פרק עשרים ושתיים: חדר גיי דתיים

כשהגענו לשירות הצבאי במסגרת ישיבת ההסדר הסתבר לנו פתאום שעשינו יחד טירונות – שתי מחלקות של ביניש"ים – תלמידי ישיבות ההסדר, הוא באחת ואני באחרת. וביחד התפללנו, וביחד שרנו שירי סעודה שלישית בשבתות, ביקרנו זה את זה. מעניין אם נכיר בפנים כשניפגש, אני אומר.

>> לכל הפרקים בבלוג

computerעכשיו זה כבר מנהג קבוע. כל ערב, אחרי המטלות היומיות בסטודיו, אני יורד למעבדת המחשבים, מתמקם הכי אחורה שיש, פותח את הצ'אט באינטרנט ומדפדף לחדר 'גיי דתיים'. מוזר שקוראים ככה לחדר, צריך בעצם לומר 'גייז דתיים', לא? אבל ככה זה. ככה גם קורא לחדר כל מי שפותח אותו, אולי מפחד שאם יוסיף אפילו אות אחת אז הקהל המפוחד הזה שלנו לא ימצא את הדרך לחדר.

כינויים קבועים, פחות או יותר: דתי, סטודנט או נשוי. יש גם כאלה עם שמות. בדויים, כמובן. אני קורא לעצמי 'גיל 24'. על שם גיל שנפרדתי ממנו לפני כמה שבועות. עניין של סנטימנטים. וזה גם שם יפה יותר ממוטי. גם אין כאן הרבה אנשים. אולי שלושה עשר גולשים בערב מצוין – שזה חמישי בערב או מוצאי שבת.

אני מצטנף על הכיסא מאחור, מכין גם איזה קובץ word שיהיה פתוח ברקע למקרה שמישהו יחלוף. יש שם אחד שקוראים לו 'דתי31'. דיברנו לפני כמה ימים. היתה דווקא שיחה מצוינת עד לרגע שהוא קלט מהיכן אני. שאנחנו מאותה השכונה. מאותו סניף בני עקיבא. באותו רגע הוא נעלם מהצ'אט. יש גם אחד שהכינוי שלו 'נשוי 30'. ברגעי המתנה לתשובה ממישהו אני בוהה באותיות ה'נשוי', ומדמיין אותו יושב עכשיו בבית חשוך, בחדר המחשב, מציץ לאחור כל רגע כדי לבדוק שאף אחד לא בולש אחריו. לפעמים הוא נעלם פתאום מהצ'אט ואז חוזר. בטח אשתו ירדה במדרגות או משהו. אולי הילד בכה.

ויש את 'דתי 24'. עם 'דתי 24' אני כבר מנהל שיחות כמעט מדי ערב. הוא קורא לי גיל, ואני קורא לו 'איש'. לפני שבוע בערך התחלנו לדבר. השיחה היתה על בוטניקה, אני חושב. משהו שקשור לעציצים שלי במרפסת, והוא ידע, כי הוא לומד משהו שקשור לתחום. משם גלשנו לדבר על עולם הישיבות, ומשם כבר הגענו לדיונים תיאולוגיים. הכל רק לא עלינו. רק בשיחה השנייה והשלישית התחלנו קצת לדבר עלינו. כלומר לא ממש עלינו, אבל על המסגרות שלמדנו בהם, על "כמונו" שאולי נתקלנו בהם. הוא לומד בבר-אילן. גם הוא למד בהסדר, וגם בתיכונית. כמוני. אנחנו נזהרים כל הזמן שלא לדרוך במקומות מוכרים. קנאים לפרטיות שלנו. מדי כמה משפטים הוא מקליד 'אז הרב שלי באותה שנה, לא משנה איך קוראים לו' או שאני מקליד 'ושמה בישיבה התיכונית, לא משנה איזו'. משחקים משחק כזה שמדברים בו על הכל אבל לא נותנים שמות לשום דבר.

אני מציץ בשעון. השעה אחת עשרה. קבענו לדבר עכשיו. אני בוהה ברשימת הנוכחים בחדר. תוהה אם להתחיל בינתיים שיחה עם מישהו אחר. אבל הנה הוא עולה. אהלן גיל, הוא כותב. אהלן איש, אני מחזיר לו. מה שלומך? סיימת כבר בסטודיו? הוא מתעניין, ואני כותב לו: גם ככה זה יכול לחכות למחר. כבר אין לי יותר כח לעבוד הלילה. תקשיב משהו, הוא מקליד, בדיוק הציעו לי עכשיו מישהי. היא דווקא די נחמדה, מהמחלקה שלי. ומה אמרת? אני שואל אותו. עוד לא אמרתי, הוא עונה, חייכתי לו ואמרתי שאני צריך לחשוב על זה. לי כבר לא מציעים, אני משתף אותו. כיף לך, הוא מתקתק. דייטים זה נורא. זה באמת נורא, אני משיב לו. והשיחות טלפון איתן לפני הדייטים היו ממש מביכות. כןןןןןןןןןןןןןןןןןן, הוא כותב. אבל – הוא מתחיל שורה חדשה, ויש הפסקה לרגע, ומופיע לי על המסך: אולי הגיע הזמן שאנחנו נדבר בטלפון?

הלב שלי צנח לתחתונים. מין קרירות מבהילה מתפשטת לי בחזה. המשפט שלו תלוי על המסך, ואני לא יודע מה לענות. ברור שאני רוצה לדבר איתו, כבר הרבה זמן אני מחכה שנדבר, אבל קיבלתי בהבנה את ההסכמה בשתיקה שאנחנו מתים להכיר אבל מתים מפחד ממה שנגלה.

"טוב" – מקלידות האצבעות שלי בלי שום קשר ללב המפרפר.

על המסך מופיע מספר טלפון. תתקשר עכשיו?

אני מכבה את הצ'אט. מכבה את המחשב. לוקח את המעיל, את התיק, את הסלולרי. גורר את עצמי ממעבדת המחשב. מהנהן לילה טוב לחברים מהסטודיו. עולה במדרגות למסדרון החשוך שמחבר בין הפקולטה לארכיטקטורה לפקולטה למתמטיקה, ושם אני מתיישב על מדרגת ברזל, ומתקשר. כשנשמעים צלילי ההמתנה למענה אני נעמד שוב. לא יכול לשבת.

הלו? – הוא אומר. קול נקי, קצת עבה, אבל מזמין, נחמד.

זה אני, גיל. אני אומר, ופתאום זה נראה לי טפשי, ואני מבין שזה הזמן, ואני אמיץ פתאום לקחת את הסיכון, ואני אומר – מוטי, קוראים לי מוטי, ובראש שלי עובר שהוא בטוח מכיר אותי, בטוח, אנחנו באותו הגיל, שנינו מישיבות תיכוניות, ישיבות הסדר, בטוח חלפנו זה על פני זה.

מוטי, מה שלומך? – הוא אומר בקול מתוק, בטח מושך את הזמן עד שגם הוא יעשה את זה, ואני לא לוחץ עליו, אבל אני ממתין, אני לא ממהר להשיב.

שלומי. אני שלומי. הוא אומר. ושנינו נושמים רגע, כשהסורק במוח מעבד נתונים, מריץ מחשבות, סורק את כל השלומיאים שאי פעם הכרתי, שמעתי או שעברו על פניי במהלך חיי.

אני לא חושב שאנחנו מכירים, אני אומר לו, והוא צוחק, בהקלה בטח, וגם אני צוחק. ואז זה מתחיל להישפך, לאט לאט, טיפין טיפין, הסקרנות הורגת לנו חתול אחרי חתול: מעין תחרות של אני חושף – אתה חושף. הוא מתחיל במקום מגוריו. ירושלמי. אני את מקום מגוריי. חיפה. הוא את הסניף בני עקיבא שלו. אני את הסניף שלי. שנינו מאותו שבט, כמובן. עמישב. ישיבות תיכוניות שונות, אבל זה מתבקש שאשאל אותו אם הוא 'מכיר את', והוא הכיר, והוא שאל אותי את אני 'מכיר את' ואני מכיר, ואנחנו צוחקים. בהקלה. כשהגענו לשירות הצבאי במסגרת ישיבת ההסדר הסתבר לנו פתאום שעשינו יחד טירונות – שתי מחלקות של ביניש"ים – תלמידי ישיבות ההסדר, הוא באחת ואני באחרת. וביחד התפללנו, וביחד שרנו שירי סעודה שלישית בשבתות, ביקרנו זה את זה. מעניין אם נכיר בפנים כשניפגש, אני אומר. בטוח שנכיר, הוא אומר. והוא נשמע כל כך מוכר. לא בגלל הקול שלו, בגלל השפה שלו. גיל לא דיבר את השפה שלי, ואף פעם לא יכולתי להסביר לו למה אני מתכוון. גם הדייט ההוא שהיה אז עם גבריאל, וגם הדייט עם "ההומו החילוני" אז – כולם דיברנו בשפה אחרת, וכאן שלומי מדבר בשפה שלי. כאילו אנחנו מכירים שנים. אני עושה סיבובים הלוך וחזור במסדרון החשוך, מדבר בשקט אל האפרכסת. הוא נמצא עכשיו בביתו. דירה שהוא חולק ברמת גן עם שותפים. השיחה מתארכת. אני רואה אורות שכבים בעוד סטודיו ובעוד סטודיו.

אתה רוצה להיפגש? אני מציע, תולה את השאלה באוויר, מחליט הפעם לקחת את היוזמה. לרגע יש שתיקה בצד השני ואני מפחד שהרסתי הכל, אבל אז הוא אומר – יהיה מעניין להיפגש. כן, בוא ניפגש. ברור שיהיה מעניין, אני אומר. מתי אתה יכול? אני שואל. אני עמוס, האמת, הוא אומר, אבל יש לי חתונה מחרתיים שגם ככה אני שורף עליה ערב, אז… אם אתה רוצה מחרתיים בערב, בערך באחת עשרה, אני אצא מוקדם מהחתונה.

אני סורק בראשי את היומן של יום שלישי, ופתאום נזכר ואומר לו: דניאל? אתה מגיע לחתונה של דניאל? ומאיפה אתה מכיר את דניאל? הוא שואל, ומייד הוא קולט: מישיבת ההסדר, ברור, למדתם באותה ישיבה, בטוח גם אתה מוזמן… ומאיפה אתה? אני שואל, והוא מספר לי שלמדו יחד בישיבה אחרת, ואנחנו צוחקים.

אז קבענו? הוא שואל.

קבענו, אני עונה.

>> לכל הפרקים בבלוג

השאר תגובה

עוד ב- ציפור קטנה בלב ››

תגובות הגולשים 5 תגובות

חיפאי-ירושלמי
חיפאי-ירושלמי
19 בינואר 2011

נוגע כל כל במדויק בכל המקומות המוכרים. מצחיק, זה מחזיר אותי לגיל 17, כשהייתי הרבה פחות 'נועז'. היום אני בן 25, אבל כלום לא השתנה…החשש, המתח, הלחץ הקליל…והעובדה שעוד לא מצאתי!

מעניין אם זה אי פעם עוזב אותך


להגיב
    הומו קרבי.
    הומו קרבי.
    20 בינואר 2011

    נקרא בנשימה עצורה…אתה כותב מוכשר…כולי תקווה שתמצא את אהבת חייך גבר…
    נהנתי לקרוא ממש מדהים….


    להגיב
      shay
      shay
      6 ביוני 2011

      אהבתי..אבל כמה אומץ נדרש להודות בעצמך לבין עצמך להודות לבחור האחר ומעל כל זה הדת מאחדת למרות שלפעמיים היא הסיבה להפסיק לחשוב על גברים אך לרוב זה בלתי ניתן לביצוע..נסתרות דרכי השם


      להגיב
בן 18 דתי
18
24 בינואר 2012

שלום רב!
אשמח לקבל קישור לצ'ט הזה שסיפרת עליו
וגם לכל אתר אחר שיכול לעזור לאדם במצבנו.
אשמח אם תצרו איתי קשר בכתובת:
dvir106@walla.com
תודה מראש!


להגיב
אשד
אשד
8 במרץ 2012

נוו יש אתר?.


להגיב

  • תגובות אחרונות:





  • RSS

    השאר תגובה