פרק עשרים ואחת: החבר שלי מתל אביב

הם מסתכלים, הם כל הזמן מסתכלים. מהרגע שירדתי מהרכבת הפעלתי מונה עיניים, והוא דופק, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע. הכיפה שלי זורחת. כמו בייגלה זוהר מעל הראש. אני הולך וכולם רואים לי את הבייגלה * מוטי בתל אביב

>> לכל הפרקים בבלוג

talaviv_wallהבעיה בתל אביב היא שאין דתיים. כלומר, יש דתיים, אבל אי אפשר לתפוס אותם. אם בבית, בלימודים, או בעבודה, הייתי תמיד מוצא אותם לפני שהם מצאו אותי – וכך מבטיח לי נקודת עגינה, אז בתל אביב אין איפה לעגון. דתיים עוזרים לי להרגיש בבית. הנוכחות שלהם מרככת אותי, מנחמת אותי, נותנת לי מקום יחד איתם להשקיף על העולם שבחוץ: לבקר בו, להעביר בו 'ניגוב' ולחזור הביתה בשלום. בתל אביב אין דתיים. אני יורד בתחנת הרכבת, ונשאב עם ההמון לכיוון ארלוזרוב. האוטובוסים הכחולים של דן, עם הרעש האחר של המנוע שלהם. הרבה אנשים. הרבה סוגים. מתערבבים. אין דתיים. וכשאין דתיים אני בקושי מצליח להסתכל לנהג אוטובוס בעיניים, או לבחורה הזו, שהיא בטח סטודנטית, עם האוזניות, או לנער 'הפאנקיסט'. אבל הם מסתכלים, הם כל הזמן מסתכלים. מהרגע שירדתי מהרכבת הפעלתי מונה עיניים, והוא דופק, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע. הם הולכים במהירות, ובערך חמישה מטרים לפני הם תוקעים בך עיניים, תוקעים, לא מציצים, לא רק חולפים, הם ממש מסתכלים, יורים לי קרן בכל אישון, שחופרת במאחורה של העין, ואז נמלטים, זזים, נעלמים, עשרים ושש, עשרים ושבע. דיזנגוף. איזה שם של תל אביב. מדרכה משובצת באריחים רבועים, מדרכה רחבה שמאפשרת למחול העיניים לחגוג בלי להיתקע זה בזה. אף אחד לא לבוש כאן כמוני. הכיפה שלי זורחת. כמו בייגלה זוהר מעל הראש. אני הולך וכולם רואים לי את הבייגלה. הוא דתי, הם אומרים בעיניים, הוא דתי. מרחוק אני רואה עוד אחד. עוד אחד עם כיפה. משהו רווח לי בבטן, מתפשט עונג. אני מאט קצת את צעדיי. אנחנו מתקרבים, אבל הוא גם, עיניים באדמה, לא מסתכל, מבוהל. חולף. זז. נעלם. משאיר אותי לבד, חשוף. מולי מתקרבים שניים. כן, שניים. אחד גבוה, רזה, מרכיב משקפי פלסטיק במסגרת עבה, חולצה ארוכת שרוולים מכופתרת, הדוקה, צבעונית, מכנסי ג'ינס סגולים, צמודים, שתי ידיו מקופלות לפנים, האגן שלו נע לצדדים בכל צעד, השיער שלו קצוץ מלבד קבוצת שיער מאורכת במרכז הגולגולת. צמוד אליו מישהו אחר. קצת יותר נמוך. גם הוא רזה. סריג עם צווארון גולף, תכלת, שיער זהוב מתולתל, גם הוא ככה מזיז את האגן, ומדי פעם הוא נוגע לחבר שלו ביד, והם צוחקים, וככה הם הולכים לכיווני, ואני בורח לצד אחר של המדרכה, שלא ידרסו אותי, אבל מקפיד לשמור על קשר עין, רוצה שגם הם יסתכלו עליי, ופתאום אחד מהם צוחק בקול, הגבוה, והוא זורק את הראש שלו לאחור, ומניף יד אחת למעלה, והם נעצרים לרגע, ואני יכול לשמוע את הקול הדקיק-גבוה שלו. של הגבוה. והמתולתל אוחז עכשיו חזק ביד שלו, המקופלת, ולוחש לו משהו באוזן, והגבוה צוחק עוד פעם, והם ממשיכים לכיווני, ופתאום המדרכה של תל אביב נראית לי צרה מדיי, אני מתחיל להזיע, מתחת למעיל הדק שלי, ברווח שבין הכיפה לשיער הראש. מימין תחנת אוטובוס, אני נלחץ אליה, נלחץ אל קיר הזכוכית המאובק, שדוגמן חצי עירום פוער ממנו אליי מבט. ואני מפנה להם מקום, שיעברו, והם חוזרים לצעוד, מהדסים בנענועי אגן, והבלונדיני מדבר עם הידיים, והממושקף כבר היטה פעם אחת את ראשו לשמאל, לשטח שלי, והקפיץ לי לשנייה פרפר בבטן, ועכשיו אני ממש שומע אותם, לא מקשיב, שומע. זה לא עברית מה שהם מדברים. כאילו, זה כן עברית, אבל אני לא מבין אותה. זו שפה שאני לא מכיר, אני מחדד את האוזניים, והלב שלי מפרפר כנגד תחנת האוטובוס, ואז ממש מולי, כאילו ברגע אחד, כאילו הם תיאמו זאת יחד, העיניים של שניהם ננעצו בי, כמו שתי דקירות צורבות, ואני מעפעף, והם מפשיטים אותי מהכל, מותירים אותי גלוי, יודעים עליי הכל, הכל, הבלונדיני גם מסייר לאורך גופי, למטה ולמעלה, והממושקף תוקע בי מבט שחור, ארוך, ואז השנייה הזאת נעלמת, הם מתיקים את המבט וממשיכים, וגבם אליי, ואני מרגיש פתאום סחרחורת קלה, וזיעה קרה במצח, ואני מרשה לעצמי להסתובב, לדוגמן שעל הזכוכית, ואז אני שומע קול מאחור – סליחה? אני מסתובב, כמעט מייד, הממושקף מולי, ממש מולי, והידיים מקופלות לו, והאגן נוטה לשמאל, ויש לו עגיל באוזן, עכשיו אני רואה, וסיכה מוזרה כזאת שנעוצה לו בצווארון החולצה, והסליחה שלו בקול דקיק, ואני מפרפר-מחייך לו, והוא אומר – קו 5 כבר עבר? ואני אומר – לא, כאילו, לא יודע, אולי כן, אני לא ראיתי. אז לא עבר? הוא שואל, בקול הדק, ואני לא יודע לענות לו, והבלונדיני מצטרף לידו, ומסתכל עליי גם, ואני לא יודע מה להגיד להם, והכיפה שורפת לי על הראש, והאצבעות ברגליים מתכווצות לי לתוך הנעליים, ואני מחייך בחוסר אונים, מושך בכתפיים, השפתיים שלי יבשות, אני לא מצליח לענות, אז הבלונדיני אומר, טוב, תודה חמוד, ומושך לגבוה בחולצה, והגבוה מחייך, ומתפרפר לי עוד פעם בבטן, ועוד פעם אני רואה את הגב שלהם, מתרחק, והם נעלמים שם באופק, חמוד, הוא קרא לי, ואני עומד שם בתחנה עד שהם נגמרים לי בעיניים, כמו סוף של סרט ישן, הכתם השחרחר והפקעת הבלונדינית, ורק כשאני משוכנע לגמרי שזהו, שזה נגמר, אני ממשיך במורד הרחוב, לפי ההוראות של החבר שלי, ושלווה מוזרה מתפשטת בי, ואני הולך לאט יותר, ומסתכל על אנשים, הנה עוד אחד כזה, ועוד אחד, והם צצים לי פתאום, דומים לחלוטין לתמונות שלהם מהעיתון, כשהם מקפצצים על משאיות, ואני מסתכל עליהם קצת יותר, בורח להם מהעיניים כשהם מחזירים לי מבט, אבל לא בבהלה, אלא בהקלה, בחיוך רפה, מתנצל, מחזיר להם את הפרטיות לאחר שנברתי בה. אני פונה לרחוב ש"ץ, מחפש את הבניין, מזהה אותו, קומת קרקע, ריח חזק של פריחת עץ באוויר, ריח מוכר, לא ברור, משכר, גס, המפתח מחכה לי בארון חשמל. אני נכנס הביתה, סוגר אחריי את הדלת, ומטיל את עצמי על המיטה. מתגעגע פתאום לממושקף ולבלונדיני. בכל זאת, יכולנו לדבר עוד קצת. ומה זה אומר שהוא קרא לי חמוד?

>> לכל הפרקים בבלוג

השאר תגובה

עוד ב- ציפור קטנה בלב ››

תגובות הגולשים 5 תגובות

avatar
רועי
11 בדצמבר 2010

אוי, הגיי דאר. והמבטים בכל גבר שהולך ברחוב, והמחשבות, והעובדה שבתל אביב קולטים את זה הרבה יותר מבכל מקום אחר, והכיפה שגורמת להם להמשיך. ובזמנו חשבתי שאני המשוגע היחיד שמנסה לקלוט אנשים במבט.
תודה נתי, תמשיך לכתוב על החוויות של כולם בעצם…


הגב
    avatar
    חיים
    12 בדצמבר 2010

    נתי יקירי. 'צרת רבים- חצי נחמה' אומר הפתגם הידוע. בעייתך בחיפוש ברחוב אחרי גייז בכלל, ודתיים בפרט היא בעיה קבוצתית מוכרת וידועה. נקודה בעייתית נוספת היא שכחובש כיפה גם לא תעז לפנות לבחור ברחוב (חילוני ודתי כאחד) ולשאול אותו לזהותו המינית והאם יש מקום לבלות ביחד.
    בסקר כללי שערכתי (ואגב, זהו לא סקר מדעי מחייב) בחיפוש חברים בפייסבוק דרך קבוצת "הוד" המזוהה עם הציבור הדתי התברר לי שרוב מוחלט של חברי הקבוצה הם לא דתיים וגם ללא רקע חינוכי דתי משמעותי (מרמת בי"ס תיכון ומעלה). ייתכן שאתר זה או דומה לך צריך ליצור קבוצת היכרות לגייז דתיים למטרות שונות שתאפשר קשר ישיר בין גייז דתיים גם לאלו (כמוני, למשל) שאינם מתגוררים באזור ירושלים ו/או גוש דן.


    הגב
avatar
שם
19 בדצמבר 2010

נשמע ונקרא מנותק מידיי,כאילו ביקר של חייזר על כדור הארץ,בדלני מדי רגיש מידי,שביר מידי,מתנפץ מידי,קצת יותר יצבבות,עמידות,ראיה בוגרת ונכוחה,אלה הם פני העיר, אלה הם האנשים,ויאלללה ביחיאת תתחבר או שתתנתק.


הגב
avatar
קוראת קבועה
5 בינואר 2011

נו,,,,,,,,,,,,

מתי תפרסם פרק המשך?

מחכה הרבה זמן.


הגב
avatar
תל אביבי
26 בינואר 2011

אני תל אביבי כבר שנים, ביסקסואל, והתחברתי לכל מילה.

תודה!


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS