מזמור שיר, מזמור לתודה

תארו לכם מצעד גאווה של שמונה ימים. ביום הראשון הולכים עם דגל אחד ובכל יום "מוסיף והולך". נשמע הזוי? ומאי חנוכה? פרסומי ניסא. בריש גלי. בפרהסיה. בחלון. כלפי חוץ. בדווקא. אפילו בירושלים. מצעד גאווה של שמונה ימים. כולם יוצאים מהארון המסורתי ומדליקים נרות כלפי חוץ * חיים אלבום בטור מיוחד לחנוכה

pride_minyan_Hannukahחיים אלבום

תארו לכם מצעד גאווה של שמונה ימים. ביום הראשון הולכים עם דגל אחד ובכל יום "מוסיף והולך". נשמע הזוי? ומאי חנוכה? פרסומי ניסא. בריש גלי. בפרהסיה. בחלון. כלפי חוץ. בדווקא. אפילו בירושלים. מצעד גאווה של שמונה ימים. כולם יוצאים מהארון המסורתי ומדליקים נרות כלפי חוץ.

רגע, לצאת מהארון זה טוב?

פעם אמר לי מישהו: "כשהיית בארון וסבלת, אז היית יותר צדיק. בתקופת הכאב ההיא, ה' אהב אותך הרבה יותר". ואני חושב על הימים ההם בישיבה, שבכיתי לקב"ה בכל יום, שישנה אותי, שיעלים אותי. גידלתי פאות ארוכות כדי שר' נחמן ימשוך אותי מהגיהינום הזה שחייתי בו. באמת הייתי נראה כמו צדיק אבל ליבי דאב בקרבי. לא הייתי צדיק כלל ולא יכולתי להיות. העצב מנע ממני כל התקדמות רוחנית אמיתית.

בכל הדלקת נרות חנוכה, ב"מזמור שיר חנוכת הבית". פונה דוד המלך לקב"ה ואומר לו "מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת. הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ" – איזה רווח יהיה משפיכת דמי? אם אהפוך לעפר, האוכל להודות לך ולהגיד חסדך?

שתי אפשרויות עומדות לפני בן אדם המגלה כי הוא להט"ב:

הראשונה היא להתכחש לעצמו, לרדת למסתור ולחיות חיי שקר המלאים בעצב ודיכאון.

האפשרות השנייה היא לצאת מהארון ולחיות חיים שמחים ומלאי אהבה.

אולי דוד המלך בכלל לא פונה לקב"ה באותו מזמור, אלא לעצמו. אל עצמנו. מַה בֶּצַע בְּדָמִי? איזה רווח יהיה לנו מחיים מלאי עצבות? האם נוכל באמת להיות עובדי ה' כשאנחנו שפלים כעפר, דורכים על עצמנו, מסתתרים ומפוחדים? אדם עצוב ומעונה לא יכול באמת לעבוד את הקב"ה ולהגיד חסדו. גם אם הוא יעשה את כל המצוות והחוקים, השמחה והשלמות הפנימית הן אלה שמבחינות בין "עובד ה'" ל"עובד על עצמו".

בחנוכה, אני מבין שטוב לצאת מהארון. שטוב לבחור בחיים ולא במוות. שטוב להגדיל את אורו של הקב"ה בעולם. ושזו הדרך היחידה לעבוד אותו. באמת.

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי.

הפכת את המצוקה שלי למקור הגאווה שלי.

פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה.

פתחת לי את הארון ומילאת אותי בכוחות של שמחה.

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד.

עכשיו אני באמת יכול לזמר לך ולהלל את שמך.

וְלֹא יִדֹּם.

ולעולם לא אשתוק עוד למרות כל אלו המנסים לסגור את פי.

ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

תודה לך.

השאר תגובה

עוד ב- דברים שכתבנו ››

תגובות הגולשים 3 תגובות

avatar
זהורית שורק
6 בדצמבר 2010

מדהים, איזו פרשנות יפה.
לצערי, ברוב "ההדלקות נרות" לא אומרים מזמור שיר חנוכת הבית, ממש התגעגעתי למזמור הזה, מזמור של בית אבא.

ואם בנס בריש גלי עסקינן – המניין הגאה בשיתוף תהל"ה מזמינים את כולם להדלקת נרות ברוב עם ומשפחתו, ביום רביעי – נר שמיני, כל הפרטים כאן:
http://www.facebook.com/event.php?eid=173619089323049

חנוכה שמח.


הגב
    avatar
    Joel
    7 בדצמבר 2010

    נו, באמת … איזו היסחפות רגשנית, סמי-חסידית, מעריצה, עיוורת, חנפה. הבינאריות שחיים מציג אינה נכונה:
    "שתי אפשרויות עומדות לפני בן אדם המגלה כי הוא להט"ב: הראשונה היא להתכחש לעצמו, לרדת למסתור ולחיות חיי שקר המלאים בעצב ודיכאון.האפשרות השנייה היא לצאת מהארון ולחיות חיים שמחים ומלאי אהבה." – אינני חולק על העצב והדכדוך שהם מנת חלקו של מי שחי חיים כפולים, בדרגה זו או אחרת, אך גם רבים מן החיים בגלוי את העדפותיהם. אינני רואה חיי שמחה ואושר (לעיל ממש 'מעין עוה"ב'), אצל מי שיצא מהארון. במרבית המקרים אני רואה חיפוש מתמשך אחר אהבה, ואפילו אחר משהו פשוט ופחות בהרבה, וגם כאשר מגיעה אהבה, הרי ימיה קצרים. נער הייתי וגם בגרתי. ראיתי ושמעתי מספיק כדי לדעת עד כמה האשליה הזו שביציאה ובשחרור די כדי לעשות את האדם שמח. האם הכותב מאושר ושמח? אני מאחל, לקוראים, למגיבים וגם לי הקטן שמחה אמיתית ומתמשכת ורק טוב וחסד. וחיים – היהדות חובבת מחלוקות. צריך להיזהר כשמטיפים לדרך מסוימת. בפרט כשרבים רואים בך מופת ומודל חיקוי.


    הגב
avatar
טוהר
6 בדצמבר 2010

וואו איזו פרשנות,איזו כתיבה ואיזו חדירה ללב הלהט"בי.
מורידה את הכובע.


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS