מפגש חברותא עם הצלם עדי נס

עדי נס, מהאמנים הבולטים היום בישראל, מרבה לצלם את מי שנתפסים בתור הגברים ה"קשוחים" של החברה הישראלית, אבל מצלם אותם בסיטואציות שחושפות את הרוך שלהם, את החיפוש שלהם אחרי מגע. בצילומים שלו, האפשרות ההומואית אינה אפשרות חריגה, אלא אפשרות שמסתתרת תמיד מאחורי מצבי החיים הרגילים והנורמאליים ביותר, מצבי החיים הכי ישראליים שיש.

נתנאל ליפשיץ

סדרת חיילים של הצלם עדי נס

סדרת חיילים של הצלם עדי נס

את הצילומים של עדי נס פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 15, והסתובבתי במוזיאון ישראל. בזמן התיכון, המוזיאון היה מקום המפלט שלי. מעין שער לעולם הגדול, שהוציא אותי לרגע מירושלים החד-גונית, המסוימת, שבהליכה בה תמיד מלווה את הגרון איזה מחנק. המוזיאון היה בשבילי כמו ביקור בשדה תעופה, מלא אפשרויות של ארצות אחרות, השקפות עולם אחרות וזמנים אחרים. חיפשתי בעיקר את האמנות העכשווית, המעוררת, שהפכה להיות חלק מרכזי בעיצוב האישיות שלי. ואחת התערוכות הראשונות שראיתי הייתה תערוכת צילום ישראלי. המבט נמשך מיד לשני צילומים.

בצילום הראשון נראה חייל ממוצא מזרחי, חובש כיפה, עושה שריר ופוזה למצלמה. על ראשו כיפה. ברקע אוהל צבאי, ושמיים. האווירה מסתורית. למי הוא מציג את גופו? איך הוא, אדם דתי, יכול להתייחס ככה לגופו שלו? האם הוא דתי, או מה שאוהבים לקרוא לו בזלזול מסוים בחברה הדתית "מסורתי"?

ליד צילום זה היה צילום אחר. חייל שוכב, מדמם, וחייל אחר, חובש, אוחז בראשו, מטפל בו. בין שני החיילים יש רגע אינטימי. החייל המטפל מביט ברוך בחייל הפצוע. העין מטיילת על גופו של החייל הפצוע, ונתקלת בפריט מפתיע: פלטת צבעים של צייר מונחת על גופו. האם פירוש הדבר שהדם אינו אמיתי? שהחובש אינו מטפל באדם הפצוע, אלא מצייר עליו, עושה אמנות איתו? האם מתחת לדימוי הצבאי הקשוח של חייל פצוע וחובש, מסתתר דימוי עדין יותר, של שני חיילים מאוהבים, שני חיילים אמנים?

תאומים זהים או מלחמה פנימית?

תאומים זהים או מלחמה פנימית?

הצלם הוא עדי נס. אחד האמנים המדהימים שחיים היום בישראל. אחרי התערוכה הזו המשכתי לחפש את העבודות שלו (במילים אחרות, התחלתי לנסוע לתל אביב). ראיתי עוד צילומים מסדרת "החיילים" שלו. בצילום אחד ראיתי חיילים באוטובוס, ישנים זה על זה, וביניהם שרויה אינטימיות גדולה. בצילום אחר היה חייל שצעד על קו לבן במדרכה, כמו איש קרקס ההולך על חבל, ולי הוא נראה כמו רקדן בלט.
עדי נס מרבה לצלם את מי שנתפסים בתור הגברים ה"קשוחים" של החברה הישראלית (חיילים, מזרחים, נערים מעיירות פיתוח) אבל מצלם אותם בסיטואציות שחושפות את הרוך שלהם, את הנשיות, את האפשרות של תשוקה הומואית ביניהם. הצילומים שלו מדויקים ונפלאים, האור תמיד משחק בהם תפקיד מכריע, מלטף את הגוף של המצולמים, נותן להם תלת-מימדיות ונפח, מרצד בעיניהם. בצילומים שלו, האפשרות ההומואית אינה אפשרות חריגה ואחרת, אלא אפשרות שמסתתרת תמיד מאחורי מצבי החיים הרגילים והנורמאליים ביותר, מצבי החיים הכי ישראליים שיש.

במפגש שהתקיים בתאריך 29.5 ביפו, פגשנו את עדי. הוא הציג בפנינו צילומים שלו מתקופות שונות, וסיפר לנו על תהליך העבודה עליהם. הוא היה פתוח וכן לגבי תהליך העבודה שלו, ולגבי חייו כהומו ממוצא מזרחי ומעיירת פיתוח. אני מניח שלגלות שאתה הומו בקריית גת, כשהאוטובוסים נגמרים ב20:00 בערב ואין לאן ללכת ואין עם מי לדבר, ולגלות שאתה הומו בתור אדם דתי, אלה חוויות שיש ביניהן הרבה מן המשותף.

שמואל ושאול מאת הצלם עדי נס

שמואל ושאול מאת הצלם עדי נס

במפגש, עדי הציג בפנינו את הסדרה האחרונה שעליה עבד, סדרת סיפורי התנ"ך. היה מרתק לשמוע את הפרשנות שלו לכל סיפור, וללמוד קצת על האופן העמוק שבו המטען התרבותי היהודי מפעיל אותו כאומן. אני חושב שבשבילנו, כחברי "חברותא", סדרת צילומים זו הייתה נוגעת ללב במיוחד.

נדמה לי שאמנות במיטבה מצליחה לנסח עבור הצופה דבר-מה שהוא אינו מסוגל לנסח עבור עצמו. יש רגע קסם כזה, שהצופה מרגיש שהוא נמצא בתוך היצירה, שהיצירה היא על אודותיו באיזשהו אופן. שהאמן, בלי להכיר אותו, בכל זאת הצליח ליצור בעבודתו משהו שמאפשר לצופה להיאחז בו. אני חושב שבתום המפגש עם עדי הרבה מאיתנו הרגישו שבעבודות שלו יש משהו מן הקסם הזה עבורנו.

השאר תגובה

עוד ב- סיכומי מפגשים ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS