פרק עשרים: לספר, לספר, לספר

נעשיתי מכור לתחושת הסימפטיה הזו שאני מקבל אחרי שאנשים יודעים. כאילו פתאום הם באמת חברים שלי. כל החברים של פעם צנחו בקומת חברות אחרי החיבוק ההוא מאסי. רציתי שכולם יהיו חברים שלי. באמת. * מוטי משתף. גיל מתרחק.

>> לכל הפרקים בבלוג

tissue_boxבשביל מה זה היה טוב, הא? בשביל מה? עכשיו היא בטח תלך לכל החברים שלך בסטודיו ותספר להם, זה מה שיקרה.
היא לא.
מאיפה אתה יודע את זה? מה, כי היא הבטיחה לך שהיא תשמור בסוד?
היא לא הבטיחה לי שום דבר. לחשתי. בכוונה.
אתה רואה? הוא מזדעק שוב. מסתובב הלוך ושוב בין הפיקוסים בגן הבוטני. אני יושב למרגלותיו, על מכסה בטון של פתח ביוב.
אני לא רואה שום דבר. אני אומר לו, ושוב. דווקא.
למה אתה לא מפרגן לי? אני שואל אותו. היא חברה טובה שלי, ורציתי לספר לה. אתה אפילו לא שואל מה היא אמרה, איך היא הגיבה, כאילו זה ממש לא מעניין אותך.
הוא לא עונה. נעצר, נשען על אחד הפיקוסים, משעין נעל אחת על הגזע, לא מסתכל עליי.
בסרט אמריקאי גיל היה עכשיו מתיישב לידי, על מכסה הביוב, נוטל את כף ידי, מסתכל בעיניי, והיה מתנצל. אומר משהו כמו – נכון, אתה צודק. אני לא מקשיב לך. הוא היה מרים אליי עיניים, מסביר למה זה קשה לו, וזה היה מסמן את המפנה הדרמטי. אבל באותו רגע אפילו לא רציתי את הסרט האמריקאי, הנוכחות שלו העיקה עליי, והוא במילא לא התכוון לעשות איזו מחווה בסגנון שפילברג. אפילו לא וודי אלן.

שַֹרִי ישבה על כסא הסטודיו, לאחר שיעור 'עיצוב'. אני עמדתי מולה. מה הדרמה? היא שאלה אותי. אני רוצה לספר לך משהו, אמרתי לה. מה, קרה משהו? לא, לא קרה שום דבר. פתאום אני מרגיש שזו הפעם הראשונה שאני עומד לספר שאני הומו בלי להרגיש שאני מתנצל על זה, וזה ממלא אותי כח.

ההחלטה הזו להתחיל לשתף. 'אני אוהב אותך' – אמר אסי לי בחתונה שלו, וזה נשמע לי אחרת לגמרי כשהוא אומר את זה כשהוא יודע. נעשיתי מכור לתחושת הסימפטיה הזו שאני מקבל אחרי שאנשים יודעים. כאילו פתאום הם באמת חברים שלי. כל החברים של פעם צנחו בקומת חברות אחרי החיבוק ההוא מאסי. רציתי שכולם יהיו חברים שלי. באמת.

ושרי יושבת שם בחצאית הג'ינס הארוכה, בשרוולים הפסטליים שנמתחים עד מעבר למרפקים, בשיער הגלי הנפלא שנאסף בצניעות אל כתפיה, מביטה בי בתום של אחות, וכשהמילים יוצאות ממני, בשקט, ואני מחייך בעדינות כדי שלא יהיה דרמטי מדיי, אני רואה איך העיניים שלה מתחילות להתמלא בדמעות, והיא שותקת, מקשיבה לי, ואז לרגע אחד היא מעפעפת, והעפעוף מזליג לה דמעות על הלחיים. סליחה, היא אומרת. מושכת באף. ואני רוצה לחבק אותה, אבל אני יודע שהיא שומרת נגיעה, ואני מרגיש איך תיכף הבכי שלה ידביק גם אותי, איך הוא מאיים להשתלט לי על השיחה, אז אני ממשיך לחייך, וגם מעפעף כדי שלא יצטברו לי נוזלים מיותרים בעיניים, ואני אפילו לא שואל למה היא בוכה, אבל היא בכל זאת אומרת שעצוב לה בשבילי. אבל אני בסדר, אני מבטיח לה, אני בסדר. היא מנענעת בראשה, מורידה ראש, אתה כל כך מקסים מוטי, רציתי שיהיה לך את הכי טוב, והיא מרימה את הראש ואני רואה את העיניים הטובות שלה בוכות בשבילי. הייתי מחבק אותך, את יודעת. אמרתי לה. והיא צוחקת עם הדמעות, זה באמת כבר לא ברור אם מותר או אסור, היא אומרת תוך כדי משיכות אף. עכשיו תביא לי טישו. ואני מביא לה.

אז עכשיו גם שרי חברה שלי. וגם היא אוהבת אותי. וגם אסי אוהב אותי. וגם עוד חבר מישיבת ההסדר, שגר עכשיו בתל אביב, ושהוריד את הכיפה, ובשיחה מקרית גילינו זה על זה. אז גם הוא. מה שמזכיר לי חברים אחרים מהישיבה, שלצד כמה מהם עמדתי אתמול בבית הכנסת בטכניון בתפילת מנחה. הם מתפללים ואני סוקר אותם אחד-אחד בהתנדנדותם, תוהה איך כל אחד מהם יגיב כשיידע. הם נהיים זרים לי פתאום. רחוקים. לא חברים. ושוב עולה לי בראש החבר מתל אביב.

בוא נחזור, גיל. יש לי שיעור.
אני קם, מנגב את המכנסיים משאריות עלים, ומתחיל ללכת. הוא גורר רגליים אחריי. אנחנו הולכים בשקט, ורק בא לי שהדרך הזאת תיגמר. שיידע שגם אני כועס, שיידע. ובכוונה אני אומר לו, למרות שזה לא היה כזה נכון, שאני התכוונתי הערב גם לספר לבת דודה שלי.
זה לא אותו דבר, הוא אומר בשקט. היא לא מסתובבת כאן לידינו כמו החברה שלך מהסטודיו.
רציתי לשאול אותו ממה הוא מפחד. לא אמרתי לו שגם סיפרתי לשרי עליו. שסיפרתי לה בעיניים נוצצות שהסטודנט משנה ג' שבא לבקר אותי כל כך הרבה הוא החבר שלי. והיא אמרה שכמה שזה מוזר לה היא שמחה בשבילי. היא גם אמרה שהוא קצת 'נראה כזה'. באמת? שאלתי אותה. כן, אבל אתה לא… היא אמרה. ראיתי בזה סוג של מחמאה.

ושוב, בלי לגעת, אנחנו נפרדים, במין זרות כזאת שחוזרת בכל פעם שאנחנו אומרים שלום במסדרונות של הפקולטה. לא לוחצים ידיים כי זה מוזר, לא נוגעים כדי שלא יחשדו, פשוט מחייכים, מביטים שוב, ממלמלים שניפגש יותר מאוחר.
אבל הפעם זה יותר מוזר, עם הכעס הזה באוויר. הוא לא מסתכל עליי. אני לא מסתכל עליו. כאילו רבים על מי יהיה הראשון שיישבר, אבל אף אחד לא נשבר. הוא מתרחק במסדרון לכיוון הסטודיו שלו. אני נכנס לכיתה, נמלט ממנו, רוצה לחשוב שאולי הוא מסתכל לאחור, ושהפעם הוא לא ימצא אותי ממשיך להציץ בגבו המתרחק כמו שאני עושה בדרך כלל.

אחרי השיעור התקשרתי לחבר שלי מתל אביב, והזמנתי את עצמי. מחר אני נוסע.

>> לכל הפרקים בבלוג

השאר תגובה

עוד ב- ציפור קטנה בלב ››

תגובות הגולשים 2 תגובות

Evangelion
Evangelion
25 בנובמבר 2010

אהבתי במיוחד את קטע הגילוי. חמודה השרי הזאת…


להגיב
אביעד
אביעד
26 בנובמבר 2010

פרק לא שגרתי. קצר, פשוט, קולע. כנראה יש רגעים כאלה שלא צריך לקשט בשביל להעביר. איזה יופי :")


להגיב

  • תגובות אחרונות:





  • RSS

    השאר תגובה