סרי-לוי. זז הצִדה

בכל הקשור להומואים ולסביות דתיים, יש הסכמה, כך נראה לי, בין חילוניים מובהקים ובין רבים מהדתיים. אלה כמו אלה יסכימו כי היהדות מגנה בחריפות יחסים הומוסקסואליים מכל סוג וגוון. ומי שבחר להיות הומו, או נולד כזה לא יוכל לעולם להיות דתי,וכאילו יפנו אל ההומואים בשאלה, הפצרה ובקשה – "מה אתם רוצים, אתם לא רואים שלא אוהבים אתכם בשכונה הזו?". יש מהדתיים שיוסיפו נימת איום קלה. יש מהחילוניים המצרפים לכך את המסקנה שהיהדות אינה רלבנטית, חשוכה, ומה שתרצו.

לא כולם, כמובן , חושבים כך. חיותה דויטש פרסמה אתמול טור באתר "חברותא" בו היא כותבת על חירות והומואים דתיים. היא אינה מאריכה בדברים, אך כל פסקה חשובה. חיותה דויטש מגלה אהדה למצוקתם, ומכנה אותם "חברים שלי".  היא מסיימת את דבריה בתקווה לעתיד טוב יותר, בו יוכלו ההומואים הדתיים לחיות בשלום עם עצמם ועם יהדותם. לדבריה, יש למצוא את המקום להכניס תחת כנפי ההלכה התנהגויות, התכוונויות שהיום נחשבות הרבה מעבר לגדר.

מי שאינו בתוך "המגזר" ואינו ער לניואנסים ולמשמעויות החברתיות הנגזרות צריך להבין, כי הכתיבה עצמה, על הנושא הזה, באתר הזה, היא בחירה פוליטית מודעת, ובעלת משמעות, כמו שאומרת חיותה דויטש בפתיחת דבריה:

השבתי בשלילה שלש פעמים לפחות. מה לי ולהומואים. הנושא נראה לי זר, מטריד ומפחיד. לפתע הרגשתי קרבה מוזרה לזמרים פופולאריים מסוימים שמעדיפים להסתיר את נטייתם מפחד מה יאמרו. אמנם לי לא הייתה שום "נטייה" להסתיר, אבל בהחלט פחדתי להיות חיה פוליטית מדי, להזדהות עם מיעוטים. מה אני צריכה שיסתכלו עליי במבט שיפוטי, עקום, שיגידו שאני רפורמית, נאו-רפורמית או קונסרבטיבית לשעת הדחק. חסרות לי צרות?

הדיון שהיא עורכת על טיבה של ההלכה עשוי לגרום להרמת גבה אחת או שתיים. מסקנותיה אינן עולות בקנה אחד עם הקונסנזוס בחברה הדתית לאומית.

אני רוצה להאמין שאלוקים לא מצפה מאתנו לחיות עם לב שבור תמידית, בבדידות נצחית ובאי-שלמות קבועה, ואף על פי שתיאור זה מגדיר לא מעט אנשים בעולם אני רוצה לקוות שהוא אינו גזֵרת גורל להומוסקסואל שנולד בחברה דתית

אם נתבונן בכך מעט, נראה כי בעומק העניין  יש הרבה מן המשותף בין הומואים (ולסביות) דתיים, לפמיניסטיות אורתודוקסיות.למזלן של הפמיניסטיות הדתיות דהיום, חלק מרעיונותיהם קיבלו עטיפה המתקבלת על ידי הממסד הרבני, גם אם בעיקום אף, לימוד תורה זה טוב, בסופו של דבר. והעצמה נשית מתפרשת גם כמימוש דתי לאומי של החלום הבורגני. גם עוצמת ההתנגדות חלשה יותר, יחסית כמובן. אבל יש בכל זאת הרבה מן המשותף. אני לא מתכוון לחוויה הרגשית הפנימית, אליה מתייחסת חיותה דויטש, למרות שגם לכך יש משקל. כוונתי למעשה הפוליטי חברתי הנובע מהרעיונות החדשים. פמיניזם, כמו הזכות לאורח חיים ובחירת בן זוג לפי נטייה (או העדפה, איני יודע איזה מונח עדיף, וראו כאן דיון בנושא עם התייחסות מעניינת לחברה הדתית לאומית). רצון להתמודדות  עם טקסטים מקודשים שאינם אוהדים את הרעיונות החדשים, וזו בלשון המעטה, בלי להסיר מהם את קדושתם ואת משמעותם המחייבת. הרצון לחיות בתוך החברה הדתית, יחד עם ההתרסה כנגד גבולותיה. ניסיון מחודש להגדיר את ה"אנחנו" הדתי לאומי, בלי לצאת החוצה ולהתבונן עליו מבחוץ, בזעם או בחמלה פטרונית. רצון לשינוי, שגם אם הוא דרמטי לא יפרק לחלוטין את המסגרת החברתית והאמונית בתוכה חיה החברה הדתית לאומית.

אני חושש שיש לא מעט פמיניסטיות שיתרעמו על ההשוואה הזו. חלקן תאמרנה,אולי, מה לנו ולהם – חוטאים שכמותם. אחרות עשויות להגיד "עוד לא הגיע הזמן, זה לא נכון פוליטית, לא צריך למתוח יותר מדי את גבולות הסובלנות". אך חיותה דויטש רומזת, כמעט אומרת בפירוש:

היהדות הפרטית שלי ניצבת מול עולמם של ההומואים הדתיים במעין חשש מהול בסקרנות ואפילו תקווה. מפני שהסיפור שלהם הוא מקרה קצה של מתיחת גבול, של תפילה לחופש פנימי, וקריאה-תחינה לפרשנות מחודשת של ההלכה.

ואני, מה אני?

לפני שנים, אני הייתי בסוף התיכון, הוקרן סרט עם הריסון פורד, שנקרא "העד". בסרט, הריסון פורד נקלע אל חברי כת האיימיש האמריקאיים. קצת יריות וכאלה דברים, אבל מה שתפס את תשומת לבי הוא ההצעה של הריסון לאישה צעירה, לעזוב את האיימיש וללכת אחריו. היא,למרות חיבתה אליו, ולמרות הקושי שלה עם החברה, מחליטה להישאר. לא הבנתי את זה אז. למה היא לא קמה והולכת? מי מכריח אותה להישאר? זה עולם חופשי.

פעם , חשבתי שהפמיניזם הדתי משלה את עצמו. חשבתי אז שהרבה אנשים משלים את עצמם, ואם רק יקשיבו לי אסביר להם את זה. לא שאני לא מסכים עם הרעיונות, ולא שלא הסכמתי איתם כבר אז. עוד מנעורי אני מזדהה עם הפמיניזם אבל חשבתי,  שהפערים שהם מנסים לגשר עליהם עמוקים ובלתי אפשריים. אפשר ליצור שינוי חברתי, ולעשות מהפכות, אבל הרבנים לעולם לא יקבלו את זה. הרי בתורה – מעמד האישה נחות. זה ברור לכל מי שקורא. (אף פעם לא קניתי את האפולוגטיקה הדתית בעניין זה). טעיתי, כמובן. בתו של הרב ליכטנשטיין, בת גילי, הקימה ישיבה לנשים. נכון, קוראים לזה "בית מדרש גבוה" אבל זו ישיבה, כמעט לכל דבר ועניין. מצד שני, לא טעיתי. הטקסטים במקומם עומדים ופרשנויות חליפיות, קריאות פמיניסטיות ושאר טכניקות, לא צלחו. לא כרגע.

הטעות המשמעותית יותר הייתה חוסר היכולת שלי להבין מקרוב את הניסיון הקשה הטמון ברצון למתוח את הגבולות, ולהישאר בפנים. חוסר יכולת, שלי, לראות את הקרע שיכול לחוש מי שבוחר לצאת לגמרי ולנטוש את מולדתו הרעיונית, את הסביבה והחברה בה חי וגדל. הריסון פורד יחזור לעולם שלו, ובת האיימיש תישאר שם. עם כל הקושי והביקורת שיש לה.

אז אני מבין ומזדהה ותומך. ולי יותר קל. אני גבר, ולא הומוסקסואל. אבל אני בחרתי אחרת. זזתי קצת הצדה, לא יותר מדי. ואני עומד שם, וחושב.

(מתוך הבלוג של גלעד סרי-לוי)

חיותה דויטש. חברים חדשים

השבתי בשלילה שלש פעמים לפחות. מה לי ולהומואים. הנושא נראה לי זר, מטריד ומפחיד. לפתע הרגשתי קרבה מוזרה לזמרים פופולריים מסוימים שמעדיפים להסתיר את נטייתם מפחד מה יאמרו. אמנם לי לא הייתה שום "נטייה" להסתיר, אבל בהחלט פחדתי להיות חיה פוליטית מדי, להזדהות עם מיעוטים. מה אני צריכה שיסתכלו עליי במבט שיפוטי, עקום, שיגידו שאני רפורמית, נאו-רפורמית או קונסרבטיבית לשעת הדחק. חסרות לי צרות?

אבל באתי בסופו של דבר למפגש אלול של חברותא. בעיקר כי לא הסכמתי לקרוא לעצמי פחדנית.

הפאנל לא היה משהו, אבל הערב כן היה, האנשים, השיחות שאחרי. מאז הפסקתי לפחד, אבל בני משפחתי רק התחילו, בעיקר כשאנחנו מתארחים אצל חברים. ("שוב אימא עם הג'וק החדש שלה, שוב היא מדברת על 'הדברים האלה' ואנחנו נחפש זבובים על הקירות או ננסה להעביר נושא".)

חיפשתי קבוצת תמיכה לאוהדי הומואים דתיים, ובינתיים מצאתי תומך אחד, ידיד שהוא גם רב, ולהפך. בואי לשיעור שלי בנושא, אמר לי יום אחד. באתי, ברחתי. לא יכולתי לשאת את השנאה שעלתה מאיש אחד בקהל. לקחתי אותה אישית, כי עכשיו כבר מדובר בחברים שלי. הבנתי: ארוכה הדרך לחירות.

ערב פסח היום, ואני חושבת על חירות ושיעבוד. היהדות הפרטית שלי ניצבת מול עולמם של ההומואים הדתיים במעין חשש מהול בסקרנות ואפילו תקווה. מפני שהסיפור שלהם הוא מקרה קצה של מתיחת גבול, של תפילה לחופש פנימי, וקריאה-תחינה לפרשנות מחודשת של ההלכה.

אם היהדות תתמודד אִתם, היא תתמודד עם נושאים אחרים שהביא העולם המודרני – תבחרו אתם. (פרשת סוטה המקראית, הקשה, אני משננת, שונה לחלוטין מהסוטה החז"לית המרוככת. כגון עין תחת עין המדמם – הפך בתורתם של חכמים לממון. כגון הלל הזקן שהמציא פרוזבול ושינה את דיני השמיטה. האם תבוא גאולה דומה גם לפסוק ההוא בספר ויקרא?)

אני רוצה להאמין שאלוקים לא מצפה מאתנו לחיות עם לב שבור תמידית, בבדידות נצחית ובאי-שלמות קבועה, ואף על פי שתיאור זה מגדיר לא מעט אנשים בעולם אני רוצה לקוות שהוא אינו גזֵרת גורל להומוסקסואל שנולד בחברה דתית.

בליל הסדר הקרוב אחשוב עליכם, חברים חדשים. אתפלל בשבילכם, ובשבילנו גם, שנזכה לחצות את הים סוף הפרטי שלנו בלי פחד, שבקצהו תחכה לנו ארץ מובטחת, ואם לפניה חייב להשתרע איזה מדבר, אז שהמסע בו יהיה לא קשה מדי, ויהיו בו מספיק מים וחברים.

שיהיה פסח גם שמח וגם כשר. שנהיה נוקבים, אמתיים, שמחים ובני חורין, וכמונו גם התורה שלנו.

***

ובעיצומן של הניקיונות לפסח, שמעתי את השיר הזה ששרה חוה אלברשטיין וחשבתי שמתאים להזכיר אותו כאן. קצת כמו שיר השירים שיקראו עוד מעט, גם את השיר הזה, את ה"אתה" שבו, אפשר להקדיש לקב"ה, או לאנשים, או גם וגם.

הלוואי ויחדל הפחד.

חג חירות שמח,

חיותה

באמצע חיי

(מילים: נילי; לחן: חוה אלברשטיין)

באמצע חיי יותר או פחות

נעצר העולם רעדו הטפחות

קרסה הבמה עליה שיחקתי

ואני מילותיי שכחתי.

באמצע חיי הקיץ חלף

מה עוד אבקש

סגריר על הסף

להמשיך ולנוע בלי סער בלי אש

עשבים שוטים לעקור ולנכש

ואשר יבוא יבוא

ואשר יהיה יהיה

ואני על מאומה כבר לא אתעקש.

באמצע חיי, יותר או פחות

באמצע אפור, באמצע שחור

היו אנשים בחדר בלי אור

והיית אתה.

באמצע חיי יותר או פחות

נעצר העולם, רעדו הטפחות

וביקשתי על נפשי רק אחת לא יותר

עשה שילחש "אני בא לקראתך"

עשה שיחדול בו הפחד

עשה שיבטח, עשה שיאהב

תן בו הכוח אל מול אהבתי

תן בו הכח אל מול שתיקתו

נסוך את שיקוי החיים לדמו

שחרר אהבה מכלא לבו.

באמצע חיי יותר או פחות

נעצר העולם רעדו הטפחות

וביקשתי על נפשי רק אחת

רק אותך

לא יותר

לא אחר

לא יותר.

- – - – -

(לחצו כאן כדי לדעת מהי "חירות" בשביל זאב שביידל)

הרב מרדכי ורדי

בעקבות דבריו של הרב הראל, נתבקשתי לדון בשאלה אם חברותא הוא גוף טוב או רע ליהודים.

אני מניח שאין כאן התייעצות אופרטיבית האם לקיים או לסגור את חברותא, ולכן אני מסיק שיש כאן רצון לקבל תמיכה או התייחסות.

האמת היא שאני אינני מכיר לעומק את הפעילות ואת הלכי הרוח בחברותא, אלא אני רק יכול לשתף אתכם בכמה מחשבות שלי בנוגע אליכם, בהתבסס על הרצאה שקיימתי אצלכם והיכרות עם כמה מן הנמנים על שורותיכם.

ממגעי עם הומואים דתיים אני מקבל את התחושה ששאלת הזהות המינית איננה רק עניין מיני, אלא משהו הרבה יותר עמוק הנוגע בשאלות הזהות הקיומית והדתית. ברור לי שבעמידה מול אלוהים – ההומו הדתי איננו יכול להימנע מלשים על השולחן את הניסיון שהטיל עליו בורא עולם. להיות הומו דתי זו מצוקה שאינני מכיר דומה לה, מבחינת עוצמת הקונפליקט הפנימי, ועומק הכאב של האדם העומד מול עצמו מול החברה ומול אלוהים.

אני מבין שהצורך בשותפות גורל ובשיח עם מי שיוכל להבין לנפש, מבפנים, הוא הכרח למען השפיות והבריאות הנפשית. במובן זה ברור שההתארגנות סביב מכנה משותף של אמונה הוא מתבקש. אני מעריך שעדיפה ההתארגנות הזו מאשר הצטרפות למועדונים חילוניים שבהם שאלת הקשר עם אלוהים איננה עומדת על הפרק, ומשום כך אולי גם לא תוכל לתת מענה לסוג הבדידות המיוחד של המאמין בעל הנטיות ההפוכות.

מביקורי בחברותא ראיתי שהמשתתפים אינם עשויים מעור אחד. היו ביניהם יראי שמים והיו גלויי ראש, ואפילו זיהיתי שאחד מהם היה תלמיד מתקופת היותי ר"מ בישיבת הסדר. היה גם מי שסיפר לי על תהליך לשינוי שהוא עובר ברמה מסוימת של הצלחה עם אופטימיות להשלים את המהלך.

מניסיון של שנים עם תלמידים וחברים, התרשמתי ששאלת אפשרות השינוי היא שאלה אינדיבידואלית שאינה בהכרח מגדירה את העמדה הדתית או הרוחנית, וכבר פגשתי בחורים יראי שמים שהגיעו מסקנה כואבת מבחינתם, שלא יוכל להשתנות.

לעניין חברותא – אני חושב שהתנאי לפעילות חיובית וחשובה מצדכם (מעבר לעזרה הראשונה) יהיה בקיומו של מסע חיפוש אמתי וכן, למציאת הדרך לקיים את רצון השם, מתוך המציאות שאתם שרויים בה.

חידת הניסיון שאתם עומדים בו איננה פתורה לי, ואין לי תובנות ברורות בנוגע למשמעות הניסיון הזה. אני אינני יודע לסמן את התשובה כמו שמציעים רבנים אחרים, ולכן אני מוכן לדון על האפשרויות השונות מתוך השערה שהתשובה תימצא בחיפוש משותף של נקודת מבט חיצונית עם נקודת המבט הפנימית שלכם.

הרב מרדכי ורדי

הכותב הוא רב היישוב ראש צורים, לשעבר ר"מ בישיבת מעלות; ראש מגמת תסריטאות במעלה

הכותב היה אורח במפגש אייר תשס"ח של חברותא, וכן היה מנחה של מפגש שבט תשס"ט בהשתתפות הרב יעקב מדן

הרב ארלה הראל. ר"י שילה

(טור זה נכתב בהמשך להקדמתו של עמית, עורך אתר חברותא)

מאמר זה נכתב לאחר התלבטויות רבות. הרבה פרפרים עברו בבטן שלי, לפני שישבתי לכותבו, וגם תוך כדי, התלבטתי בלי סוף האם טוב לו שנברא, או שמא טוב לו שלא נברא משנברא. וכל זאת למה?

משום שאנו עוסקים בנימי הנפש היותר פנימיים, בהרגשות הלב, במקומות הרגישים ביותר של כל אחד מאתנו. דברים כאלו צריכים להילמד בתורה שבעל פה, ולא בכתב. לא סתם לימדונו חז"ל ש"אין דורשין בעריות בשלושה", משום שנושאים כל כך גבוהים (ונמוכים) גם יחד, צריכים להתדיין בהם פנים אל פנים, בצוותא, בזוג ולא בחבורה, ובוודאי לא בחבורת המונים תקשורתית.

כמו כן, מקנן בלבי החשש הבסיסי שעצם פרסומו של מאמר רבני באתר חברותא יכול להתפרש, חס וחלילה, כמתן לגיטימציה הלכתית כלשהי לקיומו של הגוף העצוב הזה. ולא היא! כאן המקום להצהיר כבר עכשיו, שלא אני הדל, ולא אף אחד מרבותי, באים לתת הכשר לקיומו של חברותא; ואני אף סבור, כמו שאפרט בהמשך, שקיומו כרוך בהכשלת הרבים באיסורים חמורים.

אך מנגד, "אני כותב לא מפני שיש בי כוח לכתוב, אלא מפני שאין בי כוח לידום" (כלשון הראי"ה זצ"ל באחת מאיגרותיו). אין בי כוח לידום מול מציאות, שלדעתי הענייה, פוגעת פגיעה נפשית חמורה וקשה בהרבה בני נוער ומתבגרים (בעיקר, אך גם בבוגרים), מאמללת אותם ומכניסה אותם עמוק-עמוק למבוי סתום שממנו לא יוכלו לצאת מאושרים ושמחים, יהיה אשר יהיה.

ואשתדל לפרש מילתי:

במבט ראשון, אולי טוב ליהודים שאכן חברותא קיימת. יש הומואים דתיים, זו עובדה. הרבה. לא אחד ולא שניים, אלא הרבה מעבר למה שהרוב חושבים. קשה להם, והם נמצאים במלכוד בלתי פתיר – הם מבקשים את שאהבה נפשם, אך תורתנו הקדושה אינה מאפשרת להם לממש את אהבתם. הם אינם מסוגלים לחיות חיים דתיים נורמליים, להקים משפחה, לזכות לחבוק תינוק ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, וללא כל ספק, חייהם קשים מנשוא.

קושי זה מביא רבים מהם אל עברי פי פחת, מחשבות אובדניות (ואף מימוש שלהן), דיכאון קליני, עצבות מתמדת; ואף, לצערנו, חיי חטא תמידיים, שפוגעים בשאיפותיו של האדם, הן בינו לבין קונו והן בינו לבין עצמו, הם נחלתם של הומואים דתיים רבים.

אם כן, אולי טוב שקיימת עבורם מסגרת כל שהיא המאגדת אותם ונותנת להם מענה בסיסי של קשר וחום, של הבנה והתחשבות, למען יצליחו להתמודד ביתר קלות עם חיים בלתי נסבלים אלו?

אלא, שזוהי כמובן טעות, לפחות לגבי היישום הנוכחי (=חברותא), וזאת משלוש סיבות:

1.  כאשר אדם שרוי בבעיה, אשר לדעת אנשי מקצוע רבים ניתן לטפל בה ברמת הצלחה כזאת או אחרת, הוא יעשה ככל יכולתו כדי להצליח בטיפול זה. למשל, לא יעלה על הדעת שקבוצת חולי סרטן, אשר מצבם מאפשר טיפול (גם אם קשה מאוד, ולא בהכרח מוצלח, אך בהחלט טיפול שייתכן שיצליח) תקיים קבוצת תמיכה של חולי סרטן שאינם מטפלים בעצמם! זוהי בעצם קבוצת מתאבדים, וכל קבוצת תמיכה של חולים מטרתה קידום החולים אל עבר שיפור מקסימאלי במצבם, בהתחשב באפשריות.
והאמינו לי שאני יודע מקרוב על מה אני מדבר. אשתי שתחי' חלתה לפני כשנה בסרטן. חסדי השם, בזכות גילוי מוקדם ושליחים טובים, היא נרפאה כמעט לחלוטין. בקבוצת התמיכה שבה היא משתתפת, השיח העיקרי ממוקד ברצון של כל אחת מהחולות להבריא ולהשתקם. אין מטרת הקבוצה לשקוע בהווה החולני, אלא, פנֶיהָ נשואות אל התיקון, אל המחר, אל העתיד הוורוד, הטומן בחובו סכנות רבות אך גם סיכויים רבים.

חברותא לא בנויה כך. חברותא בנויה על תקיעות, על הנחת היסוד ש"כזה אני, וכזה אשאר". לעתים, אחרי הרבה ניסיונות, אך לעתים (ואני יודע זאת מידיעה אישית של היכרות בלתי אמצעית עם רבים מגולשי חברותא וחבריה) ללא כל התמודדות מוקדמת ורצינית עם הנטייה המינית. נכון, נעים להיפגש עם שותפים לצרה, אך בתנאי שזאת הכותרת, וכולם מבינים שמדובר בצרה, ועת צרה היא ליעקב – וממנה ייוושע, צריכים להמשיך לשאוף לישועה מן הצרה הזו, לעשות הכול כדי לטפל בה, למען השם ולמענך עצמך!

זהו הנזק הראשון והעיקרי בקיומה של חברותא – היא מאפשרת הקלה בהתמודדות, אך בה בעת "מרדימה" את המתמודד ונותנת לו להרגיש שניתן להישאר במצבו הבעייתי. זה תוקע אותו, לא מקדם אותו, ואנחנו באנו לעולם הזה כדי להתקדם, לא כדי לעמוד במקום.

2. חברותא יוצרת, בטעות או בכוונה, אווירה של לגיטימציה תורנית לזוגיות גברית קבועה. והרי כל בר דעת יודע שאין לכך מקום כלל בעולמה של הלכה. ודייקו בדברי – זוגיות קבועה. לא שזוגיות ארעית מותרת, אבל, כל אחד מאתנו יכול להיכשל בחטאים כאלה או אחרים, וגם הטרוסקסואלים נכשלים, לצערנו, בענייני עריות. חמורה שבעתיים היא מציאות של זוגיות קבועה, הבאה להחליף את התא המשפחתי היהודי, ולהעניק אופציה בת מימוש למודלים אחרים של זוגיות.

3. אך יתירה מזאת, בעיה עמוקה נוספת, מצויה במִרכוז של הגדרת האדם עפ"י נטייתו המינית. אדם איננו הומו או לא הומו – אדם הוא אדם, יש לו מכלול של נטיות ורצונות, ובתוכם, גם בין השאר, נמצאת נטייתו המינית. כאשר יוצרים חבורה של הומואים דתיים, בעצם מגדירים את מרכז הזהות על בסיס הזהות המינית שלי. וזה רעיון מערבי אנטי-יהודי ואנטי-הלכתי.

ביהדות, המיניות איננה עיקר כלל וכלל. היא כלי, כלי חשוב לשרת ערכים ומטרות, לעזור לי בבניית בית שיכול להביא לעולם ילדים ולהמשיך את קיום האומה, ולתרום לי גם אושר ובטחון אישיים. עצם ההשתייכות שלי לקבוצת ההומואים הדתיים הופכת את הפירמידה על קודקודה, ובמקום שתאוות המין תהיה כלי לשרת ערכים אלו, היא הופכת להיות מרכז חיי.

לסיכום, האמינו לי, שלבי יוצא אליכם. אני חש אהבה גדולה לכל אחד ואחד מכם, הבנה והזדהות. אני חושב שכל עשרות בני הנוער ההומואים שקשורים אליי עושים זאת כי הם חשים סימפטיה ואהבה גדולים, ללא כל ביקורת והאשמה. איש לא אשם בהיותו הומו. איש גם לא צריך להתבייש בזה – הוא לא גנב את זה ממישהו.

אבל למען השם, עשו ככל שביכולתכם כדי לצאת מזה!

והאמינו לי, שניתן לעשות הרבה, הרבה מעבר למה שאתם יודעים. אל תיכנעו, אל תיתנו לרפיסות המערבית, היורדת על ברכיה אל מול גחמותיו המיניות של האדם, לנצח אתכם ולהסיט אתכם מאמונתכם ותורתכם. התחברו לחברֶה כמוכם, אבל לחברֶה המעוניינים להמשיך ולהקפיד על כל מצוות התורה, קלה כבחמורה, על אף היותם הומואים, ולתקן את מצבם מתוך מגמת שיפור מתמדת.

אלה שני התנאים התורניים לקיומה של קבוצת תמיכה אמתית:

א. מחויבות מלאה להלכה בכל פרטיה;

ב. נכונות מלאה למאמץ בלתי פוסק להתמודדות עם הנטייה.

חבורה כזאת אכן תהיה בסיס תומך לחבריה, שיעזור להם להתקדם הלאה הלאה.

לצערי, חברותא איננה עונה על הקריטריונים הללו כלל. באופן הגלוי ביותר, חברים בה גם כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות (מבטן ומלידה או לאחר דיתלו"ש), ורוב חבריה מקובעים בעמדתם ואינם מנסים להשתנות (כאמור, חלק מהם לאחר ניסיונות מרים, כושלים וכואבים, וחלק מהם ללא כל ניסיון!!). אף בן תורה רציני שאכפת לו באמת מדבר השם, ורצונו לעשות רצונו יתברך, לא יכול להיות שותף לחבורה כזו. זה עצוב, זה חבל, אבל מה לעשות – זה אמתי.

רק אדגיש לשם הבהרה: אדם יכול להיות שותף לקבוצה המכילה בתוכה אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, אך בתנאי שהקבוצה אינה עוסקת בדבר הקשור קשר ישיר לשמירת תורה ומצוות. ניתן לארגן קבוצה משותפת של 'חילוניים' ודתיים לצורך שמירת משקל, למשל, שכן זו אינה שאלה דתית, ואין הבדל בין גישה של אדם דתי לגישה של אדם שלעת עתה עוד מגדיר עצמו כ"חילוני" בנושא. אך קבוצה "מעורבת" כזו, העוסקת ביחס למיניות, נידונה לכישלון, כי אין בסיס למכנה משותף אמיתי – האדם הדתי רואה ביחסים הומוסקסואליים איסור, והאדם ה"חילוני" אינו רואה בהם כל רע!

אני כבר רואה וצופה את התגובות שתיכתבנה למאמרי – אני מאמין שרבים ירגישו הזדהות, אך לא מעט יחרפוני ויגדפוני. והאמת, שבשל כך אני נמנע דרך קבע מכתיבה במרשתת (אינטרנט בלע"ז), מתוך רצון להימנע ממבול התגוביות (טוקבקים בלע"ז) המלכלך והרדוד שמלווה כמעט כל כתבה ברשת.

אך כאן, מתוך הערכה רבה למנהל האתר, שבעצם הזמין מאמר הנוגד את עמדתו ואת עמדת חברותא, החלטתי לחרוג ממנהגי.

על כן עשו מאמץ: נִשמו עמוק לפני שאתם שופכים עליי את כל הרתיחה הגואה בגרונכם. מי שחושב שיש לו מה לומר עליי, על אימא שלי ועוד כל מה שקשור אליי, מוזמן לקלל אותי באופן ישיר בדוא"ל הפרטי שלי, ולא מעל במה זו.

דרך אגב, כבוד הבריות, ובמיוחד כבוד תלמידי חכמים, גם הוא ערך הלכתי!!!

אני מבקש בכל לשון של בקשה: אנא אל תרעו אחַי! לא באתי, חס וחלילה לפגוע במאן דהו. כי עזה האהבה שאני חש בלבי לכל אחד מכם, והלוואי והייתי יכול לעמוד לידכם עכשיו ולתת חיבוק מלב אל לב לכל חבר וחבר, לבכות אתו ביחד, לכאוב אתו בצוותא את המצב, ולשבת ולחשוב כיצד מתקדמים הלאה, לעולם טוב יותר.

האמינו לי שזו כל מגמתי.

על כן בואו ונדון בדברים בכובד ראש ובכבוד, ללא השמצות אישיות וקטנוניות. אשמח לקבל גם בדוא"ל האישי (arale@shoresh.org.il) שלי השגות תגובות, שאלות וטענות, וכל מה שתחפצו.

מכל מקום, אני מאחל לכולכם אך אור וטוב, ויהי רצון שתזכו לבנות כל אחד ואחד מכם את עצמו, ואחר כך את ביתו, בשמחה ובטוב לבב כל הימים!

אוהבכם עד מאוד,

ארלה הראל

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר שילה

- – - – - -

לקריאת התגובות לדברי הרב הראל:

הרב מרדכי ורדי: חברותא עונה על הצורך ההכרחי בשותפות גורל ובשיח

נתי, אחד מרכזי חברותא: חברותא מייצגת גישה של נִראוּת

אמנון, תלמיד ישיבת הסדר המשתתף במפגשי חברותא:"חברותא הוא המקום היחיד שאיני משקר בו

זאב שביידל בהסתכלות-על כל כל הפולמוס: איך חיים עם הג'ירפה?

עוד מעט אנו חוגגים יום הולדת שנתיים, ואליבא דיהדות – יום הולדת אינו זמן של שמחה בלבד אלא גם זמן של התבוננות פנימית ושל חשבון נפש.

ברור שגוף כמו חברותא אינו חף משגיאות. כולנו יודעים שכשיש גוף גדול כל כך שמכיל אנשים רבים כל כך יש גוונים שונים, יש קולות שונים, יש צדדים שונים, ויש דעות שונות ואמונות שונות. פלוני שלם עם נטייתו, אלמוני נלחם בה, אחד יוצא מחוזק רוחנית ממפגשי חברותא, והשני בדיוק להפך. השאלה שנשאלת היא אם בסופו של דבר היא אם הצר שווה בנזק המלך, כלומר אם בחישוב כולל הגוף חברותא מביא יותר תועלת מנזק, יותר שמחה מעצב, יותר קדושה מאי-קדושה.

כן, קדושה – חלק בלתי נפרד מההוויה הדתית.

כאחד מרכזי חברותא ועורך האתר, גם אני כל הזמן טרוד בשאלה הזו. אני כל הזמן בוחן את המצב ושואל את עצמי אם חברותא מעלה חיוך על פניו של הקב"ה, אם אהיה ציורי לרגע.

לפני כארבעה חודשים ערכנו מפגש שעסק בשאלה אם בחברותא יש ניצנים נאו-רפורמיים. לדיון הוזמנו רבנים ואנשי רוח שדנו בשאלה ואף הרחיבו אותה לקבוצות אחרות, כגון "קולך", "נאמני תורה ועבודה", והתשובה לא הייתה חד-משמעית.

כעת אנחנו מבקשים לשוב לדיון ואף להרחיב אותו, ולדון בשאלה אם קיומו של גוף כמו חברותא הוא דבר טוב או רע ליהודים, או כאמור – אם אכן חברותא מעלה חיוך על פניו של הקב"ה שמרוצה מקיום חברותא.

כדי לברר את הסוגיה הזו ביקשתי מהרב ארלה הראל, ראש ישיבת שילה, שיכתוב את דעתו בעניין. משיחות ששוחחתי עמו בעבר ידעתי מראש שהוא חושב שעדיף לסגור את חברותא במתכונתה הנוכחית, וביקשתי ממנו שיעלה על הכתב את עמדתו וינמק אותה. בקרוב נפרסם את דבריו, ואני תקווה שהדברים יעוררו פולמוס ודיון פנימי (מאמרי תגובות לדברים של הרב יתקבלו ברכה) כדי שאם אכן יש צורך כזה נוכל להפוך את חברותא למקום טוב יותר, למקום יהודי יותר, קדוש יותר.

בברכת התורה,

עמית

הרב חיים נבון

1. "צריך לשנות את ההלכה האוסרת משכב זכור".
אם אתה מאמין במקור האלוקי של ההלכה – אתה מבין שאי אפשר לשנות אותה. ואם אינך מאמין שלהלכה מקור שמימי – אז מה אכפת לך מה היא אומרת?

2. "האהבה היא ערך עליון. לא ייתכן ששני אוהבים לא יוכלו לממש את אהבתם".
באמת? ואם שני האוהבים הם אח ואחות? אהבה היא ערך חשוב, אך אינה ערך עליון.

3. "ההלכה אוסרת על נטייה הומוסקסואלית".
ההלכה אינה אוסרת על נטייה כלשהי, אלא על יחסי מין הומוסקסואליים. יש שמנסים לשער מה טעם האיסור ההלכתי הזה, אבל אולי הטרחה מיותרת: מי שמאמין שהתורה היא צו אלוקי – לא צריך טעם; ואת מי שלא מאמין בתורה – שום טעם לא ישכנע.

4. "ההלכה מיושנת. עמדתה כלפי הומוסקסואלים לא רלוונטית לעולם המתקדם והנאור".
האם העולם תמיד מתקדם לטובה? התפיסה הנאיבית של קִדמה מתמדת היא תפיסה מיושנת להפליא. פרופ' ליבוביץ התפלא פעם איך אחרי כל זוועות המאה ה-20, עדיין יכול מישהו לחשוב שהעולם הולך ומשתפר. עמדת התורה בהחלט אינה הולמת את האופנה התרבותית העכשווית, אבל זה לא בהכרח רע.

5. "ההתנגדות למצעד הגאווה פוגעת בחופש הפרט".
מה הקשר לזכויות הפרט? איש אינו מתערב במעשי ההומואים בביתם הפרטי. מצעד הגאווה אינו מעשה פרטי, אלא התרסה פומבית גסה כנגד האמונות של חלק גדול מהישראלים. כל אחד יכול לאכול בביתו שפנים ושרצי ים; איש אינו מעלה על דעתו לערוך מצעד הפגנתי וולגרי של אכילת טרפות.

6. "אין סיכוי לדו-קיום של הומואים ודתיים".
למדנו לחיות לצד מחללי שבת ואוכלי טרפות. אנחנו צריכים ללמוד לחיות אף לצד הומואים. אם מנהיגיהם ודובריהם יפגינו כבוד והתחשבות כלפי אורח החיים שלנו, זה ודאי יעזור.

7. "לפי ההלכה, הומואים הם סוטים".
ההלכה אוסרת לאכול בשר בחלב. האם מי שמתאווה לצ'יזבורגר הוא סוטה?

8. "אם נכיר בנטייה הומוסקסואלית, נעודד צעירים דתיים לפתח נטייה כזו".
בחברות מסוימות בהיסטוריה, התפתחה הומוסקסואליות אופנתית, שהיא באמת תופעה חברתית לא בריאה. אך קשה לי לראות תופעה כזו מתפתחת בחברה הדתית. חייהם של דתיים בעלי נטייה הומוסקסואלית הם מאוד לא קלים, וקשה להאמין שמישהו יבחר להיות הומוסקסואל כשיש לו ברירה אחרת.

9. "אין הומואים דתיים".
יש שומרי מצוות שמוצאים בעצמם נטייה הומוסקסואלית, ועם זאת נשארים נאמנים להלכה. בגבורה נפשית הם כובשים את יצרם ונמנעים מיחסים האסורים לפי ההלכה. הם הומוסקסואלים לפי נטייתם, אך לא במעשיהם. החברה הדתית צריכה לחבק אנשים כאלו.

10. "יש הומואים דתיים".
הכינוי "הומואים דתיים" נראה לי מצמצם ומסלף – כאילו נטייה מינית היא מגדיר הזהות היחיד. מדובר באנשים שיש להם הרבה מעגלי זהות, הרבה תכונות וכישורים וגם התמודדויות; ביניהן ההתמודדות הזאת.

קטונתי. קטונתי מלהכריז הכרזות, מלהטיף מוסר, מלקבוע קביעות. אני לא רופא ולא פסיכולוג ולא אנתרופולוג ולא הוגה דעות, ואף לא מכיר איש מקוראי אתר חברותא כאן אישית (ככל הידוע לי). אבל אני כואב מאוד את כאבכם, מצטער בצערכם, חש אתכם, ומדי פעם בפעם מביע את עניות דעתי בתחום זה בפורומים שונים.

כאן אני מבקש למסור, ברשותכם (ועל פי בקשת ידידי היקר 'עמית'), מסר קצר, מכול הלב: כידוע קיימים בעלי נטיות הפוכות ברמות שונות של קושי, מאלו שנמצאים במצב קל-יחסית, שבעזרת תמיכה וטיפול יכולים להגיע בעתיד לבניית בית כשר בישראל על כל המשתמע מכך (על אף הקושי היום-יומי שיהיה כרוך בזה עבורם) – ואשריהם; ועד כאלו שנגזר עליהם כנראה לחיות בגפם עד זקנה (אולי-אולי לא 'עד בכלל'!) – והם כואבים ומיוסרים.

אין ספק שלא כל מקרה פתיר, ויש כאלו בתוכנו ש'הֵמַר שַׁדַּי להם מאוד', מה אומר ומה אדבר. גם ההתכחשות לדבר השם אינה פותרת כלום ואינה מאיינת את הבורא ואת דברו, וגם הכעס על ריבונו של עולם שעשני כמו שעשני הוא כעס טבעי – אבל ילדותי; זהו המצב, אלו הם החיים, וכל אחד, גם מי שחייו קשים וכואבים, יצטרך למסור בבוא יומו דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אם עשה מה שצוּוָה, ואם נמנע ממה שהיה עליו להימנע ממנו. ולפום צערא – אגרא (ואני יודע שעד כאן לא חידשתי דבר).

רק דבר אחד אני מציע, מתחנן, מבקש בכל לשון של בקשה: אל תצאו מן הארון! אל תעשו פרסום למצבכם האישי ואל תבקשו לו לגיטימציה פומבית, כי כל הטעמים שיש לכם לכך, המוצדקים יותר והמוצדקים פחות, אינם עומדים מול החשש הכבד שצעירים שיש להם נטייה הפוכה ברמה נמוכה ו'נסבלת', ועתידם ה'סטרייטי' לפניהם, יסובבו בגללכם את ההגה שמאלה-חזק ויצטרפו לקהילה הגאה בעידודכם, ובכך יכרתו את הענף שעליו בנויים חייהם.

אני מכיר את הטענה שדווקא יציאה מהארון יכולה להציל חיים של אנשים שבשל המצוקה עלולים לשים קץ לנפשם. אבל בימינו יש כמעט לכל אחד גישה לאינטרנט, ובה הוא ימצא את אתר חברותא וגם אתרים אחרים, וכך יוכל ליצור קשר עם מי שירצה לפני שיחליט חס וחלילה החלטות חפוזות. לא זה הסיפור ולא זו הבעיה. הבעיה היא העניין החברתי, הלגיטימיות החברתית-דתית לתופעת הנטיות ההפוכות, וממנה אני דואג.

"אחריות עצומה". הרב יואל קטן

ואם ישאל השואל – אתה קורא 'אל תצאו מהארון', אבל מה כן? להישאר בארון כל החיים? תשובתי חיובית. חוץ מאשר הצער הגדול להיות לבד עם כל הקשור בזה – אתם חיים, חיים פעילים, חיים יוצרים, ולפעמים אפילו מאושרים! אתם יכולים להיות בנים ואחים יקרים, דודים נחמדים ואחיינים חביבים, להתקדם במקצוע שלכם וללמוד תורה ולפעול בכל מיני תחומים – ומצד מסוים של החיים להמשיך 'חיים בארון'! לכן התשובה שלי חיובית: כן, הישארו נא ב'ארון' לטובתכם האישית וגם למען הציבור כולו, והשתדלו למלא את חייכם בטוב בנושאים אחרים ובפינות אחרות.

אני מניח שיש הומואים שיצאו מהארון וטוב להם מבחינות מסוימות, אבל אני משוכנע שמבחינות אחרות הם החריבו את העולם שלהם ואת העולם שסביבם, וחבל שעשו את הצעד הזה.

אני יודע שקל לי לדבר כי איני 'שם'; אבל זו עניות דעתי.

ובַקשתי היא שגם מי שכבר הוציא את ראשו 'מן הארון', ויודעים על נטייתו בני המשפחה הקרובה וכמה חברים – אנא, שלא ירחיב את מעגל שומרי הסוד, בדיוק מאותה סיבה (ומסיבות נוספות כמובן, כגון שלא יִרְחֲקו ממנו חבריו שומרי המצוות ועוד, ואכמ"ל).
כל אחד מכם נוטל על עצמו אחריות עצומה, ואין לי ספק שכל אחד ואחד מכם יודע בסתר לבבו שטוב לנער המהסס להישאר בדרך 'הישר' עם קשייה, ולא להידחף לצדי דרכי החיים; אל תקשו עליו בזה! למענכם ולמענו – אל תצאו מן הארון!

והשם לא ימנע את טובו להולכים בתמים.

הכותב איש רפואה והלכה; ראש מכון "שלמה אומן" בישיבת שעלבים ור"ם בישיבה התיכונית שם

ד"ר טוביה פרי

"האם הומוסקסואל יכול לשנות את העדפתו המינית?" שאלה זו המופנית לאנשי מקצוע היא מורכבת יותר מכפי שנראה במבט ראשון. השאלה מכילה בתוכה הנחה בדבר קיומו של "הומוסקסואל" כזהות המגדירה אדם, היא מניחה קיומה של העדפה מינית יציבה וקבועה, וכן היא עוסקת בשינוי של העדפה מינית. כל אחד מן הנושאים הללו דורש דיון.

הגדרת הזהות של אדם כ"הומוסקסואל" על סמך תכונה אחת שלו, העדפתו המינית, נראית בעייתית ביותר. בתחום המגדרי אדם יכול להיות "גברי" או "נשי" בתכונות אופיו, הוא יכול אקטיבי או פסיבי, אגרסיבי או עדין ובאופן בלתי תלוי להעדיף מינית את בני מינו את או את המין השני. מובן שההבדלים באמונות, בכישרונות, בהעדפות, בשאיפות או בקיצור – בזהות, כל אלה יכולים להיות גדולים מאוד ולא קשורים כלל להעדפתו המינית. מדוע אם כן להגדיר אדם רק על סמך העדפתו המינית?

גם העדפה מינית היא מושג הרבה יותר גמיש מאשר משתמע מן השאלה בראשית המאמר. מחקרים מראים שבקרב נשים העדפה מינית היא תכונה עם שונות רבה והתפלגות רציפה. בין הקצוות של העדפה מינית לגברים או לנשים, קיימות רמות רבות של שילוב שתי ההעדפות. גם אצל גברים שבהם ההעדפה המינית מקוטבת יותר, העדפה דו-מינית ברמות שונות נפוצה למדי.

השאלה האם העדפה מינית היא תוצאה ביולוגית של גנטיקה מולדת או של השפעות ביולוגיות מאוחרות יותר או של השפעות סביבתיות כמו משפחה, חינוך, התנסויות ואירועים טראומטיים, היא שאלה שאין לה תשובה מדעית מבוססת ומספקת. סביר מאוד לדעתי להניח, וזו גם התרשמותי הקלינית והמחקרית, שההעדפה מינית היא תמונה חיצונית ותוצאה של השפעת משתנים רבים. סביר לדעתי להניח שהגורמים המשפיעים על העדפתו המינית של כל אדם הם שונים ומגוונים בין איש לרעהו. אצל חלק מן האנשים גורמים ביולוגיים הם המרכזיים ואצל אחרים אירועי חיים וסביבה עשויים היו להיות הגורם המרכזי המשפיע.

אנו יודעים גם מן הניסיון וגם מן הפרסומים, שלא מעט אנשים משנים את העדפתם המינית לאורך החיים. חלק מהם משנים אותה לכיוון ההומוסקסואלי גם אחרי נישואים וקשרים רומנטיים עזים עם המין השני, וחלק מהם בכיוון ההפוך, של הומוסקסואלים הבוחרים בקשר הטרוסקסואלי.

השאלה "כמה מן האנשים מצליחים בעקבות טיפול כלשהו לשנות את העדפתם המינית", היא שאלה המצויה בוויכוח עז בספרות המקצועית. אחד הקשיים הוא ההטיה הפוליטית של המחקרים והפרסומים, כך שיש קושי גדול להגיע למסקנה ברורה בנושא. ההתרשמות שלי מן הספרות הישנה והחדשה בנושא, היא שיש לא מעטים המצליחים לפחות להגמיש את העדפתם המינית לכיוון הביסקסואלי בעוד אצל אחרים ההעדפה המינית נותרת ללא שינוי.

לדעתי, ההחלטה לחיות חיים כהומוסקסואל, מעבר לשאלות הדתיות והערכיות, יש בה הכרעה חשובה מאוד לגבי החיים בפרספקטיבה המלאה שלהם. בהחלטה זו יש במידה רבה, בעיקר לגבי גברים, משום ויתור על קיום משפחה עם ילדים ונכדים במובן המלא של המילה. החלום של "משפחה" הומוסקסואלית עם זוגיות של גברים וילדים נראית כרגע יותר כמשאת נפש שבודדים יכולים להגשימה. לגבי רוב הגברים ההומוסקסואלים אופצייה זו אינה ראלית. גם האופצייה של זוג נשים המקימות משפחה, הנראית על פניה כפשוטה ושכיחה יותר, מעלה שאלות לא פשוטות. אחת השאלות נוגעת להשפעה על התפתחותם העתידית של ילדים הגדלים במשפחה חד-מינית. גם שאלה זו נמצאת בוויכוח לא פשוט בספרות המחקרית שמתחילה להיכתב בנושא והמחקרים חלוקים ביניהם בממצאיהם.

לא אוכל במאמר קצר לפרט את מלוא השיקולים המחקריים והקליניים או את שיטות הטיפול האפשריות ואתמקד רק בשאלה מרכזית אחת. בסופו של יום, כאשר מטופל מספר על העדפה מינית הומוסקסואלית ושואל על אפשרות לטיפול ולשינוי, תשובתי היא ברורה למדי: אני ממליץ על ניסיון טיפולי אחד לפחות ואולי יותר מכך.

המלצתי מבוססת על כמה גורמים:
הראשון – "המחיר" של החלטה לחיות חיים כהומוסקסואל הוא גבוה כפי שציינתי.
השני – הסיכוי שטיפול יאפשר לאדם להגיע להגמשה של העדפתו המינית באופן שהוא יוכל ליצור קשר ומשיכה עם בן המין השני גם אם לא לביטול המשיכה ההומוסקסואלית הוא גבוה למדי. כאשר המטופל הוא שומר מצוות או שהקמת משפחה היא בעבורו חלום קיומי מרכזי בזהותו, המוטיבציה והרצון שלו הם שיקולים חשובים ביותר בהחלטה להעניק לו טיפול נפשי.

אני מודע לעובדה שטיפול המנסה להשפיע על העדפתו המינית של אדם גם הוא נעשה באופן עדין ולא אגרסיבי יכול גם להגביר את מצוקתו של המטופל, ואולם במכלול השיקולים עדיין נראה לי שניסיון טיפולי עדיף וישנו סיכוי טוב שהוא יתרום לאיכות חייו של המטופל.

לאדם שניסה טיפול או טיפולים ונותר בנטייתו להעדיף את בני מינו, הטיפול הפסיכולוגי יכול להציע תמיכה וחיפוש דרך לחיות את חייו באופן שיביא לביטוי מלא ככל האפשר של כישרונותיו, ערכיו ואמונותיו. ללא כל ספק, גם לאנשים עם העדפה חד מינית ישנה אפשרות לחיות חיים יצירתיים ותורמים באופן עשיר ומספק.

הד"ר טוביה פרי, פסיכולוג קליני במרפאה הפסיכיאטרית, הדסה עין כרם; לשעבר ראש החוג לחינוך במכללת "הרצוג"