בס"ד ערב פסח תשע"ב

חבר יקר,

אנחנו עומדים רגע לפני 'חג החירות', היום בו יצאו בני-ישראל ממצרים והפכו מעבדים לבני חורין. בליל הסדר נסב כולנו ונאמר את המילים הבאות: "בְּכָל דּור וָדור חַיָב אָדָם לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יֶצָא מִמִּצְרים [...] לא אֶת אֲבותֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אותָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאותָנוּ הוצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבתֵנוּ."

בכל שנה עולה השאלה בראשי: מה לי ולזה? איך אוכל לראות את עצמי כמי שיצא ממצרים?

הגרי"ד סולוביצ'יק, במסתו המפורסמת "קול דודי דופק", מתאר את ההבדלים בין ברית הגורל לבין ברית הייעוד. ברית הגורל היא אותה ברית "כפויה" שנעשתה על בני-ישראל ביציאת מצרים: "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוהים" (שמות ו':7), לעומת הברית ההדדית של מעמד הר סיני: "ויקח ספר הברית…ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם…" (שמות כ"ד:7-8). ברית הגורל מושתתת על קיום בכורח, על קיום כפוי של מחנה תחת התקפה. בעוד שברית הייעוד היא ברית העומדת על קיום מרצון ומתוך דיבוק חברים.

אני חושב שחברותא מסמלת תהליך זה של יציאה מעבדות, מגורל, מכורח המציאות – אל חירות, דיבוק חברים ושיתוף מרצון. קהילתנו ההולכת וגדלה התחילה כקהילת כורח וגורל, אך עם הזמן הפכנו לקהילת בחירה וייעוד. אומנם, יש עוד דרך ארוכה עד לחירות המלאה שלנו – פרטים כקהילה – אך תחושת האחריות, החיבור והקשר ההדדי הם סימני אביב ברורים, אותות היציאה מעבדות. הגרי"ד סולוביצ'יק מסכם את מהותו של איש הייעוד, את מהותנו שלנו, במשפט אחד: "על כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה מת, אבל ברצונך החפשי אתה חי". מטרתנו היא להפוך גורל ליעוד- ממופעלים ומושפעים לפועלים ומשפיעים, מקיום מתוך אונס לקיום מלא רצון מעוף ויוזמה. זו חברותא בעיני. זה אתה ואני. זה אנחנו.

בהזדמנות זו אני רוצה לברך את ישי מוסקוביץ' על שנבחר כחבר ועד. אנחנו שמחים על שהחלטת, בערב פסח, להפוך גורל לייעוד, לתת ולעשות למען כולנו. אנו מאחלים לך הצלחה רבה בכל מעשיך.

בברכת חג חירות שמח וכשר,
נתראה בשלל פעילויות חברותא,
דניאל יונס, יו"ר 'חברותא – הומואים דתיים'

כמו שחלקכם ודאי יודעים, הייתה לי הזכות להקים את השלוחה הצפונית של חברותא בחיפה. בעזרת חברותא מהמרכז, הפורום החיפאי וחגי וינקלר (שהגיע למפגש השני ומשם הפך לחלק בלתי נפרד מהארגון), יזמנו מספר מפגשים בחיפה. עד המפגש האחרון נפגשנו בבית הפורום החיפאי בהדר. מאחר והחל מפברואר הבית נמכר ונסגר, מצאנו מקום חלופי בזיו (מקום ניטרלי לחלוטין שאינו מזוהה עם שום קהילה או קבוצה), בו נפגשנו השבוע. על מפגש זה ברצוני לספר לכם!

היה זה אחד הימים הסוערים ביותר החורף, וחששנו שמא אנשים יבטלו ולא יגיעו. לכן כה רבה היתה התרגשותינו לראות את המגוון העצום של האנשים שהגיעו למפגש, בלי עין הרע! היו לנו עולים מקנדה ומארה"ב, אנשים ממוצא תימני ורוסי, אשכנזים וספרדים, רווקים, נשואים וגרושים עם ילדים, חבר'ה חיפאים וגם כאלה שהשקיעו והגיעו מחדרה ומנהריה!

אחרי כמה סבבי היכרות משעשעים ומרתקים (כמו למשל מה משותף לך ולסוס או איך אתה שונה מדולפין…) סיפרתי את סיפור חברותא וחברותא-חיפה לחברינו החדשים. אחרי הפסקת כיבוד טעימה, צללנו לדיון בכמה מהנושאים הכי קרובים לליבנו: יהדות ונטייה מינית. עלו שם היבטים כמו רגשות כלפי בית הכנסת כמוסד וכמקום הפתוח לכולם, אמונה באל לפני ואחרי הגילוי העצמי והיציאה מהארון (אם הייתה), יחסינו לסך המצוות שלנו, מחשבות על התורה והפרשנות, יחסינו עם משפחותינו, המבט המשתנה על הזוגיות בחיינו ולבסוף הסטיגמות והדעות הקדומות בהם האמנו (ואולי עודנו מאמינים) לגבי הומואים, חילונים, דתיים, הורים וכ"ו…

אמנם רק נגענו ברוב הנושאים מבלי להיכנס לעובי הקורה, אך הדברים שנאמרו היו חזקים ואמיצים, הסיפורים בהם המשתתפים שיתפו את כולנו היו מפתיעים בכנותם, הישר מהלב ומהבטן.

לבסוף, כפי שהחלטנו לעשות במפגשים האחרונים, חגי הכין לנו דבר תורה שקשור אלינו על פרשת השבוע. הוא היה מרגש ורלוונטי מאוד. למעשה, למה שלא תחליטו בעצמכם:

–

דבר תורה – פרשת בשלח – חגי וינקלר:

"פרשת השבוע פותחת במילים אלו:

וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

בכדי שבני ישראל לא ייבהלו ממלחמה ויברחו חזרה למצרים, הם עושים עיקוף ומגיעים לים סוף. בהמשך הפרשה מספרים כמובן על בקיעת הים ושירת הים. בני ישראל מגיעים לרמה גבוהה מאוד של אחדות ואמונה, כשכולם ביחד אומרים שירה, אשר לפניה נאמר:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.

למרות שבני ישראל ראו את 10 המכות שקיבלו המצרים, ולמרות שראו שאחרי מאות שנות עבדות הם יצאו ממצרים, רק אחרי שים סוף נסגר אחריהם והמצרים טבעו- רק אז הם מאמינים בה'.

אבל אחרי השיא של שירת הים העם ממשיך ללכת במדבר ואז מתחילות הצרות. למעשה בין השיא של שירת הים לבין השיא של מעמד הר סיני עליו נקרא בשבת הבאה, ישנם ארבעה מכשולים שעומדים בפני ישראל.

הראשון – הם מגיעים למקום מים מרים ולא יכולים לשתות.

השני – האוכל אוזל והם מקבלים מן ושליו.

השלישי – המים נגמרים ומשה מכה על סלע.

הרביעי – עמלק מגיע להילחם עם ישראל.

נשאלת השאלה לשם מה קרו כל המכשולים הללו? הרי הקב"ה יכול בכוחו ובגבורתו, אחרי שנתן למצרים 10 מכות וקרע את ים סוף, לספק לישראל כל דבר – מים ואוכל, ולמנוע מהם מלחמות. מה תרמו המכשולים לעם ישראל עצמו?

כדי להפוך לעם וכדי לקבל את התורה לא די לצאת ממצרים. ראשית על בני ישראל להתאחד ולהאמין בקב"ה. אז אומנם אחרי קריעת ים סוף הם האמינו אבל לאחר מכן חלה התדרדרות. בני ישראל מגיעים משיא גדול לשגרה – לשרוד במדבר עוין.

הצרות ש"נחתו עליהם" לא באו סתם, אלא כדי לגבש אותם, לאחד אותם, ולגרום להם להבין שיש להתפלל ולהאמין בה' אם רוצים להתקדם הלאה.

על פי הפסוקים ניתן לראות שהמכשולים באו בסדר הדרגתי, מהקל אל הכבד. תחילה היו מים אך לא טובים לשתיה, לאחר מכן אזל האוכל, אבל אפשר לשרוד כמה ימים בלעדיו, לאחר מכן נגמרו המים – ובלעדיהם לא ניתן לחיות, ולבסוף המלחמה עם עמלק – מכשול מיידי, מסוכן ותקיף.

האם בני ישראל אכן התאחדו, התגבשו וחיזקו את האמונה בעקבות המכשולים? נראה בפסוקים.

מכשול ראשון – המים המרים. כתוב בפסוקים:

וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל-ה', וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם;

במכשול הראשון בני ישראל התלוננו בשתי מילים: מה נשתה, ומיד משה מתפלל ומקבל תרופה למכשול.

לאחר חודש – המכשול השני האוכל אוזל:

וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן–בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

גם הפעם בני ישראל מתלוננים, אך באריכות, ואפילו אומרים שהם מעדיפים לחזור למצרים, לפחות שם היה אוכל. גם הפעם התלונות הם על משה ועל אהרון. בני ישראל אפילו לא משערים שיש להם אפשרות להתפלל ולבקש אוכל מה'.

מאוחר יותר – המכשול השלישי:

וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא.

משה מנסה לרמוז במילים די ברורות לעם שהם לא צריכים לצעוק עליו אלא לפנות ליושב במרומים, אך העם עדיין לא רגיל לדברים כאלו וממשיך להתלונן. אך אם נשים לב היטב נראה שהתלונה היא בלשון יחיד! העם מתלונן ביחד, כגוף אחד: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא.

אנו רואים כאן שהעם כבר מתחיל להתאחד ולהתגבש. כי, מה לעשות, אין כמו צרות לאחד את העם.

ואז מגיע המכשול הקשה ביותר והמסוכן ביותר – המלחמה עם עמלק. הפעם המכשול מאוד רציני, צריך לזכור שבלי מים ובלי אוכל סביר שבני ישראל התמודדו בהיותם עבדים מדי פעם, אבל להילחם – זאת לא עשו מעולם. אך הפעם לא כתובות תלונות בני ישראל כלל, למרות שיש לשער שהם אכן נפגעו מההתקפות של עמלק. אין צעקות ואין תלונות, מיד משה שולח את יהושע לבחור אנשים. ובכל זאת העם נלחם ומנצח כאשר משה מרים את ידיו. וכבר אמרו חז"ל:

וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים.

בזכות האיחוד לצאת לקרב ובזכות האמונה – התגבר העם על המכשול הקשה ביותר.

בתחילת הפרשה אלוהים לא רוצה שבני ישראל ילכו דרך ארץ פלשתים כדי שלא יבהלו ויברחו מהמלחמה בהם. כעת אנו רואים שעם ישראל כבר מוכן, הוא עבר את השלבים של המכשולים והפך מאוחד ומאמין, וזו גם הוכחה שהוא מוכן לקבל את התורה ולהפוך רשמית לעם.

גם אצלנו בחיים יש די והותר מכשולים, אנחנו לא יודעים למה ומדוע הם באים עלינו. אפשר להגיד שלהיות הומו דתי זה חתיכת מכשול, מכל כיוון שתסתכלו עליו.

צריך לזכור שהכול מכוון מלמעלה, וגם אם אנחנו לא יודעים את התוכנית במלואה, יש סיבה לכל דבר. ורק בעזרת אחדות ואמונה נוכל להתגבר ולהתעלות.

בימים אלו אנחנו מנסים להתאחד כקבוצה בחיפה, למרות הקשיים הרבים. כולי תקווה שכמו בני ישראל, באיטיות אבל בנחישות נצליח להתאחד, נצליח לחזק את האמונה, וכך גם להצליח ולעלות מעלה."

שבת של שלום ואהבה מחיפה לכל בני ישראל ולעולם!

יוסף אבקין

כבר הרבה מאוד זמן שלא הייתי בחתונה.

מסתבר שזה כמו לרכב על אופניים. כולן אותו דבר – השמלה של הכלה נפוחה מדי, הכובע של האימא מנצנץ מדי והחתן מתרגש מדי. החתונה שהייתי בה – הייתה גם רחוקה מדי אבל זה לא פוליטיקלי-קורקט לצחוק בימים אלו על הפריפריה…

עמדתי מול החופה והתרגשתי עם כולם. כל הנשואים התחבקו והשוו לחתונה שלהם וכל הרווקים פנטזו על איך הם יעשו את זה יפה יותר. חוץ ממני. סתם, גם אני לא יכולתי שלא לדמיין את עצמי בצד השני, עם חליפה, מחויך, ממשש את הכיס כל הזמן לבדוק שהטבעת שם ומפלבל עיניי למעלה בהודיה. הרי חינכו אותנו לייחל לרגע הזה – הלבן, המשפחתי, המרומם בכל צורה, החל מהסרטים והספרים ועד לתמונות הישנות באלבום של ההורים.

כשנשברה הכוס והוארו השמיים בזיקוקים, הבחנתי לפתע בצביטה קטנה בליבי. אולי זו הייתה אפילו קנאה קלה – מלצרית עמוסת פסטלים סילקה את מחשבותיי. אם הדרך חזרה מהדרום לא הייתה ארוכה כל כך, אולי כל הסיפור היה נשכח, אבל כשיש לי כ"כ הרבה זמן לחשוב – העניינים רק מסתבכים והטורים הולכים ומתארכים…

גם לי תהיה חתונה. זה ברור. אז למה נצבטתי? למה קינאתי? הרי, אין לי התלבטויות עם עצמי. אני שלם לגמרי עם מי שאני. אז מה, רק בגלל שלא תהיה לי חתונה "רגילה"? רק בגלל שלא תהיה שם שמלת כלה לבנה? רק בגלל שלא יהיה שם רב וכתובה?

מסתבר שכן. הרצון לא להיות "שונה" אלא "להיות כמו כולם" הוא כה חזק עד שדבר לא יכול לו. כוחו הרב הוא זה שמכלכל כל כך בקלות את כל "טיפולי ההמרה" למיניהם, המבטיחים את אותה הבטחת קסם נחשקת – "להיות כמו כולם".

למה בעצם כולנו חוטאים לפעמים? האם אנו לא מאמינים בחוקי התורה? מאמינים בני מאמינים! אבל יש רגעים בהם מצליח היצר הרע להיכנס בשקט בשקט אל תוך האוזן וללחוש מילות ספק המגיעות עד ללב. "אולי הוא לא מסתכל עכשיו"? "אולי זה לא מה שהתכוונה התורה"? "אולי מספיק לחכות רק חצי שעה כמו ההולנדים"? חז"ל כבר אמרו שגימטרייא של "ספק" זה "עמלק". הספקות מערערים אותנו לרגע, מחלישים את ההגנות שלנו לשנייה ואז מפילים אותנו אל החטא. ואוי, כמה מתוק הוא החטא עד שזכרונו הקסום מתווסף לספקות שעוד יבואו, וכך "עבירה גוררת עבירה".

גם פרשת השבוע שלנו מתחילה ברכבת של עבירות המוליכות אחת אל השנייה – חייל לוקח לו אישה יפת תואר משדה הקרב ומביאה אל ביתו. שתי הנשים לא מסתדרות ביניהם (הפתעה!), האחת הופכת אהובה והשנייה שנואה. האווירה העכורה בבית פוגמת בחינוך הילדים וכך יוצא לו בן סורר ומורה החייב סקילה.

בזמן האחרון הציע אחד הרבנים עוד פתרון קסם ל"בעיית" הלהט"בים בחברה הדתית – נישואים יעודיים בין הומואים ללסביות אשר יתחתנו ויביאו ילדים – לא מתוך אהבה ורעות אלא מתוך הצורך "להיות כמו כולם" ומכוח הציווי "פרו ורבו". האם זהו פתרון טוב? לכאורה, אם הומו חושק בנישואים עם לסבית – אז מדוע לא? הרי רצונו של אדם כבודו. אבל, האם זהו רצונו או שזוהי דווקא חולשתו?

(הקטע הבא מנוסח בלשון זכר אך מיועד לשני המינים)

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה (מלחמת "להיות כמו כולם")
עַל איְבֶיךָ (רגשותיך הלהטבי"ם).
וּנְתָנוֹ ה' אֱלהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. (ונפלת בשבי ידיו של רב המתיימר לייצג את אלוהים)
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ (ובחלום "לא להיות שונה")
וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (כמו שאמא ואבא רצו).
וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת ראשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ… וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ (שניכם לא תדעו אושר, אהבה או סיפוק)…
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים (הוא יהיה אמביוולנטי כלפי אשתו היחידה)
הָאַחַת אֲהוּבָה (כי נתנה לו משפחה)
וְהָאַחַת שְׂנוּאָה (כי אין ביניהם אהבה)…
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (הקורבנות האמיתיים יהיו הילדים שלא יקבלו מודל נכון של משפחה וזוגיות)
וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת (מי? הילד, האבא, האמא, מוסד המשפחה?)

כשנכנסתי הביתה, הבטתי במראה. כן, זה מי שאני וכך וכך תהיה חתונתי – "שונה" אבל מהממת. והצביטות שבלב – גם הן לא ייעלמו. "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" – גם כשאתה כבר יוצא מהארון – הספק לא מפסיק להופיע לעיתים. זה לא "הסטרייט החבוי בך" זה רק היצר הרע המנסה להמרידך נגד בוראך, אז "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לא תִּשְׁכָּח!".

פורסם באתר 70 פנים – רשת חברתית לשיח יהודי. חיים אלבום כותב באופן קבוע על ענייני פרשת השבוע ב70 פנים, והינו חבר עמותת חברותא.

נתנאל ליפשיץ

אחד הדברים שחוזרים עליהם שוב ושוב בסמינריונים של בני עקיבא הוא שיש שלוש צורות לקשר בין אלוקים ואדם: קשר של מלך לעבדיו, קשר של אב לבנו, וקשר של אהוב לרעיה. הקשר האחרון, זה שבין האהוב והרעיה, הוא אולי הקשר האינטימי ביותר, המרגש ביותר מבין כל הקשרים הללו. הקשר הזה עומד במרכז הפיוט "לכה דודי", שהוא מהרגעים האהובים עליי בקבלת שבת. אבל כמתפלל הומו הרגשתי תמיד שדווקא הקשר הזה, בין הדוד והרעיה, הקשר שאמור להיות הכי נעים והכי פחות מאיים, הוא קשר שאין לי בו מקום. הוא לא שלי, והוא מכאיב לי בנקודה רגישה במיוחד.

אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שכנער הומו דתי, שדווקא אהב ללמוד תורה, הרגשתי זר ומנוכר בבית הכנסת. וזה הציק לי. הסתכלתי על כל המתפללים האחרים, וקינאתי בהם שהם יכולים למצוא משהו מהאהבה שהם מרגישים גם בתוך הסידור. מה הסיכוי שהאהבה שאני מרגיש, אהבה כל כך אסורה, תבוא אי פעם לידי ביטוי בתפילה?

ואז, איפה שהוא באזור גיל 16, נתקלתי בפיוט הבא של ר' יהודה הלוי. שמעתי אותו מולחן בלחן יפיפה של ר' יהושע אנגלמן. כששמעתי לראשונה את הפיוט, הרגשתי שנשלח אליי מכתב מכיוונו של עולם אחר, של אפשרות אחרת.

כך הולך הפיוט:

מירי פליישר, אדום בתוך לבן, 2002

עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי

שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי

שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעְשֶׂה לָךְ כַּעֲבָדִים

אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוּדִים

כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים

מֵאַהֲבָתִי בָךָ יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי

אֵצֵא בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַעְשׂוֹת מְלָאכָה

לַעְרוֹךְ לְיוֹם שַׁבַּת הַמַּעֲרָכָה

כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם שָׂם הַבְּרָכָה

אַתָּה לְבַד חֶלְקִי מִכָּל יְגִיעִי

מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדוֹשִׁי

שֶׁמֶשׁ וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ לְשִׁמְשִׁי

מַה לִּי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי

יַסְתִּיר מְאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי

אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי

כִּי מָחֳרָת יִהְיֶה נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי

בֹּקֶר לְעַבְדוּתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי

קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחַן מַלְכִּי וְרוֹעִי

אֶמְצָא בְּיוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה

כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה

אִם נָע וְנָד אֵלֵךְ לִמְצֹא רְוָחָה

עֶרֶב וְאֶשְׁכַּח כָּל נוֹדִי וְנוֹעִי

מַה נָעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

לִרְאוֹת פְּנֵי שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת

בֹּאוּ בְתַפּוּחִים הַרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת

זֶה יוֹם מְנוּחִי זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי

געגועים לשבת האהוב

פיוט זה הוא שיר אהבה לשבת. אבל בשונה מ"לכה דודי", הפיוט של ר' יהודה הלוי אינו שיר אהבה המופנה אל אהובתו השבת, אלא אל אהובו, היום השביעי. לכל אורך הפיוט, היחס לשבת הוא בלשון זכר. ואכן, מבחינה דקדוקית, עד ימי הביניים המילה "שבת" הייתה יכולה להיות זכר ונקבה (כמו המילה "דרך" במקרא), הכול לפי ההקשר.

הפיוט פותח בכך שהמשורר רוצה לשתות גביע מרוב אהבתו אל היום השביעי. הגביע הוא כמובן גביע הקידוש, אך בפיוט של ימי הביניים הגביע הוא גם סמל לשירת חשק, להתרגשות רומנטית.

ואז מתחיל הפיוט, ולו שישה בתים, כנגד ששת ימי המעשה, שבהם יש כמיהה למפגש עם האהוב, הלא הוא השבת.

בבית הראשון, המשורר אומר: "כולם בעיניי הם ימים אחדים", ומודיע לנו בכך שהוא מצפה אל אהובו כפי שיעקב ציפה לרחל. "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" נאמר בבראשית, פרק כ"ט, על שנות העבודה שבהם ציפה יעקב לרחל. האזכור של אהבת יעקב לרחל מטעין את הציפייה של המשורר אל יום השביעי בהדהוד הרומנטי של האהבה הנפלאה ההיא. אך אם האהבה בספר בראשית היא של גבר לאישה, בפיוט הנוכחי האהבה היא של גבר אל "יום שעשועיו".

הבית השני של הפיוט מסתיים בידיעה נוסכת הביטחון, שבסוף ימי המלאכה יבוא היום השביעי, ויביא עמו רגיעה. רגיעה זו מתוארת כמפגש עם האהוב: "אתה לבד חלקי מכל יגיעי". כל מי שחווה אהבה יכול להזדהות מיד עם השורה הנפלאה הזו. יום העבודה קשה, מתיש, אך בסופו מגיעים הביתה, שם מחכה אהוב, ורק בשבילו הציפייה והמלאכה הקשה היו כדאיות.

הפיוט מסתיים במילים "זה דודי ורעי". היום השביעי הוא הדוד, האהוב, וגם החבר, הרֵעַ. בשונה מהפיוט "לכה דודי" שבו הדוד (ישראל לפי פרשנות אחת, ו-ה' לפי פרשנות אחרת) הולך לקראת הכלה שהיא השבת, בפיוט של ר' יהודה הלוי הדוד הוא היום השביעי עצמו.

מין ומגדר – על האוהב וחשוקו

היה אפשר לצפות שאהבה שכזו, אל עבר יום השביעי המתואר כזכר, תביא לידי כך שהמשורר יציג עצמו בצורה נקבית, ככלה או כרעיה של היום השביעי. אך המעניין בפיוט הזה הוא שלא כך הדבר. לאורך הפיוט המשורר דווקא מדגיש את היותו גבר: הוא מתואר כמי שנע ונד בארץ בחיפושו אחר פרנסה – דימוי זה, של נדודים ועבודה קשה, הוא דימוי גברי מובהק בהקשר שבו נכתב הפיוט. לא אהבה של כלה אל הדוד. אלא אהבה של אוהב אל אהובו.

כשקראתי את הפיוט הזה, בגיל 16, הרגשתי שאולי בכל זאת התשוקה שלי יכולה להיות מיוצגת בעולם התפילה. במקום לעטות עליה עולם דימויים של אהבת גבר לאישה, שעל כל היופי שבו אינני מיוצג בו, נפתח לפניי פתח לראות כיצד התשוקה שאני חש יכולה, בלי להסתתר, להיות הבסיס שממנו אפשר לבטא ערגה דתית. לסמינריונים של בני עקיבא אפשר להוסיף עוד מודל לאהבת אלוקים ואדם, מודל של אוהב ואהובו.

אני חושב שלא רק אנחנו נרוויח מזה שפיוטים כמו זה של ר' יהודה הלוי ייכנסו למחזור הדם הדתי שלנו. בסופו של דבר, הדימוי של כלה ודוד הוא דימוי שיש בו היררכיה, גם אם מרוככת. בעולם העתיק אין שוויון בין הכלה ובין הדוד. אך בפיוט הזה, האהוב מתייחס לאהובו כאל "רעי", שזו מילה שאין בה היררכיה. המשורר מביט בשבת ורוצה "לראות פני שבת פנים חדשות". הוא מתבונן בשבת בגובה העיניים. ואומר ליום השביעי: "שלום לך, שלום". ניסוח זה איננו הניסוח שבו בני אדם מדברים עם אדם רם מעלה, אלא עם אדם שווה ערך להם, השמח לפגוש אותם כפי שהם שמחים לפגוש אותו. בתשוקה ההומוסקסואלית ההיררכיות החברתיות שיש בין גברים ונשים נעלמות, וכשהיא חודרת אל עולם הדימויים של התפילה, בכוחה להביא פן זה של רעות ושל שוויון אל החוויה הדתית שלנו. וזה, אני מאמין, יהיה הרווח של כל המתפללים.

זיוה אופק

הציווי של פרשת השבוע בעבורנו, כמו גם הניסיון שבפניו אנו עומדים בכל שבוע, הוא "לך לך". פעמים אחדות בשנה מוטל עלינו ללכת למצעד, אבל כל השנה מטל עלינו ללכת ולצאת אל מחוץ לבית אבינו. אודה ולא אבוש, שאלות מכרסמות בליבנו ומסביבותינו, שאלות שמעלים חורשי רעתנו כמו גם דורשי טובתנו: האם מוטל עלינו ללכת במסירות נפש? האם מוטל בשעת סכנה? בשביל מה בעצם אנחנו הולכים? ולמה לא להסתפק בתל אביב?

פרשת השבוע נפתחת בציוויו של הא-ל לאברהם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ לְךָ   מֵאַרְצְךָ  וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית י"ב, א)

רבותינו, שיודעים שלעיתים קשה מאוד ללכת, מלמדים אותנו שזהו אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם.

אבל העובדה שמדובר בניסיון – בהתגברות אישית של אברהם על המוכר, הידוע, הבטוח, הפאסיבי – אינה מספיקה לרבותינו. הם שואלים גם בשביל מה מצווה אברהם ללכת. על כך עונה רש"י שתי תשובות:  האחת: "להנאתך ולטובתך…", והשניה: "ועוד, שאודיע טבעך בעולם".
אברהם צריך ללכת "להנאתו ולטובתו". רק אם ילך הוא יוכל לממש את עצמו ואת יעודו. הוא יגלה בעצמו את האומץ והעצמאות שבהליכה. יש לו אינטרס ללכת.
אבל על אברהם מוטל ללכת גם מתוך יעוד. בשביל העולם. בשביל שידע העולם את טבעו המיוחד של אברהם. את בשורתו המיוחדת. ההליכה מולידה מפגש והמפגש מוליד היכרות. לפעמים אנחנו מכנים את העיקרון הזה של רש"י  "ניראות".
בהליכתו עלול אברהם לפגוש את נמרוד,  שיבקש להשליכו לתוך כבשן האש בשל בשורתו החדשה והזרה, אבל הוא מחוייב לבשורה זו. העולם זקוק לבשורה זו ולפיכך מוטל עליו ללכת.
ומאברהם אלינו: רוב העולם שזקוק לבשורת הלסביות וההומואים, שצריך להכיר אותנו ואת טבענו על מנת להפיל מחיצות, לקרב לבבות ולהתגבר על דעות קדומות, אינו נמצא בתל אביב או בבית הכנסת המקבל והשיוויוני בו אני מתפללת. איני טוענת שהמאבק בתל אביב הוא מיותר. איני טוענת שכל זכויותינו הוכרו ומולאו. איני טוענת שבתל אביב איננו נתקלים בדעות קדומות.
אבל מה לעשות שבשאר הארץ המצב גרוע בהרבה. יש לדבר באופן ברור ובוטה: עלינו לצעוד במאה שערים ובגאולה! עלינו לצעוד בשיח ג'ראח ובבאב אל-זהרה! עלינו לצעוד בויה דולורוזה (תרתי משמע)! כן, דווקא שם. כי שם נמצאים הומואים ולסביות שעדיין אינם יכולים לצעוד ועלינו להושיט להם יד ולהיות להם לפה. כי שם נמצאים קהלים ומנהיגים שמעיזים לומר בריש גלי שהמצעד מבטא "אחרים" בעלי תרבות זרה, שפה זרה וערכים זרים.
עלינו להגיד בקול ברור: זהות מגדרית ונטיה מינית אינם "תרבות אחרת". ממש כמו שלהיות נמוך או גבוה או רזה או שמנה או אשה אין משמעותו להיות חלק מתרבות אחרת.
לפעמים בשל הפליה, הדרה ונידוי יוצרים בני הקהלים המופלים סממנים תרבותיים משל עצמם, אבל זהו התוצר של ההפליה ולא של הנטיה המינית או הזהות השונה כשלעצמה.
אנשים שדורשים שנתרכז בתל אביב מבקשים שנפקיר את חברינו הירושלמים, הטבריינים והאילתים, ואת חברינו היהודים, החרדים, הדתיים, הערבים, המוסלמים, השיעים, הסונים, הנוצרים על פלגיהם השונים. ויותר מזה, הם דורשים שנודה כי אנו זרים. כי אנחנו תוצר של חברה מסויימת בלבד, של חינוך מסויים בלבד ושל תרבות מסויימת בלבד. אנשים כמוני לעולם לא יוכלו להשלים עם דרישה כזו.
התרבות שלי היא יהודית, דתית, ישראלית (וירושלמית). קל למקם אותה. קלי קלות להבחין בה. אני מושפעת מסממנים תרבותיים ובעיקר אידיאולוגיים שהתפתחו בקהילה ההומו-לסבית (ולא רק). אני מודה לחבריי מקהילת הלהט"ב על תרומתם זו לחיי הרוח והנפש שלי אבל מעולם לא החלפתי את תרבותי. והאמת לאמיתה היא שאני זרה בתל אביב.
אני זרה במועדונים ובפאבים, אני זרה במסיבות הנשים, השירים אינם מעוררים בי כל נוסטלגיה, איני יכולה לבצע באופן טבעי את תנועות הריקוד, אני לא מבינה כראוי את הבדיחות (ולא תמיד יודעת האם דברים נאמרו ברצינות או בצחוק), זרה לי האידיאולוגיה היוצאת כנגד צניעות כערך ורואה בה מכשיר דיכוי, זרה לי ההתרסה המרידה והפרובוקציה כערכים האחראים להתפתחות והתקדמות.
אכן, אני מוצאת טעם רב בשיח הזר הזה. הטענות כבדות משקל ומעוררות מחשבה, חלק מהבדיחות טובות, הריקודים משחררים וחלק מהשירים יפים. אם הייתי אוהבת אלכוהול ורעש אני בטוחה שאפילו במועדונים ובפאבים הייתי מוצאת עניין. אבל מה לעשות, כל אלו אינם "שפת האם" שלי, ולמען האמת איני מבקשת להפוך אותם לכזו.
מי שחושב בקהילה ומחוצה לה שעלי לחיות בתל אביב הרי שבאופן קונקרטי וסמלי מכריח אותי להיות חלק מתרבות מסויימת ומדיר אותי מהתרבות אליה אני חשה שייכת באופן "טבעי". בכך עלינו להילחם. עלינו להילחם כנגד חורשי רעתנו ומחללי שם שמיים המעיזים ברשעתם להציע לי חיים של אונס ובדידות ודורשים באלימות שאמסור נפשי על החיים שהם מציעים לי בשם ה'. אי"ה, השבת אקרא את "לך לך" ואלך להילחם בהם. אני חשה שזו חובה וזכות שמוטלת עלי, ללכת למלחמה הזו.

נוסח קודם של המאמר פורסם באתר בת קול, לקראת מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2007.

עו"ד זיוה אופק היא מנהלת אתר "הסכמים במשפחה" – adfamily.co.il

הרבה "ראשית" יש בפרשת בראשית – השמים והארץ, העצים והחיות, האיש הראשון והאישה הראשונה, החטא הראשון והעונש הראשון, הילד הראשון והאח הראשון, הקורבן הראשון והרצח הראשון, העיר הראשונה והאוהל הראשון, המוזיקאי הראשון והתעשיין הראשון והאחות הראשונה. גם השיר הראשון בתנ"ך מופיע בפרשה הזו, הראשונה כל כך.

"ויאמר למך לנשיו:

עדה וצילה, שמענה קולי / נשי למך האזנה אמרתי

כי איש הרגתי לפצעי / וילד לחבורתי

כי שבעתיים יוקם קין / ולמך שבעים ושבעה."

בין שירת הים, שירת דבורה וקינת דוד, אפשר להציב במקום של כבוד גם את שירת למך. אבל בניגוד לשירים האחרים, הבאים בהקשר ברור – שירת הים לאחר ההצלה הנִסית בים סוף, שירת דבורה לאחר הניצחון על סיסרא ויבין בעמק יזרעאל, קינת דוד עקב הבשורה על מות שאול ויונתן בגלבוע – בניגוד לשירים אלו, אפוא, שירת למך מנותקת לכאורה מכל הקשר.

בסוף מניית שושלת קין מסופר על למך שלקח לו שתי נשים ושילדיו (יבל, יובל, תובל-קין ונעמה) היו יצירתיים ופורצי דרך בתחומיהם (אולי חוץ מנעמה, שככל הכתוב היתה, בסך הכול, אחות). מדוע שר למך את שירו? אין לנו שום מושג.

הגזע האנושי מכחיד את עצמו

מהי שושלתו של אדם? אדם וחווה הולידו את קין והבל. הבל נרצח ונקטעה שושלתו. הרוצח, לעומתו, פרה ורבה. אבל שושלתו של קין נעלמת; סתם כך; פתאום מולידה חווה בן נוסף, שת, וממנו מתחילה שושלתו של אדם, מחדש.

ברור שדבר מה קרה לשושלת קין. השושלת היצירתית הזו, שקידמה את האנושות ופיתחה את יכולותיה, נקטעת בבת אחת שם, בשירת למך, "שירת הברבור" של שושלת קין. מה אירע שם?

לחז"ל סיפור קצר, אגדתי, הפותר את השאלה הזו בהשתמשו בתוכן שירו של למך: תובל-קין יוצא לצוד ביחד עם אביו, למך כבד הראייה. למך מבחין בתנועת חיה ומפנה את בנו לקטול אותה בחץ. כשהם מתקרבים אל החיה המתה הם מזהים שזהו קין על פי האות שבבשרו. למך, המכיר את דברי האל "כל הורג קין שבעתיים יוקם", סופק את כפיו בצער על הריגתו בטעות של אבי שושלתו, ובעוורונו לא שם לב לראשו של תובל-קין שבין ידיו. ראשו של תובל קין נמחץ במחיאת הכף, והוא מת. כך הרג למך איש וילד, וכך ננקם רצח הבל שבעתיים, ורצח קין שבעים ושבעה.

אגדת חז"ל מבהירה מדוע שושלת קין נקטעת ובמקומה משתלטת על האנושות שושלת שת: שושלת קין מתה מידיה שלה עצמה. גם שושלת שת תעמוד בפני קטיעה בסוף הפרשה, כשאלוהים יחליט למחות את כל האדם (מלבד נח). ובכלל, נדמה שמאמצים מרובים נדרשים בפרשת בראשית כדי למנוע מהגזע האנושי להיכחד כך פתאום: אלוהים מגרש את האדם מגן העדן וגוזר עליו מוות (כי עפר אתה ואל עפר תשוב) ואז מציב שומרים מאיימים בפתח הגן. קין הורג את הבל, ולמך ותובל-קין הורגים את אבי שושלתם ואת האחרון שבה. ולבסוף, מזל גדול הוא שנח מצא חן בעיני ה', אחרת לא היה נותר דבר גם משושלת שת.

על הרקע הזה, למך שר קינה טרגית המגדירה מהות מסויימת בפרשת בראשית: האב, האח והצאצא הורגים אלו את אלו בטעות ובכוונה, ומעל כולם מרחפת דמותו המאיימת של בורא האנושות והמוחה אותה, האב הגדול מכולם. לא ברור מי נוקם במי, אבל ברור שהטרגדיה היא שבעתיים, והיא שבעים ושבעה.

נשים מביאות חיים לעולם

ואולי דווקא בנשים שבפרשה – חווה, עדה וצילה, נעמה – אולי דווקא בנשים ובאחיות מצויה נחמה גדולה. הגברים הורגים אלו את אלו, אך הנשים מביאות חיים חדשים לעולם. לפי חז"ל, נעמה, אחות תובל-קין מחריב שושלת קין, היא גם אשתו של נח, בונה התיבה ואבי האנושות שלאחר המבול. אולי נעמה לא בנתה עיר או אוהל, לא המציאה את המוזיקה או התיכה מתכות, אבל היא אמם של שם, חם ויפת. יצירתיים ככל שהיו אחיה המתים, היא חווה השניה, אם כל חי.

השיר הראשון בתנ"ך, אם כך, מושר בידי למך, גבר – יצירתי ורצחני – אבל מוקדש לשתי נשים, עדה וצילה, שהן, כנגד מעשי כל הגברים בעולם, תמשכנה את קיום המין האנושי.

אולי מדובר במסר קצת שוביניסטי, אולי קצת לא מתאים לקהילה מתקדמת וליברלית כמו שלנו, אבל בסיפור הזה, של פרשת בראשית, הנשים תלדנה בנים בעצב, ואל בעליהן תשוקתן. בסיפור אחר הנשים הן החזקות. ובעצם, אם חושבים על זה רגע, בסיפור השושלות בבראשית על פי חז"ל, אולי דווקא הנשים הן החשובות ורק שמותיהן לא ידועים. מחווה, דרך עדה וצילה ועד נעמה, אפשר היה בוודאי למנות עשרה דורות (כמו העשרה שבין אדם ונוח). ואף אחת מהן לא הרגה את האחרת. אף אחת מהן לא העמידה את צאצאיה בפני כיליון. זה ספר תולדות חווה, אם כל חי.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים… בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. (ויקרא כ"ג, מ'-מ"ב)

חמש פרשיות המועדים כנגד חמש תרעומות האדם

פרשייה זו היא החמישית בפרשיות המועדים המצויינים בספר ויקרא. אומר בעל "מי השילוח" (הרבי מאיזביצא, מי השילוח, פרשת אמור) שחמש פרשיות אלו הן כנגד חמש הפרשיות הקודמות להן והמציינות את חמשת מיני התרעומת שיכולים להמצא בלב האדם על מידותיו של הקב"ה. מול התרעומת על המיתה וההעדר אשר בליבו של מי שמת לו שארו הקרוב (ויקרא כ"א, א') מעמיד הכתוב את פרשיית הפסח (שם כ"ג, ה') שהוא תחילת ההארה והחיים שהקב"ה נותן לישראל. מול התרעומת אשר בליבו של בעל מום שנמנעת ממנו עבודה היקרה לליבו כל כך (ויקרא כ"א, י"ז) מעמיד הכתוב את פרשיית שבועות ונותן תקווה לאדם כי כמו שבעת מתן תורה נרפאו כל בעלי מומין כך ירפאו ה'. מול התרעומת שיש לכהן אשר נטמא (ויקרא כב', ג') ולכל אדם אשר צועק חמס ועצוב על כך שלא באשמתו נמנעת ממנו הגישה לעבודת ה', מעמיד הכתוב את פרשיית ראש השנה (שם כ"ג, כ"ג) ואת תקיעות השופר המונעות שמועות העלולות לגרום לעצב אצל האדם מלהגיע לאוזנו. הפרשיה הרביעית מתייחסת למומים המצויים בקורבנות (ויקרא כ"ב, כ') ולתרעומת שיש לאדם שנמנע ממנו לעבוד את הש"י על אף שהנחיל הקב"ה טוב ורכוש. מול פרשה זו ניצבת פרשיית יום הכיפורים (שם, כ"ג, כ"ז) בו נמנע האדם מטוב העולם הזה כדי לקיים את רצון ה'.  התרעומת החמישית היא זו שיש לאדם על חוסר הביטחון בעתיד, כפי שבא לידי ביטוי באיסור להותיר מזבח התודה למחרת (ויקרא כ"ב, כ"ט), המכריח את האדם המודה על העבר להיות כל הזמן בתפילה ובמורא מאין ימצא לחמו למחרת. מול תרעומת זו מעמיד הכתוב את פרשיית חג הסוכות (שם, כ"ג, ל"ד) הקרוי "זמן שמחתנו" בה משמש הש"י את האדם בהבטחתו שלא יעזבנו ויגן ויקיף אותו, כפי שהסוכה מקיפה את האדם.

לא רק נטילת לולב  - אסור לשכוח את המינים המוחלשים

אך מלבד הסוכה מחוייב האדם בנטילת ארבע מינים. כולנו מכירים את המדרש בויקרא רבא המצמיד טיפוס בן אדם שונה לכל אחד מהמינים "מה אתרוג זה שיש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים" (ויקרא רבא, ל') וגו'. אני לא אוהבת את המדרש הזה היוצר היררכיה בין מינים וא/נשים. די אם נראה את תילי ההלכות הקשורות לאתרוג ולולב לעומת מיעוט ההלכות המתייחסות להדס ובטח לערבה. בהמשכו של אותו מדרש מוצמדים לכל אחד מהמינים אברי גוף שונים: ללולב – עמוד השדרה, לערבה –הפה, להדס – העין ולאתרוג – הלב. הרב אנדרו סאקס (Rabbi Andrew Sacks) מציע פרשנות מודרנית יותר. הלולב – סמל פאלי מובהק – מסמל את הגבר, והאתרוג הוא סימן מובהק לפטמה הנשית. אבל גם הוא מתייחס רק לשני מגדרים, קבועים ודיכוטומיים. כמו בין ארבעת המינים כך גם בקהילה שלנו המורכבת מלפחות שש אותיות – להטבא"ק*, המייצגות נטיות מיניות וזהויות מגדריות שונות יש כאלה ש"נחשבים יותר". שוב ושוב אנו רואים איך מתעלמים מהמינים הצנועים יותר, אלה שמספרם מועט יותר, אלה הקוצניים יותר, אלה שזהותם המינית אינה מתיישבת יפה עם התמונה החלקה ומשובבת העין אותה מנסים המינים האחרים להציג כלפי חוץ. שוב ושוב אנו רואים איך אותם מינים מודרים מצמתי קבלת ההחלטות, מושתקים, מועלמים בצילם של מינים גבוהים יותר או ריחניים יותר, אם בכלל הם זוכים לעמוד בקרבתם.

המדרש בויקרא רבא ממשיך ואומר כי רק "כשהן עשויין אגודה אחת" מתעלה הקב"ה. רק כאשר אותם איברים עובדים יחד הגוף ממשיך לחיות. ללא כל המינים לא מתקיימת המצווה. ללא ה-ק' וה-א' ה"קהילה" אינה קהילה. היא לא קהילה גם ללא ה-ב' וה-ט', ה-ה'  וה-ל'. רק כאשר כל הקולות שבקהילה נשמעים יש לה קיום מוסרי. רק כאשר תהיה היא מאוגדת היא תתעלה. קולם של "הטמאים" חייב להישמע. אסור להרחיק את "בעלי המום", אשר בגלל חוקי החברה הקובעים מה יאה נמנע מהם להשתתף בעבודת החינוך הקהילתית. אסור שצעקתם תורחק מעין הציבור. הסוכה, הבית הזמני, מזכירה לנו כמה ארעי כאן קיומם של כולנו. כמה שברירי הוא קיומה של הקהילה הלהטבא"קית. מצד שני, הסוכות מזמינות את כולם פנימה, לא רק את היהודים, כפי שכותב הנביא זכריה. לא רק ה"נבחרים" מוזמנים, אלא כולם. הסוכות שוברות גבולות ומפייסות בין עמים ובין בני אדם לטבע, כפי שהיטיב לתאר הרב סטיב גרינברג בשיחה קצרה על החג. הן מציעות איחוד בין כל המינים והמגדרים המרכיבים את הקהילה. יהי רצון שבסוכות הזה, נשב יחד, מוגנים, מפוייסים, שמחים ומאוחדים.

* להטבא"ק: לסביות, הומואים, טרנסג'נדרס, ביסקסואלים, אינטרסקס, קווירים.

אני מבקשת לשתף אתכם, בכמה דברים שכתבתי סביב יום הכיפורים בשנה שעברה. לפני ואחרי הקמתו של "המניין הגאה":

"ביום הכיפורים הזה אני אהיה במרכז הגאה ורוב המשפחות והיחידים מסביבי יהיו דומים לי. להט"בים יבקשו ביחד לקרוא בשם ה'. לממש את יהדותם ומסורתם. להט"בים, במיוחד אלה שנראותם גבוהה ונוכחתם בולטת, רגילים לבקש להיות חלק מהאנושות. בעלי תפיסת עולם אוניברסלית. ללא קושי הם יתנסו בזוגיות מתבוללת בגלוי אבל בביקור בבית כנסת כמעט רק בהסתר. ביום הכיפורים הזה הופכים את הכללים. לא לגמרי הפוך, עדיין יכולים להגיע מתבוללים וגויים וכל מי שמעוניין, לגמרי בגלוי, אבל גם "צד בית הכנסת" שלנו יצא מהארון… יהיו שם עזרת נשים ועזרת גברים ומקום ללא מחיצה לכל היתר או למי שסתם מתנגד/ת לעזרות. ויהיה שם נוסח תפילה מלא ומסורתי עם הבהרות של מיקום הקריאה גם למי שלא הכי בקיא. יהיו כל הברכות הארוכות הרגילות אבל גם יזכור לרצח בבר-נוער וגם לקדושי השואה הלהט"בים. זה יהיה נוסח עם "נתנה תוקף" "מראה כהן" ופרים על מזבחות וגם עם מילים כמו טרנסג'נדרים (ולהבדיל: איידס) ומגדר. וכמובן, כמו בכל בית כנסת, מרכז היום יהיה השעיר לעזאזל… תמיד הרגשתי בבית הכנסת שזה אני. השנה זה באמת יהיה רק טקסט ורק שעיר…"

ואחרי החג כתבתי: "התפילה ענתה על כל הציפיות ועוד. מבחינתי, בניינה של ירושלים היה הקרוב ביותר לשלמות שזכיתי לה מעודי. פתאום מגשימים לי חלום שאפילו לא חלמתי, שהוא יותר מחלומותיי הטובים ביותר – להיות ביום כיפור לגמרי לגמרי במקום שאני יכולה לקרוא לו "שלי". בקהילה שאני יכולה באמת לקרוא לה "שלי". לא קריאה נוסטלגית, לא של חלקים קרועים מנפשי. אלא קריאה פשוטה ויומיומית ולא מתחכמת ומלאה.

אשרינו שזכינו. אשריכם שזיכיתם. חסד אלהים שעליו צריך לברך בשם ובמלכות "ברוך… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." ולזכור שזה לא קרה ולא יכול היה לקרות בשום זמן אחר. ברוך הוא וברוך שמו.

מחיצה במניין להט"בי?!

אלא שההתנסות הולידה גם מחשבות שלא יכולתי לדמיין קודם. כשהשפה ההלכתית פוגשת בשפה הקווירית ובאורח החיים הלהט"בי נוצר שיח שהוא לעיתים בלתי אפשרי, מצחיק, אירוני, גרוטסקי, או פשוט חסר מובן.

בקדמת בית הכנסת היתה מחיצה לטובת ההלכה ומאחורה ישבו אנשים באופן חופשי. אלא שבשפה ההלכתית מייצגת המחיצה קדושה וצניעות מינית באמצעות ההפרדה בין המינים. גם הצבת המחיצה בבית הכנסת שלנו ביטאה מחוייבות וכפיפות להלכה. אלא שכשמשני עברי המחיצה יושבים לחוד גברים הומואים ונשים לסביות מצביעה ההפרדה על הגרוטסקה שבתפיסה ההלכתית עבורנו כלהט"בים. במילים אחרות באותה פעולה בה ביטאנו את מחויבותנו להלכה גם הפכנו את ההלכה לבדיחה…

באותה מידה הופך השיח ההלכתי המפריד בין גברים לנשים לחסר מובן ופשר בעולם שבו אין הסכמה חברתית ברורה על מיהו גבר ומיהי אשה. כשמישהו הנראה כגבר בא להתיישב בעזרת הנשים אין לי שום כלי לפרש את זה…"

סדר העבודה – על הרלבנטיות של תפילות מעידן אחר

מתוך המחשבות הראשוניות ההן אני מבקשת להמשיך ולעסוק עוד מעט בפרדוקסים העמוקים שמזמנת לנו התפילה כבני אדם בכלל וכלהט"בים בפרט.

בתפילות אנחנו נשיר לא-להים ברהב ובלי בושה: "אנו עמך… אנו בניך… אנו קהלך… אנו נחלתך(!)…אנו סגולתך… ואתה מאמירנו [מלשון אמיר=צמרת - אנחנו האליטה!]"

אנחנו נצעק בקול, בתחילת תפילת המוסף, "ותשובה (שלנו!) ותפילה(שלנו!) וצדקה (שלנו!) מעבירין את רוע הגזירה!" משל אנו שולטים בסדרי בראשית ובגזירות הא-ל.

אולם מיד אחר כך נודה "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף:"

מי שבכוחו וגבורתו משנה סדרי עולם לא נזקק לתפילה. מי ששפל עד דכא ואינו יכול לשנות דבר בעולם לא תשנה לו התפילה. התפילה מיועדת רק למי שחי בפרדוקס של הנעלה כמו גם הבלתי אפשרי במפגש בין אדם וא-להים. היא דוברת את שפת הפרדוקס המגלומני. הפרדוקס הוא נקודת המוצא של התפילה ושל המתפלל.

בנוסח התפילה, בעיקר במוסף, התפילה שזה עיקר עניינה, נקדיש שעה ארוכה לתחנונים כי עבודת בית המקדש תחזור לסידרה וכהנים לעבודתם. העולם בו ישנם כהנים, לוויים וישראל הוא עולם מעמדי והיררכי מאין כמוהו. אנחנו, שמכירים מקרוב את מחירה של היררכיה, מתנגדים לה כמעט אינסטינקטיבית. אני מעריכה שמעטים בקהילתנו אכן מפללים לעולם היררכי כזה.

העבודה שאליה נתגעגע ואותה נתאר בפרוטרוט ב"סדר העבודה" המהווה את גולת הכותת של תפילת מוסף, כוללת הרבה מאוד חיות המועלות קרבן. העבודה הייחודית ליום הכיפורים מתנהלת בעיקרה מחוץ למקדש וכך נתאר זאת: "והוליכו [את השעיר המוקדש לעזאזל] אל ארץ גזרה למדבר שמם. וכשהגיע לצוק חולק לשון של זהורית שבקרניו, חציו קושר בסלע וחציו בין קרניו, ודחפו בשתי ידיו לאחוריו. והוא היה מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. ואומר כך ימחו עוונות עמך בית ישראל." אני לא יודעת מה איתכם, אני צמחונית…

וכך נמשיך ונתפלל בשוביניזם לאומי ודתי: "עלינו לשבח לאדון הכל… שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם."

ומי שישרוד את כל זה יגלה אחה"צ, בקריאת התורה שבמנחה, את ההוראה הנושאת בשוברה את מורא העונש: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא… ולא תעשו מכל התועבות האלה… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה… כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם." וזה רק מבחר אקראי…

מה אנחנו עושים בבית הכנסת? למה בנוסח המסורתי?

"כרת" – על שייכות ותיקון עולם קהילתי

לפחות בעבורי, טמונה התשובה באיום הגדול "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם." אני, שהודרתי וניכרתי מאונס ומרצון המשמשים בערבוביה, מביתי ומילדותי איני מוכנה להכרת מעמי ומא-להי. בין היתר, זו דרכי להילחם על ביתי וילדותי. לעולם מייצרת השייכות לקהילה מסויימת היררכיה וגבולות והדרה ורוע. בהכרח. השייכות מיוצרת על ידי גבולות. וגבולות הינם חסרי משמעות אם אין מישהו מחוצה להם. זו דרכו העצובה הרעה והקשה של עולם. השייכות היא גם הכלי היחיד שאני מכירה המייצרת זהות. כמו שהבהירה זלדה בשירה המפורסם, "לכל איש יש שם", רק השייכות נותנת שם ורק מי ששייך זקוק לשם (או בכלל לשפה).

אין "אני" או משמעות ל"אני" שאינו חלק מ"אנחנו". איני מעלימה את עוולות ביתי, ילדותי, עמי, דתי וא-להי. רק שאיני מוכנה לוותר עליהם בשל כך. לכן אני מתפללת בתפילתם. לכן אני צועקת את עוולותיה של תפילתם. אני מתפללת לשייכות, לקהילה, לזהות שאין בהם עוול. אני לא מאמינה באפשרות קיומם של הללו. כמו שכתבתי קודם הפרדוקס הוא נקודת המוצא של התפילה ושל המתפלל.

ואני יודעת, כי גם התיקון, טמון בתפילה ולא פחות מכך בקהילה ובשייכות. אין חסד ותיקון ללא קהילה ושייכות. התיקון טמון באנשים המבטיחים לעצמם מדי שנה כי שוב לא יבגדו, לא יגזלו, לא ירשיעו ולא יכזבו. מאנשים המצטערים מעומק לב על הונאת רע ולשון הרע, על משא ומתן שלא באמונה, על עיניהם הרמות והצרות, על שנאת החינם שבליבם. אני חלק מהמסורת הזו. מהמסורת שמכירה ברע של עצמה ואנשיה. אני חלק מהתפילה, שגם אותה נאמר ביום הכיפורים ל"תיקון עולם במלכות שדי". איני מכירה יחיד שיכול לעשות זאת או אפילו להתפלל לכך ברצינות. אני חלק מהבקשה והתחינה לעולם של מחסה, חמלה שמחה וקדושה. כמו שנשיר, באחד השירים האהובים עלי ביותר בתפילה: "חמול על מעשיך, ותשמח במעשיך, ויאמרו לך חוסיך, בצדקך עמוסיך: תוקדש אדון על כל מעשיך כי מקדישיך כקדושתך קידשת." איני יודעת כיצד ניתן לדמיין עולם של שמחה או חמלה או קדושה או משמעות, ללא זהות קהילה ושייכות.

הפרדוקס הוא גם נקודת הסיום של התפילה ושל המתפלל. בסיומו של היום הקדוש, אחרי שעות ארוכות בהן נפתל המאמין, המתפלל, כל מאמין וכל מתפלל, עם הפרדוקס שבעצם התפילה כמו גם בתכניה. אין לו עוד אלא להיאחז בלזעוק שבע פעמים, את הטאוטולוגיה המכילה בתוכה את כל הפאראדוקסים וכל הפתרונות. היא האתגר והיא היעד היא הקרע והיא השלמתו – הטאוטולוגיה שהיא כל עולמו של המאמין: ה' הוא הא-להים.

נוסח אחר של המאמר פורסם ב"בריש גלי", עלון חברותא לבתי כנסת.

ראש השנה הוא סוף של שנה ותחילתה של אחרת. ראש השנה הזה הוא גם סוף דרכי בחברותא ותחילתה של דרך חדשה בשבילי. אחרי שלוש שנים מופלאות של חברותא, אני פורש ומשאיר את הבמה לאנשים מצוינים.

הפעילות הקהילתית הזו נתנה לי המון. הכרתי מאות אנשים טובים, עם ברק בעיניים, שחולמים לשנות את החברה הדתית לאומית ואת החברה הישראלית כולה.

כמו חברותא, גם אני עברתי בקבוצה דרך ארוכה. כשהתחלתי עם חברותא, חשבתי שיגיעו אולי עשרה הומואים דתיים. חשבתי שמצבם של ההומואים הדתיים זועק לשמים וצריך לעשות בו שינוי.

בדרך גיליתי אנשים, חלקם חברים משכבר וחלקם הפכו לחברים, שמאמינים בדרך ובחזון שלנו ומוכנים לעזור, להרים כתף ולהזיע.

אחרי שפגשתי הרבה הומואים דתיים, וגם המון לסביות מתנחלות, טרנסים חרדים, פמות, בוצ'ים, קרוס דרסרים, אינטר ופאן סקסואלים דתיים, אנשים חכמים עצובים ומצחיקים – הבנתי שאני באמת לא מבין כלום, ומכל אחד יש מה ללמוד.

…שהביאוני עד הלום

תודה מיוחדת אני חייב לאנשים שבלעדיהם כל זה לא היה קורה: לנתי, שעיצב את חברותא במידה רבה בדמותו, ולעמית, האיש והאגדה, שהביא איתו חזון, מרץ ואינסוף השקעה כדי שחברותא תצליח. גם בפעילויות  וגם, במיוחד, באתר האינטרנט. על פי החזון שלו הוקם אתר האינטרנט של חברותא, לו אלפים רבים של קוראים מידי חודש.

היו לנו ויכוחים מרים, כמו האם לקיים פעילות על טיפולי המרה שבה יהיה גם פסיכולוג דתי שמצדד בטיפולי המרה. חלקנו טענו שצריך לתת במה לכולם, וגם זו אופציה רלבנטית להומו דתי, וחלקנו טענו שמי שכבר היה בעצת נפש ומגיע לחברותא, לא צריך לעבור את כל התהליך הנורא הזה שוב- ועוד אצלנו. כמו שאתם זוכרים, בסוף הגיע פסיכולוג דתי שמבצע טיפולי המרה וגם אחד שמתנגד לכך, והיה ערב מרתק.

אני חושב שמכל הוויכוחים והפעילויות נבננו, וחברותא הפכה לקהילה ולבית שמח להומואים דתיים. גילינו שלא תמיד אנחנו מסכימים על הכול (כמו הויכוח האין סופי על המניין הגאה) אבל עדיין אנחנו בית שיכול להכיל דעות שונות ודתיים שונים.

תודה לכולכם, אני ממשיך הלאה.

התשובה כקבלה עצמית

ופטור בלא כלום אי אפשר, הלוא זה בכל זאת דבר תורה, אז אנא הרשו לי לצטט מדבר התורה שכתבתי לקראת שבת שובה של שנה שעברה. קראתי את הדברים שוב, וגם היום, שנה אחרי, הם רלבנטיים בעיניי כתמיד.

במהלך ראש השנה בשנה שעברה עילעלתי תוך כדי התפילה בספרו של הרב שג"ר ז"ל "שובי נפשי", העוסק בענייני תשובה. אני רוצה לשתף אתכם בפן אחד של התשובה שנראה לי רלוונטי במיוחד לנו כהומואים דתיים – "התשובה כקבלה עצמית". זהו דיון של הרב שג"ר במשנת התשובה של ר' צדוק.

כותב ר' צדוק: "עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכיות, רוצה לומר: שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך" (צדקת הצדיק אות מ').

ובמקום אחר הוא כותב: "תשובה, היינו שמשיב אותו דבר אל השם יתברך. רוצה לומר שמכיר שהכל פועל הש”י, וכוחו אפילו המחשבה טרם נוצרה בלבו של אדם… נמצא הש”י נתן לו כח גם בהעבירה ועל ידי זה אחר התשובה הגמורה הוא זוכה שזדונות נעשין זכיות כי גם זה היה רצון הש”י כך".

הרב שג"ר מסביר את ר' צדוק כך: התשובה הגבוהה איננה הכרה באחריות לחטא וחזרה ממנו, אלא דווקא התנערות ממנו תוך הבנה שגם החטא מגיע מרצון הקב"ה. כלומר, לפי ר' צדוק תשובה היא קבלת עצמך גם כחוטא. ובניסוחו של הרב שג"ר: "הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט  שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו הינה דווקא בקבלת עצמו כפי שהוא. לפי ר' צדוק תשובה היא תשובה אל עצמך כפגום וחוטא, ומבחנה הוא בכנות שלה".

אצל הרמב"ם התשובה היא ביטוי לחירות המוחלטת של האדם – שאין הדבר תלוי אלא בי. ר' צדוק מבין את המושג תשובה בדיוק להפך: ההבנה ששום דבר לא תלוי בי, אלא הכול תלוי בקב"ה. נקודת המבט היא שהקב"ה ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה (=אין מקום פנוי ממנו) והכול ברצון הקב"ה – ומפרספקטיבה זו, כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן, כך הוא עולה מן הגיהינום.

לפיכך שאלתו של השב בתשובה לא תהיה כדברי הרמב"ם: האם אני יכול לשנות אורחות חיי? אלא: האם אני יכול לקבל את עצמי? המסקנה הזו של ר' צדוק היא בעיניי מדהימה וקשה: האם אני יכול לקבל את עצמי?

צריך לומר שקבלת עצמך כחוטא מתוך הבנה שהכול מהקב"ה, לא מתירה את האסור ולא פוטרת מעונש. וכך כותב ר' צדוק: "ועל דרך זה עשתה אסתר במה שאמרה כאשר אבדתי אבדתי. היינו, גם על אבידת הנפש חס ושלום על ידי מה שעשתה עבירה ברצון להצלת כלל ישראל. וכן מה שאמר שמשון תמות נפשי עם פלישתים… היינו בעולם הבא" (תקנת השבין ה', ב').

כלומר, גם אסתר ושמשון עשו מעשה אסור מתוך ההבנה שלהם שזה מה שנכון לעשות, אף על פי שזה חטא. ר' צדוק מפרש את מה שאמרה אסתר "כאשר אבדתי אבדתי" כשני אובדנים: מיתה בעולם הזה ואובדן העולם הבא בשל החטא, ובכל זאת עשתה מה שעשתה אף שהוא אסור, כי הבינה שגם זה מהשם יתברך.

על תשובה כחזרה לאותנטיות הפנימית וכקבלה של העצמי יש עוד הרבה מה לכתוב. כדרכם של בלוגים ברשת קיצרתי במקום שצריך להאריך. את השיעור המלא אפשר למצוא בספרו של הרב שג"ר ז"ל "שובי נפשי" בפרק "תשובה כקבלה עצמית" (עמ' 126 והלאה).

שנזכה לשוב בתשובה שלמה ושנזכה לקבל את עצמנו כמו שאנחנו,

כתיבה וחתימה טובה,

בני

מה זה "כי"?

בבואנו לקרוא את פרשת "כי תבוא", השאלה הראשונה אותה עלינו לשאול את עצמנו היא מה משמעות המילה "כי" בפתח הפרשה? אנו רגילים להבינה כפשוטה – "כאשר", אלא שלדעתי במקרה זה הוראת המילה היא אחרת, ומשמעותה "אם".

משה רבנו ממשיך בפרשה בנאומו שנפרש לאורך ספר דברים, בו הוא חוזר על מצוות הקב"ה לעם ישראל, שניה לפני שהעם מתנחל בארצו. יכול היה משה לומר "כשתבואו", אבל הבחירה במילה שאחת מהוראותיה היא "אם" היא בחירה מודעת, שמשמעותה שעצם העליה לארץ ישראל והחיים בה אינם מובנים מאליהם.

הוראת המילה קובעת כי אלה מבני ישראל המעוניינים להגיע לארץ ולחיות בה צריכים להבין שלא מדובר בדבר של מה בכך, מובן מאליו. על מנת להיות ישראלי מן המניין, על אדם לקבל על עצמו סט שלם של מצוות. רק כך יזכה למקומו בארץ הקודש.

הדברים האלה מעניינים במיוחד לאור הדיונים האחרונים בסוגיית הגיור, והקרע שהיא יוצרת בין מדינת ישראל לבין יהודי התפוצות. לא לחינם בוחר משה לפתוח את נאומו בפרשה במצוות הביכורים, ולהמשיך במצוות שבין אדם לחברו. הוא מצווה על בני ישראל את הקשר אל האדמה, ואת הקשר אל העם הנוצר, ודרכם מעמיק הקשר אל הקב"ה.

בשום מקום הוא אינו טוען, כפי שמנסים לשכנע אותנו להאמין שרי הממשלה החרדים, כי מידת הדבקות במצוות שבין אדם למקום רלבנטית בבואנו לקבוע מיהו חלק מהעם היהודי בארץ ישראל, או כפי שאוהבים לקרוא לזה אצלנו, "מיהו יהודי".

ההפך הוא הנכון. משה מבהיר לבני ישראל כי רק כאשר יתחייבו ליצור חברה צודקת בארצם, יוכלו להיחשב לבעלי אוזניים ועיניים: "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". רוצה לומר, רק כאשר מתחייבים לצדק בין אדם לחברו ניתן לראות ולשמוע באמת.

אנקדוטה קצרה על הארורים

פרשיית הארורים, בה משביע משה את העם על האיסורים החמורים ביותר, שנוצרו ליצור את החברה הצודקת, הטהורה יותר אותה הזכרנו ממקודם, מנקזת אל תוכה את הרעות החולות החמורות ביותר בכל חברה. זה היה נכון בימי המדבר, זה נכון רובו ככולו גם בימינו.

משה עומד אל מול העם ומפרט את האיסורים: מקלל אביו ואמו, מסיג גבול רעהו, משגה עוור בדרך, מטה משפט גר, יתום ואלמנה, שוכב עם אשת אביו, שוכב עם בהמה, שוכב עם אחותו, שוכב עם חותנתו, מכה רעהו בסתר, לקח שוחד להכות נפש דם נקי, והעם עונה אחריו על כל איסור ואיסור: ארור האיש.

כאמור, אלה הם האיסורים החמורים ביותר, האנשים העוברים עליהם אינם יכולים להיות חלק אינטגרלי מחברה מוסרית ומתוקנת, מחברת הצדק שהשותפות בה מקנה לנו את הזכות להיות חלק מהעם בישראל. רוב האיסורים האלה מוכרים לנו, הם כבר נאמרו בספר ויקרא, חלקם יותר מפעם אחת. ואיזה איסור אינו מופיע כאן? די לחכימא ברמיזא.

—-

נעה רז, בין השאר, היא עורכת אתר בת קול, ארגון לסביות דתיות.

ויש גם בונוס כפול

* שבוע לפני מפגש חברותא בנושא משפחה, זה הזמן לקרוא את דבר התורה שכתב בני  לפרשה לפני שנה. "מהי משפחה בשבילכם"?

* כאן תוכלו לשמוע את ההפטרה "קומי אורי" בהברה ספרדית: