ציור חורבן בית המקדש מאת פרנצסקו האייז

מוקדש ל-ד' – איש נקי כפיים ובר לבב

תשעה באב הוא היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי.

צום מלא שכולל איסור של אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה וקרבה אינטימית. עם ישראל שוקע באבל של עשרים וחמש שעות, אומר קינות וקורא במגילת "איכה".

היום היחיד בשנה שלא לומדים תורה (חוץ מדברים שקשורים לחורבן הבית) ואף לא מברכים לשלום. האבל הוא בעיקר על חורבן הבית הראשון והשני. על אובדן העצמאות היהודית והמרכז הגשמי והרוחני של החיים היהודיים. זהו התוכן העיקרי של מגילת "איכה" המיוחסת לירמיהו הנביא.

במבט ראשון נראה כי מגילת איכה מתרכזת בעיקרה סביב האבל על ירושלים ועל בית המקדש. אך מבט מעמיק יותר במגילה, וגם בדבריהם של נביאים אחרים המדברים על חורבן הבית, מגלים תמונה מורכבת יותר. מדובר כאן באכזבה לא פחות מאשר באבל.

עצם הקריאה "איכה" (מעין מקבילה של "איך ייתכן!" של ימינו) מצביעה על סוג של תדהמה נוכח אסון שדבר לא בישר את התרחשותו. אולי האיור הטוב לקריאת "איכה" של המגילה היא קריאתו של הנביא "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה!" שאנו קוראים בה בשבת טרם תשעה באב.

יש כאן שני דימויים: הדימוי כלפי חוץ (קריה נאמנה) והתוכן האמיתי (זונה). הנאמנות היא כלפי חוץ והזנות כלפי פנים. נדמה לי שזהו התוכן האמיתי של מגילת איכה. האבל של המחבר הוא לא רק על היופי האבוד של המקדש והעיר, אלא על האכזבה הקשה מנשוא. מחבר המגילה כאילו קורא בקול: האמנו שיש לנו כוהנים צדיקים, שופטים נאמנים, נביאי אמת, שרים ישרי דרך ועם ירא שמים. ובמקום זה אנו מקבלים שחיתות שאין כדוגמתה. ואיפה השחיתות? בדיוק במקום ששם ציפינו לטוהר הגדול! מתברר לנו פתאום שהכוהנים מושחתים, הדיינים רודפי בצע, הנביאים ניבאו שקר וכל העם עסוק ב"הצגה" כלפי חוץ, כאשר בפנים פושה הריקבון. ה

נביאים (ובעקבותיהם חז"ל) תולים בריקבון הזה את חורבן המקדש. בעצם, הריקבון עושה את החורבן לבלתי נמנע כיוון שעכשיו גם המקדש הופך למוקד השחיתות של הכוהנים, במקום להיות מקום של היטהרות וקדושה. האנשים האומרים "היכל השם, היכל השם" וסומכים שעצם מציאותו של בית המקדש "תעשה את העבודה" הופכים אותו למשהו הפוך מזה שהוא נועד להיות לכתחילה. ולכן כאשר השם מחריב את בית מקדשו הוא נקרא במדרש איכה רבה "שופך חמתו על עצים ואבנים". כי רק בית המקדש ששוררים סביבו ובתוכו שחיתות אינו יותר מעצים ואבנים. גוף בלי לב. מסגרת בלא תוכן.

החוויה של האשם ההומוסקסואלי החי במסגרת ובסביבה הטרוסקסואלית כרוכה פעמים רבות בהעמדת פנים ואף בבניית מסגרות שאין להן תוכן ממשי והן נבנות "למראית העין". הרי גידלו אותנו להיות ילדים יהודים טובים המביאים נחת למשפחה, לסבתות ולדודות. רבים מאתנו הקימו משפחה בשלב מסוים, מבלי שחשו זיקה אמתית לבן או בת הזוג שנישאו להם, אלא מתוך תקווה ש"ככה יהיה בסדר". רבים נחלו אכזבה קשה ומרה. גם במקרים שהדבר לא הוביל לגירושין מסיבות שונות, תוך פרק זמן מסוים ברור לשני הצדדים שמדובר במסגרת ללא תוכן רגשי של ממש. מסגרת כזו עשויה להיראות כלפי חוץ כ"משפחה יהודית לתפארת" כאשר כלפי פנים מדובר במלכודת שבה לכודים באומללות שני בני אדם.

בגלל זה רבים מאתנו עזרו אומץ ופרקו את המסגרת שיסודה בקשר. אחרים החליטו פשוט לא להקים אותה לכתחילה. לעולם להחלטה שלא לבנות מסגרת או לפרק אותה מתלווה המחיר – ואין זה עניין של מה בכך. ברם המחיר הזה הוא פעמים רבות פחות מהמחיר שהחיים של שקר והעמדת פנים עלולים לגבות. המסגרות אינן יוצרות תכנים שימלאו אותן. והתוכן שממלא אותנו כשאנחנו הולכים להקים דברים חדשים בחיים שלנו, הוא גם זה שמסייע לנו לעמוד בקשיים שבדרך.

התחלנו את הרשימה באמירה שצום תשעה באב הוא יום האבל הכבד ביותר בשנה. אך גם ביום הזה ניתן למצוא גרעינים של נחמה. אם נבקש את הדרך לחזור ולבנות את בית המקדש, נוכל לראותה בדברי משורר תהילים "מי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". המשא לבית המקדש, להקמת המסגרות הארציות והרוחניות הראויות מתחיל קודם כל מבפנים. הכפיים הנקיות, הלב הטהור, ההימנעות מהשקרים ומהזיופים – הם עלו שעוזרים לנו לבנות את המקדשים של חיינו.

בתקווה לנחמה,

זאב

לכבוד פרופ' ריאד אגבאריה, ראש ביה"ס לרוקחות, אונ' באר שבע

שלום רב

אתמול התבשרתי, במאמר שפורסם ברשת, שהפקולטה שאתה עומד בראשה קיבלה החלטה להפסיק את עבודתו של פרופ' ירוחם לויט, בשל התבטאות שלדעת כמה סטודנטים הומוסקסואלים פגעה בהם.

אני חוקר מקצועי ובתחום של נטייה מינית ומרצה בבמות שונות בנושא. כמו כן אני פעיל מזה מספר שנים בקהילה ההומו לסבית ובפרט זו הדתית, להגברת המודעות לנושא. ציינתי זאת כי רצוני למחות בתוקף על פיטוריו של פרופ' לויט וזאת מכמה טעמים:

1. העובדה שדעה מסוימת פוגעת במישהו לא הופכת אותה לפסולה, כל עוד אינה כוללת קריאה ישירה לאלימות. למעשה, כל דעה עלולה להעליב או לפגוע במישהו. דרך ההתמודדות הראויה עם הדעות השונות היא להציג את מגוון הדעות והתפיסות הקיימות ולאפשר לתלמיד ולסטודנט להחליט ולשפוט לבדו.

2. למיטב הבנתי, פרופ' לויט טען שהורות חד-מינית יכולה להשפיע על נטייתם המינית של הילדים שגדלים אצל זוגות מאותו מין וגם שאדם הומוסקסואלי יכול שלא לממש בפועל את נטייתו. עם שתי ההנחות מותר להסכים או לא להסכים. אך שתי הטענות אינן אומרות דבר שלילי או פסול על הנטייה ההומו לסבית כשלעצמה. כך ייתכן שגם נטייה הטרוסקסואלית של שני ההורים משפיעה על הילדים, או שהנטייה ההומו לסבית של שני ההורים משפיעה על ילדיהם לטובה. ייתכן להגיד שאדם הומוסקסואלי יכול שלא לממש את נטייתו אם הדבר נוגד את ערכיו הדתיים, או לממש אותה ולנסות להתאים את תפיסתו הדתית בהתאם. בין כך ובין כך, מדובר בדברים שנמצאים בעיצומו של הוויכוח האקדמי והציבורי בארץ ובעולם, והסרת הלגיטימיות מדעה אחת כמוה כסתימת פיות.

3. אני חושש ביותר מההשלכות האפשריות לפיטוריו של פרופ' לויט. מחר מישהו יחליט שלא מקובל עליו שמרצה מסוים משמיע דעות ציוניות. מחרתיים מישהו יתקומם נגד כך שמרצה מדבר אליו בזכר או בנקבה ומשמר בכך את החלוקה המגדרית הדכאנית. אנשים הומו-לסביים סבלו בעבר הרבה מסתימת פיות ומהלחץ החברתי "להישאר בארון". איני רואה כיצד ניסיון להכניס אנשים אחרים לארון – וזאת בעידן של זרימת מידע חופשית ברשת – משרת את מטרת הקהילה ההומו לסבית או את החופש האקדמי והסובלנות.

4. וחמור מכך – איני סבור שהסטודנטים באונ' באר שבע הצליחו ללמוד משהו לעומק על הנטייה המינית ועל ההורות ההומו-לסבית. הם הבינו לכל היותר שיש נושאים שלא כדאי לגעת בהם – ואלו מהם שבאו לשיעור עם תפיסות שליליות או אסטיגמטיות סביב העניין קיבלו חיזוק לתפיסות אלו. אפשר רק להצטער על כך.

בשל כל הנ"ל, אני מציע לצוות הפקולטה את ההצעה הזאת:

להחזיר לאלתר את פרופ' לויט לצוות הוראה, לחדש את הקורס שלו בית הספר ולהקדיש הרצאה, או כמה הרצאות, לדיון בנושא של הורות הומו-לסבית והסוגיות האתיות הכרוכות בה.
אישית צברתי רקורד נכבד בהרצאות מן הסוג הזה, בעיקר באוניברסיטת בר אילן, ואשמח להגיע להרצאה הזו, גם בלא תשלום, כדי להציג בפני הסטודנטים את מיטב הידע המחקרי העדכני בנוגע להורות ההומו-לסבית והזהות ההומו-לסבית. אני מאמין שזה יתרום את התרומה החשובה ביותר הן לחופש האקדמי והן לקידום הסובלנות כלפי הקהילה ההומו-לסבית.

בברכה,

זאב שביידל, קרימינולוג יישומי מוסמך

לכבוד הרב שלמה הכהן אבינר

שלום וברכה

ראשית, עליי לציין שלמרות העובדה שאני מתכתב איתך מזה מספר שנים, מעולם לא יצא לי לפגוש אותך אישית. מזה כמה שנים שאני מבקר את הארגון "עצת נפש" שאותו הקמת לפני כשמונה שנים. אך אחרי שקראתי השבת את מאמרך "אני הפוך אומלל" (ראו מסגרת למטה בצד ימין – העורך) החלטתי לחרוג ממנהגי ולפנות אליך במכתב גלוי.

כבוד הרב, שנינו יודעים שאתה חיברת בעצמך את המכתב שעליו אתה משיב. זהו סגנונך המקובל והמוכר, בו אתה נוקט בכל פעם שחשוב לך להעביר רעיון, וזה בסדר. עיקר דבריך הם בתשובה, אליה אני מבקש להתייחס. חשוב שתדע שאני אדם דתי הומוסקסואל (מאנשים שאתה נוהג לכנות "הפוכים"). אני חי ומתמודד עם קשיים. אך אני וחבריי כלל לא מרגישים את עצמנו אומללים. ישנם בהחלט אנשים אחרים במצבנו שחשים אומללות. והאחראים לאומללות הזו – אתה הרב אבינר, אתה ושכמותך.

מזה שנים אתה מציע לאנשים תרופה ששמה "טיפול רפראטיבי" שאיש לא הוכיח שהיא אכן פועלת ואיש לא בדק אותה בכלים מחקריים – ואתה אף מודה בכך בעצמך. כל ארגוני בריאות הנפש בארה"ב – שם היא הומצאה – פוסלים אותה מכל וכול. משיחותיי הרבות עם המתנדבים בקו התמיכה של "עצת נפש" למדתי שמדובר באנשים טובים ואמפאתיים, אך חסרי כל ידע מקצועי, כל הכשרה נדרשת וכל ידע אלמנטארי לגבי נטייה מינית. וזאת בשעה שמדובר בבני נוער ומבוגרים שרבים מהם נמצאים במצוקה אקוטית, לעתים על סף מצב אובדני !

אני מכיר היטב את האנשים האלו כי מזה שנים אני תומך בהם ומדבר אִתם עד השעות הקטנות של הלילה במטרה לנסוך בהם אופטימיות ותקווה . אני מנסה להגיד להם שלא אפסה תקוותם ושאסור להם לתפוס את היהדות שלהם כ"הכול או כלום". כך גם נהגו אִתי מוריי ורבותיי. הם לא התירו  לי איסורי תורה (ואף לא העליתי בדעתי לבקש זאת מהם), אך הם היו והנם יחד אִתי לאורך הדרך והעידוד והחיבוק שלהם עוזרים לי ולחבריי להמשיך בדרכנו כיהודים שומרי מצוות. בניגוד לטענה שאתה וארגונך מפיצים עלי ועל חבריי, אנחנו לא אומרים לאיש שאינו יכול להשתנות או שגורלו נחרץ. אנחנו מעודדים כל אחד להתמודד מהמקום שלו ובכלים שלו.

אני כותב אליך כאדם מאמין. ואני חושב שחסרה לך אמונה, כבוד הרב אבינר. אותה אמונה שאתה מדבר וכותב עליה ללא הרף. אותה ודאות פנימית שמכוונת בן אדם גם בעולם שבו אין תשובות לכל השאלות. האמונה הזו היא נר שדולק בתוך הנפש ומאיר את הלב כשאין פנסים בצדי הדרך. אתה בדבריך מנסה להדליק זרקור ענק – אבל אין לזרקור הזה מקורות אנרגיה, אין להבטחות שלך כיסוי, וכגודל הציפייה עלול להיות גודל האכזבה.

אני כותב את המכתב הזה, בעיקר כי אני רואה בך רב גדול של הציונות הדתית – למרות הוויכוח הנוקב שיש בינינו. אני מקיים בכך את הציווי "לא יהיה מורת רבך עליך". אתה היית אחד האנשים שמנעו את מלחמת אחים בעם ישראל לפני כחמש שנים, סביב ההתנתקות. בגלל זה, היו אנשים שהשמיצו אותך בהשמצות אישיות קשות בשל כך, הפיצו עליך שקרים ואף ניסו למנוע ממך ללמד תורה. אתה יודע כמה זה כואב כשאחיך עושים לך דמוניזציה ומתנכרים לך בשל דעתך. ובדיוק מה ששנוא עליך אתה עושה לנו – לרעיך ותלמידיך הומואים ולסביות דתיים.

אני מפציר בך, הרב אבינר, כפי שאני מפציר ברב מרדכי אלון- שובו בכם מדרככם! תיקחו אחריות אמתית על כל בניה ובנותיה של הציונות הדתית, כולל החריגים בנטייתם. תפסיקו לאמלל אותנו ולחלל את שם שמים בתמיכתכם בטיפולי ההמרה. יש לכם אפשרות לבחור. תבחרו בחיים ובאהבת ישראל אמתית !

בברכה באהבה ובאמונה,

זאב שביידל

המאמר למה אני הוא אני? הזהות ההומולסבית – ביולוגיה, פסיכולוגיה, פוליטיקה עבר תהליכים של שפיטה אקדמית והתפרסם בכתב העת במעגלי נפש – כתב עת ישראלי לפסיכותראפיה, חינוך ואמנות, בהוצאת מכללת עמק יזרעאל. מפורסם כאן בהסכמת המחבר ובאישור כתב העת המפרסם.

לחצו כאן לקריאה

חג העצמאות הוא עוד סיבה להתבונן מעגלי השתייכות השונים שלנו כיהודים הומואים. בפסח דיברנו על חירות. בחג הזה אולי ראוי להתבונן בקשר בין החירות לעצמאות.

אם אנחנו נסתכל על תולדות הציונות, אנו נראה, קצת בהפתעה אולי, שתחילת דרכה של הציונות, סוף המאה ה-19, תואמת להפליא את תחילתה של התנועה ההומו לסבית (בהנהגתו של מגנוס הירשפלד). באירופה בתקופה הזו התפתחה זהותו של הפרט האינדיבידואלי, ללא זיקה הכרחית למסגרות גדולות יותר. לכן נפתחה האפשרות הנרחבת לאמנסיפציה של מיעוטים שונים שהיו עד עכשיו תחת עולה של המסגרת – נשים, פועלים, מיעוטים לאומיים (איטלקים, יהודים), וגם הומולסבים.

אך נדמה לי כי קיים גם רובד עמוק יותר של ההקבלה בין התנועה ההומולסבית לתנועה הציונית.

הציונות הבינה את עצמה כתנועה לנורמליזציה של העם היהודי. זאת, בראש ובראשונה, על ידי המאמץ לקשר אותו חזרה אל החיים הטבעיים של העם על אדמתו. היהודים הגלותיים חיו ללא קרקע ממשית תחת רגליהם וכל הניסיונות ליישב אותם ולגרום להם להתעסק בחקלאות עלו בתוהו, כמו שמציין למשל סולז'ניצין בספרו על תולדות היהודים ברוסיה " מאתים שנה יחד". כך אנו רואים את היהודי הגלותי בתמונות של שגאל – אדם בלא קרקע ממשית תחת רגליו, מרחף באוויר באין מפריע, עם ספר תורה וכינור בידיו. במצב מסוים הריחוף הזה הפך לרֵאליה איומה: שישה מיליון יהודים נעדרי אחיזה בקרקע אכן הלכו להם לרחף בעולמות אחרים. בגלל זה, קודם לכן וביתר שאת אחרי, החליטה הציונות שהיא רוצה לחדש את הקשר היהודי על אדמתו הראלית.

בשל כך התפתחה גם התפיסה של "יהדות השרירים" כאנטי-תזה ליהודי הגלותי שמלא בזלזול לכל ביטוי של הכוח הפיזי. ולא רק המנהיגים החילוניים דיברו על יהדות השרירים, אלא אפילו הרב קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל ואיש שנחשב לאבי ההגותי של הציונות הדתית, דיבר במאמרו על חשיבותו של החינוך הגופני כי "שכחנו שיש לנו גוף קדוש ושרירים קדושים".

האנומליה של החיים הגלותיים השכיחה מאתנו את הצורך הבסיסי שלנו להתחבר לממד הפיזי של קיומנו, והציונות באה להשיב לעם היהודי כעם את הנורמליות שלו. להשיב לו את הממד הפיזי-גופני של עצמו, כמו שמתואר למשל בספרו האחרון של מיכאל גלוזמן "הגוף הציוני" או בספרו של דוד ביאל "ארוס והיהודים".

קיים קו דמיון בולט בין זה לבין המהפכה ההומולסבית. רבים מאתנו התחילו את התמודדותנו על הנטייה המינית של עצמנו בניסיונות נואשים להדחיק אותה. הניסיונות האלו לרוב לא חזרו ריקם. ההדחקה חזרה אלינו כמו בומרנג והשחיתה כל חלקה טובה בנפשנו. הפסיכיאטרים מהדור הישן ייחסו את הפתולוגיות שהתפתחו לנו כתוצאה מההדחקה לנטייה המינית עצמה, והיינו צריכים להיאבק זמן רב כדי שלא יסווגו אותנו כסוטים ומופרעים. ואז, הפלא ופלא, ראינו שההפרעות והבעיות שלנו מצטמקות להן לממדים הטבעיים. במילים אחרות, התנועה ההומולסבית, בדומה לתנועה הציונית, הייתה תנועה למען החזרה לקשר הגופני שלנו עם עצמנו. קשר שהיעדרו גרם לסבל רב ומצוקה והחידוש שלו פטר אותנו מהפרעות נפשיות רבות וקשות.

ברם ייתכן שבזה לא הסתיימה דרכנו. וגם כאן הייתי רוצה לעשות הקבלה מסוימת בין הציונות לתנועה ההומולסבית.

הפילוסוף הישראלי אליעזר שבייד כותב בספרו על המועדים "ספר מחזור הזמנים"  על מעין "מנהג" של יום העצמאות – פטישי הפלסטיק. הפטיש הזה מאפשר "להכות" את מי שאתה רוצה ולהתערות בהמון, מבלי שה"מוכה" יידע מי הכהו. הדרך היחידה להגיב היא לקנות פטיש פלסטיק אחר ולנהוג בדרך דומה. מנהג זה, אומר שבייד, הוא סמל ה"חופש" במובן המופקר של המילה – חופש לעשות ככל העולה על רוחי מבלי לתת דין וחשבון אפילו לעצמי. זו הבנה ראשונית ופשטנית של החופש, שבאה לידי ביטוי למשל בחוצפה הישראלית חסרת הרסן ונודעת לשמצה בעולם, שבגללה בבתי המלון הרבים בעולם הישראלים הפכו היום לאורחים בלתי רצויים, וזאת ללא כל קשר לאנטישמיות.

נדמה כי העצמאות מתפרשת אצל רבים כחג של חירות ללא אחריות. הזמן האחרונה היא באה לידי ביטוי מדאיג גם באליטה המדינית והצבאית של ישראל, הנמצאת בהליכים משפטיים בלתי פוסקים וממאנת ליטול אחריות אישית בהקשרים רבים.

דבר דומה במידת מה קרה גם לתנועה ההומלסבית. תחילת דרכנו לשחרור הסתמנה בהוצאתה של ההומוסקסואליות מספר האבחון הפסיכיאטרי ה-DSM. הוגה הדעות ההומו החשוב והמקורי, אנדרו סאליבן, מתאר בספרו "כמעט נורמלי" (Virtually Normal) את התהליך שאותו עברו רבים מגברים גאים משנות ה-70 ועד ה-90. הפסקת הדיכוי הפסיכיאטרי והחוקי נתפסה על ידי רבים מהם כאמירה "יאללה בלגן". כהיתר לחופש ללא אחריות. היא הביאה לעלייה דרמטית בקיום יחסי המין הלא אישיים וחסרי האחריות. הדבר בהחלט קשור לכך שכאשר בתחילת שנות השמונים התפוצצה מגפת האיידס, היא עשתה שמות בקרב הגברים ההומואים.

אבל דווקא אז רבים מהם הבינו שחירות פירושה גם אחריות. שעכשיו להיות גבר הומו זה לא רק להשתתף בחגיגה של מין בלי מעצורים, אלא אולי גם לסעוד בן זוג גוסס. לכן דווקא לאחר התפרצות המגפה עלתה בקהילה ההומואית הדרישה להשתלבות חברתית סופית ומלאה בכל מהסגרות החברתיות, כולל הצבא, הקהילות הדתיות ומוסד הנישואין וההורות.

רבים נדהמו לראות את ה"עליזים" של אתמול הופכים לבעלי הבתים הנכבדים והאחראים של היום. לכן סאליבן אף מרשה לעצמו – בספרו השני "אהבה בלתי נתפסת"  ( Love Undetectable ) להשוות את מגפת האיידס לשואה ואת המאבק להכרה בנישואין הומולסבם להקמת ישראל.

אנו הולכים לחגוג את יום הולדתה ה-62 של ישראל. מי ייתן שנזכה לחגוג אותו כיהודים, ציונים ועליזים, מתוך מודעות לזכויות וחובות ומתוך תחושה של חופש ושל אחריות.

חג עצמאות שמח לכולכם,

זאביק

לכל דבר בעולם, מסתבר, יש מחיר; ולדברים היקרים לנו יש מחיר יקר. לפי המסורת הישראלית, בערב חגיגת יום העצמאות אנו מקדישים יום כדי להיזכר במחיר חגיגית הממלכתיות שלנו – הנופלים במערכות ישראל ובפעילויות האיבה.

ברשימה על יום השואה כבר ציינתי את העובדה שזיכרון השואה הפך, באופן בלתי צפוי, לציון דרך חשוב בתודעה הישראלית ההומולסבית. הייתי רוצה להמשיך עם קו המחשבה הזה, כיוון שגם ביום הזיכרון יש לישראלים ההומולסביים למה להקדיש זמן מחשבה.

ובכן, סוגיית השירות הצבאי עומדת על סדר יומם של הומולסביים רבים בעולם. בארה"ב למשל, עדיין אסור לאנשים ההומולסביים לשרת בצבא בצורה גלויה ומוצהרת והם זקוקים להיכנע לפשרה המשפילה של "לא לשאול ולא לספר". הנשיא קלינטון נקט בזמנו במאמץ גדול כדי לאפשר להומולסבים שירות צבאי חופשי, אך ממסד פֶּנִטָגוֹני כל כך התקומם נגדו עד שהנשיא נאלץ להתקפל.

בארץ המצב היה קשה וסבוך יותר מאשר בארה"ב. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה יש גיוס צבאי חובה. יתרה מזאת, על אף אחוזי ההשתמטות, השירות בצה"ל עדיין משמש מרכיב חשוב ביותר בגיבוש הזהות היהודית-ישראלית, עד כדי כך שיש הטוענים כי רמת המעורבות של עולה חדש בארץ כרוכה בשאלה אם הוא שירת בשירות סדיר או לא.

סוגיית השירות הצבאי של חיילים ההומולסביים בצה"ל עברה כמה גלגולים ושינויים. עד שנות ה-70 נחשבה הנטייה ההומולסבית למחלת הנפש, ומובן כי חיילים שהצהירו עליה לא יכלו לשרת בצה"ל. בשנת 1983 התפרסמו הוראות מטכ"ל שקבעו כי הומוסקסואליות אינה מחלה נפשית, אך שירותו של חייל הומוסקסואלי יכול להיות סיכון ביטחוני ויש לבחון כל מקרה לגופו. ב-1993שונתה הפקודה, בעקבות המאבק של פרופ' עוזי אבן. מעכשיו יכלו חיילים הומולסביים לשרת בכל יחידה, כולל יחידה מסווגת, אך עדיין היו חייבים לעבור תחקיר ביטחוני. ב-1998 בוטלה הפקודה כליל, בעקבות רפורמה בשירותי בריאות הנפש של צה"ל. מאז אין כל הגבלה רשמית על שירותם של החיילים ההומולסביים וכללי שיבוצם זהים לגמרי לכללים הצהליים. קציני בריאות הנפש בפירוש לא מאפשרים כיום להשתחרר על "סעיף ההומוסקסואליות".

אך מובן שזה לא נגמר ברמה הפורמלית. ב-1999 יצא בתור ספר מחקר ישראלי ראשון על האוכלוסייה ההומולסבית והוא מוקדש לנושא של חיילים הומוסקסואלים ביחידות הקרביות. ספרו של דני קפלן "דוד, יהונתן וחיילים אחרים" מתאר את ההווי של החיילים הגאים בצה"ל כתופעה ייחודית וזוכה לתשומת הלב המחקרית בעולם. ב-2002 יצא הסרט "יוסי וג'אגר" המתאר סיפור אהבה בין חייל לקצין ביחידה קרבית בלבנון. הנשיקה הראשונה של הגברים על המסך הישראלי היא נשיקתם המפורסמת של יוסי וג'אגר על השלג הלבנוני. ב-2005 משודרת בגלי צה"ל, בפעם הראשונה, תכנית בשם "גאוות יחידה" המוקדשת לשירותם של חיילים הומולסבים. ארגון "חושן" מעביר באופן קבוע הרצאות בבסיסי צה"ל השונים וגם בבסיסי מג"ב. חיילות מסוימים, למשל יחידות מודיעין, נחשבים אפילו ל"מקום השירות המועדף" מבחינת החיילים ההומולסבים.

התיאור הזה יש בו אולי כדי להסביר את ההתקדמות המטאורית יחסית שבה הקהילה הגאה בישראל הגיעה להישגיה. הצבא הוא מרכיב מרכזי מאוד בזהות הישראלית, ולכן כל מה שקשור לשירות הצבאי מעורר, עדיין, הערכה רבה. מהבחינה הזו צה"ל משמש "צבא העם" בהיותו מפגיש ומעביר תהליכי חברות את רוב הישראלים הצעירים.

לכן אולי אין זה פלא ששני המגזרים שאינם נוטלים חלק פעיל בשירות הצבאי, ערביי ישראל והחרדים, נחשבים לקבוצות הפחות אהודות בישראל. בשל צירוף מקרים מדובר גם בשתי הקבוצות ההומופוביות ביותר בחברה הישראלית. הן לא לוקחות את החלק בהשתלבות החברתית הרחבה שכוללת העלאת הסובלנות והפתיחות כלפי האנשים ההומולסבים. לכן אולי ניתן להגיד שהתעקשותם של ההומולסבים הישראלים לשרת בצה"ל היא זו שהביאה את הקהילה בארץ למקום הטוב שבה היא נמצאת.

כל זה לא בא להגיד שאין בעיות ושהכול חלק. דעות קדומות וסטיגמות מאריכות ימים ואינן נעלמות מעצמן. ב-2005 נרשמה התעללות בחיילת הלסבית בגדוד "קרקל" של נח"ל. ביחידות קרביות מסוימות הקצינים יהססו עדיין לצאת מהארון מחשש לתגובת הסביבה. אך כאן מדובר כבר לא במסגרת שנועלת אותם בארון, אלא בהתמודדות בתוך אותה המסגרת עצמה. ההתפתחות הצפויה כאן היא שגם ביחידות ה"קשות" הנראות של החיילים ההומולסבים תעלה ורמת הסטראוטיפים תרד. אם כן, נראה כי הקשר ההומולסבי לסוגיית השירות הצבאי היה לאחד ההישגים החשובים של הקהילה בארץ.

יום הזיכרון לחללי צה"ל מצוין לאחרונה גם כיום הזיכרון לנפגעי טרור. וכאן המקום להזכיר את שמו של אדם יקר, אלן (אברהם חיים) ביר. ביר היה הומו יהודי שומר מצוות שעלה לארץ מקליבלנד. העלייה הייתה ממניעים ציוניים וביר סרב לעזוב את ישראל, על אף העובדה שלא יכול למצוא כאן עבודה. הוא אף היה פעיל במרכז הירושלמי "הבית הפתוח". ב-2001 נכח ביר בדיון בוועדת הכנסת למעמד האישה שהוקדש לנושא הקהילה הגאה בארץ. ביר היה חובש הכיפה היחיד מבין הנוכחים והסביר להם כי אינו רואה סתירה בין היותו יהודי, ציוני, דתי והומו. ב-11.6.03 ביר נסע באוטובוס קו 14 מתחנה מרכזית בירושלים לביתו בשכונת בקעה, ונספה בפיגוע התאבדות. מצעד הגאווה הירושלמי שהיה מתוכנן ליומיים לאחר מכן נדחה בשבוע. רבים באו אליו כדי להתייחד עם זכרו של ביר. סיפור התמודדותו האישית בתור הומוסקסואל דתי התפרסם בספר "ארון בתוך ארון" מאת עירית קורן תחת השם "אלון". גם בחייו וגם לאחר מותו המשיך ביר לצאת מהארון ולגלות לאנשים שאין סתירה בין חלקי זהותם השונים.

יהי זכרו ברוך.

זאביק

לזכר סבי, ישראל בן שלמה לבית חיימוביץ', שנספה בגטו מינסק ולא זכה לראות את בנו – אבי. יהי רצון שהזיכרון לא יימחק לעד.

יום השואה הוא תאריך שבו ישראלים רבים חשים ברגשות מעורבים. הרכנת הראש לזכר הנספים הרבים והניסיון לעכל את ממדי האסון מעוררים תחושת אי נוחות. הרחוק נראה לפתע קרוב מאוד ואולי מאיים. שגרת החיים הופכת לכזו שאינה מובנת מאליה. אנו מבינים כי שגרת חייהם של אנשים רבים, שהייתה דומה כל כך לשגרת החיים שלנו, הופרה יום אחד ברגל גסה והפכה לאסון נורא. הפגיעות של החוויה שלנו מתחדדת מול תולדות האסון.

בשנים האחרונות נוסף לזיכרון עוד ממד מאיים – ניסיונות רבים להכחשה והשכחה של השואה. הניצולים עדיין מתהלכים להם בתוכנו, אך מספרם הולך ופוחת, וכוחות רבים בעלי אינטרסים שונים מנסים כבר עכשיו לקעקע את הזיכרון שלנו ושל העולם ולהגיד שהאסון לא היה או לפחות לצמצם את הממדים שלו, לעשות לשואה מינימיזציה.

נדמה כי שני הגורמים מצטרפים יחדיו למשהו מאיים ביותר. אי הנוחות גורמת לרצון לשכוח ולהתעלם. השכחה יוצרת חלל ריק שמתמלא בידי כל מיני "חוקרים חדשים, רווזיוניסטים" שמגמתם אינה לחקר ההיסטוריה, אלא לשכתובה ושיפוצה. אולי במטרה להכין את הקרקע הנפשי והמצפוני לתרחיש שואה נוסף.

לנו, כיהודים הומולסבים, השואה היא זיכרון לאומי כואב ונורא. בעבור חלק לא מבוטל מאתנו הוא כרוך בזיכרונות הקשורים למשפחתו, ובעבור כולם הוא חלק מזהותו, שלא תמיד נוח לחיות עמה. עם זאת, זיכרון השואה הוא זיכרון חשוב ביותר בעבור יהודים הומולסביים רבים, ואין זה מקרה שדווקא הניסיון להדיר את היהודים ההומולסביים מחלקם בזיכרון השואה הפך לאחד האירועים הראשונים שבו האנשים ההומולסביים הוצגו בתקשורת הישראלית.

האירוע מתואר, בין היתר, בספר "בין סדום לעדן" – ספרו של סגן נשיא הקונגרס היהודי ההומולסבי העולמי לי וולצר. ב-30 למאי 1994 ערכה קבוצה של פעילים הומואים מישראל ומארה"ב טקס זיכרון ב"יד ושם". זו הייתה הפעם הראשונה שקבוצה פעילים הומואים מארגנת טקס כזה. כמאה וחמישים איש נציגים הומואים באו כדי ליטול חלק בטקס לזכרם של קדושי השואה ולשאת תפילה, לפי כללי הטקס המקובלים במקום.

הטקס נערך על ידי חזנים הומואים מהתנועה הרפורמית. באמצע הטקס, כמה פעילים של הימין הדתי פרצו לאולם והתחילו לצעוק על עורכי הטקס ולגדף אותם. אחד או שניים אף התחילו להתגלגל על הרצפה ולצרוח, תוך שהם ממטירים נאצות לכל עבר וצועקים שעורכי הטקס הם סוטים שדינם למות. צלמי העיתונות הזדרזו ותיעדו את האירוע. אחד מהמקללים טען לאחר מכן שדודו נספה בגטו מינסק (בדומה לסבי הי"ד) ונאנס קודם לכן על ידי קצין אס-אס. הוא הוסיף במצח נחושה שמשתתפי הטקס קיללו אותו, איימו שינשכו אותו או יִירְקו עליו וידביקו אותו באיידס. הדבר קיבל הדים נרחבים בתקשורת הישראלית.

נדמה כי חשוב להיזכר באפיזודה הנשכחת ההיא כדי להבין מהי החשיבות של זיכרון השואה בעבור היהודי ההומולסבי.

זיכרון השואה מקשר אותו אל העם היהודי לדורותיו הוא אחד הזיכרונות המכוננים של הזהות היהודית המודרנית בכלל ושל הזהות היהודית- ישראלית בפרט. השואה חיזקה את אחדותו של העם היהודי בדרך איומה ונוראה, דרך של השמדה כללית. כל יהודי, ללא הבדל מעמדו החברתי והאישי, נידון לכליה. לכן הסולידאריות החברתית היהודית אחרי השואה קיבלה ממד שונה מבחינה איכותית. אחדות העם הפכה להצהרת עקרונות יפה למציאות כואבת – אחדות של קרבנות או של ניצולים. ולכן לא לחינם האנשים שרוצים להדיר אותנו מן העם היהודי הם האנשים שמנסים להדיר אותנו מזיכרון השואה. וגם אין זה מקרה שעולם הדימויים שלהם ואוצר המילים בו הם משתמשים (הומוסקסואל כמפיץ מחלות, הומוסקסואל כמפלצת אלימה, הומוסקסואל כאונס) דומה כל כך לאוצר המילים שבו השתמשו הנאצים כלפי היהודים.

למעשה, זוהי צורה "מעודנת" של הכחשת שואה – הכחשת הקרבנות של ההומוסקסואלים, שהיא עיוות של זיכרון העבר, שתפקידו להתיר יחס משפיל ואלים בהווה.

דווקא משום כך חלה עלינו, היהודים ההומולסביים, חובה כפולה ומכופלת לנצור אתנו את זיכרון השואה. אל לנו לעשות זאת כלאחר יד ולצאת ידי חובה. השואה בעבורנו היא חלק מהמאבק שלנו בהווה. מאבק נגד הניכור. נגד הדמוניזציה שהולכת ונמשכת גם היום. נגד השכחה. נגד סילוף ההיסטוריה. ונגד הניסיון להדיר אותנו מזיכרוננו ההיסטורי הלאומי והאישי. זיכרון השואה הופך אותנו לבעלי הבית על הניסיון הלאומי. בזכותו אנו מרגישים יהודים וגאים להיות יהודים.

זאב

ובני ישראל יוצאים ביד רמה – תרגומו בריש גלי, היינו לא ביד רמה נגד אחרים בגאווה וגאות, רק שהם בני חורין בלי יראה ופחד משום אדם

(מי השילוח לר' מאיז'ביצה, ר' מרדכי יוסף ליינר, ח"א, פר' בשלח, ד"ה ובני ישראל)

השנה החדשה של הלוח העברי מתחילה באביב. האילנות מלבלבים בשיא הפריחה ואנחנו שוב מנסים להרגיש בני חורין. לחג הפסח הרבה משמעותיות בעבור כל יהודי – ובפרט ליהודי ההומוסקסואל הדתי.

במסורת הקבלית-חסידית יש הבנה מעניינת של חג הפסח, שקשורה לאו דווקא לשחרור מהעבדות הפיזית, אלא ליציאה מהגלות הרוחנית. פסח בחסידות נדרש "פה-שׂח", כלומר פה מדבר. והסיפור של יציאת מצרים הוא תנועה מבפנים החוצה, מִשְתיקה כפויה ואילמת לְשיח ארוך.

יציאת המצרים מתחילה משעבוד, "וירד יעקב מצרימה" – אנוס על פי הדיבור. יכולת הדיבור והביטוי העצמי של העבד היא הראשונה שנפגעת בעבדות. לכן בני ישראל מאבדים לאִטם כל יכולת להתבטא. לכן גם כשהם זועקים להשם על הקושי ועל המצוקה של שעבוד מצרים, כתוב "ויאנחו מעבודה קשה". מרוב שעבוד אנשים מאבדים את היכולת לדבר.

את הכפייה האילמת הזו בא לתקן ליל הסדר. בלילה הזה אנו לוקחים לעצמנו את כל הזמן כדי לספר, לדבר ולתאר בפירוט את כל הסיפור האישי שלנו. "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

פסח הוא מעין חג של פסיכואנליזה קבוצתית, חג שבו אנו גואלים את עצמינו על ידי הדיבור. אנחנו מספרים גם על דברים שאולי היינו מעדיפים שלא לזכור - על כך ש"עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ועל כך ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". הגאולה שלנו היא דווקא ביכולת הדיבור הזו. בהפיכת פסח לפה-שׂח.

בליקוטי המנהגים שנהג ר' שלמה קרליבך זצ"ל (מופיע גם ב"אגדת קרליבך" וגם בספר "לב השמים" על פסח) מופיע מנהג מעניין שר' שלמה כנראה ראה בו מנהג של ממש בליל הסדר. הוא הורה לשים על שולחן הסדר יומן אישי למי שמנהל יומן. זאת מתוך הבנה כי יומנו האישי של כל אדם הוא מספר את הסיפור האישי שלו, מה שמכונה היום ה"נרטיב". וזו המטרה שלנו בסיפור על יציאת מצרים - לתת לכל אחד את התחושה של הגאולה האישית. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

האהבה ההומוסקסואלית הייתה ועודנה בעבור רבים נושא שאסור לדבר עליו. הסופר אוסקר ויילד קרא לה "אהבה שאינה מעזה לומר את שמה". הצורך להישאר בארון ולשמור על הסוד המעיק היה למעמסה הבלתי נסבלת עבור רבים מאתנו. יהי רצון שבליל הסדר כל אחד יוכל להשיח את אשר על לבו ולזכות לגאולה.

היבט נוסף שיש לליל הסדר הוא שזה חג מאד משפחתי באופיו. המעניין הוא שהמשפחיות שהחג הזה לבש בחברה הישראלית דווקא דומה מאד לאופיו המקורי של החג בתורה. כי אם בסוכות, למשל, "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", הרי שבפסח כולנו מתחלקים למשפחות, כדי לאכול את קורבן פסח וכל אחד חייב למצוא לעצמו משפחה.

את המשפחתיות של חג הפסח הרבה פעמים נוהגים לתאר, כ"דביקה", "מעיקה" ו"חונקת". זה בוודאי נכון כשנאלצים להישאר בארון והחג הופך לפסטיבל הסיוט של הדודות הפולניות שמתעניינות בכפייתות בשידוך שלך. אך קיימת אפשרות להפוך את ליל הסדר לחוויה שונה מאוד. לחוויה שבה נוכל להתחבר מחדש אל המשפחות ואל האנשים הקרובים אלינו, לא מתוך הסתרות, סודות ושקרים, אלא מתוך גילוי הלב. מתוך שאיפה להיות בני חורין אמתיים.

חג אביב שמח וכשר לכולם,

זאביק

- – - – - -

(לחצו כאן כדי לדעת מהי "חירות" בשביל חיותה דויטש)

בתור התחלה נשאל שאלת טריוויה: על איזה איסור תורה מותר (לפחות לדעת חלק מן הפוסקים) לעבור בפורים?

ובכן, כך כתוב בשולחן ערוך או"ח, הלכות פורים, סי' תרצ"ו :
"ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא"

כלומר האיסור של "לא ילבש גבר שמלת אישה" (ויקרא כב' ה)  אינו חל בפורים מן הטעם שהתחפושת הפורימית היא היתולית בלבד ואין מטרתה התחזות של אמת למין השני. בזמן ובמקום אחר מן הראוי היה לדון בשלל ההיבטים המעניינים של האמירה הזו, כגון כיצד אנו מבינים שהאיסור של לבישת בגדי המין השני הוא לצורך התחזות בלבד ומה הקשר בין טעמה של המצווה הזו לבין היישום ההלכתי שלה בתחומים רבים (למשל לגבי שחקני התאטרון והקולנוע), אך כרגע ארשה לעצמי להתמקד בשאלה אחרת שמתפצלת לשתיים: מדוע ההבחנה המגדרית הכול כך חשובה ביהדות בדרך כלל מופרת ומדוע זה קורה דווקא בפורים?

בטרם נדון ביוצא מן הכלל, נחדד מעט את הסימון של הכלל.

ביהדות ההלכתית יש עמדה מהותנית ברורה מאוד לגבי הבדלי האופי והאישיות בין הגברים לנשים, וצורך מודגש הוא להפריד ולמנוע את טשטוש המגדר. מבין ההסברים הרבים שהוצעו לעניין אני בוחר להתמקד בהסבר (המיוחס בין השאר לאנתרופולוגית מארי דאגלאס) הרואה בהפרדה זו חלק מן הפראדיגמה היהודית שחיה בעולם של הפרדות: בין טמא לטהור, בין סוגי הצמחים השונים המרכיבים ביחד שעטנז וכלאיים, בין בשר לחלב וכו'.

ההפרדה בין הגברי והנשי מוצאת את מקומה בכל הרבדים – מן רובד ההלכתי של הפרדה בתוך בית הכנסת ועד הרובד המטפיזי של ההבחנה בין תפיסת הגבריות הקווית והמכוונת (יושר) לבין תפיסת הנשיות הרכה והמכילה (עיגולים). מן הראוי יהיה לציין החקר המדעי העדכני של ההבדלים בין המינים נוטה להתרחק מההנחות הראדיקליות של שנות השישים שייחסו את כל ההבדלים בין המינים להבניה החברתית ולקבל את הגרסה המשוכללת של ההנחה המהותנית בדבר ההבדלים בין המינים. הנחה זו מדברת על מכלול של הבדלים מובנים שמאפיינים את שני המינים, שנוטים להתגמש, אך לחלוטין לא להיעלם (לסיכום יפה ועדכני של הנושא בעברית ניתן לעיין בפרק ה- 18 בספרו של סטיבן פינקר "הלוח החלק" או בספרו של סיימון בארון כהן "ההבדל המהותי").

בכל אופן, מה ראינו לטשטש ההבחנה הזו בפורים דווקא? נראה כי יש בפורים, יותר מאשר בכל חג יהודי אחר, את האלמנט הניצב מעל הרציונל, ובכלל זה מעל הרציונל הדתי. המציאות נהפכת כל רגע על פניה ושמה לעל את כל הניסיונות להתמודד עמה באופן מושכל. כל הדמויות במגילה עסוקות כל הזמן בהתחפשות ובהתפשטות – מבחורה אלמונית למלכה, ממלכה למוצאת להורג, מיהודי פשוט למשנה למלך ולמועמד לתלייה ושוב למשנה למלך. מלחמה חזיתית במצב כזה הנה חסרת תועלת כי האויב מחופש לידיד וכן ההפך. לכן הדרך האפשרית להתמודד עם הסיטואציה היא לא להילחם בה, אלא לזרום עמה, לתת לעצמי להישאב אל תוכה ותוך כדי ההישאבות לנצל את הרגע הנכון. כך עושה אסתר. היא נלקחת לבית אחשוורש ( במצב שנראה כעבֵרה על הלכה שהיא בייהרג ובל יעבור ואף הופכת לדוגמה של "העבֵרה לשמה" לדורות). שם היא ממשיכה להתנהל כרגיל ולחכות לשעתה, גם שהכול נראה כקורס אל מול עיניה. אסתר מאפשרת לעצמה להישאב לתוך הסיטואציה עד החלק העמוק והמסוכן ביותר שלה ושם, תוך ההרגשה האינטואיטיבית של העיתוי, לפעול את פעולתה.

יתרה מזאת, בפורים מודגש במסורת היהודית במיוחד המוטיב של ה"התעלות מעל הגבולות". אם במשך שנה עלינו להבחין היטב "בין אור לחושך ובין ישראל לעמים", בפורים עלינו לא להבדיל בין "ברוך מרדכי" ל"ארור המן", כלומר למחוק את הגבול בין צדיק לרשע ובין יהודי לשאינו יהודי.

זה דומה במידה רבה לרעיון העומד מאחורי הצגות הדראג. גם הן נועדו להפריך את הנורמות המגדריות הקשיחות של החברה על ידי הפנייה גם לחתירה תחת ההבחנות המגדריות (הצגות הדראג) וגם על ידי ההקצנה שלהם עד כדי פרודיה ("דובים", "לסביות של ליפסטיק"). הבדיקה הזו מאפשרת לגברים לבדוק את הצד הנשי שלהם, ולנשים את הצד הגברי.

לא תמיד הפרודיה הזו חייבת להוביל לערעור של ההגדרות. לעתים היא יכולה דווקא לחזק אותן, כמו שזה קרה למשל עם פעילה לסבית יהודיה בארה"ב, נורה וינסנט. היא החליטה לעשות ניסוי של התחברות לחלק הגברי באישיותה ובמשך שנה התחזתה לגבר בשם "נד" וניהלה חיים של גבר הטרוסקסואל שכללו משחקי בייסבול, לגימת הבירה בחברת גברים ודייטים עם נשים. דווקא ההתנסות הזו עזרה לוינסנט להבין שהיא ממש לחלוטין לא גבר, אלא אישה בכל רכיבי אישיותה.

וכאן אולי התפקיד השני של התחפושת הפורימית. היא מאפשרת לנו להתחפש כדי להסיר את התחפושות. זהו תפקידו ההיסטורי של הקרנבל: לעטות מסכה כדי לעשות משהו שלא היינו מעזים לעשות "עם הפרצוף האמתי". לכן התחפושת של פורים מזכירה לנו את המסכות של כל השנה ונותנת לנו את האפשרות לחשיפה אמתית (שאולי צריך גם קצת להשתכר כדי להיות מסוגלים לה).

הנושא הזה קרוב במיוחד להומואים. רבים מאתנו נאלצו בעבר ונאלצים גם היום להתחבא ולהסתתר בארונות, בכדי לא להיפגע במסגרות החברתיות השונות. לכן פורים מאפשר לנו לעטות מסכות פעם אחת בשנה – כדי להיות כל השנה ללא מסכות.

פורים שמח ועליז,

זאביק

אני יודע שזה ילדותי להגיד "אמרנו לכם"
ממש ילדותי
אבל כולנו ילדים של החיים
ולכן, אמרנו ואמרנו לכם.

כבר כמה שנים אנחנו אומרים לכם
שיש הומואים ולסביות דתיים
והרבה. ובכל מקום.
ושאי אפשר להשתיק את זה יותר.
ואי אפשר "לרפא" את זה.
ואלו שמנסים "לרפא" את זה עושים זאת בסודי סודות ובדרך לא דרך.
אמרנו וחזרנו ואמרנו.

וחלק הקשיבו לנו. והרוב רצה להמשיך ולהתעלם כי זה היה נוח.
ועכשיו כבר אי אפשר להתעלם.

הרבה אנשים לא מבינים שזו משמעותה האמתית של "פרשת הרב אלון" – הניסיון שלו "לרפא" את "הנטיות ההפוכות" של תלמידיו בדרך-לא-דרך. יכול להיות שהוא בכנות האמין שזה עוזר. ויכול להיות שלו עצמו היו, ואולי יש, כל מיני דחפים לא מעובדים. זה לא העניין. וגם נטייתו המינית של הרב אלון לגמרי אינה מן העניין. כבר כמה אנשים שאלו אותי בימים האחרונים אם לדעתי הרב אלון הוא הומוסקסואל או פדופיל או שניהם יחד. אני עניתי לכולם שאין לי מושג ושזה לגמרי לא משנה.

הבעיה של הרב אלון אינה בנטייה המינית שלו – תהיה אשר תהיה – אלא בחוסר נכונותו ליטול אחריות ולהעניק לתלמידיו תמיכה רגשית ראויה לשמה, במקום לנסות "לרפא אותם במגע".

למי שלא יודע, מדובר בפרקטיקה שהייתה עד לא מזמן מקובלת מאוד בקרב מטפלי ההמרה – אנשים שמנסים "לרפא" הומוסקסואלים. הם פיתחו תיאוריות שלמות סביב התפיסה שהומוסקסואל נהיה כזה כביכול עקב חסך בחום ומגע אוהב מצדו של האב ולכן ניתן "לרפא" אותו באמצעות מגע או עיסוי, כדי שהוא ילמד שיש גם מגע לא מיני בין גברים וכו'. חלק מה"מרפאים" האלו בארה"ב מרצים היום תקופות מאסר כאלו ואחרות.

בלהט להגן על הרב אלון או בהלם מן הפרשה רבים לא שמו לב להשתתפותו של הרב אלון בסרט על ארגון טיפולי ההמרה "עצת נפש" ולמכתב התמיכה שלו המתנוסס באתר של הארגון. מדובר בארגון שכל פעילותו היא עבירה על כל עקרון אפשרי של אתיקה מקצועית וטיפולית. אבל הרב אלון ורבנים נוספים בחרו לתמוך בו. ואם לרבנים אין מושג לגבי השאלה מהו הטיפול הראוי ומה לא – מניין שנער תלמיד ישיבה תיכונית או הסדר יֵדע שמגע באזורים אינטימיים אינה מרפאה "נטיות הפוכות"? אולי דווקא ככה מרפאים אותן?

אשרינו שזכינו שיש לנו פורום "תקנה" ובו אנשים שעושים את מלאכתם קודש ולוקחים אחריות ציבורית מלאה. חשוב לחזק אותם במיוחד עכשיו על רקע קיתונות של בוז שהם סופגים עכשיו: מימין על הפגיעה ב"רב הנערץ" שאותו הם ניסו להציל מקלון יותר ממה שהוא רצה להציל את עצמו, ומשמאל על "סגירה של דברים בפנים".

אשריה הציונות הדתית שזכתה להנהגה רבנית וחברתית שאינה נושאת פנים לגדולים ולמהוללים. בזכות אנשי פורום "תקנה", אני גאה כיום להשתייך לציונות הדתית ושולח להם ברכת ישר כוחכם !

לרב מרדכי אלון אני שולח בקשה שלא להתבזות יותר ממה שהוא התבזה כבר. אנא ממך, מנע חילול השם נוסף. תכתוב מכתב תודה לחברי הפורום "תקנה", תבקש מחילה מהנערים בהם טיפלת ותטפל סוף כל סוף בעצמך, תוך תענית דיבור של כמה שנים טובות. לימדת תורה הרבה, עכשיו הגיע זמן להפנים דברים.

ובקשה קטנה אחרונה מחברי הפורום "תקנה" – אולי המיזם הבא שלכם יהיה לחקור את הארגון "עצת נפש", לפני השערורייה הבאה?