"חנוכה זה לא חג"

יואב שר את הברכות בקול. עמדתי לידו ולא עזרתי לו, אפילו קצת שיניתי את המילים. רציתי שיטעה, אבל הוא לא התבלבל אפילו פעם אחת. אם הוא יודע את הכל כל כך טוב, חשבתי, למה הוא רצה אותי לידו? * אני אהבתי את החושך, ולא היו לי שום תוכניות לגרש אותו * אליק בסיפור מיוחד לחנוכה

סיפור מאת אליק (כן, כן, אותו אליק של מקלף ינשופים)

hanuka_firstבהתחלה אני אהבתי את יואב, ויואב אהב את יעל, המד"סניקית.
אחר כך אני אהבתי את יואב, ויואב אהב את המש"קית חינוך. אני לא זוכר איך קראו לה.
היה חנוכה. המש"קית חינוך אירגנה הדלקת נרות וביקשה ממני לברך, בתור דתי. כמובן שסירבתי; הייתי עסוק בלשנוא אותה באופן תהומי ויוקד. היא הייתה שמנמנה ומטופשת, ומעל הכל סתמית: היא לא הייתה ראויה לו. הסטנדרטים של יואב היו נמוכים באופן מרגיז, ואני שנאתי את כל הבחורות שהוא אהב אי-פעם. הייתה בזה קנאה, כמובן, אבל יותר מהכל שנאתי אותן על שלא היוו יריב ראוי.

יואב התנדב לברך במקומי.
בוא תעזור לי, הוא לחש לי לתוך האוזן. השפתיים שלו כמעט נגעו לי בתנוך. (ליואב לא היו תנוכים: אהבתי לצחוק על זה. זה נתן תירוץ לגעת בו, לפעמים, כדי להדגים.) לא רציתי ללכת, אבל רציתי להיות קרוב ליואב: ללחוש לו לאט ובשקט, שיצטרך להתקרב מאוד כדי לשמוע, קרוב עד שאוכל להרגיש את הליטוף של הזיפים שלו על שפתיי. (לא נישקתי אף אחד עד אז, וכל תשוקתי המבוזבזת התנפצה אל מול לחיים בלתי-אפשריות של איש אחד.) באותו רגע זה היה מספיק. לא חשבתי לבקש יותר מזה.

הייתי אוסף רגעים כאלה כל היום. בערב, במקלחות, הייתי עושה את המאזן היומי: רמזים סודיים, חיוכים, נגיעות. חישבתי אותם בזהירות מול רגעים אחרים, אדישות פתאומית, התרחקות. מכל  זה ניסיתי לחוד לעצמי חידה בשם יואב. את הפיתרון ידעתי, בעצם, כבר מזמן, אבל בלילות הרמזים הצטברו והצטברו והוליכו את צוות החוקרים המהולל סביב הזנב של עצמו. היו ימים שחשבתי שהוא יודע הכל ושהוא משחק בי, כמו ילד שמגלה פתאום כמה הוא חזק. לפעמים חשבתי שהוא מרחם עליי, משקר לי שקרים קטנים, לא להכאיב, כמין מחווה של חסד. כעסתי עליו, נעלבתי ממנו, הודיתי לו.
היה נדמה לי שאני שקוף מאוד. כל כך עלוב נדמיתי לעצמי, אוסף לעצמי שקרים להאמין בהם, עד שלפעמים חיכיתי שמישהו יתפוס אותי מאחור –
– תסתכל על עצמך, בנאדם.
אבל אף אחד לא אמר כלום.

(הם לא חושבים על זה ככה, הסביר לי מישהו בחיוך, כשהעזתי לספר את הסיפור הזה. זה היה הרבה אחר-כך. בשבילם זה כמו לחשוב שהפלאפון שלך מאוהב בך, או הנעליים. זה לא בלקסיקון שלהם בכלל.)

יואב שר את הברכות בקול. עמדתי לידו ולא עזרתי לו, אפילו קצת שיניתי את המילים. רציתי שיטעה, אבל הוא לא התבלבל אפילו פעם אחת. אם הוא יודע את הכל כל כך טוב, חשבתי, למה הוא רצה אותי לידו? היי, תודה, הוא אמר לי. הצלת אותי. הדתיים ניסו לשיר מעוז צור אבל המש"קית ביקשה מכולם לשיר באנו חושך לגרש. יואב התחיל לשיר, אבל אני אהבתי את החושך, ולא היו לי שום תוכניות לגרש אותו.

עכשיו, המש"קית קראה מתוך דף של חיל החינוך, עכשיו כל אחד יספר מה זה חושך בשבילו.
אנשים הסתכלו אחד על השני וגיחכו, כן, בטח.
חושך זה כשאתה מאוהב ואף אחד לא יודע, יואב אמר בקול. כשאתה מפחד להגיד את זה בקול.
הוא לא מדבר עליי, ידעתי, אבל הדם דפק לי באוזניים כמו מטורף. לא שמעתי כלום. קברתי את הראש ברצפה, שלא יראו. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי, כאילו מכוון עליי פנס אכזרי, שכל תנועה, כל מבט, עלול להסגיר.
אנשים אחרים דיברו. חושך הזכיר להם שמירות, טירונות, בחורות, כל מיני דברים משעממים.

הכי חושך שאני מכיר היה בילדה אחת מהבית ספר שלי, אמרתי. דיברתי בשקט, לא היה אכפת לי: שרק יואב ישמע. היא הייתה מצחיקה כזאת, חברותית, כל הזמן מתנדבת. לפני שנה היא תלתה את עצמה. הסתבר שאבא שלה אנס אותה, שנים. הסתבר שהיא ניסתה להתאבד גם קודם. שהיא הייתה בטיפול. אנחנו לא ידענו.
(לא רציתי לספר לו את הסיפור הזה. לא ניסיתי להגיד לו את האמת: ניסיתי להכאיב לו. אילו יכולתי הייתי נושך לו את התנוכים הלא-קיימים שלו עד דם. אבל הוא היה מאוהב, והוא היה בלתי פגיע.)

היא הייתה הילדה הכי שמחה שהכרתי, אתה מבין? כל-כך מאושרת, שזה מעצבן. וכל הזמן הזה, היא הייתה ילדה מקולקלת. מבפנים, זאת אומרת, היא הייתה חרוכה לגמרי. אבל היה חושך, לא יכולנו לראות. אני חושב שאתה לא יכול להכיר אנשים אחרים באמת אף-פעם.

יואב הסתכל עליי בריכוז. זה לא נכון, הוא אמר. אתה מכיר אותי, ולי אין בפנים שום חושך.

עוד מישהו? המש"קית חינוך שאלה, אבל המשחק כבר שיעמם את כולם שהתחילו לשיר על הניסים ועל אמא של דואניס. הסתכלתי על יואב. זה היה אבוד: הייתי כלוא בתוך זה. שום דבר שהייתי עושה לא היה יכול לחלץ אותי משם.

מה אתה מבואס הערב? מישהו שאל.
אני לא אוהב את חנוכה, עניתי.
יואב הסתובב אלינו: אני לא מאמין שאתה לא אוהב את החג הזה.
אהבה זה לחלשים, אמרתי. וחנוכה זה לא חג.
הוא נשען לי על הכתפיים כדי להתרומם. (האצבעות שלו ניגנו על קצות העצבים אצלי בגב.) אתה הפוך לגמרי, הוא צחק, אבל אני בכל זאת אוהב אותך.

הנרות דלקו.
ולא הייתה לי רשות להשתמש בהם, ולא לגרש בהם את החושך, אלא לראותם בלבד.

השאר תגובה

עוד ב- דברים שכתבנו ››

תגובות הגולשים 10 תגובות

avatar
נתי
1 בדצמבר 2010

אליק, מסתבר שמתפלקים לך מדי פעם גם סיפורים רוויי סנטימנטים (תכחיש עד מחר..), וכשזה קורה – זה נפלא.

מת על אוזניים חשוכי תנוך.


הגב
    avatar
    מכשפת הצפון
    1 בדצמבר 2010

    He is back. Hanuka too


    הגב
avatar
Evangelion
1 בדצמבר 2010

בדיוק יש שרשור בפורום "הומואים דתיים" בתפוז על ספורי הומואים דתיים וכמה מעט כאלה יש …
אתה בהחלט יכול למלא את המשבצת הזו :)

יופי , ביאסת לי את החנוכה P:


הגב
avatar
שש
1 בדצמבר 2010

ברוך שובך, אחינו. מסתבר שהכתיבה כשלעצמה אינה מספקת ויש צורך במימד החושפני והפומבי על מנת שהיא תהיה תרפוטית. שנספור טוקבקים?


הגב
avatar
חיים
2 בדצמבר 2010

נהדר
כרגיל
כתוב עוד


הגב
avatar
קוראת קבועה
5 בדצמבר 2010

מהמם.

אני מנסה למצוא מילים ולא מצליחה לתאר את התחושה.

תודה ששתפת.


הגב
avatar
שלמה
6 בדצמבר 2010

נהנתי מאוד לקרוא. תודה


הגב
avatar
Dudi
13 בדצמבר 2010

another reflective piece not just for you but for me (and it seems for other readers) as well – thanks


הגב
avatar
אילן
15 בדצמבר 2010

מחמיץ לב. לגמרי.

עוד תזכורת לזה שאסור להתאהב בסטרייטים. בשום מצב. לא להתאהב במישהו לפני שבטוחים שהוא הומו.


הגב
    avatar
    שם
    23 באפריל 2011

    כאילו שזה נשלט


    הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS