>> לכל הפרקים בבלוג

עכשיו זה כבר מנהג קבוע. כל ערב, אחרי המטלות היומיות בסטודיו, אני יורד למעבדת המחשבים, מתמקם הכי אחורה שיש, פותח את הצ'אט באינטרנט ומדפדף לחדר 'גיי דתיים'. מוזר שקוראים ככה לחדר, צריך בעצם לומר 'גייז דתיים', לא? אבל ככה זה. ככה גם קורא לחדר כל מי שפותח אותו, אולי מפחד שאם יוסיף אפילו אות אחת אז הקהל המפוחד הזה שלנו לא ימצא את הדרך לחדר.

כינויים קבועים, פחות או יותר: דתי, סטודנט או נשוי. יש גם כאלה עם שמות. בדויים, כמובן. אני קורא לעצמי 'גיל 24'. על שם גיל שנפרדתי ממנו לפני כמה שבועות. עניין של סנטימנטים. וזה גם שם יפה יותר ממוטי. גם אין כאן הרבה אנשים. אולי שלושה עשר גולשים בערב מצוין – שזה חמישי בערב או מוצאי שבת.

אני מצטנף על הכיסא מאחור, מכין גם איזה קובץ word שיהיה פתוח ברקע למקרה שמישהו יחלוף. יש שם אחד שקוראים לו 'דתי31'. דיברנו לפני כמה ימים. היתה דווקא שיחה מצוינת עד לרגע שהוא קלט מהיכן אני. שאנחנו מאותה השכונה. מאותו סניף בני עקיבא. באותו רגע הוא נעלם מהצ'אט. יש גם אחד שהכינוי שלו 'נשוי 30'. ברגעי המתנה לתשובה ממישהו אני בוהה באותיות ה'נשוי', ומדמיין אותו יושב עכשיו בבית חשוך, בחדר המחשב, מציץ לאחור כל רגע כדי לבדוק שאף אחד לא בולש אחריו. לפעמים הוא נעלם פתאום מהצ'אט ואז חוזר. בטח אשתו ירדה במדרגות או משהו. אולי הילד בכה.

ויש את 'דתי 24'. עם 'דתי 24' אני כבר מנהל שיחות כמעט מדי ערב. הוא קורא לי גיל, ואני קורא לו 'איש'. לפני שבוע בערך התחלנו לדבר. השיחה היתה על בוטניקה, אני חושב. משהו שקשור לעציצים שלי במרפסת, והוא ידע, כי הוא לומד משהו שקשור לתחום. משם גלשנו לדבר על עולם הישיבות, ומשם כבר הגענו לדיונים תיאולוגיים. הכל רק לא עלינו. רק בשיחה השנייה והשלישית התחלנו קצת לדבר עלינו. כלומר לא ממש עלינו, אבל על המסגרות שלמדנו בהם, על "כמונו" שאולי נתקלנו בהם. הוא לומד בבר-אילן. גם הוא למד בהסדר, וגם בתיכונית. כמוני. אנחנו נזהרים כל הזמן שלא לדרוך במקומות מוכרים. קנאים לפרטיות שלנו. מדי כמה משפטים הוא מקליד 'אז הרב שלי באותה שנה, לא משנה איך קוראים לו' או שאני מקליד 'ושמה בישיבה התיכונית, לא משנה איזו'. משחקים משחק כזה שמדברים בו על הכל אבל לא נותנים שמות לשום דבר.

אני מציץ בשעון. השעה אחת עשרה. קבענו לדבר עכשיו. אני בוהה ברשימת הנוכחים בחדר. תוהה אם להתחיל בינתיים שיחה עם מישהו אחר. אבל הנה הוא עולה. אהלן גיל, הוא כותב. אהלן איש, אני מחזיר לו. מה שלומך? סיימת כבר בסטודיו? הוא מתעניין, ואני כותב לו: גם ככה זה יכול לחכות למחר. כבר אין לי יותר כח לעבוד הלילה. תקשיב משהו, הוא מקליד, בדיוק הציעו לי עכשיו מישהי. היא דווקא די נחמדה, מהמחלקה שלי. ומה אמרת? אני שואל אותו. עוד לא אמרתי, הוא עונה, חייכתי לו ואמרתי שאני צריך לחשוב על זה. לי כבר לא מציעים, אני משתף אותו. כיף לך, הוא מתקתק. דייטים זה נורא. זה באמת נורא, אני משיב לו. והשיחות טלפון איתן לפני הדייטים היו ממש מביכות. כןןןןןןןןןןןןןןןןןן, הוא כותב. אבל – הוא מתחיל שורה חדשה, ויש הפסקה לרגע, ומופיע לי על המסך: אולי הגיע הזמן שאנחנו נדבר בטלפון?

הלב שלי צנח לתחתונים. מין קרירות מבהילה מתפשטת לי בחזה. המשפט שלו תלוי על המסך, ואני לא יודע מה לענות. ברור שאני רוצה לדבר איתו, כבר הרבה זמן אני מחכה שנדבר, אבל קיבלתי בהבנה את ההסכמה בשתיקה שאנחנו מתים להכיר אבל מתים מפחד ממה שנגלה.

"טוב" – מקלידות האצבעות שלי בלי שום קשר ללב המפרפר.

על המסך מופיע מספר טלפון. תתקשר עכשיו?

אני מכבה את הצ'אט. מכבה את המחשב. לוקח את המעיל, את התיק, את הסלולרי. גורר את עצמי ממעבדת המחשב. מהנהן לילה טוב לחברים מהסטודיו. עולה במדרגות למסדרון החשוך שמחבר בין הפקולטה לארכיטקטורה לפקולטה למתמטיקה, ושם אני מתיישב על מדרגת ברזל, ומתקשר. כשנשמעים צלילי ההמתנה למענה אני נעמד שוב. לא יכול לשבת.

הלו? – הוא אומר. קול נקי, קצת עבה, אבל מזמין, נחמד.

זה אני, גיל. אני אומר, ופתאום זה נראה לי טפשי, ואני מבין שזה הזמן, ואני אמיץ פתאום לקחת את הסיכון, ואני אומר – מוטי, קוראים לי מוטי, ובראש שלי עובר שהוא בטוח מכיר אותי, בטוח, אנחנו באותו הגיל, שנינו מישיבות תיכוניות, ישיבות הסדר, בטוח חלפנו זה על פני זה.

מוטי, מה שלומך? – הוא אומר בקול מתוק, בטח מושך את הזמן עד שגם הוא יעשה את זה, ואני לא לוחץ עליו, אבל אני ממתין, אני לא ממהר להשיב.

שלומי. אני שלומי. הוא אומר. ושנינו נושמים רגע, כשהסורק במוח מעבד נתונים, מריץ מחשבות, סורק את כל השלומיאים שאי פעם הכרתי, שמעתי או שעברו על פניי במהלך חיי.

אני לא חושב שאנחנו מכירים, אני אומר לו, והוא צוחק, בהקלה בטח, וגם אני צוחק. ואז זה מתחיל להישפך, לאט לאט, טיפין טיפין, הסקרנות הורגת לנו חתול אחרי חתול: מעין תחרות של אני חושף – אתה חושף. הוא מתחיל במקום מגוריו. ירושלמי. אני את מקום מגוריי. חיפה. הוא את הסניף בני עקיבא שלו. אני את הסניף שלי. שנינו מאותו שבט, כמובן. עמישב. ישיבות תיכוניות שונות, אבל זה מתבקש שאשאל אותו אם הוא 'מכיר את', והוא הכיר, והוא שאל אותי את אני 'מכיר את' ואני מכיר, ואנחנו צוחקים. בהקלה. כשהגענו לשירות הצבאי במסגרת ישיבת ההסדר הסתבר לנו פתאום שעשינו יחד טירונות – שתי מחלקות של ביניש"ים – תלמידי ישיבות ההסדר, הוא באחת ואני באחרת. וביחד התפללנו, וביחד שרנו שירי סעודה שלישית בשבתות, ביקרנו זה את זה. מעניין אם נכיר בפנים כשניפגש, אני אומר. בטוח שנכיר, הוא אומר. והוא נשמע כל כך מוכר. לא בגלל הקול שלו, בגלל השפה שלו. גיל לא דיבר את השפה שלי, ואף פעם לא יכולתי להסביר לו למה אני מתכוון. גם הדייט ההוא שהיה אז עם גבריאל, וגם הדייט עם "ההומו החילוני" אז – כולם דיברנו בשפה אחרת, וכאן שלומי מדבר בשפה שלי. כאילו אנחנו מכירים שנים. אני עושה סיבובים הלוך וחזור במסדרון החשוך, מדבר בשקט אל האפרכסת. הוא נמצא עכשיו בביתו. דירה שהוא חולק ברמת גן עם שותפים. השיחה מתארכת. אני רואה אורות שכבים בעוד סטודיו ובעוד סטודיו.

אתה רוצה להיפגש? אני מציע, תולה את השאלה באוויר, מחליט הפעם לקחת את היוזמה. לרגע יש שתיקה בצד השני ואני מפחד שהרסתי הכל, אבל אז הוא אומר – יהיה מעניין להיפגש. כן, בוא ניפגש. ברור שיהיה מעניין, אני אומר. מתי אתה יכול? אני שואל. אני עמוס, האמת, הוא אומר, אבל יש לי חתונה מחרתיים שגם ככה אני שורף עליה ערב, אז… אם אתה רוצה מחרתיים בערב, בערך באחת עשרה, אני אצא מוקדם מהחתונה.

אני סורק בראשי את היומן של יום שלישי, ופתאום נזכר ואומר לו: דניאל? אתה מגיע לחתונה של דניאל? ומאיפה אתה מכיר את דניאל? הוא שואל, ומייד הוא קולט: מישיבת ההסדר, ברור, למדתם באותה ישיבה, בטוח גם אתה מוזמן… ומאיפה אתה? אני שואל, והוא מספר לי שלמדו יחד בישיבה אחרת, ואנחנו צוחקים.

אז קבענו? הוא שואל.

קבענו, אני עונה.

>> לכל הפרקים בבלוג

>> לכל הפרקים בבלוג

הבעיה בתל אביב היא שאין דתיים. כלומר, יש דתיים, אבל אי אפשר לתפוס אותם. אם בבית, בלימודים, או בעבודה, הייתי תמיד מוצא אותם לפני שהם מצאו אותי – וכך מבטיח לי נקודת עגינה, אז בתל אביב אין איפה לעגון. דתיים עוזרים לי להרגיש בבית. הנוכחות שלהם מרככת אותי, מנחמת אותי, נותנת לי מקום יחד איתם להשקיף על העולם שבחוץ: לבקר בו, להעביר בו 'ניגוב' ולחזור הביתה בשלום. בתל אביב אין דתיים. אני יורד בתחנת הרכבת, ונשאב עם ההמון לכיוון ארלוזרוב. האוטובוסים הכחולים של דן, עם הרעש האחר של המנוע שלהם. הרבה אנשים. הרבה סוגים. מתערבבים. אין דתיים. וכשאין דתיים אני בקושי מצליח להסתכל לנהג אוטובוס בעיניים, או לבחורה הזו, שהיא בטח סטודנטית, עם האוזניות, או לנער 'הפאנקיסט'. אבל הם מסתכלים, הם כל הזמן מסתכלים. מהרגע שירדתי מהרכבת הפעלתי מונה עיניים, והוא דופק, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע. הם הולכים במהירות, ובערך חמישה מטרים לפני הם תוקעים בך עיניים, תוקעים, לא מציצים, לא רק חולפים, הם ממש מסתכלים, יורים לי קרן בכל אישון, שחופרת במאחורה של העין, ואז נמלטים, זזים, נעלמים, עשרים ושש, עשרים ושבע. דיזנגוף. איזה שם של תל אביב. מדרכה משובצת באריחים רבועים, מדרכה רחבה שמאפשרת למחול העיניים לחגוג בלי להיתקע זה בזה. אף אחד לא לבוש כאן כמוני. הכיפה שלי זורחת. כמו בייגלה זוהר מעל הראש. אני הולך וכולם רואים לי את הבייגלה. הוא דתי, הם אומרים בעיניים, הוא דתי. מרחוק אני רואה עוד אחד. עוד אחד עם כיפה. משהו רווח לי בבטן, מתפשט עונג. אני מאט קצת את צעדיי. אנחנו מתקרבים, אבל הוא גם, עיניים באדמה, לא מסתכל, מבוהל. חולף. זז. נעלם. משאיר אותי לבד, חשוף. מולי מתקרבים שניים. כן, שניים. אחד גבוה, רזה, מרכיב משקפי פלסטיק במסגרת עבה, חולצה ארוכת שרוולים מכופתרת, הדוקה, צבעונית, מכנסי ג'ינס סגולים, צמודים, שתי ידיו מקופלות לפנים, האגן שלו נע לצדדים בכל צעד, השיער שלו קצוץ מלבד קבוצת שיער מאורכת במרכז הגולגולת. צמוד אליו מישהו אחר. קצת יותר נמוך. גם הוא רזה. סריג עם צווארון גולף, תכלת, שיער זהוב מתולתל, גם הוא ככה מזיז את האגן, ומדי פעם הוא נוגע לחבר שלו ביד, והם צוחקים, וככה הם הולכים לכיווני, ואני בורח לצד אחר של המדרכה, שלא ידרסו אותי, אבל מקפיד לשמור על קשר עין, רוצה שגם הם יסתכלו עליי, ופתאום אחד מהם צוחק בקול, הגבוה, והוא זורק את הראש שלו לאחור, ומניף יד אחת למעלה, והם נעצרים לרגע, ואני יכול לשמוע את הקול הדקיק-גבוה שלו. של הגבוה. והמתולתל אוחז עכשיו חזק ביד שלו, המקופלת, ולוחש לו משהו באוזן, והגבוה צוחק עוד פעם, והם ממשיכים לכיווני, ופתאום המדרכה של תל אביב נראית לי צרה מדיי, אני מתחיל להזיע, מתחת למעיל הדק שלי, ברווח שבין הכיפה לשיער הראש. מימין תחנת אוטובוס, אני נלחץ אליה, נלחץ אל קיר הזכוכית המאובק, שדוגמן חצי עירום פוער ממנו אליי מבט. ואני מפנה להם מקום, שיעברו, והם חוזרים לצעוד, מהדסים בנענועי אגן, והבלונדיני מדבר עם הידיים, והממושקף כבר היטה פעם אחת את ראשו לשמאל, לשטח שלי, והקפיץ לי לשנייה פרפר בבטן, ועכשיו אני ממש שומע אותם, לא מקשיב, שומע. זה לא עברית מה שהם מדברים. כאילו, זה כן עברית, אבל אני לא מבין אותה. זו שפה שאני לא מכיר, אני מחדד את האוזניים, והלב שלי מפרפר כנגד תחנת האוטובוס, ואז ממש מולי, כאילו ברגע אחד, כאילו הם תיאמו זאת יחד, העיניים של שניהם ננעצו בי, כמו שתי דקירות צורבות, ואני מעפעף, והם מפשיטים אותי מהכל, מותירים אותי גלוי, יודעים עליי הכל, הכל, הבלונדיני גם מסייר לאורך גופי, למטה ולמעלה, והממושקף תוקע בי מבט שחור, ארוך, ואז השנייה הזאת נעלמת, הם מתיקים את המבט וממשיכים, וגבם אליי, ואני מרגיש פתאום סחרחורת קלה, וזיעה קרה במצח, ואני מרשה לעצמי להסתובב, לדוגמן שעל הזכוכית, ואז אני שומע קול מאחור – סליחה? אני מסתובב, כמעט מייד, הממושקף מולי, ממש מולי, והידיים מקופלות לו, והאגן נוטה לשמאל, ויש לו עגיל באוזן, עכשיו אני רואה, וסיכה מוזרה כזאת שנעוצה לו בצווארון החולצה, והסליחה שלו בקול דקיק, ואני מפרפר-מחייך לו, והוא אומר – קו 5 כבר עבר? ואני אומר – לא, כאילו, לא יודע, אולי כן, אני לא ראיתי. אז לא עבר? הוא שואל, בקול הדק, ואני לא יודע לענות לו, והבלונדיני מצטרף לידו, ומסתכל עליי גם, ואני לא יודע מה להגיד להם, והכיפה שורפת לי על הראש, והאצבעות ברגליים מתכווצות לי לתוך הנעליים, ואני מחייך בחוסר אונים, מושך בכתפיים, השפתיים שלי יבשות, אני לא מצליח לענות, אז הבלונדיני אומר, טוב, תודה חמוד, ומושך לגבוה בחולצה, והגבוה מחייך, ומתפרפר לי עוד פעם בבטן, ועוד פעם אני רואה את הגב שלהם, מתרחק, והם נעלמים שם באופק, חמוד, הוא קרא לי, ואני עומד שם בתחנה עד שהם נגמרים לי בעיניים, כמו סוף של סרט ישן, הכתם השחרחר והפקעת הבלונדינית, ורק כשאני משוכנע לגמרי שזהו, שזה נגמר, אני ממשיך במורד הרחוב, לפי ההוראות של החבר שלי, ושלווה מוזרה מתפשטת בי, ואני הולך לאט יותר, ומסתכל על אנשים, הנה עוד אחד כזה, ועוד אחד, והם צצים לי פתאום, דומים לחלוטין לתמונות שלהם מהעיתון, כשהם מקפצצים על משאיות, ואני מסתכל עליהם קצת יותר, בורח להם מהעיניים כשהם מחזירים לי מבט, אבל לא בבהלה, אלא בהקלה, בחיוך רפה, מתנצל, מחזיר להם את הפרטיות לאחר שנברתי בה. אני פונה לרחוב ש"ץ, מחפש את הבניין, מזהה אותו, קומת קרקע, ריח חזק של פריחת עץ באוויר, ריח מוכר, לא ברור, משכר, גס, המפתח מחכה לי בארון חשמל. אני נכנס הביתה, סוגר אחריי את הדלת, ומטיל את עצמי על המיטה. מתגעגע פתאום לממושקף ולבלונדיני. בכל זאת, יכולנו לדבר עוד קצת. ומה זה אומר שהוא קרא לי חמוד?

>> לכל הפרקים בבלוג

>> לכל הפרקים בבלוג

בשביל מה זה היה טוב, הא? בשביל מה? עכשיו היא בטח תלך לכל החברים שלך בסטודיו ותספר להם, זה מה שיקרה.
היא לא.
מאיפה אתה יודע את זה? מה, כי היא הבטיחה לך שהיא תשמור בסוד?
היא לא הבטיחה לי שום דבר. לחשתי. בכוונה.
אתה רואה? הוא מזדעק שוב. מסתובב הלוך ושוב בין הפיקוסים בגן הבוטני. אני יושב למרגלותיו, על מכסה בטון של פתח ביוב.
אני לא רואה שום דבר. אני אומר לו, ושוב. דווקא.
למה אתה לא מפרגן לי? אני שואל אותו. היא חברה טובה שלי, ורציתי לספר לה. אתה אפילו לא שואל מה היא אמרה, איך היא הגיבה, כאילו זה ממש לא מעניין אותך.
הוא לא עונה. נעצר, נשען על אחד הפיקוסים, משעין נעל אחת על הגזע, לא מסתכל עליי.
בסרט אמריקאי גיל היה עכשיו מתיישב לידי, על מכסה הביוב, נוטל את כף ידי, מסתכל בעיניי, והיה מתנצל. אומר משהו כמו – נכון, אתה צודק. אני לא מקשיב לך. הוא היה מרים אליי עיניים, מסביר למה זה קשה לו, וזה היה מסמן את המפנה הדרמטי. אבל באותו רגע אפילו לא רציתי את הסרט האמריקאי, הנוכחות שלו העיקה עליי, והוא במילא לא התכוון לעשות איזו מחווה בסגנון שפילברג. אפילו לא וודי אלן.

שַֹרִי ישבה על כסא הסטודיו, לאחר שיעור 'עיצוב'. אני עמדתי מולה. מה הדרמה? היא שאלה אותי. אני רוצה לספר לך משהו, אמרתי לה. מה, קרה משהו? לא, לא קרה שום דבר. פתאום אני מרגיש שזו הפעם הראשונה שאני עומד לספר שאני הומו בלי להרגיש שאני מתנצל על זה, וזה ממלא אותי כח.

ההחלטה הזו להתחיל לשתף. 'אני אוהב אותך' – אמר אסי לי בחתונה שלו, וזה נשמע לי אחרת לגמרי כשהוא אומר את זה כשהוא יודע. נעשיתי מכור לתחושת הסימפטיה הזו שאני מקבל אחרי שאנשים יודעים. כאילו פתאום הם באמת חברים שלי. כל החברים של פעם צנחו בקומת חברות אחרי החיבוק ההוא מאסי. רציתי שכולם יהיו חברים שלי. באמת.

ושרי יושבת שם בחצאית הג'ינס הארוכה, בשרוולים הפסטליים שנמתחים עד מעבר למרפקים, בשיער הגלי הנפלא שנאסף בצניעות אל כתפיה, מביטה בי בתום של אחות, וכשהמילים יוצאות ממני, בשקט, ואני מחייך בעדינות כדי שלא יהיה דרמטי מדיי, אני רואה איך העיניים שלה מתחילות להתמלא בדמעות, והיא שותקת, מקשיבה לי, ואז לרגע אחד היא מעפעפת, והעפעוף מזליג לה דמעות על הלחיים. סליחה, היא אומרת. מושכת באף. ואני רוצה לחבק אותה, אבל אני יודע שהיא שומרת נגיעה, ואני מרגיש איך תיכף הבכי שלה ידביק גם אותי, איך הוא מאיים להשתלט לי על השיחה, אז אני ממשיך לחייך, וגם מעפעף כדי שלא יצטברו לי נוזלים מיותרים בעיניים, ואני אפילו לא שואל למה היא בוכה, אבל היא בכל זאת אומרת שעצוב לה בשבילי. אבל אני בסדר, אני מבטיח לה, אני בסדר. היא מנענעת בראשה, מורידה ראש, אתה כל כך מקסים מוטי, רציתי שיהיה לך את הכי טוב, והיא מרימה את הראש ואני רואה את העיניים הטובות שלה בוכות בשבילי. הייתי מחבק אותך, את יודעת. אמרתי לה. והיא צוחקת עם הדמעות, זה באמת כבר לא ברור אם מותר או אסור, היא אומרת תוך כדי משיכות אף. עכשיו תביא לי טישו. ואני מביא לה.

אז עכשיו גם שרי חברה שלי. וגם היא אוהבת אותי. וגם אסי אוהב אותי. וגם עוד חבר מישיבת ההסדר, שגר עכשיו בתל אביב, ושהוריד את הכיפה, ובשיחה מקרית גילינו זה על זה. אז גם הוא. מה שמזכיר לי חברים אחרים מהישיבה, שלצד כמה מהם עמדתי אתמול בבית הכנסת בטכניון בתפילת מנחה. הם מתפללים ואני סוקר אותם אחד-אחד בהתנדנדותם, תוהה איך כל אחד מהם יגיב כשיידע. הם נהיים זרים לי פתאום. רחוקים. לא חברים. ושוב עולה לי בראש החבר מתל אביב.

בוא נחזור, גיל. יש לי שיעור.
אני קם, מנגב את המכנסיים משאריות עלים, ומתחיל ללכת. הוא גורר רגליים אחריי. אנחנו הולכים בשקט, ורק בא לי שהדרך הזאת תיגמר. שיידע שגם אני כועס, שיידע. ובכוונה אני אומר לו, למרות שזה לא היה כזה נכון, שאני התכוונתי הערב גם לספר לבת דודה שלי.
זה לא אותו דבר, הוא אומר בשקט. היא לא מסתובבת כאן לידינו כמו החברה שלך מהסטודיו.
רציתי לשאול אותו ממה הוא מפחד. לא אמרתי לו שגם סיפרתי לשרי עליו. שסיפרתי לה בעיניים נוצצות שהסטודנט משנה ג' שבא לבקר אותי כל כך הרבה הוא החבר שלי. והיא אמרה שכמה שזה מוזר לה היא שמחה בשבילי. היא גם אמרה שהוא קצת 'נראה כזה'. באמת? שאלתי אותה. כן, אבל אתה לא… היא אמרה. ראיתי בזה סוג של מחמאה.

ושוב, בלי לגעת, אנחנו נפרדים, במין זרות כזאת שחוזרת בכל פעם שאנחנו אומרים שלום במסדרונות של הפקולטה. לא לוחצים ידיים כי זה מוזר, לא נוגעים כדי שלא יחשדו, פשוט מחייכים, מביטים שוב, ממלמלים שניפגש יותר מאוחר.
אבל הפעם זה יותר מוזר, עם הכעס הזה באוויר. הוא לא מסתכל עליי. אני לא מסתכל עליו. כאילו רבים על מי יהיה הראשון שיישבר, אבל אף אחד לא נשבר. הוא מתרחק במסדרון לכיוון הסטודיו שלו. אני נכנס לכיתה, נמלט ממנו, רוצה לחשוב שאולי הוא מסתכל לאחור, ושהפעם הוא לא ימצא אותי ממשיך להציץ בגבו המתרחק כמו שאני עושה בדרך כלל.

אחרי השיעור התקשרתי לחבר שלי מתל אביב, והזמנתי את עצמי. מחר אני נוסע.

>> לכל הפרקים בבלוג

>> לכל הפרקים בבלוג

ואז הבנתי הכל. פתאום בבת אחת הבנתי הכל. הבנתי שאני כבר לא שם. אני לא איתם. אני כבר לא משלהם, וגם לעולם לא אהיה.

הדרך החשוכה מתפתלת-כהה-חוצה את שער הגיא, מכוניות בודדות על הכביש, השקט של פנים המכונית של אבא. את הרדיו כיביתי, ככה נוח יותר לשקט, ככה נוח יותר לדרמה שהחלטתי לבנות שם לבדי באוטו. שני חברים רצו טרמפ לחיפה, אבל לא רציתי. רציתי לבד.

גיל מתקשר, אבל אין לי דיבורית. אני לא עונה. הטלפון מהבהב ואני מפציר בו שיחדול, שיחדלו כולם.

בכל שישי בערב אני הולך לבית הכנסת עם אבא שלי. אבא יושב מלפנים, במקום הקבוע. אני כבר מזמן לא יושב שם – אני יושב עם החבר'ה שלי, בספסלים האחוריים. שם אנחנו נשענים על הספרייה שמאחור, מביאים צ'אפחות על הגב, מסתובבים בחזרת הש"ץ לחפש איזה ספר לעלעל בו, קרובים ליציאה כדי לשאוף אוויר צח. בכל שישי בערב אנחנו מתיישבים במקומות קבועים. אותו חבר יושב מימיני, אותו חבר יושב משמאלי, את הכיפה של זה שלפניי אני תמיד רואה כשהיא מוטה על צידה, וכשאני מסתובב ב"בואי בשלום" אני תמיד רואה את הגב של אותם אנשים.
אבל מחר, כשאלך לבית הכנסת, אז כמו בשבועות האחרונים אני אשב לבד שם על הספסל, נושא עיניים לפתח, ותוהה מי מחבריי בא "לעשות שבת" אצל ההורים, כי ככה זה אחרי שמתחתנים – שבת אצל ההורים שלה ושבת אצל ההורים שלו. אבא שלי בכל שבת כבר מסמן לי לחזור לשבת לצידו, אבל אני מסרב, נאחז בספסל הנטוש, לא רוצה לחזור לאחור למושב שליד אבא שלי, למושב שבו הרגליים שלי לא הגיעו לרצפה.

בליל שבת בשבוע שעבר כבר רציתי 'להבריז' להם, ללכת לאכול אצל גיל, אבל כל הפרוצדורות של הכשרות והחד-פעמי נראו לי מורכבות מדיי. בשביל מה כל אלה? הוא שאל לפני שבועיים, בחנוכה, כשהבאתי את המחבת והכלים להכנת הלביבות. אז אמרתי לו שזה בשביל שגם הוא יהיה קצת יהודי כשר לפעמים, ואז הוא צחק ושאל אם מה שנעשה ביחד מאוחר יותר הופך אותנו ליהודים כשרים, ולא עניתי לו. אחר כך, בחשכת חדר המיטות הוא שאל אותי שוב אם זה אף פעם לא הפריע לי להיות גם וגם. גם וגם? שאלתי, למרות שידעתי על מה הוא מדבר. ידעתי, ובחיים לא באמת חשבתי על זה, כי באמת לא הפריע לי. אתה יודע על מה אני מדבר, הוא אמר. אבל הוא לא דחק בי לענות, התחפר בחיקי ומלמל חצי לעצמו – זה בסדר שאתה דתי, ככה אף אחד לא יחשוד.

תל אביב. מגדלים ושאון, גם עכשיו באחת בלילה, נורות צבעוניות על גשרי איילון, ואני טס בתעלות האוטוסטרדה, מתכופף מתחת לכל גשר, תוהה מה קורה שם, ואיך שם הם חיים, האלה שכמוני. עליהם אני קורא מדי פעם בעיתונים, רואה אותם מקפצצים על משאיות במצעדי גאווה, מתראיינים ללא פחד לטלויזיה, לעיתון, לרדיו. אני מקנא בהם, אני חושב. ואז יוצא לי לשאול בקול בחלל הרכב: אני מקנא בהם? אני נזכר בגלעד ובדייט שהיה לנו, הדייט החילוני ההוא. אבל גם גיל חילוני. והמחשבות מתערבבות לי. אבל גיל לא כזה, אני מתרץ לעצמי, ומייד מקשה – מה זה 'כזה'? ואז אני צוחק כשאני מבין שאני חושב במונחים תלמודיים של תיובתות וקא-משמע-לנים. בדיוק עובר מתחת למחלף השלום, אחר כך ההלכה. 'ההלכה', אני מחייך לעצמי באירוניה ומציין עוד אנקדוטה בסרט הדוקומנטרי שהתחלתי לצלם לי כאן באוטו.

למה אתה פוחד שמישהו יחשוד? שאלתי אותו, לא משחרר אותו לישון. אני לא פוחד, הוא אמר. רק מעדיף. ולמה מעדיף? אני לא מוותר. נו, די, מוטי, אני עייף, הוא אמר, והושיב לי עננה בבטן, שהוציאה לי משום מקום שאלה שלא חשבתי שתישאל – אתה מתבייש בי?
גיל הזדקף, והציץ בי, ראיתי את פנסי הרחוב מנצנצים בעיניו. מה מתבייש? מה זה השאלות האלה?
לא יודע, אמרתי לו. לפעמים בא לי שנלך בטכניון יד ביד, ושיידעו. ולא איכפת לי שיידעו.
בשביל מה זה טוב? הוא אמר. רע לנו ככה?

ועל רקע האורות של נתניה אני באמת שואל אם רע לנו ככה. וכשעקף אותי רכב עם שובלים מנצנצים וסרטים בוהקים לבנים של חתן וכלה, אני מבין פתאום גם למה טוב לי ככה, הבנתי שאני עוד שומר את הסיכוי להתחתן, מבין לחלוטין שיד ביד עם גיל בחוצות הטכניון יקברו סופית את הסיכוי לדורית משלי.

ואתה רוצה דורית משלך? אני שואל את עצמי בראיון הדרמטי שלי, כשפנס חולף מטיל עליי קרן שבטח היתה מצטלמת היטב. ואני מתעכב מלענות לו, למראיין, אני אפילו מתפלא שהגוש שיצא כשבכיתי בחתונה לא מנסה להציץ עכשיו שוב, דווקא היה מתאים לו.
אני כבר לא בטוח.  אני מהמהם לעצמי.
מה אמרת? שואל המראיין.
שאני כבר לא בטוח, אני אומר אל השמשה הקדמית, נותן למראיין להבין שזה רגע של מפנה דרמטי. של אבן דרך. ובבטן רווח לי, מין שלווה מוזרה, אני מרשה לעצמי אפילו לחייך. שנדליק רדיו? אני אומר בקול, ומדליק. בשקט. לאט לאט. והמוסיקה מחייכת אליי, נעימה.

בטרמפיאדה שביציאה מחיפה אני רואה כמה חיילים דתיים עם כיפה סרוגה וציציות בחוץ. אני חולף על פניהם. מנפנף להם 'ביי ביי' מתוך האוטו. הם לא ראו, וזה לא באמת משנה, אבל נפנפתי.

>> לכל הפרקים בבלוג

>> לכל הפרקים בבלוג

ואז, בתוך כל האהבה הזאת, בימים החורפיים ההם שאני שקוע בתוך החלום שלי, ואל תוך האגדה הזאת, נחתה ההזמנה לחתונה של אסי.

טוב, זה לא שלא ידעתי שאסי מתחתן. אפילו יצא לי להיפגש כמה פעמים עם אסי ועם מירי ארוסתו. וגם מירי יודעת, והיא חמודה ומקסימה, ואנחנו צוחקים ביחד, ואני אומר לה שאם היא מוותרת עליו אני לוקח אותו עכשיו, והוא צוחק וקורץ למירי, והם נראים כל כך חמודים ביחד, אבל החתונה הזאת…

יהיו שם הרבה חברים שלי, אני מסביר לגיל, כשאנחנו שרועים על המיטה שלו, עיניים בתקרה.

נו, ואתה לא רוצה לפגוש אותם? הוא שואל לתקרה.

רוצה, רוצה, ברור. אני אומר. ומוסיף: גם ראש הישיבה יהיה.

ומה זה אומר?

אני לא עונה לו. מהרהר לבד. מה זה אומר באמת?

יהיו שם כל ההחברים הדוסים שלי, אני ממלמל חצי לעצמי, עם הנשים שלהם, והכיסויי ראש, והילדים, ו…

גיל משלב את אצבעותיו באצבעותיי, ולוחץ קצת, בחום. ואני לא אומר לו את האמת, אני יודע, אני מרגיש אותה, אני יודע אותה, היא בוערת בי מכל כיוון: אסי. אסי שלי. היא תיגע בו. הוא יהיה שלה. הוא יהיה שלה. העיניים שלו, החיוך שלו, העור שלו, השי"ן המושלמת שלו, הכתב יד שלו, הריח שלו, האצבעות הגרומות שלו ברגליים, המשקפיים שלו, האופן שבו הוא מקפצץ כשהוא מאושר, הרצינות שלו כשהוא מסביר, השפתיים הקפוצות כשהוא כועס, החולצה עם הפסים הכחולים, המרפסת של ההורים שלו בבית, אמא שלו המצחיקה, אחיו הגאון המוזיקלי, המגע שלו.

מה? – גיל מפריע לי בעדינות. אני מסתובב על צידי, מול פניו, ומחייך. יהיה בסדר, אתה תראה, הוא אומר. אני נושק לו על האף, והוא מחייך.

וכבר כשהתחלתי להתלבש לחתונה נולד לי הגוש בגרון, ואני דוחק אותו כל הזמן למטה, למטה, אבל הוא לא יורד. מציץ במראה: לבוש למהדרין, חולצה לבנה תחובה במכנסי השבת, כיפת השבת שאחותי סרגה לי, נעליים שחורות מצוחצחות, שידוך מיליון דולר. והגוש.

אני מגיע עם המכונית של אבא. מחנה אותה במגרש החצץ הענק שלפני גן האירועים. תוהה לעצמי אם אני היחידי שחושב על הנעליים שמתאבקות בחצץ של מגרשי החניה בגני האירועים. כבר מרחוק אני מבחין בדבוקה סרוגה בכניסה לגן. פרפר בבטן.

אני נכנס לשם, רואה אותם, מחייך להם, לוחץ להם ידיים, מחייך מאוזן לאוזן, אני מכיר אותם אחד אחד, מהישיבה התיכונית, מישיבת ההסדר, מבני עקיבא, יודע מי סרגה להם את הכיפה, יודע איך הם בתור חברותא. חלקם כבר עם נשים כסויות ראש ותפוחות בטן, מיעוטם כבר מגלגלים עגלה או מערסלים מנשא. והכל בחולצות לבנות, כיפות לבנות, וגם אני.

והנה התלמידים הצעירים מהישיבה התיכונית שאסי מדריך בה. לא ידעתי שהם כל כך רבים. אומרים שאסי מדריך נערץ שם, ש'אין עליו'. כבר נפגשתי פעם עם כמה מהם בעיקר בשבתות שהייתי אצלו בקראוון, והם כולם מספרים לי על עצמי, על הסיפורים שלנו מהישיבה התיכונית, ואני מופתע לגלות שהם יודעים את כל המעללים שלנו ואפילו יודעים איך קוראים לי, ושאני החבר הכי טוב שלו, של אסי. גם הם ניגשים אליי, יאללה-יאללה מתי אצלך? הם אומרים, ואני מחייך גם להם, בכל זאת הם נחמדים, תמימים, ואני מזהה ביניהם אחד, בעיניים שלו, ואני רואה אותו איך שהוא מסתכל, איך שהוא זז, אני רואה אצלו, והוא מסתכל עליי בחמידות תמימה כזאת, כאילו לא מבין מה ראיתי, ואני נשבע לשנייה שיום יבוא ואני אעשה משהו לטובת הילדים האלה ומה שמחכה להם.

והגוש נשאר בבטן.

ואני מביט בכולם מבעד למסווה, חלון ראווה כזה, שומע את עצמי כמו כשהאוזניים סתומות, במין הד כזה מוזר.

והנה אסי, חגיגי כולו, חליפה שחורה, כיפה חדשה, והוא אחר לגמרי, ואני לא מזהה אותו, כלומר אני מזהה אותו אבל זה לא אסי שלי, והוא מחבק אותי, ואני מחבק אותו, ואני לא מרגיש שום דבר. ואני עומד בין חברים של פעם, ששואלים בשלומי, ובעצם לא יודעים כלום, ואני משחק את המשחק. אשתו של אחד החברים גם מושכת אותי רגע הצידה, ואני כבר יודע מה היא רוצה, ואני אומר שלא רלוונטי כרגע. יש לי משהו, ודווקא הולך טוב. והיא אומרת יופי וברוך השם.

ואז מגיע ראש הישיבה. הוא נכנס לאוהל המקורה, ממתין שיקראו לו לחתום על הכתובה, להחתים את החתן, ונהר של תלמידים מאחוריו, ועדר של חברים שלי מלפניו, נדחקים ללחוץ את ידו, לגעת בקודש. אבל אצלי בפנים משהו חלול כזה, הוא כבר לא מבין, הוא לא יבין. מין סלסול מוזר של עצב מתלפף לי על הגוש, הבנה כזו שאיבדתי אותם, איבדתי את כולם, איבדתי את ראש הישיבה, איבדתי את החברים, איבדתי את הנשים כסויות הראש, איבדתי את החתונה שלי, איבדתי את אסי.

ופתאום הוא מולי, ראש הישיבה. איך שהוא השיירה שלו נתקעה בי, ונפרש סביבנו מעגל כזה, והוא קצת יותר נמוך ממני, ומביט לי בעיניים החודרות שלו, והזקן שלו כל כך לבן, והוא לוחץ חזק את ידי, ולא מרפה. מוטי, מה שלומך? הוא שואל. ואני עונה בלי לחשוב – אני מאושר, הרב. אני מאושר, והגוש מדגדג לי בגרון, והוא לא ממצמץ, ומסתכל לי לתוך העיניים, ואני ממשיך, בכוונה, אל תוך עיניו, ואומר קצת יותר בשקט: יש לי חבר. והוא ממשיך ללחוץ לי את היד, ובטח אף אחד מסביב לא שמע, וגם אם שמע לא הבין, ואני אומר לו שוב: וטוב לי. טוב לי. והוא קצת מסמיק, ונשאר לו עוד החיוך ממקודם, החיוך של המה-שלומך, ואני מסתכל עליו, נאבק בשרידים של רצון לקבל אישור, ומבין שכשהוא ישמוט את ידי אני נפרד מסמכותו, נפרד מרבנותו, והגוש שמדגדג ואני בולע אותו פנימה, בגסות. ואני רואה שהוא לא יודע מה להגיד, אבל אז מישהו דוחק אותי הצידה, והיד של הרב נשמטת, ומישהו אחר כבר לוחץ אותה, ואני נלחץ החוצה מהעדר.

אחרי כמה דקות החצוצרה מתחילה את ה"עוד יישמע", ונהרות אדם מקפצים להם לפני החתן, ואסי מקפץ גם הוא. מישהו מנסה לסחוב אותי לתוך השורות הרוקדות, אבל אני מסרב בנימוס. והם עומדים שם שניהם, אסי ומירי, יפים, נרגשים, מוארים בלבן, חנוטים בתלבושות, עטופים באימהות מוזהבות ובאבות מאפירים, מיקרופון, ראש הישיבה, חבר אחר עם דף שינהל את הטקס, וזה מכֶּה בי פתאום: האבות שם למעלה מתחלפים לי באבא שלי ובאבא של דורית, ואמא שלי ואמא של דורית, ודורית בשמלה לבנה תיכף תגיע לעמוד לידי, ואני בחליפה כחולה, ואמא שלי מאושרת, ואני מחייך אליה, וסבתא שלי עומדת בירכתי החופה, והיא מסתכלת אליי במבט מלא גאווה ואושר, מנפנפת לי במטפחת שלה, ואני יודע שבשביל הרגע הזה היא חיה, הרי כך היא דאגה להזכיר לי מאז ומתמיד, ואני מלכסן מבט לדורית, ואני כבר יודע שיהיו לנו הרבה ילדים, הרי כבר שכרנו דירה בהתנחלות, בקהילה דתית תורנית, וכבר קישטנו את הבית ברהיטי קש, וסידרנו פינת אוכל קטנה שהבאנו מהמחסן של ההורים שלי, משהו שאמא שלי אמרה כבר מזמן שאני אוכל לקחת כשאתחתן, וגם יש שם את הגביע קידוש של סבא, משהו ששמרו בעיקר לחתונה שלי. ולמטה שם אחותי עם הבן הקטן שלה, והבני דודים כולם, ואני ממתין לדורית שתגיע, ואני עוצם עיניים וממלמל ברכת חתן, מונה את שמות חבריי הרווקים, מתפלל עבורם, ואני מודה לאלוהים שהרגע הזה הגיע למרות הכל, שהנה אני כאן, מגשים. ואני פוקח את העיניים ודורית עולה בשמלה לבנה, וכחול העיניים שלה מציץ מבעד להינומה, והיא מקיפה אותי, וכל הקהל מפזם את הניגון, ואני מתנועע, רוצה לבכות מאושר, ובכל פעם שהיא מולי אני משגר לה מבט של אהבה, של תודה, והגוש הזה מתחיל להשפריץ לי אל תוך הגרון, מאיים להכתים את שלמות התמונה של ההורים שלי שם למעלה בחופה, את שלמות החיוך של סבתא שלי, את דורית.

הרי את מקודשת – הקול המחוספס של אסי רעם ברמקול הצמוד אליי, ונחלים של זיעה, דמעות, רוק, התחילו לתקוף אותי. ואף אחד לא ראה כשברחתי לצידי הגן, לפינה חשוכה, והתקפלתי מעל סלע, רועד, נותן לשטף הזה לשלוט בי, מתמכר לו, נכנע לו, נרטב בו. כלום לא עובר לי בראש, רק הרעד הזה בכל הגוף, וכפות הידיים שלי שנצמדות לרקות, והבטן הקפוצה. וקולות החיה שיצאו לי, קולות שאני לא מכיר, מין יפחות רטובות, והידיים, והדמעות, ושלא ייגמר לעולם הבכי הזה.

*

בסיבוב הריקודים הראשון, לאחר שיצאו מחדר הייחוד, אני עומד בצד כשנחשול תלמידיו מקיף אותו, ואני רואה את אסי מסתכל לצדדים, לא עליהם, מסתכל, מחפש, ואז הוא תוקע בי את עיניו, וזה היה שוב אסי שלי, והוא מחייך, ועוזב פתאום את ידה של מירי שנלקחה לצד של הבנות, ושולח אליי יד, ותופס בי חזק, מושך אותי, מחבק אותי, ואני קצת נבוך, ככה באמצע מעגל שמתחיל להתרחב סביבנו, אבל אני עוצם עיניים, ומחבק אותו, הכי נקי שיש, בלי שום גוש, חזק-חזק, וככה אנחנו עומדים שם, והלהקה מנגנת, והתלמידים שלו רוקדים מסביבנו, ואנחנו שם, ואני לוחש לו באוזן שבאמת אני מאושר בשבילו. אתה יודע שאני אוהב אותך,אני אומר לאוזן שלו. ובתגובה הוא מהדק את ידו סביב מותניי.

בדרך חזרה הביתה, למרות שהבטחתי לו, לא יכולתי לדבר עם גיל. נדבר כבר מחר.

>> לכל הפרקים בבלוג

לפני חודשיים בערך, באחד השבועות הראשונים של הסמסטר, התקשר יריב לבית של ההורים שלי. יריב לומד איתי באותו הסטודיו, ושנינו עבדנו יחד על פרויקט משותף. אמא שלי ענתה לטלפון והעבירה אליי את השיחה. אחר כך גם סיפרתי לה על הפרויקט: הוטל עלינו לבנות מתקן שיאפשר לביצה ליפול מגובה רב ללא שתישבר. יריב ואני חשבנו יחד על רעיון, על מודל וגם על איך כדאי יהיה לבצע. ככה ההורים שלי שמעו על יריב, וגם הכירו אותו בפעם היחידה שהגיע לעבוד איתי בבית.

אז למה אני מספר על יריב? כי יריב הפך לעלה התאנה שלי בכל מה שקשור לגיל.

כמעט כל ערב מאז אותו מפגש באולם החשוך אני נפגש עם גיל. אני לוקח מאבא שלי את האוטו, ומחזיר מאוחר בלילה. אני נוסע לעבוד אצל יריב, אני אומר להם. הם לא הרימו גבה כשפעמיים בשבוע "הלכתי לישון אצל יריב", כי יש לנו המון עבודה. כלל לא העליתי על הדעת כמה מוזר הדבר נשמע. מי בגילי נשאר לישון אצל חבר שגר עשר דקות מהבית? אבל ההורים שלי סמכו עליי, ואני ישנתי אצל גיל.

במהלך היום היינו נפגשים לעתים נדירות יותר, אבל לרגעים יקרים מפז. הייתי חוזר לשולחן שלי בסטודיו ומגלה פתאום במגרת השולחן את כתב ידו על חתיכת קרטון ביצוע: "הייתי כאן, אתה לא, כמה חבל… תהיה בשלוש ליד מעבדת המחשבים?" – ומול האותיות האלה, הכתב העגול שלו, נחשול עצום של הורמונים מאושרים שוצף את בטני ומשם מדגדג לו הלאה עד קצוות האצבעות, והתרוממות לא מוסברת הופכת את הצעדים שלי לקלילים יותר, והכל נראה שמח יותר.

בשעה שלוש אני כבר שם. בעצם אדייק: כבר בשלוש דקות לשלוש אני ליד מעבדת המחשבים, קולט את דמותו הנמוכה מתקרבת מקצה המסדרון, את עיניו השחורות שנעוצות בי אבל מדי פעם בודקות לצדדים שאף אחד לא רואה, את ההליכה המתנודדת שלו והחיוך שכאילו מתנצל, והוא לא אומר מילה עד שממש ממש קרוב אליי, ואז לוחש לי 'בוא', ממש כמו אז בפגישה לאחר שאיתרתי את הסטודיו שלו.

ואנחנו הולכים, מטיילים אל נבכי הגן הגדול והמיוער של הטכניון, כשהידיים שלנו מתחככות זו בזו כאילו במקרה, כאילו זה כל מה שיש עכשיו בזמן ההליכה הזו, מין התאפקות קדימונית למה שיחכה בהמשך, כשנגיע לגן הבוטני הירקרק. הוא שואל על הפרויקטים שיש לי ואני שואל אותו על הפרויקטים שלו, ואנחנו כבר מתכננים איפה נאכל בערב ומה נאכל, והוא שואל אם קר לי, ואני כבר מבין שזה אומר שקר לו, אז אני מעביר לו את המעיל שלי. כשאנחנו כבר מתקרבים למקום הקבוע, למדרגת הבטון הקטנה במרכז הגן הבוטני, אני כבר משלב את אצבעותיי באצבעותיו הקפואות, חופן את גב ידו בכפתי השנייה, ומחמם את ידו. ותמיד ברגע הזה הוא מרים אליי את השחורות שלו ושפתיו נפשקות מעט, ואני אומר לו שיפסיק עם זה ומהר, והוא אומר – למה מה תעשה לי? – ואנחנו מתיישבים על מדרגת הבטון וטועמים זה את זה, מגששים, חופנים, עוצרים לרגע, מסתכלים, מחליפים כמה לחישות, מלטפים לחי, נושקים, מעבירים שוב אצבע על אצבע, מעבירים אצבע בשיער, והוא מתאונן על התסרוקת, ואני בכלל לא איכפת לי.

פעם אחת כשאני חוזר לסטודיו שואלת אותי שרי איפה הייתי. וכל כך בא לי לספר לה, אבל אני יודע שאני לא יכול. הייתי עם חבר. עם מי? היא שואלת, מישהו מהישיבה שלך? – שרי יודעת שלפעמים אני הולך לתפילת מנחה בבית הכנסת של הטכניון עם חברים מישיבת ההסדר שלי שלומדים כאן בפקולטות אחרות. כן, אני אומר לה. עם מישהו מהם, והדבר מפיס את דעתה, כאילו זה תירוץ מספק עבור ההברזה שלי מארוחת צהריים משותפת איתה. אבל אז, שנייה לפני שאני חוזר לשולחן שלי בסטודיו היא אומרת פתאום – משהו מוזר עובר עליך, מוטי. אני לא יודעת להסביר, אבל עובר עליך משהו, נכון?

מה זאת אומרת? אני שואל, סקרן, רוצה לשמוע אותה משקפת את מה שאני מרגיש.

לא יודעת, והיא מצמצמת את העיניים שלה בחשד קל. אתה עוד תספר לי, היא מחייכת ומנופפת מולי באצבע, ואני מחייך בחזרה, ומרגיש את כל הפנים שלי קורנים.

הערב מתחיל חג החנוכה. נר ראשון. ואנחנו מדליקים בבית, ואבא שלי מדליק, ואח שלי מדליק, וכשאני מדליק את החנוכייה אני משתדל שלא לצאת בהדלקה זו ידי חובה. יודע שזו לא הדלקת המצווה שלי. אני לא נשאר הרבה לאחר מחצית השעה של הנרות הדולקים. לוקח את מפתחות האוטו, מתנצל לפני האחיות שלי והסביבונים, ואומר שיש לי מלא עבודה בסטודיו. בדירה שלו גיל מחכה לי, עם נר אחד שתקוע בשמאל החנוכייה, ואני מתקן אותו ומעביר את הנר לצידה הימני, וביד אחת אני מזמר את הברכות, וביד השנייה את מכסה את שיערו החלק. ואחר כך אנחנו שרים "מעוז צור". במטבח שלו אנחנו מתווכחים על איך צריך להכין את בלילת הלביבות, ובסוף הלביבות יוצאות רע מאד, אבל זה לא מפריע לנו לכרסם אותן, מכוסי רגליים, מול תנור 'ספירלות' ישן, כשתקליטור של חווה אלברשטיין מתנגן ברקע.

היה זה החורף המאושר בחיי.

אף אחד לא ידע על גיל ועליי. אף אחד גם לא יחשוד, ככה אמר לי יום אחד. אתה עם כיפה, מי יחשוד במישהו עם כיפה? לי בכלל לא היה איכפת שיחשדו, אבל גיל לא הסכים לתת לי יד, אפילו לא בשבילים היותר חשוכים של הטכניון. תיכף, תיכף, הוא היה אומר. כשנגיע.

אחרי שבוע של ביחד, יום יום, כבר ידעתי להגיד לו איזה סוודר שלו אני הכי אוהב, ואיזו הבעת פנים שלו הכי מטריפה אותי, ואחרי שבועיים ביחד כבר ידעתי איזו משתי הכריות אצלו נוחה לי יותר, ובאיזו תנוחה הכי נוח לישון ביחד.

אבל מה שהכי נחרט בזיכרון החללים עמוקים במוח שלי זה הריח שלו. כשהיה חולף על פניי, כשהיה יושב לצידי, כשהיינו רק נפגשים לאחר יום שלם, ריחו היה מכה בנחיריי ומבעיר שוב את הבטן בתחושת געגועים. ריח מתקתק של חורף ואדמה שלאחר גשם, מתובל בבושם פרחוני. עקבות הריח שלו היו נשארות במכונית של אבא שלי כשהחזרתי אותה ערב ערב (למעט בערבים שנשארתי לישון אצלו, ואז הייתי מחזיר את האוטו בבוקר מוקדם), והייתי בטוח שאבא שלי שם לב. אבל הוא לא.

אז תמיד לפני שהיינו חוזרים מספסל הבטון הקריר בגן הבוטני, הייתי מבקש ממנו רגע קטן אחד, וברגע הזה אני מטביע את חוטמי בשקע הכתף שלו, עמוק בתוך הסוודר, ולוקח נשימה עמוקה מלאה בריח של גיל, שיהיה לי אותו גם בשעות הקרובות כשהוא לא שם ממש, והוא צוחק לו כשאני מסניף אותו, ואני לא אכפת לי, ואנחנו חוזרים לבניין הפקולטה.

>> לכל הפרקים בבלוג

>> לכל הפרקים בבלוג

יום רביעי הוא יום של שיעורי סטודיו: כל הסטודנטים בפקולטה לארכיטקטורה מרוכזים בכיתות הסטודיו לקבלת הנחיות, לעבודה בקבוצות, להצגת עבודות. הפעם אני דואג להיות הראשון בסבב, כי הפעם הזאת אני הולך למצוא אותו.

מהשאלות ששאל באותו ערב בכבישי הטכניון כבר הבנתי שגם הוא לומד כאן בפקולטה, אבל בהינתן העובדה שיש כאן סטודנטים שפרושים על פני חמש שנים, ולכל שכבה יש ארבע או חמש כיתות סטודיו – היה עליי לעשות עבודה יסודית ביותר כדי למצוא אותו. וזה מה שבכוונתי לעשות.

אני חסר סבלנות לחלוטין בזמן שהמנחה שלי מבקר את ההתקדמות שלי בשבוע האחרון. בסך הכל היו לו דברים טובים להגיד, והרגשתי כאילו הוא ממלא את הזמן רק כדי להרגיש שבכל זאת יש לו מה להעיר. אני רואה את שפתיו נעות, אבל אני כבר מתכנן את הסיור שלי במסדרונות של הבניין. אני אתחיל מלמעלה, בשנה ה', אעבור שם סטודיו סטודיו. אח"כ אעלה קומה לשנה ד', וכך אמשיך.

מוטי, אתה איתי?

כמובן שאני איתך, אני אומר לו. אני גם מסכים שהחזית הזאת יכולה להיות טובה יותר אם נכניס לה קצת טקסטורה.

המנחה שלי מחייך. טוב, הוא אומר. אם ככה, נתראה בשבוע הבא.

אני מחייך גם, הלב שלי מתפעם, הבטן קצת כואבת. אני מתרגש פתאום לקראת המסע הזה. כאילו זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאני נפגש איתו.

לאן אתה הולך? שרי שואלת. אתה לא רוצה שנמשיך עם החזית?

אני תיכף חוזר. אני צריך לבדוק משהו בספרייה, אני אומר לה, ויוצא.

חוצה את המסדרון של כיתות הסטודיו שלנו, של שנה א', מבעד לחלונות אני רואה את כולם עמלים על דגמי קרטון: אקדחי דבק חם, סכיני חיתוך, ניירות ושקפים. בנינים קטנים הולכים ונבנים. אני עולה במדרגות אל שנה ה'. שם במסדרון כבר תלויות עבודות אחרות – פרויקטים עצומי מימדים, תיאטראות, ככרות, ואני רק רציתי את האיש הזה שלא ידעתי אפילו את שמו.

נכנס לכיתה הראשונה. לא איכפת לי שיסתכלו. אבל אף אחד לא מסתכל. הם כולם ממלמלים, מדברים, עסוקים. אני סורק בקפידה את הכיתה, את הבערך עשרים סטודנטים שהיו שם. אבל הוא לא היה שם. אני יוצא וממשיך לסטודיו הבא. גם שם הוא לא. בכניסה לכל סטודיו הלב שלי מחסיר פעימה, בעיקר כשאני רואה מישהו מאחור, ואז אני קצת מסתובב לבדוק אם אולי זה הוא. אני גם מתחיל לפקפק בזיכרון התמונה החשוכה מאז, מפקפק אם בכלל אזהה אותו.

אחרי הסטודיו החמישי, אני מגיע לשנה ד'. כאן כבר אני פחות מתרגש, כאילו רגיל, כאילו כל שבוע אני עושה את סיבוב הסטודיואים הזה. כמו בשגרה שמנוהלת היטב אני נכנס, בוחן, בודק, מסייר, מבין שכנראה שלא ויוצא.

סטודיו אחרי סטודיו. נכנס לעוד אחד. מסייר. בודק. והנה הוא שם. הוא שם! זה הוא. הלב שלי צונח. העיניים השחורות הגדולות. הפנים שזזות לו כשהוא מדבר. הוא לא מבחין בי. אני בכניסה לכיתה. בלתי מובחן. לא מזיז להם הסטודנט הצעיר שנכנס לכאן. הוא יושב שם עם עוד שני סטודנטים סביב אותו השולחן, הם מדברים. הוא מניע את ידיו. מאחוריהם על הקיר תלויה מפה גדולה של הפרויקט שלהם. אותה המפה גם לפניהם על השולחן. שלושה שמות כתובים עליה באופן ברור ובולט. אני עובר רק על השמות הפרטיים: גיל, דן ואבנר.

ואז אני קולט שהוא הבחין בי. אני קולט את הבלבול בעיניו, שהתעגלו פתאום. הוא מסמיק. אני צריך לעשות משהו. הרגליים שלי מתקדמות לעבר השולחן שם, ותושייתי מוציאה לי מהגרון בקול אגבי-טבעי משהו כמו: 'אהלן, מה העניינים? אתה יכול רגע לצאת החוצה, אני צריך לשאול אותך משהו?' – כל כך אגבי וענייני כאילו כל יום אני בא לכאן להוציא אותו לרגע מהסטודיו, כאילו אנחנו החברים הכי ותיקים בעולם, כאילו הוא חיכה לי כאן היום.

שני החברים שלו בשולחן מסתכלים עליו במבט הכי מבין, והוא אומר לי, עם סומק עז – 'בטח'.

אני מחייך, מסמן בידיי שאני בחוץ, ויוצא.

כמה שניות אחר כך, והוא יוצא גם. לא מביט בי. הולך לכיווני. בוא איתי, הוא אומר. והוא מוביל אותי במסדרונות של הפקולטה, מעביר אותי שוב על פני המטרים שגמעתי קודם בחיפושים אחריו. לאן? אני שואל. בוא, בוא. הוא אומר. אנחנו יורדים במדרגות, חולפים על פני שנה ה', שנה א'. חוצים את הלובי של הבניין לכיוון אולמות ההרצאה הריקים מאדם בשעות אלו של סטודיו. נכנסים לאולם מספר ארבע, זה שבדרך כלל משמש ל'מבוא להנדסת בניין', זה ששרי ואני יושבים בו במקומות האחוריים וסופרים את הזמן לאחור.

הוא פותח את דלתות האולם. האולם חשוך. הוא לא מדליק שם אור. הוא גורר שני כסאות אל וממקם אותם כמה מטרים מהכניסה. אור עמום מהמסדרון נכנס פנימה. הוא מתיישב על אחד הכיסאות, ומסמן לי לשבת על זה שבסמוך אליו.

היי, הוא אומר. מה שלומך?

ואני מסתכל על העגולות השחורות שלו, ואומר – תראה, אני לא יודע. שבוע שעבר הסתובבנו יחד כמעט לילה שלם, הייתי בטוח ש- חשבתי ש- ואני לא מוצא איך להמשיך. מנסה שוב: סיפרתי לך הכל עליי, סיפרתי לך על הילדות שלי, על החברים שלי, על החיים שלי, ואתה לא נתת לי כלום, ואתה פתאום מתנתק, ולא עונה, ונעלם, ו-

הוא נוטל את אחת מידיי, ומתחיל להעביר את אצבעותיו על כל אחת מאצבעותיי. אני מתחיל לצחקק, לא יודע למה, אבל אני צוחק, אבל לא רוצה שיפסיק, שימשיך הדבר המוזר והנעים הזה.

למה אתה צוחק? הוא שואל ברוך.

אני לא מסוגל להביט בו. לא יודע, אני אומר, אולי כי זה מביך אותי מאד.

הוא נוטל גם את ידי השנייה. בוחן את כף ידי, מלטף גם אותה. המגע שלו רך, ומבטני עולה רק רעד הצחקוק הזה, שאולי גם דומה קצת לבכי, הסרעפת הזאת שקופצת ואין לי שום דרך להרגיע אותה.

בחיים לא נגעו בי ככה, אני מצליח ללחוש לו. ובראשי אני ממשיך לדבר אל עצמי – לא אסי, לא נתנאל, לא גבריאל. בחיים לא נגעו בי ככה.

אני יודע שאם אצליח לכבוש את הצחקוק יבוא בכי כזה, ולא רציתי.

אז ראית שם בסטודיו את השם שלי? הוא שואל.

אני חושב שכן. ראיתי שלושה שמות.

ואיזה מהם לדעתך הוא שלי? העיניים שלו נעשו שובבות.

גיל? אני מנחש.

גיל, הוא עונה, בחיוך רחב.

והסרעפת שלי…

* הבלוג "ציפור קטנה בלב" מתפרסם אחת לשבועיים, ביום ג' (בערך).

>> לכל הפרקים בבלוג

>> לכל הפרקים בבלוג

את המנגו שלי אני סוחב איתי לכל מקום. לשולחן שלצידי בשיעורים, לשולחן השרטוט, לשירותים ואפילו למקלחת. מידי פעם אני בודק שהסוללה טעונה, שהוא אכן פועל. אי אפשר לשים את המנגו 'על שקט', אז אני לוקח סיכונים ולא מכבה אותו בהרצאות – העיקר שהוא יתקשר.

אז למה הוא לא מתקשר?

*

המכונית של אבא זחלה במהירות של 10 קמ"ש בכבישיה החשוכים של קרית הטכניון. אני מביט יותר לכיוון הכביש. הוא מביט בי. כל הזמן. אני חש את עיניו השחורות מדגדגות את צדודיתי. הוא מדבר בשקט, מתמזג עם קולו החרישי-מטרטר של המנוע. הוא שואל עליי, על משפחתי, על חבריי, על חיי. אני עונה, בהתלהבות, ומספר ומספר, ובכל פעם שאני מיסב אליו מבט אני מרגיש איך אני מתמגנט אליו, איך המילים שלי נשאבות לתוכו, איך כל מה שמתרחש כאן עכשיו נאסף לאיש הזה, שאני אפילו עוד לא יודע את שמו.

הוא מרים את ידו ומניח אותה מאחורי משענת הראש של כיסא הנהג. היא קרובה אליי היד, ואני מרגיש את חומה. אני עוצר את המכונית.

למה עצרת? הוא שואל. השחורות הגדולות שלו מתעגלות, כמו תינוק תמיה שנדבק לו המבט לצעצוע חדש.

כדי שאני אוכל גם קצת להתרכז בך.

הוא מחייך. שיניו זוהרות בחשיכת המכונית. שפתיים עבות.

אז מי המנחה שלך בסטודיו? ענבל?

לא, רמי.

אה, רמי. הוא חדש, נכון?

כן, הוא חדש, אבל הוא בסדר גמור.

הוא מחייך. שוב. בכל פעם שהוא מחייך זזים לו כל הפנים, מתנפחות לו קצת הלחיים, נוצצות לו העיניים.

אז תספר לי קצת על הישיבה? הוא מבקש. ואני מספר לו על הרב רבינוביץ', ועל אסי, ועל נתנאל.

אתה חמוד. הוא אומר פתאום באמצע הסיפור שלי. אני מסמיק בחושך. מה עונים על כזה דבר?

תודה, אני אומר. הוא צוחק.

למה אתה צוחק?

כי זה מצחיק איך שאמרת את התודה. הוא מחייך ואוסף את מבוכתי אל פניו.

תמשיך לנסוע, הוא מבקש. ככה נוח לי יותר.

למה? אני שואל.

הוא לא עונה.

בערך בשלוש לפנות בוקר הוא מוביל אותי לרחוב ברמות רמז, מבקש שאעצור בצד.

כאן אני יורד, מוטי.

אני לא רוצה שירד. אני רוצה שיישאר, שימשיך להתסכל לי בעיניים, לתת לי את הביטחון הזה, השייכות הזאת למשהו. לא שאני מצליח לרגע להבין את מה שקורה לי באותם רגעים, ולמה לעזאזל אני מרגיש שאם הוא יירד עכשיו מהאוטו אז הכל יורד יחד איתו: הסיפורים שלי, השעות האחרונות, הלחיים שלו, העיניים שלו, כאילו כל מה שקרה עכשיו שייך ליקום מקביל שמנותק לגמרי מהמציאות שאוטוטו אני נוחת אליה.

ואתה?

מה אני? הוא שואל.

איך קוראים לך?

הוא מחייך. מושך קצת בכתפיו. זה באמת משנה? הוא מסתכל עליי.

כן, זה משנה. לי זה משנה. נחמץ לי קצת בבטן.

אני קצת מעדיף לא להגיד כרגע. הוא אומר.

למה? ואפילו נסדק לי קצת הקול כשאני שואל. מתקשה להסתיר את העלבון. דלת הרכב פתוחה, הוא תיכף יוצא עם כל הסיפורים שלי לרחוב של רמות רמז, ייצא וייקח אותם יחד עם שמי וישאיר אותי כאן לבד.

הוא מושך בכתפיו שוב. אני אתקשר, יש לי את הטלפון שלך, הוא אומר. אתה חמוד.

ויצא.

*

אז למה הוא לא מתקשר?

*

אני לא יכול להתרכז בכלום. לא מצליח להכין שיעורי בית. לא מצליח לאכול ארוחת ערב. לא מצליח לראות טלוויזיה. הפרצוף שלו מופיע לי בכל מקום, חסר שם, רק פרצוף.

לא שולט בכלל על המחשבות שלי: אולי הוא בכלל לא רוצה? אולי סתם היה סקרן לגנוב אליו את סיפור חיי? אולי חשק חולף אנס אותו לשבת לצידי ולהפנט אותי?

מתגעגע לשם שאיני יודע מהו. אני מרגיש את הלשון שלי מוכנה-כמהה-מתורגלת כבר לגלגל את השם, להתרפק על הברותיו לשקוע בין הגאיו. אני ירא מלנחש שם אחר, פוחד לחלל את קדושת צירוף הצלילים הנסתר.

*

יומיים אחרי. שעת סטודיו. אני יושב עם שרי ועם עוד חברה. מנסים יחד לגבש קונספט לפרויקט הפתיחה של הסמסטר, ופתאום הוא שם. מולי. מאחורי החלון של הסטודיו. מביט בי ומחייך. אני נבהל, נסוג, מסמיק. הוא נעלם.

מוטי? מה זה היה שם? שרי שואלת.

מי? אני ממלמל, מבטל, מעביר, והלב שלי צנח מפרפר אל התחתונים.

ושוב, יום אחרי, במרפסת הקומה השנייה של הפקולטה, הוא עומד שם. אני מבחין בו מלמטה, פוחד לעלות – שמא ייעלם משם ברגעים שאהיה בחדר המדרגות. אני מנופף לו בחצי יד. הוא מנופף חזרה ומחייך עם העגולות-שחורות שלו.

*

אז למה הוא לא מתקשר?

>> לכל הפרקים בבלוג

הבלוג "ציפור קטנה בלב" מתפרסם אחת לשבועיים. לרגל המתח והחג יתפרסם הפרק הבא כבר בשבוע הבא, בהושענא רבא.

>> לכל הפרקים בבלוג

בבוקר הראשון לשנה האקדמית שלי חיפשתי דתיים וחיפשתי הומואים. ישבתי בטכניון באולם ההרצאות, וסרקתי את פני חבריי החדשים לספסלי הלימודים. הו, הנה, איתרתי דתי אחד, והנה עוד אחד, עם שיער ארוך (הומו?). העין השנייה שלי בולשת אחרי מחוות גוף, אינטונציה, קול, בגדים. בפקולטה לארכיטקטורה אמורים להיות הרבה כאלה, ככה אומרים. חברה של אמא שלי אמרה לה שאחותה של אורלי (שיצאתי איתה לדייט אחד לפני כמה חודשים) גם אמורה להיות כאן, יחד איתי, בלימודי אריכטקטורה. גם אותה אני מחפש. לא בשביל אורלי, אלא יותר בשביל איזה עוגן בים הבלבול הזה.

תביאו לי דתיים – אני אדע להתמודד, לזרוק מילה, לתפוס נפח, לקבל משמעות. כאן אני אבוד. דוס קטן בים של חילונים. והומואים. צריך לבנות לי מקום מחדש, לחפש עוגנים.

אני מוצא אותה. יודע שקוראים לה שַֹרִי. ככה החברה של אמא אמרה. יש לה את אותו צבע השיער של אורלי, רק שהיא יותר יפה, שרי.

שלום, את שרי?

היא מחייכת חיוך ענק, מלא עיניים, מלא הבעה, היא מסמיקה.

כן, איך ידעת? רגע… אתה…?

כן, אני מוטי. אני מבין שגם לך אמרו שאני מגיע ללמוד כאן.

היא צוחקת, אני צוחק. לא לוחצים יד, מבינים את הקודים. היא סמוקה, יפה, אבל אני משוחרר מכל מחשבה על "אולי היא". הבטחתי לעצמי שבחודשים הקרובים לא יהיה שום דייט. יהיה שקט. יהיו לימודים. אני אתן לעצמי את הזמן לבחון דברים, להבין. שרי מפנה לי מקום לידה בכיסא המרופד. היא ישר מצביעה לי על הדתי עם השיער הארוך, אומרת לי את שמו ומסבירה לי מאיזה התנחלות הוא מגיע. אני ישר משלים אותה ואומר שהוא בטח מכיר חבר טוב שלי שגר שם. שרי מייד מוסיפה שגם היא מכירה את הבחור הזה. חמוד כזה, היא אומרת, ומסמיקה שוב. אני צוחק, כבר יודע שנהיה כאן חברים טובים.

בלוח השיבוץ לכיתות אני שמח לגלות ששנינו באותו הסטודיו. ועוד שתי דתיות. בסטודיו שליד נמצאים שני הדתיים האחרים. יש לנו גם הומו אחד בסטודיו, זיהיתי מייד. גם המנחה בכיתה. אני רואה אותם והם לא רואים אותי. אני רואה את זה בזוויות הפה שלהם, בתנועות האגן שלהם. לא שהם מאד מוחצנים, להיפך, הם מעודנים, זה לא משהו שאפשר לקלוט ככה סתם. אני רואה את זה בפרטים הקטנים, בסוף של חיוך, בקצה של משפט, בעפעוף של עין.

אני מסתובב ברחבי הקמפוס: בארוחת צהריים, בקניות ב'מכלול', במעבר מבניין לבניין, ואני משחק בלחפש אותם, ואז כשאני מאתר, הם כאילו זוהרים בוורוד על רקע אפרפר של כל השאר, ואני רואה איך ההליכה שלהם נדמית לי כדילוגים ואיך המבט המפוזר שלהם לא מבחין בי, הבולש. אם לרגע נתקלים המבטים שלנו אני זורק מבט של 'אני יודע', ומצטנף חזרה מאחורי הכיפה שלי, מתחת לציצית שלי, מאחורי המשקפיים, לצד שרי.

עם הקדוש ברוך הוא יש לי כבר הסכמים חדשים. הוא מתחיל לקבל אותי כמו שאני: מניח תפילין בבוקר, אבל לא מתפלל במניין. לפעמים הולך למנחה ומעריב – ולפעמים לא. תלוי במצברוח. הוא נותן לי קצת פנאי להיות אני, אפילו שלאף אחד מאיתנו אין באמת מושג לאן זה יוביל. גם אף אחד מסביבי לא עושה לי נקיפות מצפון. גם לא החברים הדתיים מהכיתה שליד, למרות שאחד מהם לא מפסיק לקרוא לי למנחה. לפעמים אני הולך איתו רק כדי לפגוש שם בבית הכנסת חברים אחרים שלי מהישיבה שהשתלבו בפקולטות אחרות: חשמל, ביולוגיה, כימיה. הם יותר דוסים. מתנענעים יפה-יפה בשמונה עשרה. הישיבה נשמרת היטב, ואני מתבונן בהם מבחוץ, וגם כאן בבית הכנסת אני מחפש אותם, צד את ההומואים, רק כדי שיראו – שיראו שאני קלטתי אותם.

שרי ואני עושים ביחד שיעורים כל הזמן. יחד איתנו יש עוד שני חברים קבועים, חילוניים. בחור ובחורה. יחד יצרנו חבורה קטנה שעושה שיערים בגיאומטריה תיאורית. נפגשים בספרייה, באופן קבוע, ומפצחים-משרטטים את השאלות.

אתה כמו חברה שלי, שרי אומרת לי יום אחד, בתמימות של אולפניסטית, ואני צוחק איתה בחזרה. ברור! אני אומר, אבל לא ממהר לאמץ. משהו קטן-קטן מתחיל ליהנות מהזוגיות שלנו שזלגה כבר מזמן החוצה. משהו קטן אוהב את זה שההורים שלי מרכלים עליי מאחורי הגב שאם לא הצליח עם האחות האחת אולי יצליח עם האחות השנייה. אני יודע שבחיים לא יהיה בינינו משהו, אבל יש משהו מגן באשליה הזו. עם שרי יש לי שיחות שלעתים נעצרות כשהיא אומרת – רגע, מוטי, זה לא משהו שאני אמורה לספר לך, אני לא מאמינה שאני מדברת איתך על הדברים האלה. ואני אומר לה – יאללה יאללה, והיא ממשיכה, ואומרת – טוב, נו, אתה זה שונה. והיא לא יודעת.

הדוס מהכיתה שליד הודיע שנפתח קורס שחייה בשעות הנפרדות של הבריכה, וככה נוכל להשיג את הנקודות ספורט. נרשמתי, ויחד עם עוד חבורה דוסית לבנבנת-חזה מצאתי את עצמי צף בחלק של הרדודים בבריכת הטכניון העצומה מידי יום שלישי בערב. ושם, בערבי שלישי, בעיקר לקראת תום השעה הנפרדת, התחלתי לקלוט אותם בהמוניהם, כאילו מישהו שיחרר אותם לחופשי. הם מסתכלים לכל הכיוונים: בבריכה, מהכיסאות שסביב לה, בג'קוזי, במלתחות. ואני מסתכל עליהם, לאחר שתיית כוס הדנידין שלי, והם לא רואים אותי, מוסווה בחבורת הדוסים העצלה שחותרת את דרכה לעוד נקודת חובה בספורט. כשאנחנו הולכים אחר כך להתקלח, מדברים בקולי קולות מתחת לזרמי המים, אני קולט את השפנפנים בזוויות העיניים, בתאי המקלחת, מסתכלים, בוחנים, מאריכים ברחיצה.

ערב אחד, אחרי שאני יוצא מהמקלחת, אני רואה אותו.

בקצה השני של המלתחה. מתנגב לאיטו, ומביט בי. לא סורק אותי, אלא מביט בעיניי, חוצב אליהם את דרכו, לא מניח לי לשמוט מבט, לא מניח לי להתכסות בציציות שלי. המערכות שלי מתבלבלות, מאיימות לקרוס אחת אחרי השנייה, סומק וחיוורון. אני מרים שוב את העיניים, ואני לא יכול לשלוט בזה. הוא מתלבש לאיטו, בשלווה גמורה, וממשיך להביט בי, לתוך עיניי. עיניים שחורות יש לו, פנים לבנות.

המלתחה נראתה לי כאילו התרוקנה מאדם. לא שמעתי את המולת הדוסים מצדדיי, ולא את המיית המשאבות של הבריכה, גם לא את מייבשי השיער שפעלו בעוז. רק דממה של התלבשות והעיניים שלו.

אני מסיים להתלבש לפניו. הוא מרוחק ממני כעשרה מטרים, הוא קרוב יותר ליציאה. הוא ממש ביציאה. אני מניף את התיק על הכתף ומתחיל לצעוד לכיוון הפתח, לכיוונו. הוא לא מרפה ממני, לא נותן לעיניי לברוח, להימנע מלראות שהוא שם. אני מגיע לפתח ורגליי אינן נענות לי, והן נעצרות. מולו. הוא חצי לבוש, מביט בי. מקרוב הוא פחות בטוח בעצמו, פתאום עיניו מתעגלות, תמהות, שואלות, קצת נבהלות.

לחכות לך בחוץ? – הגרון שלי פולט ברעדה, בלי שתכננתי.

המבט התמיה נשאר תלוי בפניו. בסדר, הוא מגמגם.

אני מחייך, ויוצא.

>> לכל הפרקים בבלוג

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

את גלעד פגשתי ביום שישי בערב, אחרי ארוחת ליל שבת עם ההורים.

לדייט אני מגיע בחולצה לבנה של שבת, במכנסי שבת ובנעליים מצוחצחות. גם בכיפת שבת, כמובן.

קבענו להיפגש ביום שישי בערב ברחוב שלום עליכם (כמה סימבולי). כבר כשאני מתקרב אני מזהה אותו שם, יושב על משענתו של ספסל הרחוב, כשרגליו על מושב הספסל. עיניים עצובות. משהו קצת בודד. הוא קם לקראתי, לוחץ את ידי, כף ידו מעט לחה, אבל חסונה, לחיצתו חזקה.

היי מוטי, הוא אמר, ואני נסוגתי.

*

גם גלעד פנה להודעה שפרסמתי בעיתון, אבל אחרי האכזבה מהמפגש עם גבריאל, החלטתי שלא להיפגש עוד. בכל זאת, היו עוד כמה הצעות לדייטים על הפרק. עם בחורות. מצד שני, היה משהו מאד מסקרן בהחלטיות שלו, באופן שבו הוא התנסח, ברהיטות שלו, בהשלמה שלו. וגם בחילוניות שלו.

הוא צירף את מספר הטלפון שלו למכתב, ואני התקשרתי.

גלעד?

כן, זה אני.

מדבר מוטי. אני זה מהמודעה בעיתון. הדתי. קיבלתי את המכתב שלך.

אה, אוקיי, התיבת דואר במעלות?

כן.

הוא נשמע הומו, ממש נשמע הומו.

*

בוא נתחיל ללכת, ותוך כדי כך נדבר קצת? – הוא הציע.

או-קיי.

כמה רגעים של שתיקה.  לא.  הוא לא נראה מושך במיוחד.

תגיד, אני שואל , למה אתה מסכים לצאת עם מישהו כמוני?

מה זאת אומרת מישהו כמוך?

אתה יודע, דתי.

למה שזה יפריע?

כי כבר סיפרתי לך, שאני לא כל כך שלם עם כל הקטע הזה, ושאני עוד לומד על עצמי.  כאילו, אני יכול לבוא בוקר אחד, ולהגיד לך 'זהו זה, החלטתי שזה לא בשבילי', אתה לא מפחד שרגע כזה יגיע?

למה אני הורס? למה אני דווקא הורס?

הוא שותק קצת.

לא. אני לא מפחד. קשר עם מישהו כמוך דווקא מאוד מסקרן אותי. לדעתי, השיחות איתך יכולות להיות מעניינות מאוד.

אני לא יכול שלא להימנע מלהסתכל על שנינו מלמעלה. דתי וחילוני מטיילים יחד, חולצת שבת לבנה עם טריקו שחורה. כיפה לבנה סרוגה עם קוצים משוחים בג'ל. מכנסי שבת שחורים עם ג'ינס מהוה. הומואים. הומואים.

אתה נראה קצת מדוכדך , אני מציין, וצריך אומץ בשביל זה…

הוא שותק שוב, עוצר לרגע, וזורק לי חצי חיוך:

פשוט ניתקתי, ממש בימים האחרונים קשר עם מישהו.

קשר ארוך?

כן. זה היה משהו כמו שנה.

שנה החזקת מעמד עם מישהו?

(שנה? שנה???)

כן. אבל הוא היה על הפנים.

אז למה נשארת איתו?

אהבתי אותו.

אתה יודע, שאני לא יכול להבטיח לך קשר כזה?

ושוב, אני מתעקש לא לתת שום משמעות לערב הזה, להעלים ראיות עוד לפני שהערב מתחיל. משהו בהתנהלות שלו, בהומואיות שלו שזועקת מכל מחוות גוף, משהו בזה מקים בי חומות ודוחק בי להתנגד, להוציא את עצמי מהסיפור הזה. אבל זה לא מבהיל אותו:

אני יודע, אבל תמיד אפשר לדבר, אתה יודע. אתה פשוט נשמעת לי כבר בהודעה בטלפון מישהו אמין, שלא מחפש רק סקס.

צמרמורת. המילה הזאת. המילה האסורה. משהו שרק עושים אבל לא מדברים עליו. בשביל מה להגיד את זה?

אני מחייך באי-רצון. הוא מספר לי על עולם של 'דייטינג' של הומואים, ואפילו המושגים נראים לי כל כך רחוקים, כל כך לא אני, כל כך של עולם זר ומרוחק. סיפורים על אנשים שחיים בזוגיות, סיפורים על גברים שבוגדים בנשותיהן, ואפילו על איזה מועדון בתל אביב.

תגיד, אתה רואה חיים כאלה כחיים אידיאליים?

האמת, לא, הוא עונה, ואני מודה שאני מתפלא. הוא ממשיך.

אתה רוצה לשמוע מה אני מתכנן להמשך חיי?

כן, בבקשה.

אז אולי זה הולך להישמע לך מוזר, אבל אני מתכוון להתחתן, וליצור חיי משפחה נורמאליים.

זה לא נשמע לי מוזר. אני רואה את המשך חיי בערך באותו הכיוון.

להתחתן?

הוא שואל, ואני מביט בעיניו, רוצה לרסק כל קשר לערב הזה, להומו הזה, לזוגיות שהוא מדבר עליה, אני משיב שכן.

עם אישה?

ברור.

הוא שותק רגע, ואז שואל: אז מה בעצם אתה עושה כאן לידי עכשיו?

עכשיו אני שותק. הוא ממשיך.

האמת היא, שהיה לי קשר רציני ודי ארוך עם איזושהיא בחורה, אבל בסוף גילינו שזה לא זה.

אהבת אותה?

כן, אהבתי אותה מאוד. אמנם, זו הייתה אהבה רוחנית הרבה יותר מגופנית. תמיד נמשכתי לגברים הרבה יותר מלנשים. הוא עוצר רגע, ומתקן – בעצם, אף פעם לא נמשכתי לנשים.

(בלי להתאפק אני שואל: והיא ידעה על ה-?

לא. היא לא ידעה.

אני מתכוון להתחלק גם בקטע הזה עם אשתי.

אפילו לעצמי נשמעתי מאד החלטי. הוא חייך והנהן.

אני רק מקווה, שהיא תישאר איתך אחר כך.

אין לי ברירה. אני לא מתכוון לחיות את חיי עם אותה האישה, ולשמור בסוד כל הזמן את הקטע הזה. אני פשוט אוכל את עצמי מבפנים.

אולי אתה צודק.

חשבתי גם אולי להתחתן עם מישהי כמוני. אתה יודע. זה יכול להיות יותר קל.

הוא נרתע.

לפי מה ששמעתי על הבנות מהסוג הזה, הן יותר מידיי קרות ושתלטניות. אני לעולם לא אוכל להסתדר עם אחת כזאת.

*

גמלה בי ההחלטה שלא לפגוש עוד את גלעד, הוא הומו מידיי. אבל דווקא ההחלטה הזאת אפשרה לי לפתוח בפניו את צפונותיי. המשכנו לשבת שם עוד שעה ארוכה כשאני מספר לו דברים שאסי לעולם לא יבין, שעם נתנאל אף פעם לא דיברתי ושאוזניו של ראש הישיבה היו נצלות אם היו שומעות. גם הוא שיתף. חייכנו הרבה, צחקנו הרבה. בסוף התיישבנו על ספסל אחר, ברחוב שתחת מעונות הטכניון. הוא הצביע לכיוונם וסיפר לי ששם החדר שלו, למעלה.

*

אתה יודע, מוטי, לא האמנתי שאגיע איתך לנושאים כאלה כבר בפעם הראשונה שאנו נפגשים.

רציתי לומר שמבחינתי זו גם הפעם האחרונה, אבל פתאום משהו התחיל למצוא חן בעיניי בסיטואציה. הבטן התחילה להתחמם מבפנים. הסתקרנתי לשלוח אליו יד, לשאול אותו אם הוא יזמין אותי לחדרו. אבל ידעתי שאני לא אעלה, גם אם יזמין. החומות, החומות.

נתנאל זה משהו אחד. לא מדברים על זה, רק עושים, ואחר כך בוכים. עם גלעד זה אחרת, פתאום ה'הכל מותר' הזה נראה לי מוזר ומאיים.

כבר היה מאוחר. אנחנו מבינים שצריך להיפרד, ואני גם יודע שלא נתראה שוב, למרות שטוב לי. כן, טוב לי, אבל גם מוזר לי מאד.

הצטערנו לומר שלום.

בסוף הוא אמר – אני באמת רואה בכך דבר יפה וחשוב שלא נכנסנו למיטה ישר על הפעם הראשונה. אבל אני ממש חושב, שנוכל לנסות גם את הקטע הזה.

שתקתי.

*

בבית כבר כבה השעון-שבת. אני משתחל למיטה בשקט, ממלמל את קריאת שמע שעל המיטה, וכשמגיע לקטע שאני מדבר איתו, שואל ומבקש – והטייס האוטומטי שלי מבקש את האישה המתאימה – הראש שלי נודד למקומות אחרים. וקצת קצת קצת מטיל ספק.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג