פרק שבע-עשרה: הבושׂם

"בדירה שלו גיל מחכה לי, עם נר אחד שתקוע בשמאל החנוכייה, ואני מתקן אותו ומעביר את הנר לצידה הימני, וביד אחת אני מזמר את הברכות, וביד השנייה את מכסה את שיערו החלק" * מוטי וגיל ביחד

guys_lighting_hannukahלפני חודשיים בערך, באחד השבועות הראשונים של הסמסטר, התקשר יריב לבית של ההורים שלי. יריב לומד איתי באותו הסטודיו, ושנינו עבדנו יחד על פרויקט משותף. אמא שלי ענתה לטלפון והעבירה אליי את השיחה. אחר כך גם סיפרתי לה על הפרויקט: הוטל עלינו לבנות מתקן שיאפשר לביצה ליפול מגובה רב ללא שתישבר. יריב ואני חשבנו יחד על רעיון, על מודל וגם על איך כדאי יהיה לבצע. ככה ההורים שלי שמעו על יריב, וגם הכירו אותו בפעם היחידה שהגיע לעבוד איתי בבית.

אז למה אני מספר על יריב? כי יריב הפך לעלה התאנה שלי בכל מה שקשור לגיל.

כמעט כל ערב מאז אותו מפגש באולם החשוך אני נפגש עם גיל. אני לוקח מאבא שלי את האוטו, ומחזיר מאוחר בלילה. אני נוסע לעבוד אצל יריב, אני אומר להם. הם לא הרימו גבה כשפעמיים בשבוע "הלכתי לישון אצל יריב", כי יש לנו המון עבודה. כלל לא העליתי על הדעת כמה מוזר הדבר נשמע. מי בגילי נשאר לישון אצל חבר שגר עשר דקות מהבית? אבל ההורים שלי סמכו עליי, ואני ישנתי אצל גיל.

במהלך היום היינו נפגשים לעתים נדירות יותר, אבל לרגעים יקרים מפז. הייתי חוזר לשולחן שלי בסטודיו ומגלה פתאום במגרת השולחן את כתב ידו על חתיכת קרטון ביצוע: "הייתי כאן, אתה לא, כמה חבל… תהיה בשלוש ליד מעבדת המחשבים?" – ומול האותיות האלה, הכתב העגול שלו, נחשול עצום של הורמונים מאושרים שוצף את בטני ומשם מדגדג לו הלאה עד קצוות האצבעות, והתרוממות לא מוסברת הופכת את הצעדים שלי לקלילים יותר, והכל נראה שמח יותר.

בשעה שלוש אני כבר שם. בעצם אדייק: כבר בשלוש דקות לשלוש אני ליד מעבדת המחשבים, קולט את דמותו הנמוכה מתקרבת מקצה המסדרון, את עיניו השחורות שנעוצות בי אבל מדי פעם בודקות לצדדים שאף אחד לא רואה, את ההליכה המתנודדת שלו והחיוך שכאילו מתנצל, והוא לא אומר מילה עד שממש ממש קרוב אליי, ואז לוחש לי 'בוא', ממש כמו אז בפגישה לאחר שאיתרתי את הסטודיו שלו.

ואנחנו הולכים, מטיילים אל נבכי הגן הגדול והמיוער של הטכניון, כשהידיים שלנו מתחככות זו בזו כאילו במקרה, כאילו זה כל מה שיש עכשיו בזמן ההליכה הזו, מין התאפקות קדימונית למה שיחכה בהמשך, כשנגיע לגן הבוטני הירקרק. הוא שואל על הפרויקטים שיש לי ואני שואל אותו על הפרויקטים שלו, ואנחנו כבר מתכננים איפה נאכל בערב ומה נאכל, והוא שואל אם קר לי, ואני כבר מבין שזה אומר שקר לו, אז אני מעביר לו את המעיל שלי. כשאנחנו כבר מתקרבים למקום הקבוע, למדרגת הבטון הקטנה במרכז הגן הבוטני, אני כבר משלב את אצבעותיי באצבעותיו הקפואות, חופן את גב ידו בכפתי השנייה, ומחמם את ידו. ותמיד ברגע הזה הוא מרים אליי את השחורות שלו ושפתיו נפשקות מעט, ואני אומר לו שיפסיק עם זה ומהר, והוא אומר – למה מה תעשה לי? – ואנחנו מתיישבים על מדרגת הבטון וטועמים זה את זה, מגששים, חופנים, עוצרים לרגע, מסתכלים, מחליפים כמה לחישות, מלטפים לחי, נושקים, מעבירים שוב אצבע על אצבע, מעבירים אצבע בשיער, והוא מתאונן על התסרוקת, ואני בכלל לא איכפת לי.

פעם אחת כשאני חוזר לסטודיו שואלת אותי שרי איפה הייתי. וכל כך בא לי לספר לה, אבל אני יודע שאני לא יכול. הייתי עם חבר. עם מי? היא שואלת, מישהו מהישיבה שלך? – שרי יודעת שלפעמים אני הולך לתפילת מנחה בבית הכנסת של הטכניון עם חברים מישיבת ההסדר שלי שלומדים כאן בפקולטות אחרות. כן, אני אומר לה. עם מישהו מהם, והדבר מפיס את דעתה, כאילו זה תירוץ מספק עבור ההברזה שלי מארוחת צהריים משותפת איתה. אבל אז, שנייה לפני שאני חוזר לשולחן שלי בסטודיו היא אומרת פתאום – משהו מוזר עובר עליך, מוטי. אני לא יודעת להסביר, אבל עובר עליך משהו, נכון?

מה זאת אומרת? אני שואל, סקרן, רוצה לשמוע אותה משקפת את מה שאני מרגיש.

לא יודעת, והיא מצמצמת את העיניים שלה בחשד קל. אתה עוד תספר לי, היא מחייכת ומנופפת מולי באצבע, ואני מחייך בחזרה, ומרגיש את כל הפנים שלי קורנים.

הערב מתחיל חג החנוכה. נר ראשון. ואנחנו מדליקים בבית, ואבא שלי מדליק, ואח שלי מדליק, וכשאני מדליק את החנוכייה אני משתדל שלא לצאת בהדלקה זו ידי חובה. יודע שזו לא הדלקת המצווה שלי. אני לא נשאר הרבה לאחר מחצית השעה של הנרות הדולקים. לוקח את מפתחות האוטו, מתנצל לפני האחיות שלי והסביבונים, ואומר שיש לי מלא עבודה בסטודיו. בדירה שלו גיל מחכה לי, עם נר אחד שתקוע בשמאל החנוכייה, ואני מתקן אותו ומעביר את הנר לצידה הימני, וביד אחת אני מזמר את הברכות, וביד השנייה את מכסה את שיערו החלק. ואחר כך אנחנו שרים "מעוז צור". במטבח שלו אנחנו מתווכחים על איך צריך להכין את בלילת הלביבות, ובסוף הלביבות יוצאות רע מאד, אבל זה לא מפריע לנו לכרסם אותן, מכוסי רגליים, מול תנור 'ספירלות' ישן, כשתקליטור של חווה אלברשטיין מתנגן ברקע.

היה זה החורף המאושר בחיי.

אף אחד לא ידע על גיל ועליי. אף אחד גם לא יחשוד, ככה אמר לי יום אחד. אתה עם כיפה, מי יחשוד במישהו עם כיפה? לי בכלל לא היה איכפת שיחשדו, אבל גיל לא הסכים לתת לי יד, אפילו לא בשבילים היותר חשוכים של הטכניון. תיכף, תיכף, הוא היה אומר. כשנגיע.

אחרי שבוע של ביחד, יום יום, כבר ידעתי להגיד לו איזה סוודר שלו אני הכי אוהב, ואיזו הבעת פנים שלו הכי מטריפה אותי, ואחרי שבועיים ביחד כבר ידעתי איזו משתי הכריות אצלו נוחה לי יותר, ובאיזו תנוחה הכי נוח לישון ביחד.

אבל מה שהכי נחרט בזיכרון החללים עמוקים במוח שלי זה הריח שלו. כשהיה חולף על פניי, כשהיה יושב לצידי, כשהיינו רק נפגשים לאחר יום שלם, ריחו היה מכה בנחיריי ומבעיר שוב את הבטן בתחושת געגועים. ריח מתקתק של חורף ואדמה שלאחר גשם, מתובל בבושם פרחוני. עקבות הריח שלו היו נשארות במכונית של אבא שלי כשהחזרתי אותה ערב ערב (למעט בערבים שנשארתי לישון אצלו, ואז הייתי מחזיר את האוטו בבוקר מוקדם), והייתי בטוח שאבא שלי שם לב. אבל הוא לא.

אז תמיד לפני שהיינו חוזרים מספסל הבטון הקריר בגן הבוטני, הייתי מבקש ממנו רגע קטן אחד, וברגע הזה אני מטביע את חוטמי בשקע הכתף שלו, עמוק בתוך הסוודר, ולוקח נשימה עמוקה מלאה בריח של גיל, שיהיה לי אותו גם בשעות הקרובות כשהוא לא שם ממש, והוא צוחק לו כשאני מסניף אותו, ואני לא אכפת לי, ואנחנו חוזרים לבניין הפקולטה.

>> לכל הפרקים בבלוג

השאר תגובה

עוד ב- ציפור קטנה בלב ››

תגובות הגולשים 4 תגובות

avatar
eliko
13 באוקטובר 2010

מרגש ונוגע. מוטי, צא מהארון ועשה לי ילד!


הגב
avatar
eliko
15 באוקטובר 2010

נדמה לי שהרב ליכטנשטיין, הרב אבי גיסר, רב אליקים לבנון, הרב שפירא ועוד שורה ארוכה ומגוונת של נשים ואנשים – כל אלה יחד לא חשודים שהם מתבלבלים ביו חיבוק ידידותי לבין "קשר בעל אופי מיני מתמשך", כדבריהם. בשאלה מי אמין יותר – כל ראשי הציונות הדתית או רב גדול אחד (שיצרו כנראה גבר עליו) – קשה להתלבט מי אמין יותר.


הגב
avatar
קוראת קבועה
21 באוקטובר 2010

הי,

אני מחכה כל יום לפרק המשך.

יש לי הרגשה שגיל נפרד ממך ישר אחרי החורף.


הגב
avatar
הקול הפנימי שלך!
1 בנובמבר 2010

שומע שירים של חווה אלברשטיין?! איזה מן דתי אתה?! קול באישה ערווה- מוכר?!


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS