>> קישור לכל הפרקים בבלוג

הלכה דורית, באה אורלי.

"אתם הכי מתאימים בעולם", כך חבר מהישיבה בהתלהבות בלתי מוסברת דחק בה לצאת אִתה. הוא סבור שאנחנו פשוט מוכרחים, אבל מוכרחים לנסות ולהיפגש. עיניו נוצצות וכל גופו מרקד תוך כדי שהוא מונה לעצמו את שליש גן העדן שלבטח ייפול בחיקו.

נפגשנו בירושלים ליד התחנה המרכזית. חולצה תכלת, שרוולים חושפי מרפק (המממ…. מה אבא שלי יגיד?), חצאית ארוכה -ארוכה מאלו שחוסכות עבודה למנקי הרחובות, שרשרת זהב קצרה ועדינה עם תליון 'אורלי'.

אורלי ממש נחמדה. אני עולה אחריה לאוטובוס בדרך למרכז העיר בירושלים. מחפשים ספסל פנוי, וחולפים בדרך על כמה ספסלים בהם שני המקומות פנויים, ואני תוהה אם בדייט למטרת נישואין כבר מותר לשבת על יד הבחורה. בסוף האוטובוס נמצא הפתרון בדמות רביעיית מושבים. אני מעניק לה את הצד שלכיוון הנסיעה. היא חולפת על פניי ואני חש בבושם עדין, נשי, רך.

אורלי יפה. אורלי מחייכת. אורלי מדברת. האצבעות שלה ארוכות ועדינות, העיניים שלה טובות. היא תהיה אימא טובה. אנחנו מספרים זה לזה על המשפחה, על הלימודים, על החיים. היא אפילו מספרת לי משהו על פרשת השבוע, וזה משמח אותי. כשנפרדים לשלום אנו מחייכים זה לזה כשהידיים מאוגרפות בקדמת האגן. לא נוגעים, רק משדרים זה לזה ממרחק בטוח, מחייכים קרוב, אבל לא קרוב מדיי.

למחרת, אני ניגש לטלפון הציבורי בישיבה, ממהר מיד בתום סדר ערב, חש שמחה בלתי רגילה להיות אחד מאלה שניגשים להסתודד בטלפון הציבורי, לקבור את ראשי עמוק בתוך תא הטלפון, וללחוש. הו, כמה שקינאתי בכל אותם הלוחשים בתאי הטלפון הציבוריים, שחיוך מתוק וענוג זוחל בפניהם.

כשהתפנה תא הטלפון מיהרתי לחייג את ספרות הבזכרט, ובחיוך לחשתי לאפרכסת "אורלי?". אורלי שמחה לשמוע את קולי, שמחה לעזור לי להיות כמו כולם, ספון בתא טלפון ציבורי. אני מדבר אִתה וממתין שיבואו ויראו אותי, שיחכו שאסיים לדבר, שידחקו בי, שיראו שגם לי יש, אבל איש לא בא. אני מציץ בשעון, מספר על מה למדנו אתמול, מספר על מה נלמד מחר, מספר על ילדותי ומספר על אחיותיי, והפז"ם בשעון דופק: שבע דקות, עשר דקות, שתים-עשרה דקות וחצי…

כשאורלי מדברת אני לוקח את הזמן להציץ מסביב, לבדוק איך אני נראה: האם אני שלֵו? האם אני משכל רגליים? אולי בכלל כדאי להתיישב למרגלות הטלפון? ומה יהיה כשיהיה גשם? איך אאחוז גם במטרייה וגם בשפופרת?

אורלי שואלת מתי ניפגש שוב, ולי עובר בראש שצריך לשאול את אסי מתי אני יכול לבקר אותו בירושלים. אז אני אומר לאורלי שאני צריך לבדוק מתי אני יכול. מישהו עובר מהישיבה, ואני דוחק את עצמי לתוך התא, מאמץ את תנוחת הריכוז בחברה שלי, החבֵרה שלי.

וכמו תמיד, בדרך החזרה לבית המדרש מלווה אותי טור מימין וטור משמאל. בטור שמימין ההורים שלי פוסעים בבגדי חתונה, אוחזים בנרות לבנים בעששיות זכוכית, מחוייכים מאוזן לאוזן, מדלגים לקול קפיצות ה'עוד יישמע' של החבר'ה מהישיבה. בטור שמשמאל הולכים גבריאל, נתנאל ואסי. הפעם הם שפופים. הם יודעים שאני עומד לנצח אותם.

אפילו אני לא ידעתי למה למחרת אמרתי לאורלי שזה לא מתאים. גם החבר הטוב מהישיבה לא הבין למה, ובטח אחרי הפגישות הכל כך מוצלחות שלנו. אורלי שאלה אם זה קשור לזה שהייתי כל כך עצבני בדייט האחרון, ולא יכולתי להגיד לה שהייתי עצבני רק מפנישאסי הודיע לי ברגע האחרון שהוא לא יכול לפגוש אותי באותו ערב, ואני הרגשתי שסתם הגעתי לירושלים.

אחרי אותו דייט, בשעמום של ערב, גררתי את עצמי למקום 'ההוא'. גררתי את עצמי לשם כשאני מאשים את כל העולם: מאשים את אסי שהבריז, מאשים את אורלי שהיא משעממת אותי ומאשים את אלוהים בכלל. הלב שלי הולם בפראות כשאני בא בשערי הגן. זו הפעם הראשונה שאני כאן.

אני יורד כמה מדרגות, בשקט בשקט, שלא ירגישו שאני כאן. על רחבת האבן שבכניסה יושבים כחמישה גברים, רובם מבוגרים, מעשנים, מדברים בקול, כאילו הם נפגשים כאן ערב-ערב (ואולי הם באמת נפגשים כאן ערב-ערב?). שניים מהם מסתכלים עליי. אני בורח מהמבט, נבהל. ממשיך לרדת בשביל, מותיר את קולותיהם מאחוריי, כשמולם, בניגוד מושלם, בחלק התחתון של הגן, נעות דמויות רפאים. הן חומקות כמו צללים, בוהות בך לרגע ונעלמות. תוקעות מבט שמצמית אותך למקום, שמפשיט אותי מעורי, ואז הן מרפות וממשיכות הלאה בדממה. יש כאלה שרק מעבירים מבט חטוף ואז מתעלמים ממך. יש כאלה שמסמנים לך, ואתה לא מבין את השפה. אני לא עוצר, ממשיך להלך על השביל, מחכה שהשביל ייקח אותי מכאן, שמישהו ייקח אותי מכאן, אבל אני לא מצליח לראות פנים – רק צללים. תכף הרגליים יכשלו, אני מרגיש את זה, תיכף אני אפול. אני מתיישב על ספסל אבן קריר. הלב שלי פועם בחוזקה. הידיים קפוצות בתוך הכיסים, שלא יראו שאני רועד. אני פוחד לנוע, חושש להסיט את ראשי, רוצה להיעלם פתאום. הפחד, הפחד. הפחד מאלו שמדברים שם בכניסה, שצוחקים בקול, וכל נהמת צחוק שלהם מצליפה בקרביי, מאלו שחולפים על פניי ומבטם מצליק את לחיי.

חמש פעמים אני מנסה לקום ולא יכול. קפוא כמו הספסל שעליו אני יושב. בפעם השישית אני מצליח לקום, הולך במהירות לכיוון היציאה מהגן, חש איך כל המבטים נוגעים בי, מחטטים בי ממשמשים אותי. בטוח שההם בכניסה מדברים עליי, שהצללים עוד דולקים אחריי. בלי להביט לאחור אני ממשיך עד הסופרמרקט של אגרון, נכנס לתוכו במהירות, נבלע בין אנשים, מסתובב בלי לדעת לאן.

בשיחת הפרידה עם אורלי אני מרוחק ועייף. לא רוצה להסביר, כי אפילו לא יודע מה להסביר. אַת באמת נחמדה, אני אומר לה. ואני יודע שהיא באמת נחמדה, אבל בסוף הצללים ניצחו. הם תמיד מנצחים בסוף.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

את בתוליי הרבניים אני חושב שאיבדתי שם, מולך.

תמיד אזכור את המבטים האופפים אותי מכל עבר במסדרון המוביל אל דלת המשרד שלך, את מבטי הקנאה המפרגנים המורעפים לעברי.  אני היחיד שזכה לתהילה, שזכה לאותה שעת שיחה יקרה מפז איתך, באופן קבוע מידי שבוע.  שמי התנוסס ראשון אחר שמך.  הוא היה יחיד שם.  ורק שנינו ידענו מדוע בחרת בי ודחית רבים אחרים.  שנינו לא נשכח את אותה השיחה שהתקיימה במשרדך הישן והצפוף ביום האחרון לפני 'בין הזמנים'.  והיום, בכניסה למשרדך החדש, נודף ריחות לכה וצבע אקרילי מתוק, אני מרגיש הזדמנות חדשה, יודע שיהיה טוב.

אני סוגר מאחורינו הדלת, חוצה את החדר המאורך-מעוטר בציורים מהתנ"ך  ומתיישב קרוב אליך.  פנים מול פנים, רק אתה ואני.

שתיקה.

אותן מילים שנקלטו ב'סוף הזמן' בכותלי משרדך הישן דומה שנפוצו לכל עבר עם הריסתו, ומגיעות עמוסות בסלי מנסות בהיסוס מה לטפס על השולחן המפריד בינינו. הבטן כואבת מעט, מהתרגשות.  נוכחותך מולי קורנת באור בהיר.  אינטימי.

אז אתה משחרר מילה.  ועוד אחת.  הן בוקעות בעדינות מפצפצת ומטפסות בריחוף על כתפיך, על חולצתך, וכשהן מצטרפות למשפטים, אני שוזר בכל אחד מהם סימן שאלה.  ממתין למוצא פיך.  לתשובה.  אולי.

אתה שותק באצילות, כדרכך בקודש.  לא אומר דבר.  בקולך הצרוד, שרב בו הנסתר על הנגלה, אתה מבקש שאמשיך לספר.

כשאני יוצא מהחדר, אני יוצא ללא תשובות, אבל עמוס תקווה, ביטחון.  אני יודע שאולי איכשהו תסדר שם קצת דברים למעלה.  במין ריחוף קליל אני פוסע לבית המדרש.

כולם שואלים אותי "איך היה", ומה בעצם למדנו ביחד.  "דיברנו", אני עונה, והם לא מבינים על מה כבר יש לנו לדבר כל כך הרבה זמן.  אני פותח את הספר, הוא מחייך אלי.  המילים מדלגות על הדף בעליצות ואני מאושר.

כך מידי שבוע אנו יושבים שם בחדר המאורך ומדברים.  כלומר -  אני מדבר.  מספר ומספר ומספר ללא רחם על אוזניך הקדושות אשר מעולם לא שמעו חטא.  אתה בוהה בי בשתיקה.  עיני הקודש שלך צורבות דמעות מעיניי כשאתה נועץ בי מבט.  אתה מבולל בזקנך הלבן הקצרצר ומידי פעם תועות עיניך בחלל מחפשות פינת התייחדות.

אני זוכר גם את אותה הפעם שישבנו מחוץ למשרד, בשמש הפתוחה, בימים שנדד בית המדרש אל המקלט בשל איומי הקטיושות, וישבנו זה לצד זה על אבני שפת המדרכה.  סיפרתי לך על אותה בחורה שיצאתי איתה ערב קודם לכן.  שמחת מאוד, אני חושב שקיווית שדברים עומדים לבוא על מקומם.  כשהבטתי בפניך ידעתי שאין ספק ודברים יבואו על פתרונם.

שבוע עבר ונפרדתי ממנה, וכמו מרבות אחרות כנראה שגם בגלל הסיבה ההיא. אתה יודע.

בצעדים כושלים ויגעים אני פוסע שוב לקראתך, קורא הקלפים, יודע כליות ולב.  הבטן כואבת שוב, הסרעפת דוחקת.  הציורים בחדר המאורך תובעים ממני הסברים.  כעת אני תובע ממך הסברים.  מבקש תשובות.  דורש.  על סף בכי אני תובע משגרירו של האל דברי צדק ואמת.

אתה שותק מעט.  ממולל שוב בזקנך, בדיוק כמו באותו הרגע בשיעור הכללי אמש, כשהשתררה דממה בבית המדרש, וידענו כי אותו המשפט ישתחרר מפיך לאוויר.  סוף סוף אתה עומד לדבר.  לומר לי את אשר בליבך, להדריך, לכוון, לגאול. עיניי הלחות מביטות באילמות בשפתיך הנפערות קמעה לומר את הדברים שאני מצפה להם חודשים ארוכים.

הגה אחד יוצא מפיך.

ועוד אחד. הם מצטרפים לגמגום קצרצר ומתעתע.

מסביב לחזי אני חש אצבעות נלפתות ומשליכות אותי לאותה נקודה עלומה שיש בה אותי בלבד, ואין אני לי מי לי.

אתה אומר כי אין לך מילים, וגם לא תוכל להביע דעה.

חור עמום ומהדהד הולך ונחפר בבטני.  אין עוד מילים.  בזאת אתה מסיים.  וכל המילים שידעו בגאווה למצוא פעם את מקומן נעלמות כלא היו.  חוזרות כבושות פנים להיטמן בחיקי.  נמסות ממך בשפלות כאישה המצטערת בבעלה.

בשתיקה אני צועד לספסלי בבית המדרש.  גם לא מחייך עטור גאווה לעשרות מאמיניך המלווים אותו בצאתי מן החדר.  מספסל בית המדרש ניבט אלי טקסט נבוב אנושיות.

שם קיבלתי אני את נבואת ה"לך-לך" האישית שלי.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

את דורית אני מכיר מאז שאני מכיר את עצמי. דורית גרה שני רחובות ממני. ההורים שלה הם החברים הכי טובים של ההורים שלי. אחותה היא החברה הכי טובה של אחותי. דורית ואני הלכנו לאותו גן ביחד, שיחקנו באותם משחקים, מאחורי אותם בניינים וקיצרנו ביחד את הדרך לבית הספר.

כשדורית הייתה חולה – אני הייתי מביא לה שיעורים, לפחות עד שהגענו לגיל שבו בנים לא היו אמורים להיות חברים של הבנות, אבל לפחות עד השלב הזה עוד היינו מסתובבים כל הזמן יחד. גם לאחר שהוכרזה המלחמה בין הבנים והבנות עדיין היינו הולכים יחד למפקד בשבת אחר הצהריים ועדיין הייתי מלווה אותה הביתה בימי שישי בערב.

דורית יפה. או ככה לפחות נדמה לי. המשפחה של דורית מאד נחשבת בשכונה שלנו. זה מאוד נחשב להיות חבר של המשפחה שלה. לפעמים אני אפילו מתגאה בכך שההורים שלי חברים של ההורים שלה. יש בזה ממד משפר מעמד. במשפחה של דורית כולם מאוד מוצלחים, מצטיינים, יפים, גבוהים, מוכשרים. אצלה במשפחה התינוקות לא בוכים, הציונים תמיד מעל ל-90, כל הבנים בנבחרות של הכדורסל וכל העוגות תמיד יוצאות.

אז כבר מגיל מאוד צעיר החלטתי שאתחתן עם דורית. אני חושב שההכרה הזאת הבשילה אי שם בתחילת היסודי, שכרכנו יחד כפות ידיים בדרך לבית הספר. דורית נסכה בי שלווה כזאת של "שום דבר לא יכול לקרות לנו". כשאני עם דורית אני מוגן מהעולם, אני בידיים טובות. אף פעם לא איחרתי בלקרוא לה לבית הספר או בללכת אִתה לסניף, השתדלתי תמיד לדבר אליה בשקט ואף פעם לא להרים את הקול וברור שלא ניסיתי אפילו להסתבך עם אחד מהאחים שלה. יותר מזה: הייתי אפילו כל כך נחמד לאחותה בכל פעם שהייתה מגיעה לבקר את אחותי. התנדבתי לקשט לה את המחברות וללוות גם אותה בכל פעם שהיא ואחותי סיימו מאוחר ערב בבית.

עם דורית אני אתחתן. זה היה ברור כבר מגיל מאוד צעיר. גם רשמתי זאת ביומן האישי שלי. וגם הייתה לי תשובה מוכנה למי הבת הכי יפה בשבט. הידיעה הזאת תמיד הרגיעה אותי בעיקר כשהרוחות מבשרות הרע היו שוטפות אותי. כשתודעת הנישואין הייתה מאיימת עליי בתמונות של ליל כלולות ומה שיידרש ממני שם, הייתי מחליף את התמונה בארשת פניה של דורית, ותחושת חמימות וביטחון היו מתיישבות שם. בתמונה הזאת, המרגיעה, דורית תמיד לבושה, צנועה, יפה וזוהרת.

פעם אחת בדרך לבית הספר, ראינו יחד פרח בצד הדרך. דורית רצתה לקטוף אותו, אבל אני עצרתי בעדה, כי אני רציתי – אני רציתי לקטוף ולתת לה. אז בלי כוונה הזזתי את היד שלה הצִדה, והיא נסרטה משיח קוצני שגדל ממש בצמוד לפרח. דורית התחילה לבכות וירד לה דם. אני מיהרתי לתת לה טישו אבל היא ברחה הביתה. כל אותו היום לא יכולתי להתרכז בלימודים. פחדתי. ממש פחדתי. אחר הצהריים פגשתי את אח שלה הגדול שצעק עליי שבגללי היא נסרטה. אבל יום למחרת דורית קראה לי שוב בדרך לבית הספר, והשוויצה לי בפלסטר שלה. שוב נתתי לה יד, והייתי מאושר.

על הכוונות שלי סיפרתי בפעם הראשונה לפסיכולוג קליין שהרב רבינוביץ' שלח אותי אליו (זוכרים? בפרק השני בסיפור). הוא הציע לי אז ללכת ולדבר עם דורית. בשבוע שעבר, גם נפלט לי משהו לחברותא שלי בישיבה. באמצע השיעור הכללי אנחנו מעבירים בינינו דף עם קשקושים. הוא מספר לי על מישהי שהוא כבר יוצא אִתה כמה שבועות. הוא מתלהב ממנה. הוא מספר שזו הפעם הראשונה שהוא חדש ככה כלפי מישהי והוא שואל אם זה קרה לי כבר בעבר. אני לא יכול להתאפק ואני משרבט לו שכן. כשאני נישא על גבי הפנטזיה המתוקה שלי עם דורית, אני ממשיך ומשרבט לו על הדף את אהבתי מהימים הצעירים. אני מנסח שם על הדף במילים קצרות ובעט אדומה את סיפור החיים העתידיים של דורית ושלי.

באותו ערב, בפורקן היומי שביני לבין עצמי, פתאום עולה ומבהילה דמותה של דורית. אני לא ממהר להימלט ממנה הפעם. אני מביט בה, ובהססנות ובזהירות אני מרשה הפעם לדמיוני להסיט מעט את בגדיה. משתדל לא להיבהל. לאט לאט. אני שוזר את מה שנגלה לי בדמיון לאותו מעשה שגופי עסוק בו. משתדל, לומד, מנסה, משלב, מתבונן. וגם מצליח. תחושת ניצחון אופפת אותי באותו לילה כשאני עוצם עיניים, והניצחון הזה משכיח ממני לרגע אחד את נתנאל, וגם את גבריאל וגם את כל מסיטי תשומת הלב שלי. פתאום החלום של דורית פוסעת לצדי בשביל אל החופה נראה לי אמתי וממשי מתמיד. בסוף השבוע הקרוב, כך אני מחליט, אני אגש לדבר עם דורית. הרי  בכל זאת אני הגבר, אני צריך להתחיל מאיפה שהוא.

שלושה ימים הפרידו בין אותו הבוקר לבין השבת. שלושה ימים בלי גבריאל, בלי נתנאל, בלי אף גבר בחלום הלילה, ורק חלומות מתוקים על משפחה וחתונה. בכל אחד מאותם ערבים גם השתדלתי בדמיוני גם לנסות ולפתח חיבה אל מה שדמיינתי שמסתתר מתחת לבגדיה. בעדינות רבה, כמו תלמיד, אני מתבונן בדמיוני, רואה מה יש שם, ואני מקרין על התמונה פרחים ועיטורים, קורם סיבי רכות ומאמץ אותם אליי, מכריח את חושיי להתערפל מהם.

ביום שישי בערב, לאחר הפעילות בסניף אני מלווה את דורית הביתה. אני יכול להריח את הבושם שלה, פרחוני ומתוק. החצאית הארוכה שלה עולצת לצדי. אנחנו עוברים ליד אותו המקום שבו נסרטה אז מהקוץ. אני מזכיר לה, ואנחנו צוחקים. מדברים על השירות הלאומי שלה. ואני לא מצליח להתרכז, מחכה לרגע הנכון, לרגע הכרזת הנישואין שלי. אבל הרגע מבושש לבוא. אני פוחד, פוחד מאוד.

אנחנו מגיעים לשביל המוליך אל ביתה. זה או עכשיו או לעולם לא. היא עוצרת ומחייכת אליי, באה לומר תודה ולילה טוב, וגם שבת שלום, אבל אני עוצר אותה.

חכי שנייה, דורית. היא מביטה בי. הקול שלי קצת רועד. העיניים שלה יפות, כן, אני מחליט להישאר בעיניים. דורית, אני אומר לה, אני חושב שהייתי רוצה להכיר אותך קצת יותר. קצת יותר? היא שואלת. כן, נו, את יודעת, אני מחייך קצת, בטח אני חיוור כמו סיד, ואני תוהה למה אני חיוור כי בספרים כתוב שעכשיו אמורים להסמיק. את ואני, דורית. הייתי רוצה שננסה להיות, להכיר. אני אומר ושמח שזה יצא לי סוף-סוף. הידיים שלי לא מוצאות מקום. לא בכיסים ולא משולבות זו בזו. דורית שותקת, היא מביטה בקרקע, ואז מרימה אליי מבט ומחייכת. זה סימן טוב.

מוטי, היא אומרת ברכות, ואני כבר מבין הכול. אני מכיר את ה"מוטי" הזה של דורית. אנחנו חברים טובים, היא אומרת, אבל זה לא יהיה יותר מזה. כן, כמובן. אני מחייך בחזרה. ממלט את עצמי.

באותו לילה חזרו כל המלאכים. חזר גבריאל והחמיץ את לבי, חזר נתנאל והבעיר את חלציי, ובעיקר הלמה בי הידיעה הנוראה מכול: אין לי עם מי להתחתן. אין לי עם מי להתחתן.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

גבריאל גר לא רחוק מכאן, לא רחוק מהישיבה. גם הוא גר בצפון. הוא בגילי. בטלפון הוא נשמע מהוסס, שקט, שלא כמו במכתב שהוא שלח שבו הוא תיאר בקפידה את חייו, את לבטיו, את הסיפורים שלו מהילדות עם חברו הטוב.

היום אנו אמורים להיפגש, בכניסה לגן שעל יד המועצה המקומית. אני צועד לשם ותוהה בפעם הראשונה בחיי אם יש משמעות למה שאני לובש, לאופן שבו אני מהלך או לכיפה שאני חובש. אני בוהה בציציות שמתבדרות לימין ולשמאל, מסדר את הכיפה על הראש, נותן עוד מבט באצבעות רגליי שנצמדות לסנדלי השורש עם כל צעד נוסף לכיוון הגן.

חמישה מכתבים החלפנו בינינו בטרם נדברנו בטלפון. בכל פעם שהמתנתי למכתב הייתי מבקר תכופות בתא הדואר שלי שבמרכז העיירה. דוחף את המפתח למנעול, מסובב ומייחל שיימצא המכתב עם כתב ידו העגול והנקי של גבריאל. כתב יד שיכולתי לשמוע דרכו את קולו הצלול, הנקי.

את כל המכתבים קראתי ברגליים משוכלות על המדשאה שליד סניף הדואר, וממכתב למכתב גם פעימות הלב שלי אצו בקצב קריאת השורות.

במכתב הראשון התרגשתי לקרוא, במכתב השני כבר ציירתי לי את גבריאל מאחורי השורות, יכולתי לדמיין את נועם תווי פניו ואת חיוכו ובמכתב השלישי כבר ראיתי את עצמי יושב לצדו וצולל למעמקי עיניו, ממש ככה, עם כל הפיוטיות שדבר. כשדיברנו בטלפון – היה זה כאילו קיבלתי אישור מושלם לדמיונות שלי. הוא נשמע בדיוק כפי שחשבתי וקולו השלים לחלוטין את המראה שהצטייר במוחי.

בעצם, לא ממש ידעתי למה אני הולך לפגוש את גבריאל ומה אני מצפה מהמפגש.

שנדבר? שנכיר? על יחסי מין כלל לא חשבתי (מאמינים?) שכן אלה היו לי גם ככה בישיבה, ובכלל הוא גר רחוק ולרוב לא נמצא בביתו. מעבר לכך, הרי ברור שאתחתן יום אחד עם בחורה (עם דורית, זה ברור. עליה אספר בפרק אחר) ואקיים משפחה תורנית למופת. אז למה בעצם אני פוגש אותו?

אני מגיע אל הכניסה לגן. הגן ריק מאדם, כמו שהוא בדרך כלל בימות השבוע. אני מגניב מבט לצדדים ולא רואה איש. אני מעמיק יותר פנימה ואז אני רואה אותו. הוא יושב על ספסל, מביט בי, ומזהה מיד. הוא קם והולך לקראתי, ואני לקראתו.

מוטי, הוא אומר. הוא מחייך חיוך מתוק, בדיוק החיוך שדמיינתי, בדיוק תווי הפנים ששרטטתי.
גבריאל, אני מחייך בחזרה. הוא שחום, פניו חלקות ונקיות, עיניו כהות, חודרות, מבוישות.

פתאום אני נבוך, נסוג, מתקשה ביצירת החיבור בין זה שמולי לבין זה שכתב לי את המכתבים. הוא לא עוזר לי, גם הוא מבויש ופניו מכונסות בקרקע. אנחנו צועדים בשביל, בלי לשים לב מעמיקים אל תוך הגן, כאילו ברור לנו שעלינו להסתתר מהעולם.

זו פעם ראשונה שאני… הוא אומר. גם שלי, אני עונה. אנחנו מחייכים, נבוכים. אני תוהה לרגע מה יחשוב מישהו מהישיבה אם יראה אותי מסתובב כאן אתו. מבין פתאום כמה יש לנו כל כך הרבה ביחד. אני מבקש שיספר לי על הקיבוץ שלו, ובקול שקט הוא מספר על אביו, על אמו, על משפחתו, שכמובן לא יודעת. אני מספר לו על הישיבה, על ההתנסויות בישיבה, על נתנאל מהישיבה התיכונית, והוא לא מתפלא לרגע, לא מעלה שאלות על "איך זה מסתדר", הוא מקשיב ואני צולל לתוך עיניו הכהות, מפקיד את האוצר שלי בידיו.

אנחנו יושבים על שולחן פיקניק, שנינו באותו הצד. אנחנו מביטים זה בזה, קרובים ורחוקים כאחד. אני מספר לו על הילדות, אני מספר לו על הנעורים, אני מספר ומספר והוא מהנהן ומביט בי בעיניו הטובות. אני פוחד להתיק את מבטי ממנו, כאילו חש אחריות לגורל המילים שמופקדות אצלו. אנחנו חוזרים לצעוד בשבילי הגן ואני חש ברצועות שנכרכות סביבנו, מבדילות אותנו מהעולם, מאחדות אותנו לישות נפרדת. לא אכפת שיבוא מישהו מהישיבה, לא אכפת לי שיראו. הלב שלי גואה ורוצה עוד. אני מתפתה להזמין אותו לראות את החדר שלי אבל מבין שזה מפגר לגמרי. החברים נמצאים שם. היום מעריב, וגבריאל אומר שהוא צריך ללכת. קשה לי לומר לו שלום. אני רוצה עוד, מרגיש את הקושי להיפרד מהמטען שלי שעבר כעת אל סלו. פתאום חיי נחלקים לזמן שעד הפגישה הזאת ולזמן שיתחיל מעוד דקה ממש.

גבריאל הולך. הוא מתרחק, ואני עוקב אחריו במבטו. כשהוא נעלם אני חוזר לכיוון הפנימייה, אפילו קצת מדלג, הלב מתרונן. אני מתגעגע אליו כבר מיד, מגלגל את שמו בלשוני: גבריאל, גבריאל. מבין פתאום כמה נתנאל וכל ההתנסויות המיניות הללו לא מילאו אצלי את החסך בשותפות אמתית, בהקשבה, ברעות, בהבנה. החדר בפנימייה ריק, ואז אני נזכר שבכלל פספסתי ארוחת ערב ושאני מאחר לתפילת ערבית.

אני רץ לבית המדרש, ונכנס להיכל אל דממת שמונה עשרה. אני ממלמל במהירות את ברכות קריאת שמע ונעמד בתפילה כאשר כל במילה שנאמרת לכבודו אני שוזר הודיה, כן כן, תודה לך השם, על הפגישה הזאת. אני מחייך ועוצם עיניים. לא אכפת לי שיסתכלו כולם. אני משתהה בין ברכה אחת לשנייה, מחייך ועומד. ואז עובר לברכה אחרת, ככה עד "מודים", שכבר מתחיל להיות רעש באולם, ואני כבר מסיים את התפילה.

למחרת בערב אני מתקשר לביתו של גבריאל. מיד לאחר תפילת ערבית אני ממהר לתפוס מקום על יד הטלפון הציבורי שבמרכז העיירה. אני מחייג באצבעות רוטטות, מצמיד את האפרכסת אל האוזן, רוכן אל פנים תיבת הפלסטיק של תא הטלפון. צלצול אחד, ועוד אחד, וקולו המתוק של גבריאל עונה. אני מחייך. שואל בשלומו, הוא שואל בשלומי, ואז אומר שהיה לו מאד נחמד, אבל הוא לא חושב שזה ילך. ואני שואל מה זה הדבר הזה שצריך ללכת? כי הרי היה לנו כל כך נחמד, והוא אומר שהוא לא יכול להסביר, ואני אומר שהרי בקושי הכרנו, והוא מתנצל שוב. אני מבין שהשיחה בעצם מסתיימת כאן, אבל קשה לי להניח את השפופרת שהרי כל הסיפורים שלי, כל המטען שלי, כל העבר שלי נמצא שם אצלו, ואיך אני יכול לנתק? אבל הוא מבקש לסיים את השיחה. אנחנו מסיימים.

אני יורד במדרגות לכיוון הישיבה, מנסה להבין מה לא עשיתי בסדר, אולי פגעתי בו, אולי לא הייתי רגיש אליו, אבל אני לא מצליח למצוא. מועקה מרירה מתרחבת לי בבטן, לופתת את מעיי, מכבידה את צעדיי. הטלפון פנוי? שואל אותי מישהו מהישיבה שעובר מולי. כן, אני עונה לו, למישהו שרבים יגידו שהוא חבר שלי בישיבה, אבל משום מה עכשיו אני מרגיש בודד, הכי בודד.

בימים שעברו מאז אותה שיחת טלפון אני שוקל מה לעשות במכתבים של גבריאל שהתגרו בי ממעמקי המגרה בארון, שעצם המודעות לקיומם החמיצה את בטני. שוקל לזרוק אותם, אבל מיד מתחרט. פתאום אני נזרק חזרה למחשבות על דורית, למחשבות על העולם "הישר", מקנא בחבריי הנשואים, ותוקע מבט מזלזל לכיוון המגרה, כאילו – מי צריך אותך בכלל?

המכתבים של גבריאל שמורים אצלי עד היום.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

בדרך לסניף הדואר, מדגדגים לי באצבעות המפתחות האדומים של תא הדואר שפתחתי לפני שבוע וחצי. יומיים אחר כך גם שלחתי בידיים רועדות מכתב עם נוסח ההודעה שלי למדור 'כתובת' במקומון.

בכל סוף שבוע אני נכנס לשירותים עם העיתון, מחפש את המדור, מרפרף בעיניי על המילים, מחפש להישען עליהן ולמצוא שותפים. אז אני עוצם עיניים ומדמיין את הפגישה: אני אהיה נבוך אבל נרגש. אני אספר, ובוודאי גם הוא. אולי גם נאחז יד, מהססת. אין לו פנים, לאיש הזה שבדמיונות שלי, אבל יש לו דמות, וקול, ונוכחות, וישות. והוא יבין אותי, כל כך יבין אותי, ואני אוכל לדבר, והוא יקשיב, ואז גם הוא ידבר ואני אקשיב. ונחייך, ונרגיש שותפים…

עברה שנה מאז התחלתי ללמוד בישיבת ההסדר. מחלונות בית המדרש נשקף נוף גלילי הררי, נוף פתוח ומאוורר. מדי פעם בפעם, תוך כדי הלימוד, אני מרים ראש אל האופק הזה, ונעלם בו לחיים של רפואה, לחיים שאהיה בהם כמו כולם. בזמן תפילת שמונה עשרה אני נצמד אל החלון, ובמקום לעצום עיניים, אני פוקח אותם ומתפלל אל ההרים, מתפלל לאלוהים לאהוב אישה ובאותה פעימה אני מתפלל לפגוש אהוב.

כבר לא מתייסר על מה שאני עושה מדי כמה לילות עם אחד מחבריי לשיעור, משהו כמו נתנאל בימי הישיבה התיכונית. כבר יודע שהוא מבין שם למעלה, הוא ממש לא כועס, הוא הכי יודע למה אני עושה את זה.

'שמע קולנו' אני אומר, 'חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו', ואני עוצר, תוהה מה לבקש הפעם, נושא עיניי אל ההרים ומתפלל לאהוב, ויודע שהוא כבר יודע מה טוב לי, ישלח את מה שנכון לי. עזרת הנשים מדגדגת לי בעורף, מציצה אליי מאחורי הוילונות.

כשאני פוסע לאחור – 'עושה שלום במרומיו' – אני נוחת חזרה אל המציאות הרועשת של בית המדרש: ים אנשים אהובים, חברים, שותפים, אבל כל כך רחוקים. מתגעגע לאסי שיודע, מתגעגע לדבר אתו, אבל אסי רחוק, בישיבה אחרת.

הימים שלי בנדנדת רגשות: יום אחד באושר גדול אחרי הארה פתאומית בסוגיה, או תפילה באמת טובה, ויום אחרי שבוי בכבלי נקיפות המצפון, עמוק בבוץ של ייאוש, שמוביל אותי אל החדר, לחפש את אותו החבר ללילה של פריקת עול. בלי לדבר, רק לעשות. פוחדים לדבר.

המעטפה שולשלה לתיבת הדואר האדומה באצבעות רועדות. פחד איום, סקרנות עצומה.

'דתי בן 19 מהצפון, נאה ודיסקרטי, בחבר בסביבות גילי'. כל מילה נשקלה היטב. פתאום נראיתי לעצמי זר מבעד למילים, מנסה לחשוב בעיניים של אלו שיקראו את המודעה, מנסה לחשוב אם עוד מישהו מעלעל כמוני בעיתון בחדרי חדרים לאור המנורה הקטנה שנותרת לאחר ששעון השבת כבה.

אני מטפס על שלוש המדרגות בכניסה לסניף הדואר, פונה לחלקו השמאלי של הבניין – שם ממוקמים תיבות הדואר הקטנות – ורואה את איש הדואר מחלק מכתבים אל התאים. מעניין כמה הגיעו לתאי.

בשבת האחרונה הייתי אצל ההורים. מיהרתי לקנות עיתון מייד לאחר התפילה, ואיך שנכנסתי הביתה נחפזתי לשירותים גורר אחריי את המקומון, מדפדף במהירות, ומוצא: המודעה שלי שם! אני קורא אותה שוב ושוב, משווה אותה להודעות אחרות שם בדף. תחושה מוזרה בבטן, כאילו מצד אחד אני נחשף, ובאותו הצד גם נותן ביטוי מוחשי לחטא הקטן (?) שלי. בצד השני אין שום דבר, בעיקר תחושה שעם כל צעד שאני עושה קדימה, אני ממוטט את הקרקע שדרכתי עליה קודם.

אני מוצא את תא הדואר שלי, מכניס את המפתח, מסובב, ופותח: יש מעטפות! יש מעטפות!

אני משחיל את זרועי אל נבכי התא העמוק, גורר משם את המכתבים, אוסף אותם אל חיקי, מצטער שלא הבאתי מעטפה או שקית לשים אותם. הלב פועם בהתרגשות. הידיים רועדות, הסקרנות גדולה: מי כתבו לי? בני כמה הם? גם דתיים? ומהיכן בארץ?

אני לא יכול להתאפק ומחליט שאקרא את המכתבים כאן ועכשיו. אני אוסף אותם: אחד עשר מכתבים, ופונה אל רחבת הדשא שליד המרכז המסחרי, מוצא פינה שקטה ומתיישב על הקרקע. אני מסדר אותם בערימה, ומרים את הראשון. בצידו האחורי רשום רק: אבי, ת"ד 4653, חיפה.

אני פותח את המכתב, ומזהה שרשומות בו לא יותר מארבע שורות:
אהלן נער דתי,
שמי אבי ואני בן 38 מחיפה. אני איש דיסקרטי ונעים.
אשמח להנאות משותפות, אני בהחלט יודע את העבודה.
הנה גם הטלפון שלי, אתה מוזמן להתקשר, ונקבע להיפגש.
אבי

הלב שלי נפל. לבור דוחה, מגעיל, מלוכלך, חוטא. מרגיש איך אלוהים מסתכל עליי מלמעלה עכשיו, שואל אותי אם זה מה שבאמת אני רוצה, ואני יודע שלא. הנאות משותפות? האם זה כל מה שיש להם בראש?

המכתב השני, השלישי, הרביעי, החמישי – כולם אותו דבר. גברים מבוגרים ממני שמזמינים אותי לביתם כדי לטעום מנעוריי, לטמא את עורי. פתאום הם כולם לבשו אצלי צורה של המבוגרים האלה שעומדים בצידי השבילים בגן הרכבת בתל אביב, שמציצים בי בתאוותנות, שמזהים בי את הסקרנות, אבל מעוררים אצלי בחילה וגועל.

ההפתעה הגיעה במכתב העשירי. גם אותו פתחתי במיאוס, מחכה לראות אילו פנינים מיניים נוספים ירצדו על הנייר, אבל היה שם מכתב ארוך שנכתב בכתב צפוף וקטן להחריד. מילים קטנות-קטנות שמועמסות על הדף משני צִדיו.

אני משלב את רגליי לישיבה מזרחית, ומתחיל לקרוא את מכתבו של אביחי, נער בגילי שלומד במכינה קדם-צבאית כלשהי. המילים הצפופות שלו מספרות על נער ביישן שיש לו אחות תאומה, שהיא גם ידידת נפשו. הוא מספר על ילדוּת של הצקוֹת בשל התנהגותו: צוחקים עליו שהוא נשי, צוחקים עליו שיש לו 'תנועות של בחורה'. הוא מרגיש בודד והוא מחפש חבר לדבר אתו, מישהו שיבין אותו. אביחי בוכה הרבה בלילות כי הוא באמת מרגיש שונה, והוא גם משוכנע ויודע שלעולם הוא לא יתחתן עם אישה. הוא מספר לי על כך שיש לו חלומות שגם לי הוא מהסס אם לספר, אבל אם ארצה לדעת הוא ירחיב, רק שאהיה מוכן לכך שאולי גם לי זה לא יהיה פשוט לשמוע.

אני מקפל בחזרה את המכתב של אביחי, ומעודד אני פונה למכתב האחרון. מאחור כתוב השם המלא: גבריאל שלום. כתב היד עגול ויפהפה. מתוך המעטפה אני מוציא מכתב שכתוב על נייר צהוב, שורות מסודרות וכתב יד של בחורה, מסותת, נעים, כאילו אני יכול לשמוע את גבריאל שמספר לי במכתב על נטיותיו, על השלמתו, על כך שהוא לא דתי אבל ישמח מאוד להכיר מישהו מהעולם הדתי. גבריאל גר במושב. הוא גר רק עם אמו – הוריו התגרשו לפני כמה שנים. הוא בן יחיד, והוא יודע על עצמו כבר מגיל מאד צעיר. הוא טרם שיתף מישהו בסוד הזה, אבל דווקא מושך אותו להיפגש עם מישהו מהעולם הדתי. לדבר.

אני קורא את מכתבו ומשהו מתרחב לי בבטן, משהו נעים. פתאום מצטיירות פנים לאיש הזה שאפגוש, פנים עדינים, נעימים, חיוך רך, עיניים טובות וכתב יד עגול.

לבית המדרש אני חוזר עם שני מכתבים בכיסי. לשניהם אענה עוד היום.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

אסי ואני יושבים "במקום הקבוע": ספסל תחנת האוטובוס בתחנה "העליונה". מבנה הישיבה התיכונית מציץ מעבר לגבעה. האוטובוס לא יעבור כאן היום. שבת היום. אנחנו לבושים בלבן. חזרנו לפינה הזאת שנתיים אחרי היום האחרון של השמינית. "שבת מחזור".
אסי מחייך. זוכר את השיחות שהיו לנו כאן? הוא אומר.
זוכר, וודאי שזוכר, אני מחייך בחזרה. הלב שלי פועם בחוזקה, ואני תוהה אם עכשיו ככה הוא דופק איך זה יהיה אחרי שאני אספר לו.
קרה משהו? הוא שואל.
לא, לא. אני מנענע בראשי. לא מסתכל עליו. בונה רגע דרמטי. מה יש? שירגיש שאני מת מפחד, שיהיה מוכן לזה. אני לא בטוח למה אזדקק יותר – לרחמיו? לחיבוקו? לעידודו?
לָמה בעצם אני רוצה לספר לו? האם אני צריך לכך אישור?
אסי מדבר על משהו, ואני לא מקשיב לו. משהו שקשור בבחורה שהוא יוצא אִתה. אחת מִני רבות בשרשרת היציאות של אסי.
- נכון? הוא שואל.
נכון, אני אומר, ואפילו אני לא יודע מה אני מאשר.
טוב, קדימה, תשפוך. הוא אומר.
אני תולה בו עיניים, בודק אם יהיה בסדר, בודק אם הוא לא יקום וילך אחרי שאספר, מנסה לנבא אם הוא לא יברח ממני כמו שברח אז בחמישית כשהקשר היה "לוחץ מדי". העיניים שלו מסתכלות עליי, טובות, בוגרות. אני מנסה למצוא בהן בשלות למה שאני עומד להטיל, זה הרי כבר ברור שאני עומד לספר לו. אני פותח את פי לדבר, ונחנק לרגע, בולע רוק. הוא צוחק. אני מחייך.
אתה מתבייש ממני? הוא שואל, בקול נעים.
אני לא מתבייש ממנו, אבל אני לא אומר לו את זה. אבל אני מתבייש על מה שהיה שם בשבוע שעבר בבית החייל בתל אביב (שכתבתי בפרק הקודם). מתבייש שלא עצרתי בעצמי, אבל יודע שמה שהיה שם הבשיל את הרגע הזה כאן. המגע הזה הביא אותי לנקודה שממנה אפשר ללכת רק קדימה. חייב לספר לו עכשיו. מרגיש כמו אדם הראשון לאחר שטעם מעץ הדעת: פתאום החברות עם אסי תלויה בתגובתו לוידוי שלי, פתאום עכשיו לאחר שהוא ראה אותי במערומיי הרגשיים.
אני מזדקף, נושם, מחייך חיוך רפה, ואומר: רק רציתי להגיד לך שאני כן.
אתה מה?
אני כן. מה ששאלת.
מה ששאלתי?
כן, לפני שבוע. אתה יודע על מה אני מדבר.
ראיתי בעיניים שלו שהוא ידע על מה אני מדבר. הוא נשאר לשבת לידי, מביט בי, העיניים שלו עדיין טובות. הבטן שלי מפרפרת.

ואיך אתה מרגיש? הוא שואל, ואני יודע, אני מכיר אותו, אני יודע שזה לא מה שהוא שואל, הוא שואל רק כדי לומר משהו, כדי לא לשתוק, כדי שיהיו לו כמה דקות לעכל את מה שהוא שמע. אני לא משיב לו מיד, אבל אני שומט ממנו את העיניים, מתבייש פתאום, כאילו מבין את מה שהוא מבין עכשיו, כאילו אני רואה את כל ארבע השנים האחרונות בעיניים שלו. פתאום אני כל כך חשוף בפניו, פתאום זה כל כך ברור איך ההיצמדות שלי כלפיו הייתה כולה בגלל זה. אני נזכר שוב איך דיברנו על עצמנו כעל "דוד ויהונתן", ועכשיו זה נראה לי כל כך פתטי, אני נראה לעצמי כל כך פתטי.
איך אתה מסתדר עם זה? הוא שואל שוב. הפעם הוא באמת התכוון. ואני מספר לו.
אני מספר לו שתמיד הייתי שונה. אני מספר לו על הבנים בגן ששיחקו בקוביות ועליי – שהעדפתי לשחק עם הבנות בארגז האוכל עם כלי האוכל הקטנים. אני מספר לו על שיחת בנים על ספסל, החופש הגדול אחרי כיתה ד', כשכולם נקבו בשמות של בנות מהכיתה "שהם אוהבים", כשאני במהירות מנסה לחשוב מי הבת הכי יפה בכיתה שכדאי לי לנקוב בשמה. בסוף כשאני נוקב בשם הם כולם מתפלאים על הבחירה שלי, ועוד יותר צוחקים עליי כשאני אומר שהיא יפה. כשאני חוזר הביתה באותו היום אני פותח דף ביומן האישי הקטן שניהלתי אז (צהבהב, עם מנעול קטן) וכותב שם: "הבנות שאני אוהב", ורושם מתחת את השמות שהם אמרו. ליתר ביטחון. אחרי מחשבה קלה אני הופך דף ורושם בראשו "הבנים שאני אוהב", ואני רושם שם שני שמות. שניים שישבו לידי באותו היום על הספסל. אפילו לא ידעתי למה אני רושם את שמותיהם. אני מספר לאסי על המדריך בבני עקיבא שהתחיל להופיע לי בחלומות של כיתה ה'. אני מספר לו על נתנאל – מבלי לומר שזה נתנאל. אני גם מספר לו על הרב רבינוביץ', שיודע.
ומי עוד יודע? הוא שואל.  אני אומר לו שאף אחד. אומר לו שהוא החבר הראשון שיודע, ואני לא מעז עדיין להסתכל בפניו. הראש שלי תקוע באדמה, העיניים שלי סופרות נקודות לבנות של סיד על קרקע הבטון היצוקה של תחנת האוטובוס. נמלים שמהלכות בנחת סביב לנעלי השבת שלי.
פחדתי שהוא ישאל על האירוע ההוא בשבוע שעבר, אבל הוא לא שואל. הוא גם לא מזכיר. אולי הוא חכם מספיק כדי להבין שזה יביך אותו. אולי מביך אותי?
אסי ממשיך להתעניין, שואל לגבי המטפל הזה שהרב רבינוביץ' שלח אותי אליו, שואל אם ניסיתי הכול, מנסה באמת להבין אם זה בלתי-הפיך, ואני מסביר לו שכזה אני, פשוט זה אני. לא בהשלמה. בעצבות.

שנים אחר כך אני אדע שאי אפשר לנתק את הסיפור הזה מההקשר שלו: אלה היו ימים של עצב גדול, של השלמה עצובה עם נטייתי, של בדידות נוראה. ימים שחיפשתי בהם הכלה ואמפתיה, כתף להישען עליה ומישהו שיגיד לי שיהיה בסדר למרות הכול. אלה היו ימים של מעברים חדים בין תפילות ארוכות ובוכיות לא-לוהים לבין התגרויות מיניות במקומות מפוקפקים. ימים של בחינת הגבולות שלי, של תיוג ההומוסקסואליות שלי למקום מיני בלבד והתנערות מהאמונה בקשירת קשר, בהבנת המשמעויות הרחבות יותר של היותי הומו.

אסי?
כן, מוטי. הוא אומר. ואני עודני עם הפנים בקרקע, כבוש, עייף, מובס, כמֵה. אסי לא מדבר הרבה, הוא חושב, הוא שקט, בטח נבוך.
אסי, אתה יכול לחבק אותי? אני שואל בלי להסתכל עליו. המילה 'אותי' נסדקת לי, והקול נרעד.
בטח. הוא אומר בנועם.
אני מזדקף, מביט בו, והעיניים שלו עדיין טובות, כל כך טובות. הוא מחבק אותי, מחבק אותי חזק, ואני מחבק אותו, משעין את ראשי על כתפו, מריח את ריח הקפוצ'ון שלו, את הריח של אסי.
אני עדיין חבר שלך, אתה יודע, הוא לוחש לתוך העורף שלי, ואני עוצם עיניים.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

כשהגעתי לבה"ד 1 לטקס סיום קורס הקצינים של אסי שאלתי את השי"ן-גימ"ל אם הוא יודע איפה המגורים של פלוגה ד'. הוא לא ממש ידע, אבל אמר לי לשאול את האזרחים שעמדו ליד הבטונדה שלידו: הם גם באו לטקס סיום, הם בוודאי יודעים.

כיוון שעוד לא השתחררתי, הגעתי עם המדים. בכל זאת הנסיעה ככה זולה יותר. גם קיוויתי שזה יעשה לי פחות בעיות בכניסה לבסיס.

"האזרחים" הסבירו לי היכן המגורים של הקורס, וצעדתי בכיוון, חולף על פני מגרש המסדרים המצוחצח לקראת הטקס. בסיום הערב, כך קבעתי עם אסי נצא שנינו לכיוון תל אביב, נישן בבית החייל ומחר נסתובב קצת בעיר, נפטפט, בכל זאת לא יצא לנו כבר הרבה זמן להיפגש, וזה גם יוצא זמן מצוין כי הוא בדיוק יוצא ל"רגילה". אני כבר חזרתי לישיבה לפני חצי שנה והוא האריך את השירות בגלל היציאה לקורס קצינים.

כשאני מגיע למגורי הפלוגה אני מנסה לברר איפה החדר של אסי. בכוונה הקדמתי, רציתי להספיק להיות אתו קצת לבד לפני שכל המשפחה שלו מגיעה. בחדר שלו היה רק חייל אחד, והוא אמר שאסי במקלחות. יכולתי לשבת שם ולחכות לו, אבל הלכתי לשם. התגעגעתי אליו. את המולת המקלחת שמעתי כבר כמה מטרים לפני הכניסה אליהם. חיילים צעקו, צחקו, כשברקע קולות זרמי המים. אסי עמד שם לצד כמה חיילים נוספים. כולם צוחקים, מתנגבים תוך כדי.

'היי מוטי!' הוא קרא בחיוך כשהבחין בי. אני בעיקר נבוך, כשאני היחידי הלבוש שם. משהו נחמץ בלב, לא ברור. משהו מתחלל כאן, וקשה לי להבין מה בדיוק. העירום המאופק שלו במקווה בישיבה התיכונית, המהירות שבה היה מתלבש לתפילה בבוקר, האופן שבו היה מתיר רק לי להכניס לו למקלחת בישיבה מגבת ששכח. ועכשיו, הנה הגוף שלו פתוח לכולם, מחולל. זה לא אסי שלי.

התלוויתי אליו בזמן שהתכונן לטקס: התלבש במדים מגוהצים, צחצח את נעליו, ההליכה למגרש המסדרים, ובכל הזמן הזה הרגשתי שהוא לא שלי, שאני צריך לעשות משהו כדי להחזיר אותו אליי, ואני לא יודע מה בדיוק אני צריך לעשות. הצל שלי מלווה אותו, מדבר אתו, והוא אפוף בהתרגשות של הטקס, ממלמל ביטויים בשפה צבאית, מחלק צ'אפחות.

במהלך הטקס ישבתי ליד ההורים שלו שלא הפסיקו לדחוף לי עוגיות. הם צעדו שם בשורות, נעמדו בשלשות, הצדיעו והדגילו. לא רחוק ממני ישב חייל שהזכיר לי את נתנאל. פעם, לאחר אחת הפעמים של נתנאל ושלי, הוא שאל אותי אם אסי ואני גם… 'עם אסי?!' החמצתי את פניי, 'מה פתאום?'. הוא אמר שאנחנו נראים ממש זוג, ואפילו נראה שהוא קינא קצת. עכשיו, כשאני רואה אותו צועד שם למטה אני מנסה להבין למה באמת התפלאתי. עם אסי "לא עושים את זה", אני מסכם לעצמי, וזה די ברור ומוחלט. מסכם לעצמי ומתנער לגמרי מהאופן שבו אני מעריץ כל סנטימטר בגופו, עוקב אחרי כל נמש בפניו, בוחן כל הבעה חדשה.

אסי כבר היה קצת יותר אסי כשישבנו זה לצד זה באוטובוס מבאר שבע לתל אביב. הוא סיפר על הקורס שהסתיים, התגאה בסמל הקצונה, שאל מה חדש בישיבה. צחקנו שוב כמו פעם והעלינו זיכרונות. הוא היה שזוף מאוד ושיערו היה קצוץ קצר-קצר. הנשק היה שעון בין רגלו הימנית לקיר האוטובוס. רגלו השנייה נגעה-לא-נגעה ברגלי מידי פעם בפעם.

לאחר שהתמקמנו בחדר שבבית החייל בתל אביב, הרגשתי שאסי שוב שלי. הלכנו ברגל מבית החייל שביד אליהו לכיוון מרכז העיר. חצינו את נתיבי איילון בגשר שמעליהם ודיברנו על הישיבה. הוא סיפר כמה הוא מתגעגע לשיעורים של ראש הישיבה, וביקש שאשתף אותו בסוגיה שנלמדת שם כעת. סיפרתי לו על המחלוקת של אביי ורבא בעניין תחומי שבת. הצטערנו שלא הבאתי אִתי גמרא. שיתפתי אותו בזה שהעמדה של רבא לא ממש ברורה, בייחוד כשבמקום אחר, במסכת עירובין, הוא נוקט שם בסוגיה בעמדה שממש לא עולה בקנה אחד עם סברתו בסוגיה שלנו, ואז אסי אמר 'אבל רגע אחד, זה בעצם ברור לגמרי!' ואז הוא הסביר שבכלל עמדת המוצא של רבא היא אחרת לגמרי. הטיעון שלו היה מרהיב ויפהפה. התפעלתי ואמרתי לו שבכוונתי לשאול את זה את ראש הישיבה, והבטחתי לו שאתקשר אליו אחר כך להגיד לו מה הוא אמר.

ברחוב אלנבי קנינו מיץ תפוזים ושקית גרעינים שאותה כילינו בדרך חזרה לבית החייל. עצרנו פעמיים מתחת לקומת עמודים של בניין כדי להימלט מגשם שעצר אותנו בדרך, והגענו רטובים אל החדר. ההסקה פעלה בעוז ולא ממש הצלחנו למצוא איפה ואיך מנמיכים את עוצמתה, אז נשארנו בתחתונים. אסי ישב בישיבה מזרחית על המיטה שמולי, העיניים שלו נצצו בחשיכה. אני שכבתי על הצד, וסיפרתי לו על החלום שלי להתקבל לבצלאל. הוא עודד אותי ואמר שאין ספק שאתקבל.

הוא מתח זרועות לצדדים והתלונן שהוא כולו "תפוס" מהמסע שהיה להם לפני יומיים. הצעתי לעסות אותו, והוא הסכים. וזה לא שלא עיסיתי את גופו בעבר. גם בישיבה התיכונית, גם בישיבת ההסדר, כשהוא יושב על כיסא וידיי מעסות את כתפיו או כשהוא שכוב על מיטתו בפנימייה. אבל מעולם לא ככה, אף פעם לא כמו עכשיו, בחושך, והידיים שלי מבצקות את בשרו, חולפות על פני עורו, חשות בכל שערה. הלב שלי דפק בחוזקה, ולשווא ניסיתי להירגע. כאילו כל מה שהדחקתי עם השנים מאיים לפרוץ עכשיו כאן בחדר בבית החייל. אתה לא רוצה את זה, מלמלתי לעצמי ללא קול. אתה לא רוצה את זה. אסי הוא קודש, אסי הוא הדבר הכי יציב שיש לך, אסי הוא המחשבה הכי טהורה שיש, אני מזהיר את עצמי אבל הידיים שלי ממשיכות לבקש אותו לי. הוא החבר הכי טוב שלך! המחשבה הכי נקייה שלך! פתאום נהיה לי קר שם בחדר הלוהט. הרעד החל בכפות רגליי ובמהירות התפשט לכל גופי. הגוף שלו קרא לי להיחפן בו, להיצמד אליו, להתכרבל בו, לבכות בו. אל תעשה את זה, אני מפציר בי, ורוכן עוד יותר קרוב, חולף ליד פניו, עיניו העצומות.

מוטי?

בבת אחת אני נסוג לאחור, מתרחק. כל גופי רועד.

נראה לי שנלך לישון, טוב? הוא אומר, בְּרוֹך.

אני מהנהן בלא קול.

למחרת, בדרך לתחנת הרכבת בתל אביב, תוך כדי הליכה וכבדרך אגב, אסי שאל אותי אם אני הומו. עניתי לו שלא בגוון קול מתפלא, והוא קיבל את התשובה.

אחר כך, נכנסתי לשירותים בתחנת הרכבת, הורדתי את מושב האסלה, התיישבתי בבגדיי והתייפחתי, מניח יד על הפה כדי שאיש לא ישמע: הרסתי הכול, הרסתי הכול.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

אז עם כל הסיפור הזה של אסי ושל נתנאל, יש גם הסיפור של עופר.

עופר בעצם מחכה לי בבית בכל פעם כשאני חוזר מהישיבה. עופר גדל אתי באותה השכונה, שנינו יחד באותו סניף בני עקיבא, באותו שבט, ושנינו חברים טובים. עופר יושב בבית הכנסת לא רחוק ממני, קרוב מספיק כדי שנשלוף מבטים זה אל זה במשך התפילות.
אני חושב שעופר היה הראשון מבין שנינו להתבגר: כבר בכיתה ז' אני זוכר שהוא היה נצמד אליי לכל מקום, והיה מאוד נפגע ממני אם לא הייתי, למשל, שומר לו מקום לידי בכיתה, או לא קורא לו לרדת אתי לחדר האוכל.
אני מוכרח להודות שלא ממש הבנתי ממה נפגע ועל מה ולמה.

לעופר ולי הייתה פינה קבועה בהפסקות. בפינה הזאת היינו עומדים קרוב-קרוב אחד מול השני, כך שהרגליים שלי לעתים קרובות מאד היו צמודות ממש לרגליו. ככה היינו עומדים כמעט הפסקה שלמה ומדברים, מתעלמים כמעט לחלוטין מתנוחתנו הכול-כך אינטימית. מרוב שהתרגלתי לתנוחה הזאת, אפילו כבר לא חוויתי עוד תקלות מביכות (אתם מבינים למה אני מתכוון…) בזמן ההיצמדות הקבועה הזאת.
היום אני מנסה לחשוב, ולא מצליח להבין איך מעולם לא נתתי את דעתי למה שחושבים עלינו כל שאר תלמידי הספר שחולפים לידינו, שכן הפינה הזאת לא הייתה מקום נטול אדם.
פשוט עמדנו קרוב, היינו שקועים בשלנו. התרגלתי לריח הבל פיו, מין עירוב של ריח קפה וטעם של גשר "פלטה" ליישור שיניים (כן, אני יודע שזה לא נשמע משהו, אבל התרגלתי, ועם כל הסיטואציה אפילו נלווה לזה נופך אינטימי).
פעם אחת, באחת ההפסקות עבר לידנו איזה שמיניסט, ופלט 'מה זה? אתם הומואים?' אני זוכר שממש נלחצתי. ממש נלחצתי. אבל לא זזתי מתנוחתנו הרגילה, כאילו שאם אזוז זה ייחשב שאני מודה באשמה. עופר אמר 'אל תשים לב אליו', ובזה זה נגמר.
בכל שבת בבוקר, אחרי התפילה, עופר היה מגיע אלינו הביתה. היינו משחקים בקלפים, שרים ביחד כל מיני שירים (עופר אהב מאוד לשיר), מרכלים על כל השכונה ואחר כך הולכים יחד לסניף. ככה זה היה בכל שבת.

כשעברתי ללמוד בישיבה התיכונית, והייתי חוזר רק לכל שבת שנייה הביתה – אז היינו נפגשים פחות, אבל דואגים עדיין להיפגש, מחפשים תמיד זה את זה לאחר תפילות ליל שישי, לאחר תפילות שבת בבוקר, וגם אחרי הצהריים: את הפינה הקבועה שהייתה לנו בחטיבת הביניים החליפו כעת אחר הצהריים של שבת.
מיד בתום התפילה, ברווח שבין מנחה למעריב, רחבת בית הכנסת הייתה מתמלאת מעגלים-מעגלים של בנים. לכל שכבת גיל היו שניים-שלושה מעגלים כאלה. כל מעגל כזה הכיל בין שלושה לשבעה או שמונה חברֶה. היינו עומדים ומקשקשים על כל הדברים הכי לא חשובים בעולם. ובכן, תמיד עופר היה ממקם את עצמו בצמוד אליי. בצמוד. אבל אני רציתי יותר מזה: הדבר שהייתי זקוק אליו הוא מישהו לדבר איתו סוף-סוף. בכל שבת בצהריים, כשהייתי נשכב על המיטה בבטן עמוסת חמין, עוצם את העיניים לאחר שווידאתי שאימא תעיר אותי בזמן למפקד של בני עקיבא, הייתי מנסה לחשב ולדמיין איך אני הולך הפעם לפתוח את הנושא הזה מול עופר.

לדבר אתו.
שנגיד את המילים.
שנבהיר לעצמנו למה אנחנו ככה.
שנוכל לתת שם לחיוכים האלה שלנו זה לזה, לציפייה הדרוכה הזאת לכל שבת שאני בבית, למתח הנפלא שתמיד יש בינינו בדקות הראשונות שמתפוגג מיד כשכתפו נוגעת בכתפי, כשריח הקפה ופלטת השיניים נוגח בנחיריי.

אז בחופש הגדול שבין השישית לשביעית, באחת השבתות, תוך כדי שאני מלווה אותו לביתו לאחר תפילת הבוקר, התחלתי לגשש.
שאלתי אותו אם הוא שם לב כמה אנחנו דומים, הוא שמח ואמר שכן. אז התקדמתי עוד קצת ותהיתי בקול אם באמת אנחנו יודעים הכול זה על זה.
'למה אתה מתכוון?' הוא שאל, ואני אמרתי – 'נו, אתה יודע למה אני מתכוון'.
עופר התחיל ללכת יותר מהר לכיוון הבית שלו, 'לא יודע, נו, עזוב' הוא אמר, אבל לא ויתרתי: 'עופר, אתה יודע שיש איזה משהו סודי שרק אנחנו חולקים'.
עופר לא הגיב. הוא לא הסתכל לכיווני, הוא המשיך למהר, ואני הייתי משוכנע שאו היום או לעולם לא.
הרגשתי מוכן, הרגשתי בטוח באהבתנו או במה-שזה-לא-יהיה. 'זה משהו שמתחיל ב-ה', משהו של שנינו, נכון עופר?' אמרתי בשקט, כשהקול שלי רועד, גם מהתרגשות וגם מהקפיצות של הצעדים המהירים שלנו.
אבל עופר לא הגיב.
הגענו אליו הביתה. הוא אמר שמחכים לו לקידוש, ושנדבר.
אחר הצהריים. כשנפגשנו בין מנחה למעריב עופר הגיע כרגיל ל'מעגלים', נעמד לידי כאילו לא דיברנו על כלום לפני כמה שעות, נצמד אליי כהרגלו, ופתח בשיחת חולין.

למחרת, ביום ראשון, לאחר תפילת שחרית, הפקדתי בידיו מכתב שכתבתי במוצאי אותה השבת. כל מילה נשקלה היטב בטרם מצאה את דרכה אל הדף. כתבתי שם את המילה המפורשת, אומר אותה אולי בפעם הראשונה לעצמי, ודאי שלעופר.
סיפרתי עליי שם במכתב: על איך מילדות הרגשתי קצת שונה, קצת אחר, וסיפרתי לו במכתב כמה אני מרגיש קרוב אליו, כמה אני שמח שזה הוא ואני, שאנחנו יכולים ביחד להיות מי שאנחנו.
באותו יום חזרתי לסניף אחר הצהריים בלב רוגש, במתח רב.
עופר היה שם בתפילת מנחה, הוא כמעט ולא הסתכל לכיווני. בתום התפילה הוא ניגש אליי, ובלי להסתכל לי לעיניים אמר 'בוא אתי'. הלכתי אתו. הוא לקח אותי לחצר שמאחורי הסניף, הביט לצדדים, ואז הוא אמר 'תקשיב לי מוטי, ותקשיב לי טוב'. הקשבתי. אפילו קצת התחלתי להיבהל. 'אני לא יודע מה אתה חושב עליי ובמה אתה מאשים אותי במכתב הזה. אני לא יודע מאיפה צצים לך הדברים האלה לראש, אבל אתה סוטה! פשוט סוטה!' ורידי הצוואר שלו תפחו בצורה מבהילה, הוא האדים כולו, וירק תוך כדי שהוא מדבר. לא הכרתי ככה את עופר בחיים שלי. 'ושתדע לך שאני אספר עליך לכל העולם! לכל העולם! אני אספר לאבא שלך, כן לאבא שלך, ונראה מה הוא יגיד על זה, הא?' הוא נופף מולי באצבע, הדיבור שלו היה מהיר וחד. הוא התחיל לצעוק ופחדתי שאנשים ישמעו. 'עוד פעם אחת, אבל אם עוד פעם תתקרב אליי אני אהרוג אותך, אתה שומע? אני אספר עליך לכולם! תיזהר ממני!'
ואני מצאתי את עצמי מגמגם, מבוהל, היסטרי, ממש נלחמתי שם על חיי: 'בבקשה, עופר, לא! אל תספר… בבקשה אל תספר… אבא שלי לא יידע מאיפה זה בא לו'.
באמת האמנתי לאיום שלו, באמת הרגשתי פתאום כמו בחלומות המבהילים האלו שאתה בעירום וכולם רואים, ומצביעים, אבל עכשיו גם מצביעים על כל הדברים ששנים היו מתחת. פחדתי ממנו פחד מוות באותם רגעים. רעדתי כולי, התחננתי לפניו שלא יעשה שום דבר, שישכח הכול. אפילו לא בכיתי מרוב בהלה, בקושי נשמתי.
'תיזהר' הוא רשף מולי שוב, העיניים שלו נעו במהירות, אכזריות, רעות. הוא הלך משם. אני נשארתי שם מבוהל, רועד, לא יודע מה לעשות, מרגיש שכל העולם מתמוטט עליי, מריץ בראש תסריטים לגבי איך אבא יגיב ומה אני הולך לעשות. התיישבתי על מדרגה סמוכה, אוחז את הראש בין הידיים, ורוצה למות, פשוט למות.

במשך השנה שאחרי האירוע הזה נמנענו מלהביט זה בזה בבית הכנסת. נעמדנו רחוק. לא דיברנו כלל גם אם חלפנו זה על פני זה ברחוב. מלכסנים מבט – שלא להיתקל.
בערב יום כיפור, שנה אחרי, קיבלתי מכתב לישיבה התיכונית, שבו הוא מתנצל על שלא היה קשוב לי, על זה שחיפשתי חבר לדבר אתו והוא לא היה שם בשבילי. שום מילה עליו. סלחתי לו. ברור. אבל הפעם כבר גיששנו את דרכנו חזרה בזהירות. לאחר תקופה הוא גם בדק-גישש-חזר להיצמד אליי ב'מעגלים', ואני הנחתי לו, בעייפות, מתוך גירויי הרגע, מתוך הייאוש מהשיחה אתו. נתתי לו להתקדם. לאחר שנה או שנתיים הוא אפילו ינסה ללכת יותר רחוק, ואחסוך את הפרטים, אבל אני כבר הייתי במקום אחר, מודע יותר, נכון לי יותר.
שנתיים אחרי ישיבת ההסדר עופר התחתן עם מישהי. בחורה יפה. לחתונה שלו לא הרגשתי שאני יכול לבוא. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה מזל טוב, לקוות בשבילה שאותו עופר המבהיל שראיתי באותו יום בחופש הגדול לא יצוץ לה איזה לילה אחד מהמיטה.

כמה שנים אחרי מישהו ישאל אותי אם לדעתי עופר הומו, וכשאני אשאל למה, הוא יתפלא באוזניי אם אני לא שם לב למחוות שלו ולאופן ההילוך שלו. 'ממש לא שמתי לב', אני אגיד.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

אני מסתובב בין החדרים בפנימייה ולא רואה את אסי. שואל את חבריי אם ראו אותו. מישהו אומר שראה אותו יוצא מהפנימייה. 'לאן? למקווֶה?' אני שואל בחשש, ושוב נעשה מתוסכל על זה שבכל שנה בערב יום כיפור אני אחוז אימה שמא אסי ילך למקווה בלעדיי. אף פעם לא ניסיתי להבין למה זה מטריד אותי כל כך, למה זה מטריד אותי שאחרים ינעצו מבטים בגופו החשוף, למה זה מטריד אותי שטפחיו יהיו חשופים לכל רואה. אני חוזר לחדר שלנו ונושם לרווחה כשמוצא שהמגבת שלו עודנה תלויה, כרגיל, על דלת הארון. הוא עוד לא הלך.

'אז הולכים?', אסי עמד בפתח החדר, 'אפשר יחד עם החברֶה שהולכים עכשיו'.

'מצוין', אמרתי, 'כבר חשבתי שהלכת'.

הוא מחייך – 'כן, אמרו לי שחיפשת אותי. הלכתי לרגע לבית המדרש לעזור לגבאי להחליף את הפרוכת לפרוכת לבנה, וגם לסדר קצת את המחזורים של יום כיפור. ואל תדאג, לא הייתי הולך בלעדיך, מוטי'.

תחושת התרוממות קלה אפפה אותי. היה שווה לעבור את השבועיים הראשונים של השנה עם כל הניכור שהוא שידר כלפיי, עם הניסיונות הכול כך גלויים שלו לעבור חדר, שבסופם הוא פשוט התעייף בסוף. אולי בגלל שלאט-לאט ובלי כל לחץ מיותר מצדי חזרנו לתקשר: זה התחיל בדברים הבסיסיים של 'תכבה את האור' או 'תסגור בבקשה את הדלת אחריך', והמשיך בשיחות שחברי החדר התחילו ואנחנו המשכנו. החיוכים ההדדיים כבר חזרו אחרי שבועיים, והישיבה זה לצד זה בכיתה הייתה יוזמה שלו, מלפני שבוע. 'ממש כמו זוג נשוי', גיחך לעומתי מישהו מהכיתה לפני כמה ימים, ואני שמחתי.

מישהו מהמסדרון צעק לנו: 'אתם באים?' נטלנו את המגבות, השלכנו אותן על הכתף ויצאנו.

מאוחר יותר, במנוחת אחרי הצהריים, כשהדממה הקדושה של יום כיפור צונחת לה לאט, התקשיתי להירדם. כמו בכל שנה נאבקתי בידי המתגנבת אל חלציי.

תחשוב על "כל נדרי", תחשוב על "תפילת נעילה", תחשוב על כל דבר, רק לא על זה. אבל המראות מהמקווה צצים ומטרידים, כמו שטן קטן שמטייל לו על גופי. גופות עירומים של גברים במקלחת המשותפת, נבוכים, מצחקקים. אני מסתובב ושוכב על הצד, שלא יראו. מפנה את פניי לכיוון הקיר. היד שוב זוחלת לשם. יום כיפור, מוטי, יום כיפור! אתה תצטער על זה אחר כך!

אחד מחבריי לכיתה שנכנס לבריכת המקווה בעודי שם, שבמקרה התחכך בי בזמן שטבל, שלא במקרה זזתי כדי שיתחכך בי שוב בטבילתו הבאה, שמיהרתי לצאת משם לפני שהוא יראה… בשקט בשקט מתחת לשמיכה אני נאנק, אגלי זיעה, שרירי הזרוע מתוחים, גופי מכווץ, כל הייסורים נעלמים והגופות העירומים מסובבים אותי, מתחככים בי, נערמים מולי.

אחרי ששפכתי את זרעי לבטלה עצמתי עיניים, מכריח את עצמי לשכוח. נרדמתי כמעט מיד.

לבית המדרש הלכתי עם אסי. לבושים בלבן. השמש נטתה לערוב, מטילה צללים ארוכים. בית המדרש התחיל להתמלא בתלמידים שמאחלים זה לזה "גמר חתימה טובה", מבקשים שוב ושוב סליחה "אם פגעו". זמזומים חרישיים של מתפללים, כשתפילת הוידוי האישי – "תפילה זכה" – פתוחה לפניהם בעמודים הראשונים של המחזור. הפרוכת הלבנה מבהיקה כמו גם המפה שעל בימת בית המדרש. ראש הישיבה כבר היה בכיסאו, לבוש ב"קיטל" לבן. אסי לצדי ממלמל את ה"תפילה זכה", מתנועע, מצחו מתאמץ, מתכוון. אני פותח את המחזור, מבין שזה הרגע לפנות לאלוהים שלי לפני שהוא מתיישב על הכיסא-יום-כיפור שלו, יום הדין. המילים רוקדות מולי על הדף, מסרבות להיאמר. לא הייתי צריך לעשות את זה, אני כועס על עצמי, עולב בעצמי. אני טמא, בהונותיי נקפצות-מתכווצות בתוך הנעליים. אני כבר מרגיש אשם בפסק הדין של היום הזה.

"ביום צום כיפור יֵחתמון. כמה יעברון וכמה יבראון. מי יחיה ומי ימות". אני לא פוחד למות, אני רק פוחד לאבד את הקדושה של היום הזה, היום היחיד בשנה שאני אמור להיות כמו מלאך: לא לאכול, לא לשתות, להתעמק בחוויה רוחנית, וכל מה שהייתי צריך זה יום אחד בחיים לא לשלוח לשם את היד, רק יום אחד!… אני טמא, וגוף טמא, ומחשבות טמאות…

ראש הישיבה קם ממקומו והס הושלך בחלל האולם. הטלית מכסה את ראשו, פניו רציניים. הוא נשען על הסטנדר בשתי ידיו: 'הגמרא במסכת תענית אומרת…', הוא פותח את הדרשה שלפני "כל נדרי".

'אני יוצא רגע', אמרתי לאסי שהביט בי לא מבין.

לא שמתי לב אפילו לחריקת הכיסא שלי שגרמה לכמה ראשים להסתובב.

אני פולט את עצמי מבית המדרש ומתחיל לרוץ לכיוון הפנימייה. אני רץ ומוודא שהשמש עודנה תלויה בין שמים לארץ, שעוד יש לי זמן. אני רץ בכל כוחי מתעלם מהזיעה שהחלה לנטוף ממצחי, בעורפי. מתנשף אני מגיע לחדר, חוטף את המגבת הלחה עדיין ממקלחת הצהריים, רץ החוצה אחוז אמוק, במורד הדרך… רץ ומציץ שוב אל השמש מבקש ממנה לעמוד, לחכות לי רגע, שהיום הקדוש ימתין עוד רגע קטן אחד, בשבילי… צריך להיות טהור! צריך להיות טהור… המקווה פתוח, ריק מאדם, אני קורע את הבגדים, מקמט את החולצה שגוהצה, משליך את הנעליים, זורק את עצמי למים הקפואים, יוצא, המגבת הספוגה במים לא מצליחה לייבש, הבגדים נדבקים לי לגוף, אבל – טהור… אני טהור…

"על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

לפני שאני נוסע, אני יודע שיש משהו שאני צריך לומר לאסי, רק שאני לא זוכר מה…

האוטובוס לירושלים כבר תיכף אמור להגיע, ואני לא יכול להרשות לעצמי לאחר. אני בודק בחדר שלו, אבל הוא לא שם. אני רואה את הגמרא שלו על השולחן, המחברת עם כתב היד הכל כך מוכר, כל כך רך (וכל כך שלי!). מאז אותו 'סדר ערב', שבמהלכו ניגשתי אליו להתייעץ בשאלה שקיבלנו בשיעור תנ"ך, מאז אותו ערב שהפך לשיחה לילית ארוכה, הפכנו לחברותא של ממש: חברותא ב'עיון', חברותא ב'בקיאות', חברותא לארוחות, חברותא לנסיעות, ובעצם בילינו כמעט כל הזמן ביחד. אני 'מכתיר' אותנו לחברי אמת, חברי נצח, שיודעים הכל אחד על השני. בעצם, אולי לא ממש על הכל: על נתנאל הוא לא ממש יודע, וגם לא על מה שאנחנו עושים יחד. הקשר עם אסי 'קדוש מדיי' בשביל לקלקל אותו עם הידיעה על נתנאל ועליי.
אני לא מוצא את אסי, ומוותר. שוכח מה רציתי לומר לו. האוטובוס כבר מגיע.

בירושלים, אברם קליין, יהודי עטור זקן לבן ובעל משקפיים עבות מביט בי בחמלה, ושואל במבטא אמריקאי קל אם אני מרשה לו להקליט את השיחה. אני מרשה לו וחותם על איזה מסמך, סומך עליו, לא חושד, בכל זאת הרב רבינוביץ' הפנה אותי אליו, הוא מכיר אותו.

משהו בי מתרגש לשבת על ספת פסיכולוג. טוב, הוא לא בדיוק פסיכולוג. השלט על הדלת הסגיר "יועץ לענייני זוגיות", אבל התחושה שעכשיו האיש הזה יהיה ממוקד רק בי ובצרות שלי כאילו מסירה משא מסוים מהכתפיים שלי, משחררת. הוא יושב מולי על כיסא מנהלים, קצת יותר גבוה מהספה הנמוכה שלי (כבר ניכסתי אותה לעצמי?). כפות הידיים שלי פרושות לצִדי הספה, האצבעות ממוללות את אחת הכריות. הוא מתייק את הדף שעליו חתמתי בתוך קלסר עבה, מתיישב על הכיסא, לוחץ על כפתור ההקלטה במכשיר הטייפ ומבקש ממני בחביבות ובהטבת משקפיים שאספר על עצמי.
תוהה מהיכן להתחיל אני מספר לו שמאז שאני זוכר את עצמי אני 'כזה'.

אני עוצר לרגע כדי לבדוק אם הוא מבין למה אני מתכוון, ומוצא אותו ממשיך להביט אליי בחביבות ואני משער שהוא מבין. אני תוהה בקול אם אולי יש קשר לזה שבילדות שלי הייתי משחק בבובות עם מיכל, משחק ב"אבא ואימא" כשאני האימא, ושוב עוצר כדי לשמוע תגובה ממנו, אבל הוא לא עונה ואני ממשיך לנסות אותו ומספר על המדריך שלי בבני עקיבא, המדריך הראשון, שנהג לפקוד את חלומותיי מידי ערב ובשלב מסוים גם להשאיר לי כתמים בתחתונים. הוא לא נבהל מהסיפור שלי, רק מיטיב את משקפיו.

חשבתי שאבכה, חשבתי שאתרגש, חשבתי שאהסס מעט לפני שאדבר בצורה כל כך גלויה על הסוד הכי שמור ביקום, על הדבר שאיש בעולם לא יודע עליי, אבל להפתעתי דיברתי על זה כאילו כל יום אני מנהל שיחה על המיניות שלי. תוך כדי שאני מדבר אני גם תוהה מה קרה שלא התכוננתי מראש לפגישה הזאת. היה מתאים לי יותר להגיע כבר מוכן עם מילים לומר, עם הגיגים לתבלן, אבל פשוט באתי ריק מהכנות, משלח את הציפור שלי לעופף לה שם בחדר של אברם קליין ולצייץ כמה שרק בא לה.

אחרי בערך ארבעים וחמש דקות של שיחה (הצצתי בשעון, התרשמתי) שאל אותי רֶבּ קליין מה השאיפות שלי לעתיד, לגבי משפחה, לגבי ילדים.
'אני אתחתן, כמובן', אני אומר לו. 'היא תהיה האישה המאושרת עלי אדמות, ואני אוהב אותה מאוד'. שמתי לב שגבה אחת שלו הורמה במקצת, ומיהרתי להסביר לו שבטח זה רק עניין של זמן עד שאני אמצא את הבחורה הזאת, שאני אוהב, הרי לא יכול להיות שאין אחת כזאת, נכון?
אברם קליין הידק שוב את משקפיו ובחש בכיפת הקטיפה השחורה שעל פדחתו: 'מוטי', הוא אומר בשקט, 'אני חושב שאתה צודק בהחלט. אני מניח שיש אחת כזאת ושזה באמת רק עניין של זמן'.

אני נשען לאחור, כאילו מנוחם מההבטחה של איש המקצוע.

'תשמע', הוא ממשיך, 'יש נערים רבים שחווים בגילך בלבול בנוגע להעדפות המיניות שלהם, ואני מניח שמה שאתה חווה מעיד על כך. אתה צריך לתת לעצמך זמן'. אברם קליין המשיך לדבר ולחזק את הסורגים שעל כלוב הציפור שלי, סורגים שבעמל רב בניתי במשך שנים, משוכנע לחלוטין שגם אני אקים משפחה, אהיה אברך בישיבת הסדר, אזמין בחורים לאכול אצלי בשבת ולשיר זמירות כשאחד מהם ינענע את בני על ברכיו, אשתי תהיה היפה בנשים ותבשל מעדני שבת. מאוחר יותר נבנה בית בישוב קהילתי ואני אשקיע בגינת הבית. רק מדבר אחד כדאי להימנע מלחשוב, ותמיד בנקודה הזאת הציפור מנקרת לי בבטן ומכאיבה: מה יהיה שם בחדר השינה אחרי שיכבו האורות? את הפתרון לחור השחור הזה לא הצלחתי למצוא, התאמצתי לקבור תחת עומס החלומות, ואברם קליין הזה רק עזר לי בכך.

'יש מישהי שחשבת עליה פעם?' הוא שואל. בראש עולה לי דורית בצורה כל כך ברורה. היא מצטיירת לי שם בראש כסוית שביס וכרסה בין שיניה. אני מחייך ומשיב לו בהן.

'אתה חש משיכה כל שהיא כלפיה?'

דורית. משיכה. אני מהרהר. הידיים שלה רכות, אני משער שהן נעימות, יש לה אצבעות ארוכות, ושֵׂער גלי חום. בילדותינו הייתי קולע לה צמות. אף קטן שכמעט ונבלע בפניה הלבנים, עיניים חומות שקדיות, שפתיים מלאות. 'היא יפה', אני אומר. אני גם מוסיף שיש בי רצון לגעת בה, מוסיף כאילו מרגיש שזה חייב להיאמר ושיהיה די בזה, ממש לא צריך לגלוש לתחום המפחיד הזה שנסתר מתחת לחצאיתה.

כשהיינו ילדים, אולי בערך בגיל הגן, שיחקנו באחות וחולה, כשאני הייתי האחות, ודורית אמרה שכואבת לה הבטן. היא ביקשה ממני לבדוק אותה, ושאלה אם אני גם רוצה לראות מה יש לה מתחת לבטן. אני לא יודע אם היא בכלל זוכרת את זה היום. לא העזתי מעולם לשאול. אני רק זוכר את המראה שנגלה, מראה מעניין, די דומה למה שראיתי באמבטיות המשותפות עם אחותי מיכל. כמה שנים מאוחר יותר, כשלחשו באוזני איך מביאים ילדים לעולם, חזר ונגלה המראה הזה של שיפולי בטנה של דורית, אך הפעם בצורה מבהילה.

רֶבּ קליין היה נראה די מרוצה מהתשובה שסיפקתי. הוא הציע ישר ולעניין שאני אמור ללכת ולספר לה על כוונותיי, 'ובעזרת השם תזמין אותי לחתונה', הוא הוסיף. התפלאתי באוזניו אם הוא לא חושב שאני קצת צעיר בשביל להתחתן, בכל זאת עוד לא סיימתי את התיכון, אבל הוא חייך בלבביות ואמר שכבר היו דברים מעולם, לא?

הפעם באמת קיוויתי שנתנאל יחכה לי בפנימייה, הייתי צריך אותו, הייתי זקוק לזה. לא חשתי הקלה אחרי הפגישה הזאת, גם לא שחרור משא, כמו שציפיתי. ההחלטה לקדם את העניינים עם דורית תתקל מאוחר יותר בעיכובים חסרי סיבה, ורק התאווה לנתנאל הייתה ברורה לי כעת באופן חד וברור, כאילו גַבְרותי המדוכאת תובעת את שלה. אבל כשהגעתי בחזרה לפנימייה נתנאל לא היה שם. חיפשתי אותו בכיתה, בבית המדרש, בחדר האוכל שהלך והתרוקן מסועדי ארוחת הערב, ולא מצאתי אותו. את תאבוני נאלצתי לספק ביני לבין עצמי, ואחר כך, עמוס נקיפות מצפון הלכתי לבית המדרש כדי לדבר קצת עם אלוהים. בכל זאת, רק הוא מבין.

כשסיימתי את השמונה-עשרה של תפילת ערבית הרגשתי נגיעה קלה בשכם. 'אסי!' שמחתי.

'איפה היית כל אחרי הצהריים?' הוא שאל, נשען על הסטנדר, 'שכחת שקבענו ללמוד ביחד למבחן מחר?' עכשיו נזכרתי במה שרציתי לומר לו בבוקר. התנצלתי ושאלתי אותו אם נוכל ללמוד כעת. הוא אמר שאין שום בעיה, ושאל שוב איפה הייתי. אמרתי לו שקיבלתי אישור לנסוע לירושלים לבקר את סבא שלי בבית החולים. 'ואיך הוא, באמת?' אסי התעניין, התנדנד על הסטנדר, ריח הבל הפה המוכר-חמים שלו מגיע אליי. 'לא משהו. הוא גם לא ממש בהכרה'. אסי שתק, ואני הצעתי שנלך ללמוד, יודע שאת המשך הערב אבלה במחיצתו.

חודש אחד אחר כך, יום לפני החופש הגדול, אסי יאמר לי שהוא לא יכול יותר. הוא ייקח אותי לחדר אחד בפנימייה, לחדר שלעולם אזכור את צבע וילונותיו כמו גם את צבע החולצה שהוא לבש. הוא יסביר לי מדוע באותו יום בארוחת הצהריים הוא לא שמר לי מקום כפי שהוא עושה בדרך כלל, מדוע הוא התנכר אליי ולא השיב למבטים שלי. הוא יאמר שמחניק לו מדי אתי ושהוא מרגיש שהוא מאבד קשר עם נערים אחרים בכיתה. הוא ינאם באוזניי בצורה רהוטה ונחרצת ואני אתכווץ שם בחדר יחד עם הלב שלי, אני אשאל מה קרה ואני לא אבין. אני לא אבין למה הוא כבר לא רוצה להיות החבר הכי טוב שלי. אני אזכר בפעם הזאת שישבנו על המיטה שלו ודיברנו על דוד ויהונתן ותהינו אם אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה. אני אזכר בכתב הסתרים שהמצאנו כדי להעביר פתקים בשיעורים, אף ששום דבר סודי באמת לא נכתב שם. במשך כל החופש הגדול שלאחר מכן ניסיתי רק להדחיק אותו, לא לחשוב עליו, ומצד שני בתפילות לבקש מאלוהים שיחזיר לי אותו. אמא שלי שאלה למה אסי לא מגיע יותר והייתי צריך להמציא לו תירוצים: אמרתי שנסע לחו"ל.

אחרי החופש, ביום הראשון של שנת הלימודים האחרונה בישיבה התיכונית, כשנכנסתי לפנימייה לבדוק עם מי שובצתי בחדר בפנימייה מצאתי שם את השם של אסי. בחדר הוא ישב על המיטה, פורק את בגדיו. 'מישהו מאיתנו יצטרך לבקש לעבור חדר, אתה יודע', הוא אמר.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג