לכו בנים: בהשראת סיפור אמיתי | חיים אלבום (מתוך "בריש גלי" 3)

חיים אלבום בסיפור מרגש המבוסס על מקרה שקרה במציאות, הממחיש את חשיבותן הגדולה של מילים; וגם של חיבוק קטן: "ידינו לא שפכו את הדם, אבל האם ידינו חיבקו את האדם?"

חיים אלבום
חיים אלבום

אור הירח חדר אל חשכת בית המדרש והאיר אותיות נבחרות על הפרוכת של ארון הקודש. הסטנדרים עמדו זקופים כניצבים על המשמר והדי קולות הלימוד עדיין שררו בינות למדפי הספרים העמוסים עד להתפקע.

בחדרי הפנימייה, שכבו על מיטותיהם הבחורים הצעירים, עייפים מעמל יומם וחולמים בשנתם על התוספות המסרב להתבהר כיאות. חלקם שוכבים כשידיהם מחבקות את גופם ומתאמצות ללכוד את הפירוש, וחלקם שוכבים כשידיהם מונפות אל על – משליכים יהבם אל השמיים. רק גוף אחד זע ונע ללא מנוחה, רועד מבכי חרישי וידיו אוחזות בסדין בחוזקה. שישמעו? שלא ישמעו? זועק לעזרה? מבקש מנוחה? מה כואב לנשמה הצעירה הזו שאיננה יכולה לחלוק אותו עם החברותא שלה, או הר"מ, או אב הבית?

הכביש הראשי רחוק אך במעט משער הישיבה המעוטר באותיות הלבנה הקוראות "לכו בנים, שמעו לי". הגוף הצעיר והרועד מבכי שכל כך רצה לשמוע, הולך עכשיו אל האספלט השחור המואר מדי פעם ממכוניות החולפות במהירות של לילה. ריבונו של עולם, שמישהו יעצור אותו. שמישהו יתעורר, שמישהו בחלון של בית האברכים יציץ ויקרא בשמו – קריאה אחת קטנה יכולה להספיק! אבל כולם ישנים, אוגרים כוח ליום הלימוד שיחל בזריחה, לחברותא שתאתגר בקושיה.

הרגליים הכושלות מתייצבות הרחק ממעבר החצייה, ממש בעיקול הכביש החד. רעש רחוק של מנוע מכונית מתגבר לאיטו. העיניים מנצנצות מדמעות והלב פועם בחוזקה. "לכו בנים, שמעו לי" – הוא כל כך רצה לשמוע בישיבה קולות של חסד, אך אוזניו שמעו רק דין ותועבה. רק "לכו" במקום "בואו". אורות פנסי המכונית משייטים כבר בעיקול והרגליים מהססות לפתע. עיניו של הנהג המופתע נפערות במהירות ורעש חריקת הבלמים צווח את עצמו לדעת.

"זה בסדר, הכול בסדר, אל תדאג, תירגע, אנחנו פה". חלוקים לבנים מתרוצצים מסביבו, מחזיקים את ידו, מוסיפים לו עוד כרית שלא יכאב. זה כל מה שהוא רצה לשמוע אלוקים אדירים, זה כל מה שהוא היה צריך. מילה. חיבוק. את ההרגשה שהוא לא לבד.

הירח סיים את משמרתו. אור השמש שטף את פני הבחורים והרבנים ההמומים שהתייצבו בבית המדרש לתפילת השחרית. דפי התפילה נרתעו ממגע אצבעותיהם, והסטנדרים התמסרו אך בקושי לנענועי ידיהם – ידינו לא שפכו את הדם, אבל האם ידינו חיבקו את האדם?

מוקדש לראש הישיבה שלי שבשיחה אחת הציל את חיי

חיים אלבום בוגר ביה"ס לטלוויזיה, לקולנוע ולאומנויות 'מעלה' בירושלים, ובמאי הסרט עטור הפרסים 'ואהבת'.

כתבות נוספות בגליון תשע"ג של "חברותא בריש גלי" יפורסמו בימים הקרובים:

עיזרו לנו בהפצת המסרים ובחלוקת הגליונות – למילים הללו יש משמעות, תנו להן הד!

השאר תגובה

עוד ב- בריש גלי ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS