אייל ליברמן

פתיחה

אין ספק שיש מידה מסוימת של אירוניה בעובדה שהיושב ראש הראשון של עמותת "חברותא – הומואים דתיים" אינו דתי כי אם דתל"ש. אחד הדגלים שחברותא מרימה הוא היכולת לשלב בין אמונה ובין נטייה מינית, ואיך ייתכן שבראש הארגון עומד אדם שלא מימש בעצמו את שהארגון מנסה לקדם?

היו"ר הדתל"ש של חברותא, היה נושא לדיונים בוועד ולתהיות מחוצה לו. היה מי שתקף את הארגון על כך ואף השתמש בכך כטיעון להקמת ארגון נפרד. היה גם מי שהתלבט אם להצטרף לארגון שכזה, או שסתם הרים גבה.

אז רגע לפני שאני מפנה את מקומי לאדם אחר, חשבתי שיהיה נכון לדבר בכנות על הנושא. מכיוון שהוא נוגע בכמה נושאים העומדים בבסיס אופיה של חברותא.

בין שני ערבים בירושלים

זה קרה בערב ירושלמי קר, רגע אחרי שחברותא קמה כעמותה. הוועד הטרי התכנס לראשונה ואחד הנושאים שעמדו על הפרק היה בחירת היושב ראש. חמשת אנשי הוועד שישבו בחדר ניהלו דיון לא פשוט בנסותם להחליט מי מביניהם מתאים להיות יושב ראש הוועד. ההליך היה יכול להיות כמעט פרוצדוראלי, אילמלא המועמד הטבעי לתפקיד היה דתל"ש! בסופו של הדיון רוב חברי הוועד בחרו במועמד הדתל"ש, למרות היותו כזה, ואילו חבר אחד התנגד לבחירה בדיוק מסיבה זו. התנגד אבל קיבל את הכרעת הרוב.

הדיון, למרות שהתנהל במתינות, לא היה נעים. במהלכו מצאתי את עצמי מגן על עצם נוכחותי בחדר, מבקש להבטיח לי ושלכמותי מקום, ולקבוע תקדים שיפתור את הדיון הלא מוכרע שליווה את חברותא מייסודה כקבוצה. דתל"שים כשותפים שווים ובעלי בית? או שמא דתל"שים כאורחים נבוכים בבית הכנסת, בבחינת אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.

לא תמיד היה לי הבטחון לעמוד ולטעון שמקומי כשווה בחבורה. שלוש שנים לפני כן בערב חורפי אחר, גם הוא בירושלים, כשהקמנו את פרויקט ההסברה שב"ל, גם אז עלתה שאלת מקומם של הדתל"שים. מצאתי את עצמי שוב ושוב שואל האם עלי להישאר בחדר, ומקבל תשובה חיובית אך רפה משהו. בסופו של ערב ההקמה של שב"ל, הסכמנו שהדתיים הייצוגיים יהיו בחזית ההסברה ואילו הדתל"שים יסייעו בעורף הרחק מעיניו של קהל היעד או הציבור. חששנו שהמחנכים והרבנים יסרבו לדבר עם דתל"שים, או שיתייגו אותנו כפורצי גדר מבלי להקשיב לדברינו. רק כעבור כשלוש שנים המציאות והאילוצים הפגישו אותנו הדתל"שים עם המחנכים. וראה זה פלא, היתה לנו שפה משותפת, הדיאלוג לא נפגם. אותם מחנכים שמתקשים לתת מקום בטוח להומואים בכיתה ובקהילה, לא הביעו פליאה על שעזבנו את הדת. לא נדרשנו לטעון במפורש "הרצחת וגם ירשת". הקושי של ההומואים והלסביות הדתיים עם הדתל"שים ושל הדתל"שים עם מקומם בקבוצה היה בתוכנו פנימה.

דתל"שים אוחצ'ות ומה שביניהם

"חברותא – הומואים דתיים הוקמה על ידי בוגרי ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות…. ", כך בחרו מייסדי הארגון להציג אותנו.

ההומו שלנו גדול ואדוק, הוא לומד תורה ובוודאי מתגייס ליחידות מובחרות. ההומו שלנו הוא בדיוק ההפך הגמור מכל מה שאנחנו פוחדים שיחשבו עלינו. אנחנו מקוום שאם נממש את כל האידיאלים עליהם גדלנו בבני עקיבא ובעזרא, אולי יסלחו לנו על הדבר הקטן הזה, נו אתם יודעים. הדבר הקטן הזה שהחברה בה גדלנו לא מסוגלת להכיל, ואלו מתוכה שכן מצליחים, נדמים בעיננו כרחוקים רק כחוט השערה מלהפנות לנו עורף אם רק נכשל בכל דבר נוסף.

החברה הדתית, כך נדמה לנו, אותו חלק ממנה שמתחיל להפנים את קיומנו, מדקדקת עם הומואים כחוט השערה. מנסה להיתלות בכל פגם דתי כדי לשכנע את עצמה שזה לא באמת קורה לה. שפרי בטנה המטריד, שעומד מולה ומאיים לזרוע חורבן בתמונת העולם הפשטנית שעליה מחונכת כל בת אולפנה אדוקה, לא באמת קיים. רבנים מזהירים מפני חציית קו, פריצת גדר, אם נגיד בריש גלי שאנחנו בעד זוגיות גברית או אם נארגן תפילות בהם יורשו הומואים לשבת לצד לסביות ללא מחיצה חו"ח. כאילו הקו לא נחצה מזמן, באותו רגע שעמדנו מולם, והישרנו מבט מוכיח, במקום אותו מבט של תחינה אליו היו רגילים.

ועדיין, אנחנו נמצאים במגננה, חוששים שיתכחשו לנו שוב ומאוימים מכל אדם מתוכנו ששובר את מיצג המושלמות. קשה לחלקים בתוכנו להכיל לצידם את ההומו הדתי לייט, הדתל"ש, הלא ייצוגי.

גם בחברה החילונית, הרבה הומואים נבוכים מול דימויים של הומואים נשיים, ששוברים את סיפור הכיסוי של "הומואים הם גברים, בדיוק כמוכם". אך בחברה הדתית ההומואית הפחד גדול שבעתיים. גדלנו בחברה שהתכחשה לנו ועדיין רוצה להתכחש, ושממאנת כדרך קבע לקיים דו שיח של שווים עם מי שלא משחק לפי כללי המשחק והצביון הנהוגים בה.

אנחנו פוחדים לאבד את מה שכבר השגנו.

מה יש לדתל"שים לחפש פה?

כמו כל יהודי אני אענה בשאלה: איך אפשר להיות הומו דתי?

אני לא מתכוון סתם להקניט. שתי השאלות קשורות זו בזו. אפשר להיות הומו דתי מכיוון שהדתיות שלנו סרוגה בנימי נפשנו במארג כה חזק ומורכב שגם אם תוציא ממנו פתיל או תקרע בו קרע הוא לא ייפרם במהרה. לדתיות שלנו יכולים להיות רבדים רבים: אמונה, קיום מצוות ומנהגים, כמו גם ערכים, זהות, משפחה שייכות חברתית וזכרונות.

במאבק הזה עם ועל נטייתנו המינית נפגעים חלק מהרבדים. איני מכיר איש שיצא ללא פגע. רבים מאיתנו מתמודדים עם תחושת ניכור כלפי החברה בה גדלנו, או פחד מאיבוד המשפחה. אחרים לא מרגישים שהם ראויים לחבוש כיפה, גם כשהם נשארים דתיים. ואחרים, כמוני, מוותרים על האמונה בבורא עולם.

הפניית הגב לאלוהים חסכה ממני את הקונפליקט האמוני, אך היא לא הכהתה את תחושת העוול. הערכים עליהם התחנכתי חזקים, כמו גם חוסר האפשרות לבחור באדישות גם כשזו האופציה הנוחה לכאורה. ההתמודדות עם המשפחה לא פוסקת, ההורים קיבלו אותי, אבל האחיות שהתחנכו באולפנת צבייה והתחזקו במדרשת יד בנימין, מתקשות להתמודד. כמוני כך גם הרבה אחרים בחברותא דתיים לסוגיהם, ודתל"שים, עם כיפה ובלעדיה, מדברים שפה משותפת ונושאים מטען משותף של חוויות, שריטות, התמודדויות ולבטים.

הבחירה

מלכתחילה הוקמה חברותא על ידי דתיים ודתל"שים. הדתי הדתל"ש והפנאט, דרו בכפיפה אחת בוועד וניהלו אותו בהצלחה. גם הפעילויות היו פתוחות לכל מי שבא מתוך צורך וכנות. בשנה הראשונה הטלפון של בני ונתי לא הפסיק לצלצל ואיש לא פשפש בציציות.

המהלך שהובלנו בשנה האחרונה (הפיכתנו לעמותה רשומה) נועד לא רק לתת מסגרת פורמלית לפעילות חברותא, אלא גם למסור את האחריות על הובלת הארגון בידי חבריו. אנחנו מאמינים שזו הדרך היחידה ליצור רצף של עשייה ולשמור על הארגון רלוונטי אל מול הצרכים המשתנים. היינו צריכים לבחור בפני מי פתוח הארגון. האם בעלי הבית הם הדתיים, ורק בפניהם פתוח הארגון ואילו הדתל"שים הם בבחינת אורחים? ואולי הוא פתוח בפני כולם, אלא שיש מעמדות בארגון ומשרות מפתח השמורות לאנשים ייצוגיים בלבד? ואיפה בקהילתנו עובר הקו בין דתי לדתל"ש בין ייצוגי למביך?

בחרנו ליצור ארגון הפתוח לכל חברי הקהילה הפעילים,כך שכל הומו שבא מבית דתי או שמתמודד עם נושא הדת יוכל להשתלב בפעילויות ובארגון, במידה והוא מזדהה עם דרכו וערכיו. חברותא הייתה ונשארה ארגון בעל צביון דתי, אך אנשיה חלקם דתיים יותר וחלקם דתיים פחות, או שאינם דתיים עוד. הארגון מעודד את כל אנשיו להיות פעילים בוועד ומחוצה לו. הוועד לא מורכב מצדיקים, ואנשיו לא מתיימרים להיות מודלים לחיקוי. הוועד מורכב משליחי ציבור. אנשים שלקחו על עצמם להמשיך ולהוביל את הארגון למעננו ולמען אלו הגדלים במקום ממנו באנו.

אנחנו מודעים למחיר שאנחנו עשויים לשלם על בחירה זו, ועל ההצגה שלה בכנות ובשקיפות, אלא שכהומואים כבר הורגלנו לשם מחירים גבוהים מכך על כנות ודרך.

היום (חמישי, כ"ד באלול תשע"א, 22.09.2011) יתקיימו בחירות לוועד, ללא שריונים וללא מקום מובטח למאן דהו. אנחנו מאמינים שחברי העמותה ישכילו לבחור אנשים מגוונים ויידעו לאזן בין חיזוק הקיים ובין חידוש ושינוי. אנחנו מאמינים שחברי הוועד הנבחרים ידעו לשמור על אופיו של הארגון ויובילו אותו להגשמת מטרותיו.

אייל ליברמן
היו"ר הדתל"ש של הוועד היוצא

עדכון (שבט תשע"ב):
אייל היה היו"ר הראשון של וועד חברותא ושותף בהקמת הארגון.
בשנה השנייה נבחר אייל בשנית לוועד חברותא אך לא התמודד על ראשות הארגון
יו"ר חברותא בשנתה השנייה הוא דניאל יונס, דתי שומר מצוות.

דניאל יונס

"זכויות אדם הן ערך דתי", הזכיר הרב שי פירון בערב לציון פסח שני-יום הסובלנות הדתית. "אם תורני זה להפסיק ללמוד ספרות אז אני לא תורנית" קבעה אפרת שפירא-רוזנברג.
ביום חמישי החולף ציינו את פסח שני כיום הסובלנות הדתית באמצעות יום עיון שכותרתו "הכלת המיעוט והשונה למען החברה כולה". אחרי שבשנים הקודמות ניסינו להבין האם יש בכלל דבר כזה סובלנות דתית, ומה תפקידה של ההנהגה ביחס למיעוטים, השנה רצינו לבדוק איך הסובלנות נראית מנקודת מבטו של הרוב. מה מרוויח כלל הציבור כשהוא מכיל בתוכו את השונה? את הערב יזמו הארגונים בת-קול, קולך, חברותא ונאמני תורה ועבודה, והוא התקיים בבית יהודית בירושלים בחסות הקרן החדשה לישראל.

בחלקו הראשון של הערב התקיימה שיחה בין אפרת שפירא-רוזנברג לבין הרב שי פירון. בראשית דבריו ביקש פירון להזכיר ולהזהיר שבסיפור פסח שני המסופר בתורה לא מדובר בסובלנות אמיתית כלפי אנשים ומצבים 'כמו שהם', שהרי בפסח שני אותם טמאים כבר נטהרו ובעצם חזרו לחיקה של הנורמה. שפירא-רוזנברג לא רואה בנקודה הזו חולשה של ההחלטה לבחור דווקא בפסח שני כיום שמייצג את הסובלנות הדתית. לשיטתה העיקר הוא לחשוב מחוץ לקופסה ולחפש פתרונות יצירתיים למצבים הלכתיים וחברתיים מורכבים. היא טוענת שהחשיבה הדיכוטומית של רוב ומיעוט אינה מוצדקת, שכן כל אדם, משתייך לעתים לרוב ולעתים למיעוט ולכן זה צריך להיות אינטרס של החברה כולה ושל כל פרט בחברה לשמור על זכויותיו של המיעוט ולהכיל אותו.

הרב פירון מצידו התקומם במהלך הערב בכל פעם ששפירא-רוזנברג ניסתה להנגיד בין ערכים דתיים-יהודיים לערכים מערביים-הומניים. "ככל שהפער בין ההלכה לזכויות אדם במובן המודרני שלהם ילך ויגדל, יכולת ההזדהות של אדם סביר עם היהדות תלך ותקטן. יהדות ודמוקרטיה, יהדות וזכויות אדם אלו סוגיות קריטיות, אם לא נבין את זה יקרה משהו רע ליהדות שלנו." אמר הרב פירון, והוסיף: "הישיבה הזו ביחד במקומות שעוסקים בקבלת האחר והשונה חשובים כי הם יכולים להגדיל תורה ולהאדיר."
כששפירא-רוזנברג ניסתה להזכיר לרב פירון שלא כל השונים שוים בעיני הכלל , כי קל לחברה להכיל שונים כמו מוגבלים או קשישים, אך קשה יותר להכיל שונים כמו הומואים ולסביות, גלשה השיחה לדיון מרתק על ההווה והעתיד של הציונות הדתית ולתהייה איפה המנהיגים שלה. שפירא-רוזנברג קראה לרבנים הצעירים, ביניהם הרב פירון, לקחת אחריות. "אל מי אתם נושאים עיניים, לרב דרוקמן שהביע תמיכה בקצב?!", הרב פירון מצידו רמז שגם הציבור, הרוב הדומם צריך לקחת אחריות.

החלק השני של הערב הוקדש לתיאטרון כשקבוצת הנשים הדתיות "קצ'עקס" העלתה מופע של תאטרון פלייבק תאטרון אילתור המבוסס על סיפורים אישיים של הקהל. "קצ'קעס" עלו לבמה ללא מחזה ידוע מראש. השחקניות שמעו סיפורים מהקהל ושיקפו אותם על הבמה בהומור ברגישות ובליווי מוסיקלי. הן נתנו לקהל הזדמנות להרגיש איך בחורה דתייה שיצאה מהאולפנה מרגישה ביום הראשון של הלימודים באוניברסיטה כשלפתע היא מוקפת בגברים בקירבה שלא הכירה קודם, איך גבר סטרייט מרגיש כמיעוט בבית הכנסת של הקהילה הגאה בניו יורק, ומהי תחושת הזרות של ישראלי בין סינים שהופכים לגוש אחד מאיים כי הוא אפילו לא מצליח להבדיל ביניהם. החיבור בין הקהל לשחקניות היה מיידי וסיפורים אמיתיים על שונות, פתיחות ופחד קיבלו חיים ואינטרפטציות חדשות.

מכתב אל גיסי. בעילום שם.

זאת אני, גיסתך, שכותבת אליך. הכרנו כשהיית ילד – ילד גדול. כבר אז ידעתי שאני יודעת – רק לא ידעתי אם אתה יודע את זה על עצמך. לפעמים חשבתי שאולי התקבעתי על התיוג שלך, שהנטייה המינית שלך היא דווקא לכיוון בנות, וזו רק אני שלא מבינה שיש בחורים מופנמים.

בינתיים השנים עברו וראיתי אותך הולך ומסתגר. מסרב לצאת עם בחורות או יוצא איתן פעם-פעמיים ולא יותר. כשנכנסו יפהפיות לבית שלכם, אפילו לא העפת מבט. בשלב הזה ידענו שנינו – אחיך ואני. ידענו ושתקנו. שתקנו כשההורים הפצירו להכיר לך בחורות. כשתהו למה זה לא הולך לך. כשהתנחמו בקול שלכל החברים יש ילדים שהתחתנו בגיל מבוגר.

אנחנו יודעים בוודאות ולא יכולים להתקרב אליך. אנחנו לא יכולים לנחם אותך ואני, לפחות, לא יכולה לחבק אותך ולומר שאין לי שום דרך לדמיין כמה קשה לך וכמה מייסר להיות הומו דתי, בן למשפחה שמרנית שחיה לפי 'מה יגידו'. אני רק יכולה לכאוב מהצד, ולקוות שיש בעולם תדרים נסתרים שבכל זאת מגיעים אליך. אני רואה כמה קשה להורים שלך לקבל אותנו, זוג 'רגיל' וקצת ליבראלי יותר מהמקובל, ויודעת שגם אתה מבין שאם אחרי כל השנים שאנחנו נשואים הם עדיין לא קיבלו אותנו כמו שאנחנו, כמה קשה יהיה להם לקבל אותך כמו שאתה.

הייתי רוצה שאחיך ידבר איתך אבל הוא לא מסוגל. הוא אוהב אותך ומבין שככה אתה וזה בסדר, אין לו כוונות לשנות אותך ואין אצלנו הומופוביה. גם עם ההלכה, כמו שאתה יודע, אנחנו גמישים במיוחד.

רק שהשתיקה שגדלתם לתוכה, שתיקה סביב כל מה שחשוב ומתלבט בחיים, לא מאפשרת לו להגיע אליך ולומר עד כמה אתה יקר לנו כמו שאתה, עד כמה חשוב לנו שיהיה לך טוב, עד כמה טוב שמצאת חברה של חבר'ה שעוברים את מה שאתה עובר, עד כמה אנחנו מקווים שתמצא מישהו לאהוב ולהקים אתו משפחה חד מינית. גם ילדים זה בסדר גמור. עד כמה בודאי מייסר לראות את כל קרובי המשפחה עם הילדים הקטנים ולתהות איך יהיו הילדים שלך, אם בכלל.

כמוני בודאי יש עוד גיסות וגיסים, אחיות ואחים, האם תרצו שניגש וניזום את השיחה? האם זה הוגן לגרור מישהו מחוץ לארון, אפילו כשזו גרירה עדינה? אני באמת לא יודעת. אני – שישנה בכל מצב – מוצאת את עצמי מתעוררת באמצע הלילה ותוהה איך לעזור לך. מה אתה רוצה. האם ישנה דרך.

חיים אלבום

תארו לכם מצעד גאווה של שמונה ימים. ביום הראשון הולכים עם דגל אחד ובכל יום "מוסיף והולך". נשמע הזוי? ומאי חנוכה? פרסומי ניסא. בריש גלי. בפרהסיה. בחלון. כלפי חוץ. בדווקא. אפילו בירושלים. מצעד גאווה של שמונה ימים. כולם יוצאים מהארון המסורתי ומדליקים נרות כלפי חוץ.

רגע, לצאת מהארון זה טוב?

פעם אמר לי מישהו: "כשהיית בארון וסבלת, אז היית יותר צדיק. בתקופת הכאב ההיא, ה' אהב אותך הרבה יותר". ואני חושב על הימים ההם בישיבה, שבכיתי לקב"ה בכל יום, שישנה אותי, שיעלים אותי. גידלתי פאות ארוכות כדי שר' נחמן ימשוך אותי מהגיהינום הזה שחייתי בו. באמת הייתי נראה כמו צדיק אבל ליבי דאב בקרבי. לא הייתי צדיק כלל ולא יכולתי להיות. העצב מנע ממני כל התקדמות רוחנית אמיתית.

בכל הדלקת נרות חנוכה, ב"מזמור שיר חנוכת הבית". פונה דוד המלך לקב"ה ואומר לו "מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת. הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ" – איזה רווח יהיה משפיכת דמי? אם אהפוך לעפר, האוכל להודות לך ולהגיד חסדך?

שתי אפשרויות עומדות לפני בן אדם המגלה כי הוא להט"ב:

הראשונה היא להתכחש לעצמו, לרדת למסתור ולחיות חיי שקר המלאים בעצב ודיכאון.

האפשרות השנייה היא לצאת מהארון ולחיות חיים שמחים ומלאי אהבה.

אולי דוד המלך בכלל לא פונה לקב"ה באותו מזמור, אלא לעצמו. אל עצמנו. מַה בֶּצַע בְּדָמִי? איזה רווח יהיה לנו מחיים מלאי עצבות? האם נוכל באמת להיות עובדי ה' כשאנחנו שפלים כעפר, דורכים על עצמנו, מסתתרים ומפוחדים? אדם עצוב ומעונה לא יכול באמת לעבוד את הקב"ה ולהגיד חסדו. גם אם הוא יעשה את כל המצוות והחוקים, השמחה והשלמות הפנימית הן אלה שמבחינות בין "עובד ה'" ל"עובד על עצמו".

בחנוכה, אני מבין שטוב לצאת מהארון. שטוב לבחור בחיים ולא במוות. שטוב להגדיל את אורו של הקב"ה בעולם. ושזו הדרך היחידה לעבוד אותו. באמת.

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי.

הפכת את המצוקה שלי למקור הגאווה שלי.

פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה.

פתחת לי את הארון ומילאת אותי בכוחות של שמחה.

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד.

עכשיו אני באמת יכול לזמר לך ולהלל את שמך.

וְלֹא יִדֹּם.

ולעולם לא אשתוק עוד למרות כל אלו המנסים לסגור את פי.

ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

תודה לך.

סיפור מאת אליק (כן, כן, אותו אליק של מקלף ינשופים)

בהתחלה אני אהבתי את יואב, ויואב אהב את יעל, המד"סניקית.
אחר כך אני אהבתי את יואב, ויואב אהב את המש"קית חינוך. אני לא זוכר איך קראו לה.
היה חנוכה. המש"קית חינוך אירגנה הדלקת נרות וביקשה ממני לברך, בתור דתי. כמובן שסירבתי; הייתי עסוק בלשנוא אותה באופן תהומי ויוקד. היא הייתה שמנמנה ומטופשת, ומעל הכל סתמית: היא לא הייתה ראויה לו. הסטנדרטים של יואב היו נמוכים באופן מרגיז, ואני שנאתי את כל הבחורות שהוא אהב אי-פעם. הייתה בזה קנאה, כמובן, אבל יותר מהכל שנאתי אותן על שלא היוו יריב ראוי.

יואב התנדב לברך במקומי.
בוא תעזור לי, הוא לחש לי לתוך האוזן. השפתיים שלו כמעט נגעו לי בתנוך. (ליואב לא היו תנוכים: אהבתי לצחוק על זה. זה נתן תירוץ לגעת בו, לפעמים, כדי להדגים.) לא רציתי ללכת, אבל רציתי להיות קרוב ליואב: ללחוש לו לאט ובשקט, שיצטרך להתקרב מאוד כדי לשמוע, קרוב עד שאוכל להרגיש את הליטוף של הזיפים שלו על שפתיי. (לא נישקתי אף אחד עד אז, וכל תשוקתי המבוזבזת התנפצה אל מול לחיים בלתי-אפשריות של איש אחד.) באותו רגע זה היה מספיק. לא חשבתי לבקש יותר מזה.

הייתי אוסף רגעים כאלה כל היום. בערב, במקלחות, הייתי עושה את המאזן היומי: רמזים סודיים, חיוכים, נגיעות. חישבתי אותם בזהירות מול רגעים אחרים, אדישות פתאומית, התרחקות. מכל  זה ניסיתי לחוד לעצמי חידה בשם יואב. את הפיתרון ידעתי, בעצם, כבר מזמן, אבל בלילות הרמזים הצטברו והצטברו והוליכו את צוות החוקרים המהולל סביב הזנב של עצמו. היו ימים שחשבתי שהוא יודע הכל ושהוא משחק בי, כמו ילד שמגלה פתאום כמה הוא חזק. לפעמים חשבתי שהוא מרחם עליי, משקר לי שקרים קטנים, לא להכאיב, כמין מחווה של חסד. כעסתי עליו, נעלבתי ממנו, הודיתי לו.
היה נדמה לי שאני שקוף מאוד. כל כך עלוב נדמיתי לעצמי, אוסף לעצמי שקרים להאמין בהם, עד שלפעמים חיכיתי שמישהו יתפוס אותי מאחור –
– תסתכל על עצמך, בנאדם.
אבל אף אחד לא אמר כלום.

(הם לא חושבים על זה ככה, הסביר לי מישהו בחיוך, כשהעזתי לספר את הסיפור הזה. זה היה הרבה אחר-כך. בשבילם זה כמו לחשוב שהפלאפון שלך מאוהב בך, או הנעליים. זה לא בלקסיקון שלהם בכלל.)

יואב שר את הברכות בקול. עמדתי לידו ולא עזרתי לו, אפילו קצת שיניתי את המילים. רציתי שיטעה, אבל הוא לא התבלבל אפילו פעם אחת. אם הוא יודע את הכל כל כך טוב, חשבתי, למה הוא רצה אותי לידו? היי, תודה, הוא אמר לי. הצלת אותי. הדתיים ניסו לשיר מעוז צור אבל המש"קית ביקשה מכולם לשיר באנו חושך לגרש. יואב התחיל לשיר, אבל אני אהבתי את החושך, ולא היו לי שום תוכניות לגרש אותו.

עכשיו, המש"קית קראה מתוך דף של חיל החינוך, עכשיו כל אחד יספר מה זה חושך בשבילו.
אנשים הסתכלו אחד על השני וגיחכו, כן, בטח.
חושך זה כשאתה מאוהב ואף אחד לא יודע, יואב אמר בקול. כשאתה מפחד להגיד את זה בקול.
הוא לא מדבר עליי, ידעתי, אבל הדם דפק לי באוזניים כמו מטורף. לא שמעתי כלום. קברתי את הראש ברצפה, שלא יראו. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי, כאילו מכוון עליי פנס אכזרי, שכל תנועה, כל מבט, עלול להסגיר.
אנשים אחרים דיברו. חושך הזכיר להם שמירות, טירונות, בחורות, כל מיני דברים משעממים.

הכי חושך שאני מכיר היה בילדה אחת מהבית ספר שלי, אמרתי. דיברתי בשקט, לא היה אכפת לי: שרק יואב ישמע. היא הייתה מצחיקה כזאת, חברותית, כל הזמן מתנדבת. לפני שנה היא תלתה את עצמה. הסתבר שאבא שלה אנס אותה, שנים. הסתבר שהיא ניסתה להתאבד גם קודם. שהיא הייתה בטיפול. אנחנו לא ידענו.
(לא רציתי לספר לו את הסיפור הזה. לא ניסיתי להגיד לו את האמת: ניסיתי להכאיב לו. אילו יכולתי הייתי נושך לו את התנוכים הלא-קיימים שלו עד דם. אבל הוא היה מאוהב, והוא היה בלתי פגיע.)

היא הייתה הילדה הכי שמחה שהכרתי, אתה מבין? כל-כך מאושרת, שזה מעצבן. וכל הזמן הזה, היא הייתה ילדה מקולקלת. מבפנים, זאת אומרת, היא הייתה חרוכה לגמרי. אבל היה חושך, לא יכולנו לראות. אני חושב שאתה לא יכול להכיר אנשים אחרים באמת אף-פעם.

יואב הסתכל עליי בריכוז. זה לא נכון, הוא אמר. אתה מכיר אותי, ולי אין בפנים שום חושך.

עוד מישהו? המש"קית חינוך שאלה, אבל המשחק כבר שיעמם את כולם שהתחילו לשיר על הניסים ועל אמא של דואניס. הסתכלתי על יואב. זה היה אבוד: הייתי כלוא בתוך זה. שום דבר שהייתי עושה לא היה יכול לחלץ אותי משם.

מה אתה מבואס הערב? מישהו שאל.
אני לא אוהב את חנוכה, עניתי.
יואב הסתובב אלינו: אני לא מאמין שאתה לא אוהב את החג הזה.
אהבה זה לחלשים, אמרתי. וחנוכה זה לא חג.
הוא נשען לי על הכתפיים כדי להתרומם. (האצבעות שלו ניגנו על קצות העצבים אצלי בגב.) אתה הפוך לגמרי, הוא צחק, אבל אני בכל זאת אוהב אותך.

הנרות דלקו.
ולא הייתה לי רשות להשתמש בהם, ולא לגרש בהם את החושך, אלא לראותם בלבד.

בעבר, ולפעמים גם כיום, להיות יהודי משמעו להיות נרדף.

להרגיש כבר מרגע ההכרה בכך שאתה מיעוט.

שלפעמים אין עוד כמוך בסביבה.

שאתה מרגיש חריג.

שאתה מאמין שאתה קרבן לרגשות שלך, ושלפעמים אפילו להאמין שאתה מקולל שנולדת למציאות הזו. הרי לא בחרת להיוולד למציאות הזו; היא נכפתה עליך.

בקטע מהשיר של יורם טהרלב באה לידי ביטוי תחושה זו – תחושה שעד היום היא נכונה ומתאימה:

לרדת מפה למצרים
ולצאת ממצרים לפה
בלי לדעת אם בירושלים
יבוא המסע אל סופו.
להיות גם נגיד וגם מלך
ושר בחצרות ספרד
אך תמיד להרגיש מאכלת
מונחת עלי צווארך.

(להיות יהודי)

בעבר, ברחבי העולם, היה בלתי חוקי להיות יהודי. בשואה נשלחו אנשים למחנות גם אם הם התכחשו ולא ראו עצמם כשייכים לקבוצה זו. עד היום, במקומות רבים בעולם ואפילו בארץ, יתנכלו לאדם רק בשל העובדה שהוא יהודי. נלחמנו ואנו עדיין נלחמים כדי שיכירו בנו, לא כחריגים, אלא כאדם ככל האדם. בעל זכויות שוות לחיות ולהיות.

מדבריו של שאול טשרניחובסקי (בשינויים קלים):

אי אפשר לא לאהוב את תל אביב. זוהי סוף סוף הנקודה היחידה בעולם שיהודי יכול להיות בה יהודי, לא יהודי בהיתר ולא יהודי באיסור, אלא סתם בן-אדם שהוא יהודי. מרגיש את עצמו יהודי לא מתוך התנגשות תמידית בזה שאינו יהודי, זהו המקום היחידי בעולם שיהודי יכול לחיות בלי להרגיש שהוא יהודי, בלי כל צורך לדעת זאת. כאילן בתוך יערו, כשיח על קרקעו שלו, כאותו איכר רוסי מפנזה, כצרפתי מנחל דו, כגרמני מכפר בפומרניה

(שאול טשרניחובסקי, ידיעות עיריית תל אביב באלול תש"ב, במלאת עשרים שנה לעצמאותה של תל אביב, 1941. מתוך :"סידור הבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות של בית תפילה ישראלי")

לכן, פעם בשנה, נערך מצעד החיים. להראות שאנחנו כאן אף על פי כן. להראות שאני גאה להיות יהודי, אף ובשל העובדה שאני מיעוט, חריג בנוף ויש עליי סטיגמות רבות. להראות את העוצמות והחיזוקים שאנו מקבלים מעצם העובדה שאנחנו יחד.

כי להיות יהודי זו לא בושה. זה מי שאני. זה חלק ממה שעיצב אותי ובא לידי ביטוי בחלקים רבים בחיי, גם אם יש צדדים אחרים, פעולות אחרות והתנהגויות שאינן משויכות ישירות להיותי יהודי.

* * *

ועכשיו, פשוט החליפו את המילים "יהודי" ב"הומו"; את "חיים" ב"גאווה" ואז קִראו את הקטע שוב. כך אולי נוכל לתת תחושה למי שלא הרגיש את מה שאנחנו עברנו ועוברים ולהראות שבעצם אנחנו לא שונים כל כך.

המקום שנבחר היה פארק הדשא על חוף הים שלנו.
פארק יפהפה ואינטימי שעדיין לא הצליח לרגש מישהו למעט את הזקנים.

בלילה וביום המקום משתנה מקצה לקצה. אני מעדיף אותו יותר בחושך אז העצים מוארים. כעת עצי דקל או זית מסמאים את עיניי.

לילה לפני, ניסיתי להתנהג כרגיל. חייכתי ואף ניסיתי לפתח שיחה. לזרוק כמה מילים לאוויר,אך לשווא. הסתבר שהן היו רק חרבי פיפיות שחזרו אליי כפליים.
הכול העדיפו לברוח לטלוויזיה. גם אני.

בבוקר, אימא שלי לא הייתה צריכה להחזיק בידיי ולגרור אותי כמו אז שמשכה אותי לעשות חיסון נגד צהבת או את העקירה.
הלכתי שקט ומבויש. אני חושב שחוסר ההתנגדות שלי התפרשה מצד אבא שלי כאי חרטה, כחוצפה, אך הוא הבליג בשקט. ואם שמעתי נכון אז גם נאנח. אחרי הכל מה כבר יש לצפות מכופר?

חשבתי הרבה אם התהוותה אצלי שנאה כלשהיא כלפיהם. הסקתי שלא: הרי הם שכלכלו אותי, שדאגו להשכלתי, למזוני, למחסוריי ואני הוא זה שבעטתי בהם.

התלבטתי אילו בגדים ללבוש. בסופו של דבר אפשר גם ללכת עם פיג'מה, אך החלטתי שלא, ולבשתי את הג'ינס האהוב עליי בעל הגזרה הנדירה והחולצה השחורה שלי שאני לא פחות אוהב: חולצה קצרה, מעט צמודה עם צווארון חשוף וחוט משורך לסירוגין בין שני הצווארונים. רציתי להתלבש "נורמלי" לשם טוב (שטוב משמן טוב) – אחרים היו מפרשים זאת כקריאת תיגר.

הגענו. מסביב כבר חיכו רבים, כיאה לאירוע שחל פעם בשבעים שנה.
אנשים לא התרגשו מדי, ולוּ הפארק היה מאויש כך גם בשגרה, לא היה ניכר שצפוי היום אירוע חריג.
אפילו שלוחת הסנהדרין נראתה פתאום פחות רשמית ומכובדת.
בעצם, הכול נראה מכובד, מלבד גל האבנים בפינה. הגל נראה כמו אנדרטה מאד לא אמנותית. זו הייתה הפעם הראשונה מזה שבועיים מאז קיבלתי את גזר הדין שהרגשתי רעד. אני מודה – פחדתי.

לא היו יותר מדי דיבורים, אנשים היו נותנים רבות שכל ביורוקרטיה תהיה זריזה כזאת כמו שהייתה כעת.

פתאום עזבתי מלחשוב על עצמי, וחשבתי מה היה כאן. או שם לפני שבעים שנה. אולי אז זו הייתה מחללת שבת. אולי מכשפה. כמה מתאים לי לפתח אמפתיה כלפי אחרים, כאילו שהפעם הדשא שלי היה ירוק יותר.

ידעתי בשביל מה גל האבנים ומסביב כבר החלו כל אחד לאמוד את טיב חלקם: צורתה, משקלה, מהירותה, דייקנותה. כאילו רק בה טמון יכולת פגיעתה.
בינתיים, ידיי לופפו בחבל עבות שפצע את עורי.

זה התחיל. אבא שלי היה הראשון. הסתכלתי בעיניו, ראיתי שהוא לא מסוגל. ישראל רחמנים בני רחמנים. התמקדתי באישוניו ועודדתי אותו בטלפתיה משפחתית שהאמנתי בלבי שקיימת. הוא קלט. הניף תנופה וכמעט מלמל: "ככה יעשה לעושה נבלה בישראל".
עצמתי את עיניי.
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
סרתי. רציתי גברים ואף ביקשתי את קרבתם הגופנית.
האבן נחתה על כפות רגליי. ההמון החל להיות מוחשי יותר. גם הבזקים שחורים ולבנים, מעגלים וכאבים עמומים. נפלתי.

זו פעם ראשונה שהשקפתי על עצמי שלא בתוך חלום. ידעתי מה אני כעת. ידעתי שבשרי יישאר לעוף השמים. ידעתי הכול.

אבל למי זה כבר אכפת? שמחתי שדָמִי השקה את העשב. הדם הוא הנפש. הנפשתי. או חיללתי?

ועכשיו אני עולה כמו אד. עד למעבר הכוכבים.

לפני כמה שבועות פרסמתי באתר ynet כתבה הקוראת לכל הלהט"בים הדתיים לצאת מהארון, משום שרק כך, לדעתי, נוכל באמת לשנות את יחסה של החברה הדתית-מודרנית בישראל. אולם, עם יד על הלב ובכנות רבה, לתגובה סנסציונית כדוגמת הוצאתו מהארון של הרב מרדכי (מוטי) אלון לא יכולתי לצפות. אבל האם באמת בזה מדובר? לצערי הרב לא!

השיח הציבורי בקהילת "הכיפות הסרוגות" מתמקד בשאלה "הייתה או לא הייתה הטרדה ו/או ניצול מיני". גם כשמתייחסים למתלוננים, או ליתר דיוק למוטרדים-מנוצלים, בוחרים רוב האנשים להשתמש במונח "נטייה מינית" או "שאלות בדבר הנטייה המינית". הרב אלון הוא "מטריד מינית", ואילו אותם בחורים הם בסה"כ נתונים ב"שאלה על נטיותיהם המיניות". המונח הומו מסרב לצאת אל מעבר לשכבה העבה של שיח ההדחקה בקהילה הדתית, הן בנוגע ל"מטריד" והן בנוגע ל"מוטרדים". לעניות דעתי, מדובר כאן בשפל מוסרי של החברה הדתית בארץ. טוב לה, לחברה הדתית, שיהיו בתוכה מטרידים-מנצלים ומוטרדים-מנוצלים מינית מאשר הומואים, לא עלינו ולא עליכם.

האם אין בהטרדה מינית סכנה לפירוק משפחות, כמו שטוענת החברה הדתית על ההומוסקסואליות? האם אין כאן סכנה להעברת מחלות? האם אין כאן בעיה חינוכית? כל השאלות האלו הן שאלות רטוריות שהתשובה להן ברורה – ברור שכן. ניצול מיני יכול לפרק משפחות, הן של המטריד והן של המוטרד, הניצול עלול להעביר מחלות יותר ממין מרצון, וכן זו היא בעיה חינוכית מדרגה ראשונה. איך יכול אדם המכונה "רב" לעמוד אל מול קהל מאמניו ולדבר על שלימות דתית מוסרית? אין ספק בדבר, ואני מקווה שהכול יסכימו אתי, שלהיות הומו (דתי) אין בכך פגם מוסרי, אלא זהו עניין נורמטיבי טבעי לחלוטין ואין בהכרח בעיה הלכתית בנטייה זו, בעוד שהטרדה-ניצול מיני היא ההפך הגמור – היא בלתי מוסרית בעליל, אינה נורמטיבית ונוגדת את ההלכה באופן מוחלט (מבלי להזכיר כלל את החוק המדיני). אם כן מדוע החברה הדתית מעדיפה לאחוז בשיח ההטרדה-ניצול ולהשקיט את השיח ההומואי? התשובה לכך ברורה – מדובר כאן בהומופוביה טהורה.

אנשים תוהים, תוך ניסיון להגן על אלון, "וכי למה לא הוגשה נגדו תלונה?" תשובתי היא פשוטה וברורה לחלוטין. האם אותם אנשים באמת חושבים על ההשלכות בהגשת תלונה שכזו? בחור צעיר, שגם ככה מתוסבך עם עצמו ונטיותיו, החי בחברה הדתית, שאינה מקבלת הומוסקסואליות, באמת יכול לעמוד אל מול משפחתו וחבריו להודות בסיבות בגינן הוא ניגש לאלון מלכתחילה? מבחינתו, ובצדק, הגשת תלונה כמוה כיציאה מהארון, ויציאה מהארון, בחלקה הארי של החברה הדתית של היום, כמוה ככריתת קשריך המשפחתיים, החברתיים ואף המקצועיים. האם אותם "תוהים" באמת מצפים מאותם בחורים להגיש תלונה? ואם אותם בחורים היו מגישים תלונה שכזו – האם אותם "תוהים" היו מוכנים לחבק את אותם מתלוננים? לצערי הרב, כנראה שלא. טוב לה, לחברה הדתית, שיהיו בה מטרידים ומוטרדים מינית, מאשר פשוט הומואים.

ואולם יש אור בקצה המנהרה. בשנים האחרונות ארגון "חברותא – הומואים דתיים" הביא לשינוי בקרב החברה הדתית. רבנים ידועים ומכובדים, שעד לפני כמה שנים סרבו להתייחס לסוגיה זו של הומואים דתיים, פתחו את פיהם בפומבי, ואפילו הגיעו למפגשי חברותא. יותר ויותר קהילות אורתודוכסיות מודרניות בארץ מוכנות לקבל לשורותיהם גם הומואים ולסביות דתיים ודתיות, ופחות ופחות להט"בים דתיים ממשיכים להסתתר בארון ו/או לעזוב את הדת מחוסר בררה. לשינוי זה אחראים, בין היתר, ארגון חברותא. הארגון נמצא בקשר עם רבנים, עם אנשי חינוך, הארגון דאג לפרסם את הנושא ברשתות התקשורת הכללית והדתית כאחת, והמודעות החלה צפה ועולה, ואף לחלחל. אט-אט רבנים ואישי ציבור (כמו ח"כ אורי אורבך שהגיע למפגש חברותא) החלו לומר דברים שהם לא העזו לומר לפני חמש-שש שנים.

בימים האחרונים, מאז התפרסמה הידיעה המרה על הרב אלון, עברה במוחי המחשבה – מה היה קורה אילו ארגון כמו חברותא היה קם לפני שלושים שנה? האם הרב אלון, מבלי לסמן את מקומו המדויק על סולמו של קינסי, לא יכול היה למצוא מענה למצוקותיו הנפשיים בשל העדפותיו המיניות, או אולי אף לקבל חיזוק חברתי והכרה בו כהומו ודתי? אולי אם ארגון כמו חברותא היה קיים אז, פרשייה כגון זו של אלון לא הייתה פורצת היום. אולי. מה שאין ספק הוא שכיום קיים ארגון שכזה המעלה את המודעות של הציבור הדתי בארץ לכל הנוגע לנטיות מיניות שונות. ארגון אשר קם וצועק: טוב הומו (דתי) מרב מטריד מינית! קריאה זו מובילה, כבר היום, לכך שלהט"בים דתיים ירגישו חלק מהחברה, ולא יידחקו לפינה החשוכה העלולה להביאם לשבירת כל הכלים המוסריים-חברתיים-דתיים. אנחנו רק בתחילת הדרך, אך בהחלט יש תקווה ולמה לצפות.

הכותב פעיל ב"חברותא – הומואים דתיים" ועוסק במיניות בהיסטוריה של עם ישראל

הטור מפורסם גם ב"העיר בוורוד", מרס 2010

הבה נניח, לצורך הדיון, את ההנחה הסבירה הזאת:

טענת "תקנה" כי הרב מוטי אלון קיים קשר מיני עם גברים נכונה, ובמשך השנים הרב אלון לא הצצליח להתגבר עליה. אם כן, אטען כי נפלה בידיו של בעל מעמד כה בכיר כמו הרב מוטי אלון הזדמנות גדולה להפוך את הקערה על פיה ולעשות לא פחות מהיסטוריה.

מהנחתנו נובע כי מוטי אלון מודע היטב למשיכתו לגברים. הוא גם יודע שאין זו בחירה שבחר, שהרי ניסה בכל מאודו להתגבר עליה. חייו המשותפים עם אישה לא החזירו אותו ל"מוטב". נהפוך הוא, ההסתרה אנסה אותו לחפש פורקן בדרכים, שגם אם אינן פליליות, הן נוגדות את סולם הערכים שלו עצמו. התבטאויותיו הקשות כלפי הומוסקסואלים מלמדות על גודל הדיסוננס והמצוקה בהם היה שרוי. כמו רבים מאתנו, רצה מוטי אלון להתנער מנטייתו בכל דרך.

החברה והתקופה שבה התעצב אלון לא הותירו לו ברֵרות. יציאה מהארון לא עמדה כלל על הפרק, והייתה מונעת ממנו להגיע להישגים ולזכויות שכה רבות דובר בהם מאז התפוצצות הפרשה. ואולם מעמד זה שהקנתה לו פעילותו וההערכה הבלתי-מסויגת שרוחשים לו חוגים רחבים בציבור פותחים בפניו אפשרות לעשות היסטוריה בכל מה שקשור ליחס החברה להומוסקסואלים.

ובכן, הצעתי לרב אלון היא ההצעה הזאת:

הודה. תודה בכל עובדה נכונה. הצג את עצמך כהוכחה מוחלטת לכך שמשיכה הומוסקסואלית אינה בחירה. לכך שאדם החי (מבחירה או מאונס) באורח חיים שאינו מתאים לו, יחפש פורקן. לכך שאין סתירה אמתית בין להיות הומו לבין להיות דתי, ישראלי, ציוני, מחנך גדול, רב או צדיק. לכך שהתפיסה החברתית המוקיעה הומוסקסואליות היא חוסר צדק נוראי, מנוגדת לערכי היהדות הבסיסיים, ומובילה אנשים, בעל כורחם, לעיוותים, עוולות והעמדת פנים. הסבר לעולם את ההכחשה, את הקושי שבקבלה העצמית, ואת האונס לחפש פורקן. שכנע שלא הייתה לך ברירה. וכך, לא רק שיסולח לך, אלא שתזכה להניח יסודות לחברה טובה וצודקת יותר.

הפרשה נחשפת כאשר לבבות רבים מוכשרים לקבל מהלך כזה, ונראה שהרב אלון הוא מסוג האנשים שיכולים לגייס את האומץ והגבורה לבצע אותו. בידיו של הרב אלון אפשרות היסטורית להשתמש במעמדו כדי לנפץ דעות קדומות על הומוסקסואלים ולהוביל קבלה שלהם, ע"י החברה וע"י עצמם. לדידי יש בידו של הרב אלון הזדמנות לעורר תהליך של עשיית צדק עם המונים, חילונים ודתיים, בדורנו ואולי אף בדורות הבאים.

האם יחמיץ הזדמנות כזו?

(לדברי הרב פרומן – לחץ כאן)

הם עמדו מסביבו והריעו

עת החבל נכרך על צוואר

תלייה היא סופו של פושע

וזהו פשע נתעב, כך סופר…

המנוף הרים אז גבוה

הוא ניסה לנשום אך לשוא

הוא ביקש להתיר את החנק

אולם הידיים קשורות מאחורי הגב

בעט הוא בחוזקה ברגלים

וכך דקות אחדות התפתל

כשתולים אותך, בהתחלה תמרוד

אבל… בסוף אתה תתרגל

כך, תלוי בין שמים וארץ

מעתה – יבלה את חייו

רק תשובה אמתית יבקש:

היכן האהבה, כבוד הרב?