דגלי הקשת בענן שהציפו את אבן גבירול בשבוע האחרון, גרמו לו לחייך. בדרך כלל הוא רחוב ארוך ועצוב, בעיקר מאז עקרו לו את העצים בשביל לפתוח עוד נתיב למכוניות. גם אבן גבירול המקורי היה בחור עגמומי למדי. “הוּא מֵת מֵרָעָב לְמִלָּה רַכָּה,” נתן יונתן כתב עליו, “וּבְעוֹד כַּפּוֹתָיו אוֹחֲזוֹת בַּמִּכְתָּב, הוּא חִכָּה בִּשְׁקִיקָה לְיָדִיד שֶׁאָהַב – "

כך שאולי יש בדגלים החייכניים ההם איזה צדק פואטי (וזה הרי צדק שמשוררים יודעים להעריך). בשבילי זאת הייתה הזדמנות להסתכל אחורה, על מסלול השיגור שלי בשנים האחרונות, ולהיבהל כמה מהר הכול קרה. בתוך שלל המסמכים התיעודיים והחצי-היסטוריים שעוד יתויקו כראוי ויוצגו בתערוכות מתחלפות במוזאון על שמי, מצאתי את רשמי חוויית הגיי-באר הראשונה שלי, אֵי שם בניו יורק (ניו יורק? שמאלה בז'בוטינסקי, בכיכר השנייה ימינה, ואז כל הדרך ישר. אִי אפשר לפספס). היא מוגשת בזאת לכם, בתוספת פירות העונה.

*

[גיי-באר ניו יורקי, טייק 1]

אסור להיכנס לבד לפאב. זה מריח נואש.

אסור להיכנס לבד לפאב. זה מריח נואש.

אסור להיכנס לבד לפאב –

נכנסתי. בדרך חזרה מהמחזמר לדירה שבה שכרתי חדר, מפזם קצת את השירים (לא מספיק, ככל הנראה). הרי חייבים ללכת למחזמר [http://www.youtube.com/watch?v=8lKY_k-TyFg&feature=related] בניו יורק (אגב: לא).

איטס סטיל או-קיי, כאמור. הכתובת הייתה על הקיר, וגם השלט עם השם של הפאב הזה. שום דבר מסובך. אני מראה רישיון בכניסה ובלי שאני מבין מה קורה מכתימים אותי בכתם אדום על היד. סומנת. תיכנס לרגע, אני מקריא לעצמי פקודות מוכנות מראש בטון רגוע, שב עד שתסיים לשתות חצי ליטר של בירה, ואז אתה חופשי.

כל המקום נראה די מאולתר: מרתף מאורך שמואר בכל מיני אורות זרחניים, ברמן מאורך בכניסה שמערבב בקבוקים זרחניים לא פחות (ומה אם אין להם כאן בירה, אני חושב והאימה מטפטפת לי במורד הגב), וחדר אחורי עם ספות מסמורטטות. דווקא בסדר, כלומר, אם לא הייתי לבד. אנשים יושבים זה עם זה ומדברים, איש לא באמת שם אליי לב. אני יוצא אל המבוא כדי להפקיד את המעיל שלי, ומגלה שזה עולה שני דולר. הגענו עד כאן, אני אומר לעצמי, מה זה כבר שני דולר. אני מוריד את המעיל, את המטרייה ואת התיק, וקורא את השלט שאומר – 2 דולר לפריט. "איטש אייטם?" אני שואל. האיש מהנהן. אני מנסה להכניס את המעיל והמטריה לתיק אבל התיק קטן מידי והכול נופל על הרצפה. הוא היה פתוח ודברים מתפזרים. אין לי מספיק ידיים בשביל זה. "א… אני חושב שאני אלך עכשיו," אני ממלמל, כנראה בעברית, ומסתלק.

אני יושב על מדרגות קרות מדי, שני רחובות ליד. אני יודע שאיש בפאב ההוא לא היה מצליח להבין את ההיסטריה שלי. זאת ניו יורק: לפחד להיכנס לגיי-באר זה כמו לפחד להיכנס לשירותי גברים. זה מה שאתה – למי אכפת?

[גיי-באר ניו יורקי, טייק 2]

יצאתי לחפש מועדון ג'אז בגריניץ' ווילג'. מטרה תמימה בתכלית. שני המקומות שהמליצו לי עליהם היו מלאים, ולכן הסתובבתי בכפור מוחלט וחיפשתי משהו לעשות. אי אפשר ללכת לישון בעשר בלילה (אגב: אפשר). עברתי את הסטונוול, המועדון שבו – לפי עכבר העיר – התחילו המהומות הגדולות של ההומואים נגד המשטרה בשנות השישים, אי שם ביארצייט של ג'ודי גארלנד. נכנסתי לאיזה מקום שהצהיר על עצמו כעל במה פתוחה. הזמנתי בירה (איזה יש לכם? – אוה, ווי האב מנד-ווישט-אאופ-נגלנד-ניאנד-אס, הוא יורה עליי, מה אתה רוצה? – אהמ… איי דידנט גט… – אני לא יכול לשמוע אותך, הוא צועק וטופח על הבטן שלו משל היה וופי גולדברג ואני נזירת בלוז, דבר מכאן! אני מחליט לוותר. – איי'ל טייק ד'ה לסט וואן. – סטלה? הוא שואל ומוזג. שיהיה). עם כוס ביד אני הרבה פחות נואש: מה זאת אומרת, מה אני עושה כאן? אני שותה. אפילו יש לי כוס. ביד. אני מחזיק אותה, שלא תברח. עיסוק מורכב למדי.

המקום די צפוף. אני משוטט בין הקומה העליונה לקומה התחתונה, שומע אנשים שרים ומגיע למסקנה הזהירה שהבמה הפעם קצת פתוחה מדי. בקומה העליונה אני שומע איזה בחור אומר, ד'אט גאי לוקס קיוט, ואני לא מצליח לזהות אותו אבל חושב לעצמי שבאותה מידה הוא היה יכול לדבר עליי.

הבארמן השמן מקודם עולה לשיר, ומקדיש את השיר הבא לכל ההטרוסקסואלים שנמצאים במועדון הערב. כל מי שהוא הטרוסקסואל, שירים את היד, הוא קורא ומרים את היד שלו, אל תתביישו בזה, אתם יפים כמו שאתם, זה בסדר. שלושה-ארבעה אנשים מרימים את היד, רובם בחורות. אני משועשע. את היד אני לא מרים (בכל זאת, אני מחזיק בירה). הפסנתרן מנגן את איי וויל סרווייוו, ואני מבין שהנה – לגמרי במקרה – שתיתי את כוס הבירה המובטחת שלי בפאב של הומואים. כל הכבוד לי, אני חושב, כשאני בדרך החוצה. ואפילו לא היה כל כך נורא.

[גיי-באר ניו-יורקי, טייק 3 ואחרון]

מוצאי שבת. זאת ההזדמנות הניו יורקית האחרונה שלי. אני יוצא מהמלון וצועד לאורך ברודוויי, אפילו לא מבצע את תמרוני ההשהיה הרגילים שלי: מגיע, ונכנס. הפעם זה נראה כמו אסם מהמערב התיכון (I think we're not in Kansas anymore, Toto, אני ממלמל לעצמי). אני מזמין סטלה. זה עבד טוב בפעם הקודמת.

אני שותה והולך, כמו שעשיתי בפעם הקודמת אבל אין כאן כל כך מה לראות. כלומר, יש בחורים. חלק מהם, אני מניח, נראים טוב. די חשוך, ככה שזאת לא ממש תאורה אידאלית לתצפית. ובכל מקרה, אין כאן איש שמפיל אותי מהכיסא. אני קם מהכיסא, אם כן, אחרי שסיימתי את כוס הבירה שלי, וכשאני סב לאחור אני מגלה שהיא נעלמה. מחוסר עיסוק זמין, אני מתיישב בפינה ומנסה להיראות הכי ביקורתי שאני יכול. אני יוצא מתוך ההנחה שבחושך אני ממש מזכיר את ג'יין גודאל, בעבודה על ספר המשך ל"גורילות בערפל". (היא נורתה למוות, אם אני לא טועה, על ידי צייד גורילות.)

כל כך נכנסתי לדמות, עד שהופתעתי מאוד לראות מישהו פונה אליי. כמעט השתקתי אותו, "אתה לא רואה שאני עסוק", אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון. "מאיפה אתה?" הוא שאל. ניסיתי לבדות משהו מתוחכם, אבל בסוף הלכתי על איזראל. ג'רוזלם. מסתבר שהרבה יותר מסובך לבנות משפטים באנגלית עם חצי ליטר בירה שמשכשך לך במוח.

הבחור היה נחמד. בסדר כזה. כלומר, לא מישהו שהייתי לוקח הביתה או אפילו לסיבוב נוסף של בירה (בשביל זה הייתי צריך שלושה סיבובים לפחות), אבל בסדר כזה, כלומר, בתור ג'יין גודאל, הוא היה מציאה לא רעה. הוא עובד באיזה מעבדת מחקר על נוירונים או משהו כזה, השילוב של האלכוהול עם האנגלית וארבעים הדציבלים-קילו-וואט של רעש הרקע, מנעו ממני לפתח שיחה אינטליגנטית בעניין. או לזכור את השיחה הלא-אינטליגנטית שניהלנו. אם כי נראה שהעניין לא הטריד גם אותו. הוא מחכה לחבר שלו, הוא אמר. ובכלל, הוא שאל,

What kind of guys are you into?

וואט דו יו מין?

הוא נאלץ להסביר לי לאט, כמו לילד מפגר.

Some guys are into muscley guys, you know –

הוא עשה פנטומימה של שרירים –

Very muscley? Or very fat guys –

כאן הוא עשה פנטומימה של איש שמן. לא יכול להיות שהאנגלית שלי עד-כדי-כך עלובה.

-or bald guys, or guys with beards, or maybe Japanese guys -

הוא נשמע כמו מלצרי חתונות, שוב ושוב חוזרים על תפריט הערב.

מה זאת אומרת? חשבתי. אמרתי לו: אני לא חושב שאני יכול לענות על שאלה כזאת.

הוא נראה מיואש. Think about your last three boyfriends, what did they have in common? Were they all very fat or very muscley…

הוא התחיל לחזור על הרשימה הקודמת. שלושת הבוי-פרנדים האחרונים שלי. המפ. בוא ונחשוב על זה. תהיתי אם להגיד לו את האמת או לשקר באופן אלגנטי. החלטתי ללכת על האלגנטיות.

א… אני חושב שהם נראו פחות או יותר כמוני, אמרתי.

Oh, so you're more into slim, old fashioned academic-like guys

תהיתי אם אני צריך להיעלב, אבל הוא פשוט ביצע ניתוח מקצועי יבש. בינתיים חיכינו לחבר שלו. הוא נחמד, הוא אמר. הוא פגש אותו במועדון לפני שנתיים אבל

We didn't hook-up or something because he's more of a muscley guy, you know, and I'm not into muscles, so…

מאז הם מסתובבים ביחד. איזה סוג של יהודי אני, הוא שאל. קונסרווטיבי, רפורמי, רקונסטרוקציוניסטי?

- בחיים לא שמעתי על רקונסטרוקציוניסטים, התחמקתי מהשאלה.

הו, הם יותר ליברלים מהרפורמים. אני חושב שהם אפילו מאמינים בישו.

- גם האפיפיור מאמין בישו, אמרתי. זה לא עשה אותו יותר מדי ליברלי.

הוא החמיץ את העוקץ. החבר שלו, מסתבר, גם כן יהודי. הוא עושה חיקויים נפלאים של המשפחה היהודית הניו יורקית שלו. והוא תמיד הורס שיחות עם אנשים כי הוא מתחיל לדבר על השואה.

הייתי מוכרח לפגוש את הבחור הזה, כמובן. ציפיתי לאיזשהו סוג של יהדות השרירים, משהו בין אלי האנה והרב הלפרין, אבל הבחור שהגיע היה סטנדרטי בתכלית. וחמוד, יש להודות. הוא באמת נראה כמו פָּרודיה על יהודים ניו יורקיים, אבל היה בו גם איזשהו חן. חוצפה, היו קוראים לזה ביידיש. היו לו שפתיים ועיניים בולטות ועור מתוח, וחיוך ממזרי, ומבטא ברוקליני משעשע. הוא ישר ניחש שאני מאיזראל, והסכים לבצע בשבילי את רפרטואר המשפחה שלו.

הוא ביצע את המופע ותוך כדי כך התקרב אליי, נשען מדי פעם בפעם, נוגע. זה היה נעים, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה. אחר כך חשבתי שזה אולי היה מסר, בשפה שעדיין לא הצלחתי לקלוט. מסר שהחמצתי. מה הייתי צריך לעשות כדי לענות לו? איך עושים דברים כאלה? כשאני נתקל בהשתקפויות שלי מלפני שנה או שנתיים, אני תמיד חושב שהנה, השלתי מעליי כבר את התמימות העצובה ההיא, ואני כבר אדיש וגס וערירי. אבל כמו תמיד, כשאני נתקל במציאות, אני מוצא את עצמי מגמגם ומחפש ציטוט הולם משייקספיר. "היש ליופי בת-לוויה טובה מן הצניעות, נסיך?"

Wo-ho! I found one!

השיינעם-שידוך אותת לסביבה באמצעות היד שלו, שהתרוממה מעל המכנסיים.

You found what?

שאל אותו הרקונסטרוקציוניסט

***I found an Indian boy. This is my d!

הוא הבהיר את מטרת הפנטומימה.

He's into Indian boys

הבהיר הרקונסט.

I'm into Indian boys,

הוא אישר.

Indians, from India, I mean, not Native Americans?

שאלתי, נבוך במקצת.

לא, פיכס, פעעע, ענו שניהם, מבועתים.

אה, אמרתי.

אני חושב שהוא ילך להתחיל עם הבחור ההודי, אמר הקונסטרוקציה.

So, man…

היהודי פנה אליי.

Are you only into Indian guys, or are you into Israeli guys as well?

שאלתי.

את עצמי.

אחר כך, בשלוש מעלות מתחת לאפס, בדרך למלון.

מה דפוק בי, תהיתי. או שאולי השאלה היא מה דפוק בהם. משהו בשפה לא עבד, וזאת לא הייתה האנגלית. הכול הונח על השולחן שם. הכול היה מול הפרצוף: מסריח, צבעוני, מבעבע. היה בזה משהו מאוד כיף. אני לא רוצה את זה, בעצם.

*

"זוֹ הָיְתָה, כַּזָּכוּר, צִפִּיָּה נוֹאֶשֶׁת

בַּשָׁמַיִם חָלְפָה לָהּ סִיעַת-עֲנָנָיו

בְּלִי לָתֵת לוֹ אֲפִלּוּ טִפָּה שֶׁל גֶּשֶׁם”

(אִבְּן גַּבִּירוֹל/ נתן יונתן)

הרבה דברים קרו, בשנתיים וחצי שעברו מאז. סיפרתי לאחותי שאני הומו (היא אמרה שהוקל לה), סיפרתי לאימא שלי (שפרצה בצחוק), התאהבתי, עשיתי שטויות, שברתי את הלב (לפחות פעמיים). דברים קרו נורא מהר. צריך מהירות מינימלית כדי להתנתק מכוח המשיכה של כדור הארץ (40,320 קמ"ש, אם לדייק); מה עושים אחר כך, אני עדיין לא יודע. אני מבטיח לשלוח גלויות.

אבן גבירול שמח לכולנו,

אליק

״אני לא מבין את כל הקטע הזה של הומואים דתיים,״ א׳ עצר אותי. זאת הייתה החתונה של בני וניר, ואני ניסיתי לתפוס עמדה אסטרטגית ליד השולחן של הקינוחים.

״יאללה, יאללה,״ פרסתי בפניו את משנתי הסדורה. ״זה הומואים, והם דתיים. מה יש פה לא להבין?״

״אתם כאילו אומרים שאתם דתיים, ואתם יותר טובים מאיתנו, אבל בעצם אתם בדיוק אותו דבר: אותם סטוצים, אותם מועדונים. בכל מקום אתם אומרים ש׳הנטייה לא אסורה, רק המעשה אסור,׳ אבל כולם עושים את ׳המעשה׳, אז מה הקטע?״

קצת התקשיתי לענות לו, בעיקר הודות לעוגת קצפת פרווה-אך-הו-כה-חלומית שמילאה לי את הפה. אבל מיד אחרי שאספתי את עשתונותיי וחתיכת עוגה נוספת, עניתי לו, משל הייתי הרב אבינר במסע לשיפוץ הגבריות:

״זה פשוט. אין דבר כזה, הומואים-דתיים.״

*

״הרב שלום, כמה רחוק מותר להגיע עם בחור בדייט הראשון?״

(שו״ת סמס, #233)

*

כי אין דבר כזה, בעצם. יש הומואים שהם דתיים, או דתיים שהם הומואים. אבל מרגע שהוא מחליט להיות הומו, מסך ברזל יורד על חייו של בחור דתי: מצדו האחד הוא דתי, ומצדו השני הוא הומו. וזה בכלל לא משנה עד כמה הבחור בתוך או מחוץ לארון: כשאתה הומו, אתה מחוץ לגבול. אתה במדינה אחרת, ובתווך זורם נהר הסמבטיון ויורק אבנים ואש כל השבוע. בינינו, מה בעלי התוספות מבינים במופעי דראג? ומה יש לרמב״ם להגיד על זוגיות פתוחה?

"לא נחשדו ישראל על משכב זכור!" ישעיהו ליבוביץ' מצטט באירוניה, (ושימו לב לאמירה האופנתית: מכנסי 7/3 עד החזה הם הבשורה של הקיץ הבא). ההלכה התרחקה מהמציאות ועברה לחיות בדיור מוגן: "לא נחשדו ישראל על משכב זכור," היא קובעת, ולא נעים לנו להפריע לה עם חשדות בלתי-מבוססים משלנו. אין דבר כזה, 'הומואים דתיים', היא אומרת, ואנחנו מהנהנים בשקט. לא נעים. ההלכה היא מין קשישה מכובדת שכזו, מה היא כבר יכולה להבין. כשאנחנו באים לבקר, אנחנו הולכים לידה על קצות האצבעות, לא מערבים עוף בחלב ודג בבשר ושקרים בקטניות. אחר-כך אנחנו סוגרים מאחורינו בשקט-בשקט את הדלת, ונוסעים לאוויטה.

להומואים דתיים נשארה הגישה הבן-גוריונית הקלאסית, ״נהיה הומואים כאילו אין הלכה, ונקיים את ההלכה כאילו אנחנו לא הומואים.״ אין לנו דרך אחרת.

*

״הרב, אני יוצא עם מישהו כבר הרבה זמן וטוב לנו ביחד, אבל הוא לא רוצה ילדים אף-פעם. האם ההלכה דורשת ממני להיפרד ממנו?״

(שו״ת סמס, #436)

*

זה מופיע באתר כאן, מפעם לפעם: איזה בחורון דתי מבוהל תוהה בעילום שם, אם אלוהים שונא הומואים. תמיד יש נשמה טובה, אם לא בת-קול מפורשת, שכותבת לו ״אלוהים אוהב אותך כמו שאתה.״ תסלחו לי כולם, אבל זה שטויות. חברה סלולרית אולי אוהבת אותך כמו שאתה, אבל אלוהים? אלוהים בא אליך בדרישות. בשביל זה הוא אלוהים. "לא תבשל גדי בחלב אמו," הוא אומר. ואתה מרחיב את הדרישות האלה, ומחכה שלוש שעות בין עוף לגלידה, בעיקר בגלל שאתה רוצה אותו קרוב. זאת ההלכה: אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. הוא מלווה אותך בכל רגע. המהלך ההלכתי האדיר של חז״ל היה לשלוף את אלוהים מהברקים והרעמים של ההיסטוריה ולהכניס אותו לחיים של יום-יום: לתפילת שחרית, להטבלת כלים, לברכת אשר יצר. ״לשוק. לבית. ללב.״

לפני זמן-מה סערו הרוחות בכוס התה הקטנה שלנו, בגלל תוכנית בסגנון "זהבה ושלושת הדובים" בחינוכית-23. לסבית חביבה אחת עמדה מול שלושה רבנים, וסיפרה על הקשיים שיש לה עם הוריה. "תני לי את הטלפון שלהם," ביקש הרב פרומן, "אני אגיד להם לשבת עלייך שבעה." בלהט המהומה שהתפתחה שם אחר-כך ("זאת לא עמדה הלכתית!"), נשכח מה שאמר קודם לכן הרב בני לאו:

"הומוסקסואלים דתיים, מותר להם לקיים יחסי מין?" שאלה המנחה.

"למה הם צריכים לשאול את זה?," התרגז הרב לאו, "מה הם רוצים? הם רוצים פתק מרב?"

בעיניי, זה עצוב מאוד – "לך לרב לאו ותחתים אותו על פטור ממשכב-זכר". זאת תכליתה של ההלכה? בעצם, הרב לאו אומר לנו כך: תעשו מה שאתם רואים לנכון, אבל אל תלכלכו לי את ההלכה עם זה. היא עייפה, היא מבולבלת: היא אוסף של פתקים מרבנים. אל תכריחו אותה להתמודד עם החיים שלכם.

אני רוצה תשובה הלכתית, הרב לאו. אני לא רוצה פתק מרב: אני רוצה את אלוהים.

*

״הרב שלום. מה היא עמדת ההלכה לגבי זוגיות 'פתוחה' בין גברים?״

(שו״ת סמס, #386)

*

בשביל להניח תפילין ולאכול כשר, אני לא צריך את הרב פרומן. שישב עליי שבעה כל אימת שמתחשק לו. אני צריך את אנשי ההלכה דווקא היכן שהם לא מוכנים לדרוך: אני רוצה לדעת איזה הומואים הקדוש-ברוך-הוא רוצה שנהיה. איזו זוגיות ההלכה דורשת מאיתנו לבנות, איך צריכות להיראות המסיבות שלנו, איך אסור להתנהג בדייטים, איך מקיימים יחסי מין.

ההלכה היא לא פתטית, אומר ישעיהו ליבוביץ׳: אין בה פאתוס, ואין לה חוש לדרמה. אין נושא שהיא נבוכה לדבר עליו. אין מקום שהוא מלוכלך מכדי שהיא תדרוך בו. ההלכה מקיפה את כל החיים של היהודי, משני עברי מסך הברזל. אני לא משלה את עצמי: אנשי הלכה מעטים יסכימו לחצות את הסמבטיון הזה. הכנסה של "הלכות הומואים" לשולחן-ערוך היא מתן לגיטימציה לאיסור תורה, או לפחות יכולה להתפרש ככה. אפשר לחכות עם זה מאתיים, שלוש-מאות שנה: שום דבר לא בוער. אבל בינתיים, אנחנו חייבים לעשות את זה בעצמנו, אם אנחנו דתיים באמת. יש לנו הזדמנות, היסטורית כמעט, להרחיב את תחומי ההלכה, להכניס חלק שלם מחיינו תחת עול מלכות שמיים.

ההלכה דופקת בדלת: בואו נכתוב אותה. בואו נפתח את הרמב״ם ואת הרי״ף יחד עם לימודי מגדר ועם מסכת קידושין, ונעשה איתם משהו. לחלקנו אולי יש מושג איך ההלכה הזאת צריכה להיראות. לחלקנו אולי יש מושג הפוך: בואו לבית המדרש, ונתווכח על זה. אלוהים, אמר הרבי מקוצק, נמצא איפה שנותנים לו להיכנס. אפילו באוויטה.

*

והצעה לסדר: "כל מסע של אלף מייל מתחיל בטעות בניווט", אמר סיני ממורמר אחד. לפני כמה שבועות התפתח כאן דיון על ההפרדה בין גברים לנשים במניין של הומואים ולסביות. למה שלא נתחיל משם? נלמד את המקורות ההלכתיים, נחשוב קצת על המטא-הלכה, ונתווכח. אני לא בטוח שהאתר הזה הוא הפורום המתאים לדיון, בטח לא לדיון הלכתי רציני, אבל הכפפה נזרקת: הצעות לפעולה תתקבלנה בברכה.

פרו ורבו, חברים. רופאים ממליצים על זה.

אליק

הבחור הראשון ששבר לי את הלב היה מוגלי, מ׳ספר הג׳ונגל׳ של דיסני. הייתי בן חמש, וזה היה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע. בתמונת הסיום פרצתי בבכי: מוגלי עזב את בָּאלוּ, את בַּגְהִירה ואותי, לטובת ילדה עם כד לא מצודד במיוחד. אני זוכר את עצמי הולך ובוכה כל הדרך הביתה, ואת אימא שלי מנסה להבין מה לא בסדר עם הילד. ״הם יתחתנו!״ היא הבטיחה לי את הסוף הטוב הפולני האולטימטיבי, אבל אני מיאנתי להינחם. זאת הייתה בגידה אישית, מכאיבה ולא-מובנת, מהסוג שחיכה לי במנות נדיבות בעולם האמתי.

התבגרתי, מאז גיל חמש. הלב שלי כבר לא נשבר בקלות. בבחורי ג׳ונגל יש לטפל על פי חוקי הג׳ונגל, ואז אין מה לדאוג. את חוקי הג׳ונגל למדתי מהר, אפילו שאף משפחת זאבים לא טרחה לאמץ אותי: בג׳ונגל לומדים אותם בדרך הקשה. הוא לא סלחני לטעויות.

*

עם נ׳ עשיתי את כל הטעויות האפשריות: עברתי על חוקי הג׳ונגל, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, חנה בבלי ואייזיק ניוטון. לא הייתי צריך להתקשר, לא הייתי צריך לדבר אִתו שבוע בלי להיפגש, לא הייתי צריך להתאהב בו בטלפון. לא לקבוע דייט ראשון אצלי בדירה, לא לבשל בשבילו פסטה, לא לשאול אותו על החבר הקודם שלו.

״לי ולו היה חבר משותף,״ הוא מגלה לי, ״מישהו ששנינו לא רצינו לצאת אִתו. ככה הכרנו. אחר-כך היינו יוצאים לטיולים, לים. מתברברים  שנינו, בבודדת. הוא היה בא אליי לישון בקיבוץ. קטעים, אף אחד לא חשד אפילו.״

(זה לא שלא קיבלתי אזהרה מראש. שיחות הטלפון שלנו התפרטו לעוד ועוד שאלות, כאילו ניסינו לבנות פרופיל מדויק מהאטומים המשעממים של החיים: מה אכלת לארוחת ערב, איך אתה מצחצח שיניים, אילו תחתונים אתה לובש ולמה. אבל כששלחתי שאלות גדולות יותר הן שבו ללא תשובה, ומעלינו החלה להתאבך איזו מפלצת של סוד אפל.)

״אז למה נפרדתם?״ אני שואל.

״לא נפרדנו,״ הוא עונה.

״אז?״

״הוא מת.״

נראה שאני לא יודע מה לעשות, כי אני ממשיך לשאול. "איך הוא מת?"

"בצבא. היה את המבצע הזה, והם קראו לו למילואים."

"וההורים שלו, הם ידעו שאתם…"

"אף אחד לא ידע," הוא נושף בבוז. "רות?"

"… אז איך גילית? זאת אומרת, כשהוא… מי סיפר לך?"

הוא מתקפל.

(״אתה בארון? לא סיפרת לאף אחד?!״ התפלאתי באחת משיחות הטלפון האין-סופיות בשבוע ההוא. ״אף אחד לא צריך לדעת,״ הוא קבע. נוע נוע סוף. ״אבל נגיד… אם יהיה לך חבר,״ התעקשתי, ״ותהיו בקשר רציני, אתה חושב שזה באמת יכול לעבוד ככה?״

״זה עבד עם החבר הקודם שלי.״

״אה, כן?״ התרברבתי, ״וכמה זמן בדיוק הייתם חברים?״

״חצי שנה.״

השתתקתי. ״ומה קרה?״ שאלתי בסוף.

הוא לא ענה. מפלצת הסוד האפל שמעלינו פקחה עין אחת. ״עזוב. אילו תוספות אתה אוהב על הפיצה?״)

״בדקתי באינטרנט,״ הוא אומר. ״בסוף פרסמו את השם שלו.״

(״ריפרש. ריפרש. ריפרש.״ אני חושב.)

״זה בטח נורא״, אני אומר. ״לגלות ככה.״

״כן, מה?״ הוא נסגר, ״רות, קיבלת. שאלות?״

אני שותק.

״אני בקשר עם ההורים שלו,״ הוא מוסיף, פתאום. ״אימא שלו לא יודעת כלום. היא חושבת שהיינו סתם חברים טובים. היא מבקשת ממני להגיע, אבל.. סתם, לא יודע. לפעמים אני חושב שאם אני אמשיך להגיע לשם, אני לא אוכל יותר להמשיך לחיות.״

(״אף אחד לא ידע״, אני חושב בשקט. כמה 'יוסי וג׳אגר'. כמה נורא, לחיות בכזאת קלישאה.)

״… אני חושב עכשיו שאני צריך לברוח. כל בית בקיבוץ מזכיר לי אותו. כל הדברים שהיו צריכים להזכיר לי את הילדות שלי, כאילו נמחקו, מאז שהוא היה שם. כאילו אין שם עוד בית, רק זיכרונות ממנו. אם אני אשאר שם… אני צריך לברוח.״ ואז הוא מתעורר. ״אה… אוקיי. שאלות?״

(… אבל כל מוות הוא קלישאה.

מה זה חשוב, ידעו, לא ידעו, אני חושב. בכל קשר יש משהו בלתי נגיש, לא דביר, לא נגיע, שאי אפשר לדעת אותו לעולם.)

אנחנו מדברים עוד כמה זמן. מדברים בלי לגעת, בלי להרגיש. זה נגמר, אני יודע בלי להבין למה, והוא קם פתאום וצריך עכשיו ללכת, לא, הוא מכיר את הדרך. לא צריך שילוו אותו. רות, קיבלתי. איחלתי לחייל בהצלחה. הוא עוזב. אני זורק את הפסטה לפח ושוטף את הכלים. כזה הוא הג׳ונגל, מוגלי. לא לכל סיפור יש מסר.

*

סרט אחר, שהסתיים בדיוק כמו שאימא שלי הבטיחה, היה החתונה של ניר ובני. זאת הייתה החתונה הפרטית של שניהם, אבל היא הייתה גם חתונה חלוצית, וכמו כל עניין חלוצי, הפרטיות לפעמים טובעת בביצה. (ביצה נחמדה מאוד, אגב. אין מה לקנא ב״סרוגים״.)  כמו שהזוג הטרי למד על בשרו, ההיסטוריה מגיעה בדרך-כלל עם עבודה קשה וחופן אנופלס.

אירועים מכוננים נשמרים בתמונה אחת: בשבילי, זה הברכון ״מזכרת מחתונתם של בני וניר״. ברכון הוא מזכרת סטנדרטית להפליא מחתונות של דוסים, ורק הכיתוב, שאין בו אפילו שם יוניסקס אחד בשביל הנוחות, עלול להיראות מעט נון-קונפורמיסטי. כלומר, חלוצי.  יש משהו כמעט מתריס באי-ההתרסה הזאת. בשלווה, בנורמליות. אני אוהב את זה. (מעניין מי הסכים להדפיס אותו.)

הייתה לי תוכנית זדונית לקחת את כל הברכונים ולהטיל אותם אחד-אחד בתוך ערימות ברכונים מזדמנות, כמו פצצות זמן תמימות. לדמיין את אחד האורחים של הדודה שלי, בסוף סעודת שבת, שולה ברכון אי-שם ומנסה להבין מה בדיוק הוא צריך לשאול.

(את החתימה הקבועה אקדיש הפעם לבני וניר, אבל כולם מוזמנים לפעול לאורה – )

פרו ורבו, יקיריי. והיזהרו מעצי בבונג.

אליק

מערבה מכאן, יש דברים אחרים:

מגדלים – ציפורי ענק

שעוני קוקייה מוזרים.

(תרצה אתר)

לא הייתה שום ברֵרה אחרת. כל הדרכים, מרוצפות בלבנים צהובות ובקליפות תפוזים, הלכו אל מקום אחד: זה היה ודאי כמו הגרביטציה, כמו תגובת דובר צה״ל, כמו אחוזי הלחות במישור החוף. תל אביב.

לתל אביב הגעתי משיקולי סטטיסטיקה. מבדיקה מהירה ב"אטרף" הסתבר לי שהסיכוי של הומו להיות בתל אביב גדול פי 35 מהסיכוי שלו להתגורר, נניח, בבאר שבע. כך שבעצם זאת הייתה רק שאלה של זמן עד שערב אחד אמצא את עצמי ארוז ומקופל, מטלטליי המעטים צרורים על שכמי, מערבה מכאן. כל הדרכים מובילות מערבה מכאן.

לתל אביב הגעתי בשביל דייט עם הגורל.

גם אותו ניסיתי למצוא ב"אטרף". הוא דווקא מסתובב שם די הרבה, אבל איש לא מדבר אתו. הוא חושב שזה מפני שאיש לא מחפש יותר את גורלו. הצעתי שֶׁיָשׂים יותר תמונות.

״תמונות הן בעיה,״ אמר הגורל, כשניסיתי לקבוע איתו דייט, ״אני לא פוטוגני.״

״אני יכול לתאר לעצמי.״

״ושמן.״

״אתה לפחות מודע לעצמך.״

״ואני גם לא מודע לעצמי,״ הוא אמר.

״אתה חתיכת מציאה,״ אמרתי לו, ״אני לא מבין איך לא תפסו אותך קודם.״

הגורל נאנח. ״אה… אל תיקח את זה לא נכון, אבל לא נראה לי שזה ילך בינינו. אתה לא ממש מה שאני מחפש.״

כשזורקים אותך, הכלל הראשון הוא לשמור על כבוד עצמי. נפלתי על הרצפה והתחלתי לייבב. ״מ… מה? מה אני אמור לעשות עכשיו?״

״זאת תל אביב,״ אמר לי הגורל, ״תסתדר. ותשתדל לשרוץ פחות ב'אטרף': אתה כבר לא בקנזס, טוטו. יש הומואים אמתיים בחוץ.״

(בהערת אגב – אני מוכרח להודות שאני די מחבב את האתר הזה. הרמב״ם בוודאי היה מגדיר אותו בתור הטוב שבאתרים האפשריים. אני גם לא מבין את כל הטענות נגדו. הוא לא מעודד רדידות: “מה מחפש?” היא שאלה אינפורמטיבית חשובה, וכך גם הכמיהה לאינטימיות, "פרטיות?”, או הזעקה הדתית הסוחפת "ירמיהו לעכשיו!”. החזרה הנצחית על "אז איך זה להיות דתי והומו?”, עם זאת, קצת מוציאה אותי מדעתי.

"אם אין לכם מה לומר,” ביקש כבר לודוויג ויטגנשטיין, “תשתקו.”)

יצאתי להסתובב בעיר. בתל אביב מסתובבים. הלונלי-פלאנט קובע עשרים דברים שחייבים לעשות בתל אביב; שמונה עשרה מתוכם הם להסתובב ברחוב כלשהו. ובכן, מסתובבים. הולכים. נוסעים על אופניים. נתקלים בעוברים ושבים. מחייכים, או לא. הרי מישהו לא גורלי יתנגש בך, במוקדם או במאוחר.

לתל אביב הגעתי לפני שלושה חודשים. במשך עשרים ושש שנים הייתי עסוק בשִׂנאת העיר הזאת, ותוך יום וחצי כבר התאהבתי בה עד כלות. אני מצטער לצאת הומו, אבל היא פשוט יפה מאוד. משהו בבניינים המוזנחים עם הארכיטקטורה המפוארת, בפיקוסים שמבוזבזים בפינות שכוחות, במערכת הביוב המנדטורית שמתרגשת מחדש עם כל גשם ראשון – משהו אלתרמני, משהו ויזילטרי, משהו בלי קונספציה. (וזה עוד בלי להזכיר בכלל איך שנראים הבחורים פה.)

לתל אביב הגעתי כדי לבקש את הדבר היחיד שהיא לא מסוגלת להעניק לי: גאולה.

אני עובר בעיר ומסמן לי מקומות: קיר אבנים ירושלמי, עץ חרובים ענקי, קולנוע נטוש. מקומות שנראים כמו בית, מקומות שקטים, מקומות מסתור. בודק זמנֵי הגעה אליהם – באופניים, בהליכה שפופה. בריצה. יום אחד אצטרך לברוח מהמקום הזה.

תל אביב היא הדבר הכי מפחיד שקרה לי. כשעברתי דירה, דחוס בתוך המכונית הקטנה של אחותי, חסם אותי פקק אדיר באיילון. פקק מסדר גודל תנ"כי. היה לילה. המכוניות לא זזו. יצאתי מהאוטו: העיר קרצה אליי באורות רחוקים, משהו באוויר זמזם בלי הרף.

"את לא תשני אותי, תל אביב!” קראתי, ובשקט קיוויתי שכן.

ובעצם, כבר הייתי שונה.

מערבה מכאן הכול אחר.

לא כדאי להרחיק מערבה מכאן.

(שם)

*

הערה לסדר:

למי מכם שעוד עוקב, העמוד הראשי של חברותא הפך בזמן האחרון לזירת קרב מגע בין כל מיני רבנים, צאן מרעיתם וסתם אנשים עם עודף זמן פנוי.

כמי שנמנה עם האחרונים, אני מעוניין לנצל את הבמה כאן כדי להפיץ שוב את המסר המרכזי שלי: יאללה, יאללה. מגוון הטיעונים משני הצדדים מיצה את עצמו, איכשהו. שוב ושוב, הומואים מדגניה ועד נצרת, מוכיחים באותות ובמופתים שהם נורא רצו להשתנות ולא הצליחו. ובכלל, זה דיני נפשות פה, כי הרי המוני הומואים מודחקים מתאבדים על ימין ועל שמאל, בגלל רבנים לא אמפתיים.

עייפתי. לכן, באופן חד-משמעי, הריני להכריז: אני בחרתי להיות הומו. ביקשתי את זה בתור אפיקומן בכיתה ד'. לזכותם של ההורים שלי יאמר שהם ממש ניסו לשכנע אותי לבחור באופניים, אבל אני התעקשתי: הומו. לא הייתה להם ברירה, זה היה אפיקומן. דיני נפשות.

חוץ מזה, אני לא נזעק מקריאתו של רב זה או אחר להפוך לסטרייט עוד לפני סוף העולם, או סוף העונה. שוין. מותר לו לחשוב שזו תועבה, מותר לי לא להסכים. על הטופס-טיולים-יוצא של החיים שלי אני מתכנן להחתים רק את אלוהים (או קצין בדרגת סא"ל ומעלה). ועז אז, קצת שקט, בבקשה.

פרו ורבו, חברים. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

אליק

בפסח יצאתי עם אלעד ובני לצוד הומואים. אלעד התקשר לילה לפני והזמין אותי. ידעתי שזה לא בסדר לצוד אותם ובכל זאת הלכתי. בני ואלעד היו החברים שלי מהצבא, והם לא ידעו שאני הומו. חוץ מזה, הם היו יוצאים לצוד אותם איתי או בלעדיי.
הבטחתי לעצמי שלא לירות באף הומו בעצמי. אפילו לסמן להם לברוח אם תהיה לי הזדמנות.

בני הביא אוטו מהעבודה של אבא שלו. אלעד הביא את כל הציוד שנצטרך לסחוב על הגב יומיים, אוכל ושמיכות. אני הבאתי את הנשק: רמינגטון 870, שנת ייצור 75´, טעינה תחתית, קנה כפול, בורג נעילה מוארך. נשק שלל, מהחטיבה. החבר היחיד שאתה צריך אם מתנפל עליך דוב גריזלי: הוא יורה כשהוא מלא בבוץ, בחול, בדם. בלי למצמץ.

נסענו לצפון, אבל בני אמר שאוספים בדרך חבר שלו בראשון. אלעד עבר על המפות במושב ליד הנהג ולא ענה. אמרתי בסדר. בראשון חיכינו אולי חצי שעה, ולאלעד נמאס. "אם הוא לא מגיע עכשיו –”, הוא אמר לבני, ואז בדיוק הוא הגיע: לא גבוה, בלונדי, עם שריטה קטנה מתחת לשפה שגרמה לו להיראות כאילו הוא חצי-מחייך. הוא אמר שהוא בן עשרים ושתיים, אפילו שלא הייתי נותן לו יותר משבע עשרה. לאלעד זה לא נראה, אבל בני אמר "עזבו, הוא בסדר. עליי.” הוא התיישב לידי מאחורה וחצי-חייך. בהיתי בו: האור נטף מהשמשה על השֵׁער שלו ושרטט עליו טיפות של דבש אפל. בני הסתכל עלינו במראה האחורית: אל תנסה לבלוע אותו, הוא נזף בי, תהיה חברותי. איך קוראים לך, שאלתי, ורגע אחר כך לא זכרתי מה הוא ענה.

בכביש החוף גילינו שזאת הפעם הראשונה שלו, בציד. הוא קשקש קצת וזה נפלט לו, אפילו שיכולתי לדעת את זה מיד לפי המבטים שהוא תקע ברובה שלי כל הדרך. “אתה לא רציני,” אלעד נאנח. בני היתמם. “מה אתה רוצה, גם לך הייתה פעם ראשונה מתישהו. תמיד יש פעם ראשונה.” החדש התכדרר בתוך עצמו ולא הסתכל לשום מקום.

כרגיל, אלעד עצר את המכונית באמצע שום מקום. “פעם אחת,” בני התלונן, “פעם אחת אפשר להתחיל בכניסה מסודרת של איזה חניון דפוק, לא?!” אלעד חילק ציודים לתיקים, “זה ציד, לא טיול שנתי,” הוא אמר. החדש הסמיק. ראיתי שאלעד מעמיס לו לתיק את כל הדברים הכבדים. “נזוז,” אלעד אמר. התחלנו ללכת.

כל היום הראשון לא ראינו אף-אחד. אף-אחד: לא הומואים, לא טיולי משפחות, לא חניכים מורעבים של השומר הצעיר. נאדה. “תגיד, אתה משוכנע שאנחנו בישראל עדיין?” בני שאל. אלעד נהם לתוך המפות שלו והגביר את הקצב.

״יש סיכוי לארוחת צהרים?״
״תאכל בדרך,״ אלעד אמר.
בני ניסה להתווכח אבל ויתר. הוא הוציא מהתרמיל שלו עוגיות מגעילות של פסח וחילק לכולם. ״קחו, חמודים שלי. תפזרו את הפירורים, שתוכלו למצוא את הדרך חזרה הביתה.״ החדש כבר היה אדום ממש. ״היי,״ אמרתי, ״אתה צריך עזרה עם זה?״ הוא הידק את האצבעות שלו מסביב לרצועות של התרמיל ולא הגיב. הוא התחיל להיראות כמו כל הסרטים של קורס מ״כים על מכת חום; השֵׂער היפה שלו נדבק לו למצח, והשפה התחתונה שלו רעדה. ״אולי נעצור לשתות?״ הצעתי. אלעד כבר היה כמה מטרים מאחורי העצים ולא שמע; בני היה עסוק בפירור העוגיות שלו. תפסתי את התרמיל של החדש מאחורה והפרדתי ביניהם; הוא נפל מתוכו כמו ציפור מתה.

זאת לא הייתה ההתייבשות הראשונה שראיתי, ונכנסתי ללחץ. אם זאת מכת חום, ידעתי, הבן אדם מתבשל מבפנים וכמה שלא תנסה לקרר אותו, לא תצליח. הנחתי את הראש שלו על הברכיים שלי ושפכתי עליו מימיה. ״תישאר אִתי,״ אמרתי. ניסיתי לקרוע ממנו את החולצה, אבל הוא תפס לי את היד.
״ידעתי,״ הוא אמר, בחצי-חיוך שלו.
לפעמים מדברים שטויות, במכת חום.
״ידעתי שגם אתה.״
הייתי צריך להגיד, ״שגם אני מה?״, אבל מלמלתי, ״איך ידעת?״
״גיי-דאר,״ הוא הסביר, בשיא הרצינות. הוא נשען על המרפקים שלו והתרומם קצת, ״אני אלוף בזה.״
״יותר טוב שתשתה ונלך,״ אמרתי, ״עוד נאבד אותם.״
הוא הטה את הראש שלו הצִדה, והשמש שטפה לו את הפנים. ״וזה כל כך מפריע לך?״
העמסתי את התיק שלי והמשכתי ללכת. אחרי כמה צעדים הוא הדביק אותי.
״תגיד, למה אתם עושים את זה?״
״את מה?״
״צדים אותם.״
״לא יודע,״ אמרתי. ״ספורט.״
״ולא מפריע לך, שגם אתה – ?״
״מה הקשר?״
הוא שתק. בני הופיע מאחורי הסלעים, ״אני רואה שסידרתם לכם פה טיול רומנטי.״
״סְתום,״ אמרתי.

עמדנו בקצה של צוק כשהשמש התחילה לשקוע. אלעד נעצר להשתין. הרוח עברה בין הזיתים בעמק והרעידה אותם ירוק-אפור, ירוק-אפור. נעמדתי מעל התהום. אמרתי: ״זה כמו נהר עצום של רוח ועלים, שנפרד בדמעות מהשמש.״
״מה השטויות האלה?״ אלעד אמר.
״זה גאוני!״ בני התלהב, ״זה גאוני, אח שלי, אתה לא קולט? הדרך הכי טובה למצוא הומואים היא לחשוב כמו הומו. תמשיך,״ הוא עודד אותי.
״עזוב,״ אמרתי.
״תמשיכו ככה, ובסוף אני אדפוק כדור במישהו מכם,״ אלעד אמר. החדש נרעד.
״להזכירך, הרובה אצלי,״ אמרתי.
״ארוחת ערב?״ בני ניסה להחליף נושא.
״הולכים,״ אלעד קבע.

בלילה היה חושך מוחלט, עננים כיסו את הירח או משהו. בני ואלעד ישנו כמו פגרים. החדש התקרב אליי עם השק״ש שלו.
״תגיד, אתה… היית פעם מאוהב במישהו?״
״מאוהב? אה, כן. בוודאי.״
״ואתה – אתם – היום אתם ביחד?״
שתקתי. החדש התקרב עוד קצת.
״זה שטויות,״ אמרתי בסוף. ״שני גברים, זה טוב בשביל סקס. זהו. זה לא עובד אחרת. הייתי שם, ניסיתי את זה. הם מזייפים, כולם.״
״זה לא נכון!״ הוא צעק.
״ששש…״ נבהלתי. הסתכלתי על בני ואלעד. ״בשביל מה באת בכלל?״
שתקנו. הלילה היה מלא בקולות אחרים.
״אני… חשבתי שזה בצחוק,״ הוא אמר בסוף, ״לא חשבתי שזה באמת.״ הוא הסתכל לי לתוך העיניים, ״אני דפוק, מה? אני מטומטם דפוק.״
הוא היה יפה נורא.

״אני לא אירה בהם,״ אמרתי. ״אני אצעק להם לברוח, והם יברחו.״

״…זה טוב שאתה כאן,״ הוא לחש, ״אחרת הייתי מת מפחד.״

היה הרבה חושך. רציתי להתכדרר סביבו ולהגן עליו, רציתי לשקר לו בלי הפסקה, רציתי להתאהב בו מאוד. לא ידעתי איך. הוא היה קרוב מאוד, נושם ומפוחד. ליטפתי לו את השֵׂער.

המשכתי.

אחר כך נהיה משעמם. הייתי עייף. המשכתי לשמוע אותו נושם ונושם, בקול גבוה, חנוק. אחר כך נרדמתי.

*

ביום השני הנוף השתנה: ההרים התחלפו בעמק מוזהב, שדות שפוכים, בלי שום מקומות מסתור.
בצהרים איבדנו את החדש.
״איפה החבר שלך,״ שאלתי את בני. בני צחק. ״תסתכל,״ הוא הצביע קדימה. החדש הלך והסתבך שם, בתוך שיחים, בלי כיוון ברור. ראיתי שהוא מחפש את הדרך חזרה.
״היי!״ צעקתי אליו.
״שתוק, מה אתה עושה?!״ בני אמר לי, ״בשביל זה הבאתי אותו.״
״בשביל מה?״
״לא שמת לב איך שהוא נראה? בלונדיני כזה? זה אחלה פיתיון להומואים. אח שלי, שתי דקות ויש לנו כאן מטווח כריות מהסרטים.״
״השתגעת?! הוא בטח מת מפחד שם,״ אמרתי -
" – היי!״ אלעד קרא, ״הנה אחד!״ הוא לקח את הרובה וירד לכריעה. בעיקול של הגבעה הופיע זוג, מחזיק ידיים. הומואים, בלי שום ספק.

אלעד ירה בבודדת. פעם, פעמיים. פספס את שניהם. ״מחלידים, מה?״ בני טפח לו על הגב, ״תן לאלוף לנסות.״
״קח,״ אלעד חייך אליי, ״תוסיף כמה איקסים.״

לקחתי את הרמינגטון; הסתכלתי דרך הכוונת, מלמעלה, מלמטה. בסוף החלטתי לשכב. בחרתי לעצמי הומו: דרך הכוונת הוא נראה די קרוב. חשבתי על החדש לרגע, על מה שאמרתי בלילה. ניסיתי שלא לפגוע בהומו הזה, לירות רק יריית אזהרה: כיוונתי ישר עליו, כדי להסיט את הקנה אחר כך. נשמתי עמוק. הוא מילא את העינית שלי: דווקא יפה כזה, קצת גבוה, לא ממש הטיפוס שלי, אפילו ש, הנה, רגע, עוד נשימה, לא לזוז, ללחוץ את הלחי, להתרחק מההדק, עכשיו להסיט, עכשיו, לחשוב על, לא, רגע, להסיט, משהו אחר, לא, לא. לא. ואז אצבע-הדק-בום. לא הסטתי את הקנה ולא כלום. פשוט יריתי. בול במרכז מסה: הוא התמוטט מיד. נשפתי את האוויר לאט, לאט. שחררתי את האחיזה שלי בנשק. זה היה מוקדם מדי, לעזאזל.

בני שרק בהערכה. ההומו שלי שכב על האדמה בלי לזוז. עוד איקס.
״מה קרה?״ שמעתי את הקול המבוהל של החדש, מאחוריי.
״האלוף!״ בני הכריז, ״הוא דפק אחד, על הכדור הראשון! והנה מגיע חבר שלו!"

עדיין שכבתי על האדמה. ההומו שלי שכב אולי חמש מאות מטר משם, והחבר שלו הסתובב מסביבו. הוא היה מבולבל, את זה היה קל לראות. הוא ניסה להבין מה קרה.
״תברח, אידיוט״, לחשתי, ״תברח. שום סטוץ לא יצא לך מזה.״ הוא כרע לידו והחזיק לו את היד. כאילו אכפת לו. כאילו הומואים מרגישים משהו.

״די, די,״ החדש התחנן לידי.
״זה מזויף,״ ניסיתי בלחש לשכנע, וכיוונתי עליו את הנשק, ״זה לא שווה את זה.״

יריתי. מרכז מסה. התמוטט.

״מספיק!״ החדש צעק.

שניים אחרים הגיעו בריצה. הומואים. ״תברחו, אידיוטים!״ צעקתי. הורדתי אותם, אחד אחרי השני.

״אני חושב שסגרנו להיום,״ אלעד אמר, אבל זיהיתי שניים נוספים במעלה הגבעה. בום, בום. ״אח שלי, אתה בסדר?״ בני היה מבוהל.

החדש בכה. בכה ממש, בדמעות. ״אתה מטומטם?״ שאלתי. ״זה לא אמתי, אתה יודע.״ יריתי שוב, ונעמדתי מולו: ״עם הומואים זה אף פעם לא אמתי.״
כיוונתי את הרמינגטון אליו, וסחטתי אותו.
אמרתי: "בום".

לא היו כדורים.

החדש הסתער עליי, נפלנו. הוא שרט ובעט, אבל לא ידע להכאיב. דחפתי אותו ממני. ״אתה… אתה…״ הוא מלמל. ניקיתי את עצמי מהקוצים והורדתי את החולצה. הושטתי לו את הרובה. "הנה," אמרתי, "רוצה לירות? תירה בי." הוא קפא. השפתיים שלו נתפסו בעווית מחויכת, אבל זה לא היה חיוך, זה היה –
"– קח!" צעקתי, "קח, תצוד הומואים! תירה!" דחפתי את הרובה לידיים שלו. "קח!"
לרגע אחד הוא החזיק אותו, כאילו מתלבט, מתנדנד קצת, ואז הקיא את נשמתו. הוא הקיא והקיא. על הרמינגטון שלי, על אלעד, שניסה להחזיק אותו מאחורה, על עצמו.
הוא היה יפה כל כך.

*

בדרך דרומה לא הצלחנו לקלוט רדיו, ושמענו כל מיני שירים גרועים של אבא-של-בני. "תשתיק את המוזיקה, אני צריך להגיד לכם משהו,” אמרתי. בני עצר את הדיסק. “מה?”
הגרון שלי התמלא במיצי קיבה. בלעתי אותם כגוש. נשפתי.
אמרתי:
"אני הומו.”
נשמתי.
"מה?!” בני אמר.
"אני הומו,” אמרתי. בפעם השנייה זה היה יותר קל.
בני המשיך לנהוג, בלי שום סימן. היה שקט.

היה שקט.

"ביג דיל," אלעד אמר. הוא הפעיל בחזרה את הדיסק. “איזו מוזיקה מחורבנת.”
ביג דיל, חשבתי. ביג דיל. זאת הייתה יכולה להיות התחלה חדשה ומפוארת.
אבל זאת לא הייתה התחלה של כלום.

(פורסם בגיליון 13 של כתב העת מסמרים)

יש להומואים תסביך קבוע עם חתונות. תסביך שאני לא לגמרי מבין, אגב, אבל אני מקשר אותו למשפחת ״קראש על הסטרייט״ ו״אמרו לי במעריב לנוער שנטייה מינית משתנה בסתיו״, או בשמם המקצועי – תסביכי יהודית רביץ: ״למה אני – מתאהבת תמיד – במה שאי אפשההר?״

אני, לעומת זאת, מתעב טקסים. טקסי יום השואה, יום העצמאות, ראש השנה לאילן וחג הסרטן הבין-לאומי. בלי הבדל דת, גזע ונטייה מינית. אם תשימו לב, אגב, הם באמת בלי הבדל: רוב הטקסים מורכבים מדקלום נטול-כישרון של טקסט נטול-משמעות, לרוב מתוצרת יאיר לפיד. בכל פעם מחדש "הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה", ו”האיש הזה הוא האח שלי”. (וברצינות, רגע: מתי יאיר לפיד נכנס לקאנון הלאומי, ואיך לעזאזל מוציאים אותו משם?)

חתונות לא טובות יותר, מהבחינה הזאת. קחו, לדוגמה, חבר שלי: מתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית, וגם מפני שהחברה שלו סוף-סוף הסכימה, הוא התחתן.

הם בחרו לערוך חתונה צנועה וסולידית, במתבן של איזה בית כנסת בחדרה, ורק ההחלטה של ההורים להזמין 2500 איש מכל צד (ועוד כמה זוגות שבאו רק לטעום), הפריעה במשהו לאינטימיות של האירוע. נראה שמכל החברים שלו הייתי זה שהכי זקוק לנס, ולכן נבחרתי להיות עֵד בחתונה. זה המון סגולות, מסתבר. למעשה, על פי חישוב קצר שערכתי, עם כמות הסגולות הזאת אני אמור להתחתן בעוד מקסימום שבועיים, עם שלוש בחורות שונות וכלייזמר.

תפקידך כעֵד, כך התברר, הוא לעמוד על כך שכל אחד ואחד מהרעיונות הכי ביזאריים של מסכת קידושין יתקיים במלואו. העֵד השני היה מומלץ-לרב בישיבה כזאת או אחרת (והיה זקוק לסגולות הרבה יותר ממני, אם תשאלו אותי), כך שהיה לי מדריך צמוד מאחורי הקלעים: ראשית כל חתמנו על הכתובה. כיוון שלא היה ברור אם מותר להקנות שטר, הקנינו לאבא של הכלה, יחד עם החמשת אלפים זוז, גם את הפלאפון שלי. אחר כך היינו צריכים לוודא שלא עובדים עלינו, ולא מחליפים לו את הכלה רגע לפני שמכסים אותה בהינומה. ואז לוודא שהטבעת שווה פרוטה, ושהחתן לא מכניס אותה בחזרה לכיס, ברגע של חולשה זמנית. מן הון להון לשמוע את הרב ממלמל לעצמו (“איפה השכינה?”), את הקהל ממלמל קצת יותר בקול (“איפה הבופה?”), את הדוד של החתן ממלמל משהו שגם הוא בעצמו לא הצליח לשמוע (“איפה מדליקים פה את המיקרופון?”), ובסוף להשגיח על הילדים שבע דקות וחצי בחדר ייחוד. כל התענוג עלה לי שלוש מאות וחמישים שקל, תודה ששאלתם; ולא שהחתן, או ההורים של אשתו, או הסבתא של בעל האולם, יראו מזה משהו. הכול בא מן העפר, והכול שב אל העפר.

אבל רגע לפני החופה, כשהחתן ניגש לכסות את הכלה בהינומה, והם נפגשו בפעם הראשונה אחרי שבוע, הוא התכופף כדי ללחוש לה משהו. והיא לחשה לו משהו בחזרה. והקהל מחכה, והם לוחשים, ומישהו מעיר, "יש להם שבעים שנה עכשיו לשעמם אחד את השני, מה כבר לא יכול לחכות לאחרי השניצל?”, ולא מן הנמנע שהמישהו הזה היה אני, אבל הם מתלחשים עוד ועוד.

הוא היה שלה לחלוטין, והיא הייתה שלו, ולא היה אכפת להם מכל הרוע שהאורחים הציניים שלהם פיזרו מעל השולחנות של הבופה. ובתוך כל הטקס המיותר להפליא הזה, פתאום הבנתי למה זה טוב: זה סוף שמח.

זה לא סתם שבכל פעם, רגע לפני ה"באושר ועושר עד עצם היום הזה," הם מתחתנים. כי להתחתן זה הסוף של העלילה: זה להחליט שזהו. הוא לא כל כך חכם, אני יודעת, הוא לא כל כך חתיך, או גבוה או שורק את הש"ינים שלו (כל אחד ומה שהוא מחפש בגברים). אבל זהו: זה הוא.

אשליית השפע של ״אטרף״ ותל אביב עושה בדיוק את העבודה ההפוכה. צרות וגברים מגיעים בצרורות: בכל פעם שאתה פוגש מישהו שנראה מבטיח, פתאום מופיעות מסביבו המון אופציות קורצות אחרות. וזה לא הגורל, מסתבר. זו פשוט סטטיסטיקה פואסונית.

ובתור הומואים, אולי חסר לנו המנגנון הטקסי שמאפשר לנו לעצור. תקראו לזה חתונה, אם תרצו. כמו בסיפור על דג הזהב: לפעמים צריך לדעת להפסיק לבקש.

*

אנחנו מפחדים מעצמנו, חשבה בעצב, מפחדים לעצור ולהודות שאולי די לנו בכך. אולי זה כל מה שיש. במקום זאת אנחנו סובבים וסובבים, כמו רשתות המסתבכות בתוך עצמן.
אשת הדייג עמדה מחוץ לארמון ובהתה בדמותו המתקרבת של בעלה. בכל ערב, כשהגיש לה את סל הדגים המתים, ביקשה למצוא בו את דג הזהב. לשווא.
"ומה עוד את רוצה?" הוא שאל.
הם הביטו זה בזה והשפילו את מבטם: האם ייתכן שזה הכול?

היא אספה את הכלים מהשולחן. גם מחר הוא יֵצא אל הים.

*

ובפינת התרבות להפעם:

אני אוהב להעביר ביקורת, אני אוהב סרטים – וכמו שתהתה גלן קלוז ב״חיזור גורלי״ – למה לא לשלב בין השניים? (״אני אוהבת חיות. אני אוהבת לבשל.״)
מה גם שהטור הזה נותן לי יופי של הזדמנות לנקות את המצפון מכל הדרכים הלא-חוקיות שבהן אני צופה בסרטים האלה, בדרך כלל: אל תהיו כמוני, ילדים! לכו לספריית הוידאו הקרובה לביתכם, והשאילו עותק כמו שצריך.

אז, הרי לכם: המלצת השבוע היא “נשק את הכלה" (הקדימון – הגרוע – כאן).

הסרט הזה הוא ספין-אוף הומואי על "החתונה של החבר שלי", אבל הוא ספין-אוף טוב. מאט וראיין היו בתיכון מה שאריק ובנץ היו ברחוב סומסום: דברים נסתרים קרו מתחת לשמיכות (עם כמה סצינות פלאש-בק נהדרות). עכשיו מאט הוא הומו מגניב בניו יורק, וראיין נשאר בעיירה המנומנמת, ועומד להתחתן עם טורי ספלינג מ- 90210. שזה מוצדק לגמרי, לדעתי, אבל מאט מתעקש לנסוע ולהציל אותו ממלתעותיה ברגע האחרון.

זאת קלישאה מוחלטת. אין כאן אף שוודי שמשחק שחמט עם המוות, ושום אמירה חשובה על החיים לא מסתתרת במיזנסצינות. אבל המשחק טוב, הדיאלוגים קצובים, וזה הבמאי שכתב את Latter Days (שגם הוא היה קסום בדרכו שלו). נו, אני מניח שגם בשביל לעשות סרט צריך איזשהו כישרון; לא רק בשביל לכתוב טורים ב'חברותא'.

תתמסדו, יקיריי. זה טוב לכלכלה.
ופרו ורבו, ומלאו את הארץ. עד לפעם הבאה:

אליק

כשהייתי בן ארבע בערך, סבתא שלי הקפידה להקריא לי רק סיפורים חינוכיים. הספר המועדף עליה היה ספר סיפורים של דבורה עומר, שסודרו במיוחד לפסיכולוגיה של הגיל הרך. כנראה שבזכות זה יצאתי כל כך מסודר ופסיכולוגי. היו שם כל מיני נשיקות שהלכו לאיבוד, אבל אני זוכר בעיקר את צוצון, בן דמותי הספרותי. צוצון היה ילד בלתי נסבל שרצה כל מיני דברים. הוא רצה שהשמש לא תזרח, הוא רצה שהיא לא תשקע, הוא רצה לאכול אבטיח בחורף, להרוג את אבא שלו ולשכב עם אימא שלו. דברים פסיכולוגיים כאלה. ובכל פעם שצוצון רצה משהו כזה, אימא שלו הייתה אומרת שאי אפשר. אבל אני רוצה, אמר צוצון. אז תישאר ברצון, היא ענתה. וצוצון נשאר ברצון.

הרב קוק, בניגוד אולי לכללי הפסיכולוגיה של דבורה עומר, דווקא אהב להישאר ברצון. "הרצון הוא מקור החיים," הוא כתב, "כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה." דרך הרצון מתבטא אותו רסיס של אלוהות שתקוע בכל דבר בעולם ומבקש לחזור, להיגאל, להתאחד עם ההוויה כולה.

יותר מדי זמן  היהדות עצרה בעד הרצון – מרוב פחד, מרוב גלות – ועכשיו הוא מתעורר ותובע את חלקו. הרב קוק כתב את הדברים האלה בתחילת המאה שעברה, כשהוא היה הרב של יפו והמושבות. האנשים של העלייה השנייה מסביבו היו אנשים רוצים, אנשים-רוצים-מאוד אפילו, והוא לא פחד מזה. הוא האמין בכוח של הרצון, והוא האמין באמיתיות שבו. למתקדמים, הוא אפילו חילק טיפים: תתפללו. "התפילה היא פעולת אימוץ הרצון… תעודתו הוא שיתרומם על-ידי התפילה ויוסיף אומץ.”

מה שהכי קשה לי בלהיות דתי הוא התפילות. בעיקר בתקופה הזאת, כשאפילו אשכנזים נאלצים לקום לפנות-בוקר ולמלמל במשך חצי שעה את מיטב שירת ימי הביניים, כאילו לריבונו של עולם יש חולשה לבגרות בספרות. אני לא לגמרי יודע מה הבעיה: דקלום בלתי פוסק של טקסטים בעלי משמעות עלומה לא שונה באופן עקרוני מהפרדה בין מחבתות או מענישה של מזלגות תועים בתוך עציץ. אולי אני דתי מקולקל: אני לא ממש מאמין שזה עובד, שהתפילה משנה משהו. גם קצת קשה לי עם כל שרשרת הבקשות הזאת, אבינו מלכנו ופרנסה וגשם ומגפות ומחלות ושטרי חובותינו, כי הליבוביץ׳ הנרגן שגידלתי במקום נשמה צועק, משוגעים, רדו מהגג. לבקש בקשות, הרי זאת עבודה זרה ממש! אלוהים לא עובד אצלכם. אתם רוצים ורוצים? תישארו ברצון.

*

תמיד הייתי הומו, אבל הכי הומו הייתי בשנה השנייה שלי בצבא: קראו לו א'. היו לו זיפים בהירים שהרס"ר לא הצליח להכניע, היו לו עצמות בריח של אל יווני זוטר, והוא היה סטרייט כמו קלינט איסטווד בתחתוני סבא. הייתי יושב לבד בחדר ומטביע את יגוני בשירים של לאה גולדברג, או שהייתי הולך לארוב לו במשך שעות במקלחת. (לא שזה הביא הרבה תועלת: תוך רגע המשקפיים שלי היו מתמלאים באדים, ובלי המשקפיים זה היה נס אם הייתי מצליח לזהות את הברז של המים הקרים.)

כשלא הייתי עסוק בלהיות מאוהב, הייתי עסוק בלשנוא את עצמי על זה. כל מה שהיה בזה הגעיל אותי, ואולי לא ממש הגעיל אלא סתם נראה מגוחך ומעוות וחסר פשר, הרי מה יש לאהוב בבחור. הכול היה חסר מוצא.

א' היה סטרייט, כמובן, אבל אפילו בחלומות שלי, אפילו בתקוות הכי סודיות שלי, לא יכולתי לכתוב לסיפור הזה סוף שמח. לא יכולתי לדמיין אותנו בבת מצווה משפחתית בקרני שומרון, או שוכרים דירה בתל אביב, או מגדלים קקטוס. זה היה מוזר מדי, מגוחך מדי: לא רציתי בזה. לא רציתי גם שום דבר אחר: היה קשה מדי לרצות. הייתי חולם אותי ואותו בתוך חדר אטום, ארון חרבות של קוסם, והייתי מכבה את האור ואת הזמן ואת העולם שבחוץ. וביחד אִתם, כיביתי גם את הרצון.

*

"עיקר הסרת הלב מן התפילה,” קובע הרב קוק, "הוא מפני שנקודת החיים של כנסת ישראל נתגברה, והתפילה היא כרוכה תמיד עם הרעיון העתיק, שהצד השלילי של החלשת הרצון גובר עליה, ועל כן אין הדור מוצא בקרבה את גבורתה ויופיה.”

בשביל להתפלל צריך לרצות. צריך לרצות משהו, צריך לרצות אותו מאוד, וצריך לזקק את הרצון הזה. לרצות זה לא סתם. הרצון הטוב "מחולל נפלאות בעולם. הוא דוחף תמיד את ההויה כולה שתצא מחשכה לאור עולם.” לפעמים רצון דורש אומץ והרבה פעמים הוא דורש עקשנות, ולפעמים הוא סוחף בתוכו גם סתם לכלוך ושאריות מארוחת צהרים, אבל בבסיסו הרצון הוא ניסיון של רסיס אלוהי להפוך את העולם לטוב יותר.

בשנה הקרובה אני מקבל על עצמי קצת יותר לרצות. מי יודע לאן זה יכול להגיע.

ובפינת הסיפור לחג:

"יצר לב האדמה" של שהרה בלאו (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן) הוא הספר הכי מדויק על הומואים דתיים שקראתי, והוא בכלל לא מדבר על הומואים דתיים. הוא מתרחש בפסח, אבל כמו שכותב שלום עליכם, “אפשר לספר אותו גם בסוכות ובחנוכה, ואפשר גם בסתם יום של חול, ובלבד שיהיה מי שמוכן לשמוע.”

תלמה היא רווקה דתייה בגיל שבו כבר בלתי אפשרי להיות רווקה דתייה, והיא מכינה גולם: שאול, גבר מרהיב משילוב של בוץ עם השם המפורש. החוקים הלא ברורים של תורת הנסתר קובעים את ההתרחשויות, ותלמה נדרשת לבחור, בצורה פשוטה ואכזרית, בין היצור שלה לבין כל השאר, ההורים והמשפחה והקהילה שמסביב. הכתיבה מצוינת והסיפור חכם, ומדבר על כל הדברים שחשוב לדעת בעידן "אטרף": אהבה ופנטזיה, גלמים ואסונות, רבנים ונשיקות. (למען האמת, זה ספר כל כך טוב, שאני צריך לדבר עליו כאן פעם בצורה רצינית. בינתיים: תקראו.)

"אהבתי מאוד את הסבתא שלך. אתן דומות מאוד, את יודעת,” אומר הרב שטאובר, “שתיכן רוצות.”

"וזה פשע כל כך גדול, לרצות?” המילים נקרעות ממני.

"לרצות עד כדי כך, כן.” הוא אומר. “רצון חזק מדי מגרה את הרוע שבאוויר.” והוא מתבונן בי, נראה כמו באותו יום רחוק בחדרו, מיתמר מעליי, כשידי הזעירות מלופפות בחוזקה סביב בובת הפלסטלינה. “אל תרצי, תלמה. פשוט תפסיקי לרצות.”

אבל אם לא ארצה, אמות.

(עמוד 108)

*

שנה טובה לכולכם. תישארו ברצון.

אליק

האמת שרציתי לכתוב ביקורת על סרט; תמיד רציתי להיות מבקר סרטים. בכלל, להעביר ביקורת זה אחד הדברים החביבים עליי.
זה יצטרך, ככל הנראה, לחכות לטור הבא, כי מפה לשם פתאום גיליתי שיש לי עמדה. נורא שמחתי, כי עמדות מאוד הולמות את העיניים שלי, והולכות נהדר עם הפוזה של איש-עם-טור. היא עמדה בצד ולעסה מסטיק, העמדה שלי, בזמן שדפדפתי באתר החדש (והמגניב!) והגבתי מתחת לכל מיני עצים רעננים יותר ופחות. ופתאום שמתי לב – יש לי עמדה, יש לי טור, אני לא צריך לכתת את רגליי מתחת לכתבות של אנשים אחרים כאחד-הדשאים-כאחד-האדם. ובכן, העמדה הנוכחית, הרשמית והמלומדת שלי היא, “יאללה, יאללה.”

זה התחיל עם הרב פרומן. איש חביב לכל הדעות. זה לא מוצא חן בעיניו, כל הקטע הזה של הומואים. זה גם לא מוצא חן בעינֵי הקַבלה, לדעתו. הקבלה מדגישה את הארוטיקה הקוסמית בין זכר ונקבה, וקשר בין זכר וזכר זה כמו לחם בפיתה, כמאמר רשב"י (שם, שם).
במילים אלה הרב פרומן הצליח להרגיז כמה אנשים. לדוגמה, את בני. הוא מצליח לזהות את הרב פרומן משווה אותו לכבשה, מטיף לגזענות רוחנית ולהסתה. אין לי מושג מה מסמלת כבשה בקבלת האר"י: כל הרקע שלי בקבלה מגיע מהספר השחור של גרשום שולם, שאחרי שלוש-מאות עמודים הסתבר לי למרבית האכזבה שאין בו בכלל חלק מעשי. וגם לא תמונות. מה שכן, אני חייב להודות שאני לא אופתע אם תורה מיסטית מהמאה האחת-עשרה תהיה טיפה פחות גיי-פרינדלי ממיקי בוגנים.

אם לא הספיק הרב פרומן, במתקפה עממית משולבת חבר אליו חנוך דאום. הוא הודיע רשמית שישלח את בתו לטיפול פסיכולוגי אם היא תחליט להפוך לגבר. בתגובה ארגנה הקהילה משמרת מחאה מול בית ידיעות אחרונות, תחת הכותרת "די להסתה בידיעות."

אז ככה – יש לי הודעה קטנה וטיפה מאכזבת: ניצחנו. הומואים חדרו אל תוך המיינסטרים, והם יכולים להיות מורים, חברי-כנסת, שופטים ומנחים טיפשים במיוחד בטלוויזיה. זה לא אומר שהכול אידאלי, זה לא אומר שלהיות הומו באיתמר ג' זה מקובל כמו לרקוד חשופי-שת ברחובות סן-פרנסיסקו, אבל זה כן אומר שאפשר לנשום טיפה ולשתות הרבה מים. מצעדנו כבר מרעים אנחנו פה. שימו לב, אף אחד מהמאמרים האלה לא קרא לבטל את הזכויות האזרחיות של ההומואים. והעובדה היא שחנוך דאום נדרש להרבה יותר אומץ תקשורתי מאשר תגובת הקהילה.

אנחנו יכולים להרשות לעצמנו נדיבות של מנצחים: לא כולם חייבים לאהוב אותנו. ואם הם לא חוצים גבולות מסוימים, אז מותר להם גם להגיד את זה. כן, כן, כבשה הופכת לעכברוש, ועכברוש זה כמו הנאצים, וכולנו יודעים מי רצח את רבין ולמה. אבל איפשהו, מרוב צדקת הדרך איבדנו משהו הרבה יותר חשוב – טיפה הומור. אי-אפשר להיות צודק בלי הומור: זה לא משכנע. וכשהקהילה מארגנת משמרות מחאה בתגובה לטור של חנוך דאום, זה נראה כאילו למי שמנהל את העניינים שם קוראים דומפה או זמביש. אם לא נעצור את זה עכשיו, השלב הבא יהיה "הומוסקסואליות – הסיפור של כל יהודי". ואז אני הופך להיות סטרייט.
ראו הוזהרתם.

*

והערב, פינת "הוצא מהקשרו":

לא מכבר נערכה פגישה ירושלמית אפופת סוד בין שני רבנים, פמיניסטית מכובעת, והמוני הומואים זועמים. הייתה כותרת, כלומר, אני משוכנע שהייתה למפגש כותרת, אבל מרגע הישמע הגונג התחילו כל הצדדים לדבר על הנושא המרתק, “איך זה להיות דתי והומו.” על הפגישה הזאת הוטל חיסיון עיתונאי מלא ולכן לא אגיד עליה שום דבר.
מה שכן, במקביל התקיימה פגישה בדיונית לחלוטין בין איש פח, דחליל, רב, וחבורה של הומואים זועמים. אספתי בשבילכם מספר ציטוטים שלא נאמרו מעולם, השלמתי אותם כאוות נפשי, והם מוגשים בזאת כשי לחג (ניתן למימוש עד ה- 30.9.09, אין כפל מבצעים). כל קשר בינם לבין המציאות הוא מופרך בהחלט.

דבר הלכה
"בא אליי תלמיד ואומר לי – הרב, אתה חוזר הביתה לאשתך שמחכה לך, ואני אחזור לארבעה קירות? מה יש להלכה להגיד לי?”
(אז זהו, שדווקא בנושא הזה יש להלכה הרבה מאוד מה להגיד, תשמחו לשמוע. ארבעה קירות זה ממש לא הכרחי: אפשר בהחלט להסתפק בשני קירות ודופן, אפילו למחמירים, בעיקר אם אתם מרחיקים את זה שלושה טפחים, ואז זה לבוד. מה שחוסך עוד קיר שלם, בעצם.)

חילוני למהדרין
"אני, לדוגמה, מכיר מטפלת, פסיכולוגית, חילונית גמורה, מקיבוץ! אוכלת טריפות, שקצים, רמשים, אוכלת אותם לתיאבון! לתיאבון, וטעים לה! …והיא בעצמה אומרת שאפשר לעשות טיפולי המרה.”

דימוי
כמו שהדוברים הבינו בשלב מוקדם למדי של הערב, הסכנה המרכזית כשמדברים על משכב זכר היא שימוש בדימויים ציוריים מדי: "אתם לא יכולים, אהמ… לתפוס את השור בקרניו… זאת אומרת, להחזיק את ה… ב… נו, אנחנו יכולים בעיקר להשתתף אתכם בכאב.”
(זה אולי המקום לספר לרב שזה לא כל-כך כואב. זאת אומרת, בהתחלה אולי כן, אבל אחרי שלומדים קצת את הטכניקה, זאת אומרת, זה נהיה הרבה יותר סביר.)

קצה המנהרה
בסיכומו של הערב (הבדיוני) אפילו נראה פתח לתקווה. ההלכה היא העתיד, חברים: בטלו את המינוי למכון הכושר והירשמו במכון "צומת" הקרוב למקום מגוריכם. "אם אפשר להתיר, להמציא איזה מכשיר, שיאפשר יחסי אישות בגרמא, אז זה יפתור את כל העניין.”

פרו ורבו ומלאו את הארץ, יקיריי,
(אבל בגרמא) –

אליק

"מצבי ולוויתן נולד צביליתן.”
"אתה שוב במצב רוח המעצבן שלך."
"מצב ושבלול נולד צַבְּלוּל.”
"צַבְּלוּל?”
"כן. ומצַבְּלוּל ולוויתן נולד צַבְּלוּליָתָן.”
"מה?”
"אם הוא לא נזהר. אמצעי מניעה זה חשוב מאוד.”
"כשאתה מקיים יחסים עם לוויתן? כן, אני מניח.”
"הוא כבר היה חצי שיכור, ככה שהשיקול דעת שלו לא היה משהו. אבל זה נתן לו אומץ. אז הוא גמר את מה שיש לו בכוס וניגש אל הלוויתן שעומד בצד, כאילו, לא אכפת לו, ואומר, אתה רוצה לבוא אליי הביתה?”
"והוא רצה.”
"מדהים, נכון? והם הולכים אליו, אבל זה לא סתם סטוץ וגמרנו, הלוויתן הזה הוא די ג'נטלמן. אז הם מדברים על ספרות, והוא צוחק על הטעם שלו במוזיקה ו –"
"ואחר-כך הוא לא מתקשר.”
"איך ידעת?”
"נו, זה לא התקדם לשום מקום.”
"זה היה לילה קסום!”
"אבל לא יצא מזה שום דבר.”
"דווקא יצא. צַבְּלוּליָתָן.”

"אוֹרי –”
"משפן וחתול יוצא שְׁפַנְתּוּל.”
"אפשר לדבר אתך רגע ברצינות?”
"אני תמיד רציני.”
"אתה לא חושב שאנחנו דורכים במקום קצת, שאנחנו… לא יוצא מזה שום דבר?”
"לא?"
"כאילו שאני רוצה משהו אחר. עוד משהו. אבל אין.”

"גם אני רוצה.”
"אתה רוצה מה?”
"אני רוצה צַבְּלוּל.”
"אי אפשר לדבר אתך על כלום, אתה יודע?”
"גדי, צייר לי צַבְּלוּל!”
"מה תעשה עם צַבְּלוּל?”
"אנחנו נגדל אותו, גדי. אנחנו נהיה אבא ואימא והוא יהיה הצַבְּלוּל הכי מאושר בעולם.”
"ואיך בדיוק אתה מתכוון לגדל את הצַבְּלוּל הזה בעולם שכולו צבים ושבלולים?”
"אני אתן לו חסה."
"מבריק.”
"הוא יגדל ויפגוש את לוויתן חלומותיו. הוא יהיה רופא.”
"הוא לא. אין צַבְּלוּלים, אוֹרי. מצב ושבלול לא יוצא שום דבר.”

"מִצָּב ובדידות נולד צַבְדִידוּת.”
"אתה לא יכול לעשות את זה למושגים מופשטים.”
"אני לא. אבל צב כן: הוא על-זוויגי. הוא יכול להיות עם מי שבא לו.”
"מה נולד מִצָּב ונודניק?”
"גָּדִי.”
"מצחיק מאוד.”
"אתה יודע מה? נראה לי שגם אתה על-זוויגי.”
"באמת?”
"הנה, תראה: תַּרְנְגָדִי. לִוְיָּגָדִי. גָּדִיבְשָׂה.”
"מה זה גָּדִיבְשָׂה?”
"מה שנולד מגדי וכבשה.”
"על-זוויגי, אתה אומר?”
"לא, בעצם… אתה לא. אתה לא יכול להתחתן עם ארמדיל."
"ארמגָדיל."
"זה משחק-מילים. אין דבר כזה.”

"ארמדילוֹרִי.”
"מוזר מדי. לא ילך.”

"אז מה?”
"נראה לי שאנחנו תקועים.”
"זה לא כל-כך מסובך, לצייר צבלולים, אתה יודע.”
"אפשר לנסות.”
"אפשר. מה יוצא מאוֹרי וגָדִי?”

*

והערת שוליים (ארוכה במיוחד, לכבוד הפעם הראשונה):

הומואים דתיים זה נושא משעמם מאוד. זה נשמע כמו נושא שנגזר מתוך חוברת חודש ארגון של בני עקיבא. אני חייב להודות שעד הזמן האחרון, לא ממש הבנתי את הקטע. זאת אומרת, להיות הומו בתל אביב באלפיים ותשע, זה כמו להיות פמיניסטית, או להיות דודו זר: טיפה אנאכרוניסטי. אתה מעדיף גברים? שיהיה גברים. את מי זה מעניין, בעצם?

אבל גם אצלי הרצח שינה משהו, אני חושב. ולא כל כך הרצח עצמו, כמו המהומה מסביבו. כל הנסים זאב והספר הלבן וכן-לא-הסתה-שימון-פרס-גייאה-ודמוקרטי, מסביב יְהום הסער אך ראשינו לא יישח.
אין לי מושג מה קרה שם, במוצאי השבת ההיא, ואישית, אני לא מאמין בהסתה והדחה. אבל התגובות המשועשעות של כל מיני חילוניים-שמאלנים אצלי בעבודה, אנשים שהדבר היחיד שהם שונאים יותר מהומואים זה את נסים זאב, גרמו לי להבין שמשום מה זה מעסיק אותם, הומואים. אין לי מושג למה.

אני לא טיפוס של לצאת ולהיכנס מארונות, בעיקר כי זה נראה לי אובר-דרמטי, מופע של המון תשומת לב עם עלילה דלילה. וזה גם לא עניינו של איש. אבל הזמן האחרון אני מתחיל לחשוב שאולי זה מה שצריך: לשעמם אותם למוות. יאללה, יאללה. אני הומו. מה עוד יש בטלוויזיה?
ואז, סוף-סוף, פסיכופטים בתתי-מקלע יירו רק על ילדים מזדמנים בבתי-ספר, ללא הבדל דת גזע ומין, כמו בכל עיר מערבית מתוקנת. ונוכל לחזור לשנוא חרדים בגלל שהם חרדים, ושמאלנים בגלל שהם מסריחים, ודגל גאווה יהיה נורא קיץ 2006. כמו קרוקס. כמו ריטה. תל אביב תהיה ז'נבה, משעממת עד אימה.

אמנם אני עדיין לא בשלב של צעדים אובר-דרמטיים, אבל החלטתי לחתום על הטור הזה בשם שלי. צעד קטן לאדם, פיהוק גדול לאנושות.

*

עד הפעם הבאה, פרו ורבו ומלאו את הארץ.

אליק