקחת לעצמה את כל ה"בקרוב אצלך" באירועים משפחתיים, ככה שבינתיים אני די בסדר. אפילו עם הדודות הפולניות.
מה שהדודות הפולניות לא יודעות, התחיל אצלי בערך גיל 12.

משום מה שמתי לב שאני נהנה מאוד לראות את אליפות אירופה בשחייה, שבדיוק שודרה אז בטלוויזיה. הבעיה הייתה שלא ממש התעניינתי בחלק שבו הנשים שוחות. למען האמת, אני בספק אם יש סטרייטים שהנשים שם – כל אחת שני מטרים על שני מטרים של שרירים – מעניינות אותו. בקטע הזה דווקא הייתי סטרייט לחלוטין. אני אהבתי לראות את המקצים של הגברים. מובן שלא ייחסתי לזה שום משמעות נרחבת, וסיפקתי לעצמי תירוצים מתירוצים שונים, למה אני נהנה כל כך להסתכל על גברים שריריים בלי חלק עליון שוחים, או על למה בישיבה התיכונית יש לי תחושה מוזרה בבטן כשאנשים סביבי מחליפים חולצה לשיעור ספורט.

האמת, אין תירוצים יצירתיים יותר מאלה שהומו מתבגר נותן לעצמו. למשל "אני לא נמשך לגברים, רק נהנה להסתכל עליהם", "אני סתם מקנא בגוף היפה שלהם" וכמובן "זה יעבור עם הזמן, כל אחד מבולבל בשלב כזה או אחר". הקלסיקה הגדולה לדעתי מגיעה רק בשלב יותר מאוחר, בצורת "אני נמשך לבנים מבחינה מינית ולבנות מבחינה רגשית", משפט שמצליח להיות בו בזמן גם מאד משכנע, וגם מטומטם מאוד – לי למשל עדיין לא יצא לפגוש את האדם שנמשך לבנות רק מבחינה מינית ולבנים מבחינה רגשית.

הפעם הראשונה שעברה לי בראש המחשבה המטופשת שאולי אני ממש הומו, הייתה בערך בגיל 13. שילוב של פרסומת לבית מלון ובו בחור חתיך בבגד ים בתוספת כתבה מסוימת שקראתי בעיתון על הנושא, העלו בי את החשד המסוים שאולי הומו זו לא רק הקללה האהובה על רוב החברים האינטליגנטיים שלי, אלא תיאור מדויק למדי של מה שאני. את המילה המפורשת לא ממש יכולתי לומר. זה טראומתי מדי בשביל ילד בן 13 בישיבה תיכונית, בעיקר כשלפני המילה הזאת באה המילה "אני".

אחרי שטרחתי להיבהל עד מוות מהמחשבה הזאת, הצלחתי איכשהו להרגיע את עצמי ולשכנע את עצמי שאני לא, כי הומו הוא רק מי שממש רוצה להיות עם גבר אחר. אני, לעומת זאת, מסתכל על גברים סתם כי אני מקנא בגוף היפה של חברים שלי או של כל הדוגמנים האלה.

ההסבר היפה הזה לא ממש גרם לי להפסיק לבהות בבחורים – אלא רק עזר לי לעשות סדר מזויף בראש. מדי פעם בפעם הייתי מציץ באיזה אתר של דוגמנים, וכל פעם אחרי זה התחרטתי והבטחתי לעצמי – או אולי לאלוקים – שאני לא אעשה את זה עוד. כאילו משהו בתוכי ידע בדיוק למה אני עושה את זה, וניסה להימנע מזה בכל מחיר. כשהרב שלי ניסה להסביר לנו מה הבעיה בהליכה לבריכה מעורבת באמת לא הצלחתי להבין אותו, אבל את העובדה הזאת תליתי בצדיקות היתרה שלי. בגיל 15, כשהחברים שלי התחילו לגלות את נפלאות המין היפה ואת הקושי בשמירת נגיעה, אני שמחתי שהדברים האלה לא ממש נגעו לי, מרוב יראת שמים כמובן… אגדות על מה שקורה בחדרי חדרים של ישיבות יצא לי קצת לשמוע, אבל דאגתי להתרחק מזה, מתוך מחשבה שעדיף לא להיכנס לזה אם ממילא בגיל 13 הייתה לי איזו התלבטות בנושא.

המסקנה שהגעתי אליה – והחזיקה מעמד יפה כמעט עד סוף הישיבה התיכונית, היא שברור שאני לא הומו.

היום מצחיק אותי שאני אומר את זה. גם כשהצלחתי לשכנע את עצמי שכנוע פנימי עמוק שאין בי שום דבר שונה, בערך מגיל 13, כששמתי לב שבנים יותר מעניינים אותי מבנות (להשתמש במילה "נמשך" עדיין לא ידעתי) – הייתי מוסיף ב"שמע קולנו" "א-לוהים, תעשה שהכול יהיה נורמלי". התלבטתי הרבה עד שהגעתי לנוסח הזה. הוספתי אותו כמעט 7 שנים, כל תפילת שמונה עשרה, שלוש פעמים ביום. לא הייתי מוכן להכיר במצב שלי, אבל כנראה שמבפנים ידעתי שמעבר לדוסיות שלי יש עוד סיבה שבגללה החברים שלי עסוקים בלדרג בנות מהסניף כל היום, ואני עסוק בלדרג את השמיניסטים.

יום כיפור אחד בישיבה, כשכבר הייתי שמיניסט בעצמי, ישבתי בערב בבית המדרש, ונזכרתי באתרים שנכנסתי אליהם אף שהבטחתי לעצמי להפסיק, ובחבר שסחבתי אִתי למקווה כי "אני לא רוצה ללכת לבד" (אבל לא היה כלום מעבר למבטים). ביקשתי מאלוקים – אמנם לא בדיוק במילים האלה – שיעזור לי לעשות קצת סדר בנושא. מה שלא ידעתי, וגם לא יכולתי לדעת, הוא שהתוצאה של הבקשה הזאת משמעה שאני הולך לעבור את אחת התקופות הכי קשות בחיי.

ועל כך ועוד – בפעם הבאה.

"יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" (1878), ציור של מאוריצי גוטליב

(כל האירועים קרו במציאות. שמות, פרטים מזהים ושמות של מקומות שונו. הסיפור המלא מתחיל 3 שנים קודם הקורות כאן)

הכול התחיל בשיחת טלפון שלא נענתה.
נדמה לי שזה היה בערב ראש השנה (אם לא יום קודם, אני כבר לא זוכר). בצבא עשו לנו טובה והחליטו לשחרר אותנו לכבוד החג הביתה, וכידוע לכל חייל, מה שטוב בראש השנה הוא שזה יומיים שלמים של חג, בניגוד לסופשי"ם המסכנים שנהגו לתת לנו בדרך כלל.
בכל מקרה, נדמה לי שבערב חג ראיתי שיחה שלא נענתה. על הצג הופיע לי המספר של אביעד. כבר מלא זמן שלא דיברתי איתו, ותהיתי לעצמי מה הוא כבר יכול לרצות.
החזרתי לו צלצול. אביעד שאל אם הוא יכול לבוא אלי לחג, כי הוא רוצה להיות פעם אחת בישיבה אחרת ויש לי ישיבה קרוב לבית. אז אחרי קבלת אישור מאימא – שגם בשבת ממוצעת מבשלת כמויות לגדוד, ככה שאין בעיה להוסיף עוד כיסא – הודעתי לו שנשמח לארח אותו.
ערב החג היה בסדר. באמת לא משהו מיוחד לספר. המנגינה הרגילה לפני "ברכו", התפילות הארוכות קצת יותר מתמיד וכמובן, סעודת החג. גם אני וגם רועי חזרנו מהצבא לחג, ככה שבבית היינו בהרכב די מלא. חוץ מזה, הגיעו אלינו גם סבא וסבתא, תמר אחותי הגדולה ובעלה רוני, ואפרת, החברה של רועי. כמו שזה היה נראה, העניינים ביניהם התחממו בזמן האחרון. נדמה לי שזאת הייתה בסך הכול הפעם השנייה שהיא באה אלינו הביתה לארוחה, ובטח הפעם הראשונה שהיא פוגשת את סבתא, ואצלנו הבדיחה אומרת שמי שעובר/ת את סבתא שלי בשלום, יכול/ה להתקבל למשפחה.
הארוחה הייתה טעימה כרגיל, אחריה הלכתי לדבר קצת עם אפרת בחדר שלי.
"את נראית ממש יפה, והשמלה מדהימה", אמרתי לה. "תודה", היא ענתה. "אתה יודע שאני מתייחסת להערות שלך כאילו היית הסטייליסט שלי". תמיד הייתי מחמיא לה על הבגדים שלה. כידוע, גבר שמתעניין מה נשים לובשות בדר"כ לא ממש מתעניין בנשים.
"נו, אז איך היה?"
"בסדר בסך הכול. למרות שלא נראה לי שסבתא שלך אוהבת אותי", אמרה.
"למה את חושבת ככה?" שאלתי.
"זאת הייתה התחושה שלי", אפרת ענתה. "היא התעלמה ממני כל הארוחה".
"טוב, אם את אומרת. אני לא ראיתי את זה. וחוץ מזה, תני לה קצת זמן. היא מדור שבאמת לא היה מקובל שאשכנזים מתחתנים עם ספרדים. לפעמים היא יכולה להיות כזאת, ואני לא חושב שאת צריכה להיפגע מזה", אמרתי.
"כן," אפרת ענתה, "אבל זה פוגע. אתה אולי לא תבין, אבל אני לפעמים מרגישה את זה. אפילו שהיום 'כאילו' אין גזענות, עדיין יש פעמים שיתייחסו אלייך שונה רק בגלל שאת ספרדייה".
"את לא צריכה לספר לי על יחס שונה בגלל מה שאתה", אמרתי. "אצלי זה הרבה יותר גרוע. אם זה מה שאת מרגישה, מה אני אגיד?"
ישבנו בחדר, ואפרת לא ענתה, עד שהחליטה לשבור את השתיקה.
"אגב, תגיד לי, מי זה האביעד הזה? כאילו, רועי אמר שהוא מביא את חברה שלו אז גם אתה החלטת להביא את חברה שלך?"
לא ידעתי מאיפה היא הביאה את זה. אני חולה על האישה הזאת.
"לא, ממש לא", התגוננתי. "הוא פשוט רצה לגוון קצת, להיות בישיבה אחרת, אז הוא ביקש לבוא". בדיוק בשלב הזה רועי נכנס לחדר, והשיחה שלנו נגמרה.
בבוקר החג קמנו מוקדם – וכמובן שהגענו לתפילה באיחור. האמת, אני לא ממש הייתי סגור שאני אלך להתפלל בישיבה, אבל אחרי שאמרתי "כן" לאביעד לא יכולתי לא ללכת. לא יודע למה, אבל תמיד כשאני נמצא במקום שיש בו הרבה אנשים – ובמיוחד הרבה גברים – אחת השאלות הראשונות שעולות לי בראש היא "מי כאן הומו חוץ ממני". אולי זה שאריות מאותם ימים שבהם האמנתי שאין עוד כאלה, ואם יש אז זה כמה מופרעים בודדים שגרים בתל אביב. עם הזמן למדתי שזה לא ככה, אבל ברור שיש הרבה יותר הומואים מכאלו שמוכנים גם להודות בזה, מה שתמיד גורם לי לתהות מי כן ומי לא, במיוחד במקומות כמו בית כנסת או ישיבה.
בישיבה שם לא הייתה לי הפתעה במיוחד. אני ספרתי 4 אנשים שאני יודע עליהם. את רובם יצא לי לפגוש לפני די הרבה זמן. חשבתי לעצמי, מה השתנה אצלם מאז שפגשתי אותם? הם חושבים להתחתן? יצאו כבר מהסיבוכים וההתלבטויות שלהם? (ואני כבר יצאתי משלי?) ואולי הם בכלל בזוגיות עם מישהו? לא היה לי נעים ללכת לשאול אותם, אז פשוט ניסיתי להמשיך ולהתרכז בתפילה.
התפילות היו יפות, ובהפסקה שלפני תקיעות שופר אפילו דיברתי עם ראובן. בחור צעיר, אחד מאותם 4 שהזכרתי קודם. את ראובן הכרתי כמעט שנתיים קודם. כבר אז ידעתי שהוא ממש לא מתכנן זוגיות גאה, אבל לא ממש יצא לנו לדבר הרבה מאז. השיחה איתו הייתה די מעניינית. לשנינו היה ברור שאנחנו לא באותו מקום שהיינו בו כשנפגשנו, אבל הוא סיפר לי שהוא יוצא עם בנות ומקווה להקים משפחה עם מישהי, ושאל אותי מה איתי. "אני לא ממש יודע" עניתי. "אני עדיין חושב על כל מיני כיוונים". תמיד כשפוגשים דתיים זה יגיע בסוף לשאלת החתונה. תשובות מוחלטות כנראה לאף אחד אין.
השיחה התארכה, ואנשים כבר התחילו להיכנס לתקיעות שופר, אז נאלצנו לקטוע אותה באמצע ולהיכנס.
אחרי התקיעה מוסף ארוך במיוחד, ואז חזרת הש"ץ. החזן התחיל בניגון בקול נעים "מסוד חכמים ונבונים", והתקדם לאט עד שהגיע ל"ונתנה תוקף".
"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך, ויכון בחסד כסאך, ותשב עליו באמת. אמת, כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד" – אין ספק שזו תפילה מאד חזקה.
החזן המשיך לנגן את התפילה, כשמדי פעם בפעם באחד הקטעים הקהל מצטרף אליו בשירה.

אני חושב שזה המקום לציין, אני לא ממש יודע למה, אבל ראש השנה, וכל התקופה הזאת שלפניו, מכניסים אותי הרבה פעמים לסוג של דיכאון. אם למשל בראש השנה של הגויים כולם שמחים ורוקדים על השנה החדשה, אצלנו היום הראשון בשנה הוא יום של כובד ראש. מגיל קטן מספרים לך על המשפט שנערך ביום הזה, ועל האלמנט החזק של הדין שיש בו. כשהתבגרתי למדתי שעיקרו של היום הזה הוא דווקא המלכת הקב"ה, אבל כשהגננת מציירת לך את המאזניים עם העבירות והמצוות ומסבירה שמי שיש לו יותר עבירות ימות, וכשבתפילה דואגים להזכיר לך את "בוחן לבות ביום דין", את "תולה ארץ על בלימה" ואת התיאור הציורי של רבי אמנון ממגנצא ב"ונתנה תוקף" על המשפט שמתנהל בשמים ועל מי יחיה ומי ימות, אני בספק אם אפשר להישאר שמח. ואז כמובן, מתחילות לעלות המחשבות הקבועות בראש, שאולי עוברות אצל כל אדם דתי, על כמה אני לא בסדר כלפי הקב"ה בחטאים שאני עושה. אני מניח שאצל הרבה דתיים, במיוחד בגילאים צעירים יותר, יש המחשבות האלה, אבל תיאורים בשו"ע על החמור מכל עבירות שבתורה בטח לא תורמים לשיפור ההרגשה (גם אם היום אני בספק אם אני מאמין להם).

אז החזן המשיך והגיע ל"מי ישפל ומי ירום", והקהל צעק "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", ואת הקטע הבא התחילו כולם לשיר ואני אפילו לא חשבתי שזה יפרק אותי מבפנים, אבל כשהגיעו ל"אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם", התחלתי פשוט לבכות. הדמעות פשוט יצאו לי, כמו מין כאב שנשטף החוצה, והיה שם בפנים הרבה כאב, כי עדיין היה בי כעס על אותו הקב"ה מתעלל שעשה אותי כמו שאני ובאותה נשימה אמר שיש שם משהו לא בסדר, ואולי פעם ראשונה הייתה לי הבנה שלמרות כל התיאורים המפחידים שדואגים סגניו של אלוהים לפמפם לנו על כמה זה נורא לחטוא (בכל תחום), בסופו של דבר הקב"ה שיצר אותנו הוא גם זה שנתן לנו את אותם יצרים, ויודע שהיכולת שלנו להתגבר עליהם מוגבלת כי בסופו של דבר אנחנו בשר ודם ולא מלאכים, ולאנשים חיים – מה לעשות – יש צרכים פיזיים ונפשיים קצת שונים מאלו של מלאכים.

איך מעולם לא שמתי לב למילים האלה. "ואתה יודע יִצרם". המילים חזרו על עצמם בתוך הראש שלי, ולא יכולתי להפסיק לבכות אפילו שניסיתי לעצור את הדמעות, עד הסוף של קדושה, שיצא בערך 5 דקות אחר כך. רק אז נרגעתי, והתיישבתי, מנסה להסתיר מאביעד שישב לידי את הדמעות ולא להסגיר את מה שעובר עלי מבפנים.
החזן המשיך בתפילה, ואחרי שירת "חמול על מעשיך", כשהגענו ל"וכל מאמינים", שוב תפס אותי משפט חזק, שענה לי על השאלה למה קוראים את הפיוט הזה משמאל לימין, ואולי ראוי שיזכרו אותו כמה אנשים בציבור הדתי שנוהגים לדבר בשם אלוהים: "וכל מאמינים שהוא טוב לכל, היודע יצר כל יצורים".