פרק ארבעה-עשר: על דוסים ועל הומואים

ושם, בערבי שלישי, בעיקר לקראת תום השעה הנפרדת, התחלתי לקלוט אותם בהמוניהם, כאילו מישהו שיחרר אותם לחופשי. הם מסתכלים לכל הכיוונים: בבריכה, מהכיסאות שסביב לה, בג'קוזי, במלתחות. ואני מסתכל עליהם, לאחר שתיית כוס הדנידין שלי, והם לא רואים אותי, מוסווה בחבורת הדוסים העצלה שחותרת את דרכה לעוד נקודת חובה בספורט * מוטי מתחיל ללמוד בטכניון

students

>> לכל הפרקים בבלוג

בבוקר הראשון לשנה האקדמית שלי חיפשתי דתיים וחיפשתי הומואים. ישבתי בטכניון באולם ההרצאות, וסרקתי את פני חבריי החדשים לספסלי הלימודים. הו, הנה, איתרתי דתי אחד, והנה עוד אחד, עם שיער ארוך (הומו?). העין השנייה שלי בולשת אחרי מחוות גוף, אינטונציה, קול, בגדים. בפקולטה לארכיטקטורה אמורים להיות הרבה כאלה, ככה אומרים. חברה של אמא שלי אמרה לה שאחותה של אורלי (שיצאתי איתה לדייט אחד לפני כמה חודשים) גם אמורה להיות כאן, יחד איתי, בלימודי אריכטקטורה. גם אותה אני מחפש. לא בשביל אורלי, אלא יותר בשביל איזה עוגן בים הבלבול הזה.

תביאו לי דתיים – אני אדע להתמודד, לזרוק מילה, לתפוס נפח, לקבל משמעות. כאן אני אבוד. דוס קטן בים של חילונים. והומואים. צריך לבנות לי מקום מחדש, לחפש עוגנים.

אני מוצא אותה. יודע שקוראים לה שַֹרִי. ככה החברה של אמא אמרה. יש לה את אותו צבע השיער של אורלי, רק שהיא יותר יפה, שרי.

שלום, את שרי?

היא מחייכת חיוך ענק, מלא עיניים, מלא הבעה, היא מסמיקה.

כן, איך ידעת? רגע… אתה…?

כן, אני מוטי. אני מבין שגם לך אמרו שאני מגיע ללמוד כאן.

היא צוחקת, אני צוחק. לא לוחצים יד, מבינים את הקודים. היא סמוקה, יפה, אבל אני משוחרר מכל מחשבה על "אולי היא". הבטחתי לעצמי שבחודשים הקרובים לא יהיה שום דייט. יהיה שקט. יהיו לימודים. אני אתן לעצמי את הזמן לבחון דברים, להבין. שרי מפנה לי מקום לידה בכיסא המרופד. היא ישר מצביעה לי על הדתי עם השיער הארוך, אומרת לי את שמו ומסבירה לי מאיזה התנחלות הוא מגיע. אני ישר משלים אותה ואומר שהוא בטח מכיר חבר טוב שלי שגר שם. שרי מייד מוסיפה שגם היא מכירה את הבחור הזה. חמוד כזה, היא אומרת, ומסמיקה שוב. אני צוחק, כבר יודע שנהיה כאן חברים טובים.

בלוח השיבוץ לכיתות אני שמח לגלות ששנינו באותו הסטודיו. ועוד שתי דתיות. בסטודיו שליד נמצאים שני הדתיים האחרים. יש לנו גם הומו אחד בסטודיו, זיהיתי מייד. גם המנחה בכיתה. אני רואה אותם והם לא רואים אותי. אני רואה את זה בזוויות הפה שלהם, בתנועות האגן שלהם. לא שהם מאד מוחצנים, להיפך, הם מעודנים, זה לא משהו שאפשר לקלוט ככה סתם. אני רואה את זה בפרטים הקטנים, בסוף של חיוך, בקצה של משפט, בעפעוף של עין.

אני מסתובב ברחבי הקמפוס: בארוחת צהריים, בקניות ב'מכלול', במעבר מבניין לבניין, ואני משחק בלחפש אותם, ואז כשאני מאתר, הם כאילו זוהרים בוורוד על רקע אפרפר של כל השאר, ואני רואה איך ההליכה שלהם נדמית לי כדילוגים ואיך המבט המפוזר שלהם לא מבחין בי, הבולש. אם לרגע נתקלים המבטים שלנו אני זורק מבט של 'אני יודע', ומצטנף חזרה מאחורי הכיפה שלי, מתחת לציצית שלי, מאחורי המשקפיים, לצד שרי.

עם הקדוש ברוך הוא יש לי כבר הסכמים חדשים. הוא מתחיל לקבל אותי כמו שאני: מניח תפילין בבוקר, אבל לא מתפלל במניין. לפעמים הולך למנחה ומעריב – ולפעמים לא. תלוי במצברוח. הוא נותן לי קצת פנאי להיות אני, אפילו שלאף אחד מאיתנו אין באמת מושג לאן זה יוביל. גם אף אחד מסביבי לא עושה לי נקיפות מצפון. גם לא החברים הדתיים מהכיתה שליד, למרות שאחד מהם לא מפסיק לקרוא לי למנחה. לפעמים אני הולך איתו רק כדי לפגוש שם בבית הכנסת חברים אחרים שלי מהישיבה שהשתלבו בפקולטות אחרות: חשמל, ביולוגיה, כימיה. הם יותר דוסים. מתנענעים יפה-יפה בשמונה עשרה. הישיבה נשמרת היטב, ואני מתבונן בהם מבחוץ, וגם כאן בבית הכנסת אני מחפש אותם, צד את ההומואים, רק כדי שיראו – שיראו שאני קלטתי אותם.

שרי ואני עושים ביחד שיעורים כל הזמן. יחד איתנו יש עוד שני חברים קבועים, חילוניים. בחור ובחורה. יחד יצרנו חבורה קטנה שעושה שיערים בגיאומטריה תיאורית. נפגשים בספרייה, באופן קבוע, ומפצחים-משרטטים את השאלות.

אתה כמו חברה שלי, שרי אומרת לי יום אחד, בתמימות של אולפניסטית, ואני צוחק איתה בחזרה. ברור! אני אומר, אבל לא ממהר לאמץ. משהו קטן-קטן מתחיל ליהנות מהזוגיות שלנו שזלגה כבר מזמן החוצה. משהו קטן אוהב את זה שההורים שלי מרכלים עליי מאחורי הגב שאם לא הצליח עם האחות האחת אולי יצליח עם האחות השנייה. אני יודע שבחיים לא יהיה בינינו משהו, אבל יש משהו מגן באשליה הזו. עם שרי יש לי שיחות שלעתים נעצרות כשהיא אומרת – רגע, מוטי, זה לא משהו שאני אמורה לספר לך, אני לא מאמינה שאני מדברת איתך על הדברים האלה. ואני אומר לה – יאללה יאללה, והיא ממשיכה, ואומרת – טוב, נו, אתה זה שונה. והיא לא יודעת.

הדוס מהכיתה שליד הודיע שנפתח קורס שחייה בשעות הנפרדות של הבריכה, וככה נוכל להשיג את הנקודות ספורט. נרשמתי, ויחד עם עוד חבורה דוסית לבנבנת-חזה מצאתי את עצמי צף בחלק של הרדודים בבריכת הטכניון העצומה מידי יום שלישי בערב. ושם, בערבי שלישי, בעיקר לקראת תום השעה הנפרדת, התחלתי לקלוט אותם בהמוניהם, כאילו מישהו שיחרר אותם לחופשי. הם מסתכלים לכל הכיוונים: בבריכה, מהכיסאות שסביב לה, בג'קוזי, במלתחות. ואני מסתכל עליהם, לאחר שתיית כוס הדנידין שלי, והם לא רואים אותי, מוסווה בחבורת הדוסים העצלה שחותרת את דרכה לעוד נקודת חובה בספורט. כשאנחנו הולכים אחר כך להתקלח, מדברים בקולי קולות מתחת לזרמי המים, אני קולט את השפנפנים בזוויות העיניים, בתאי המקלחת, מסתכלים, בוחנים, מאריכים ברחיצה.

ערב אחד, אחרי שאני יוצא מהמקלחת, אני רואה אותו.

בקצה השני של המלתחה. מתנגב לאיטו, ומביט בי. לא סורק אותי, אלא מביט בעיניי, חוצב אליהם את דרכו, לא מניח לי לשמוט מבט, לא מניח לי להתכסות בציציות שלי. המערכות שלי מתבלבלות, מאיימות לקרוס אחת אחרי השנייה, סומק וחיוורון. אני מרים שוב את העיניים, ואני לא יכול לשלוט בזה. הוא מתלבש לאיטו, בשלווה גמורה, וממשיך להביט בי, לתוך עיניי. עיניים שחורות יש לו, פנים לבנות.

המלתחה נראתה לי כאילו התרוקנה מאדם. לא שמעתי את המולת הדוסים מצדדיי, ולא את המיית המשאבות של הבריכה, גם לא את מייבשי השיער שפעלו בעוז. רק דממה של התלבשות והעיניים שלו.

אני מסיים להתלבש לפניו. הוא מרוחק ממני כעשרה מטרים, הוא קרוב יותר ליציאה. הוא ממש ביציאה. אני מניף את התיק על הכתף ומתחיל לצעוד לכיוון הפתח, לכיוונו. הוא לא מרפה ממני, לא נותן לעיניי לברוח, להימנע מלראות שהוא שם. אני מגיע לפתח ורגליי אינן נענות לי, והן נעצרות. מולו. הוא חצי לבוש, מביט בי. מקרוב הוא פחות בטוח בעצמו, פתאום עיניו מתעגלות, תמהות, שואלות, קצת נבהלות.

לחכות לך בחוץ? – הגרון שלי פולט ברעדה, בלי שתכננתי.

המבט התמיה נשאר תלוי בפניו. בסדר, הוא מגמגם.

אני מחייך, ויוצא.

>> לכל הפרקים בבלוג

השאר תגובה

עוד ב- ציפור קטנה בלב ››

תגובות הגולשים 6 תגובות

avatar
נתי
5 בספטמבר 2010

סחטיין על האומץ. אני עדיין לא יודע בדיוק איך קרה שאני עוקב אחרי הסיפור שלך, אבל בכל מקרה מחכה כבר לפוסט הבא. כתיבה נהדרת, יוצרת הזדהות לסיפור כל כך שונה.

בהצלחה (-:


הגב
avatar
חבר מכוכב אחר
6 בספטמבר 2010

אללה יוסתור. זו התגובה שלי למקרא כל רשומה חדשה. אללה יוסתור!!! יקום מקביל שלם התנהל לצד החיים שלי ואנכי כלל לא ידעתי. לפחות עכשיו אני משלים, בזכותך.

אה, וכרגיל – כתוב נהדר. יש לך צ'אנס להיות הסופר ההומו הדתי הראשון. זה יהיה שוס רציני.

סחטיין על התדירות הגוברת. מחכים לבאות (מי אמר אסי?)


הגב
avatar
אלעד זגמן
14 בספטמבר 2010

נתי שלום
אני כותב לך לאחר שקראתי את הפרק הראשון בו אתה הולך לרב.
לא הגבתי שם כי זה לפני הרבה זמן.
אולי אתה זוכר אותי מהישיבה, לא היינו אף פעם חברים מי יודע מה, אבל שנים שאני שומע אליך ורק עכשיו החלטתי לחפש בגוגל את השם שלך והגעתי לאתר חברותא ומצאתי את מה שאתה כותב.
זה מדהים ומרגש.
אני רץ לקרוא את שאר הפרקים .
שנה טובה וכל הכבוד על האומץ וההצלחה לעמוד מול כל ….
אלעד


הגב
    avatar
    נתי
    14 בספטמבר 2010

    אלעד, ברור שאני זוכר אותך!… ממש כיף לשמוע ממך ויותר מזה – על המילים החמות :-)
    (ויש פרק על ראש הישיבה. אתה בטח תדע על מי מדובר :-)


    הגב
      avatar
      אלעד
      14 בספטמבר 2010

      נתי שלום
      כיף לראות שהגבת כ"כ מהר ושאתה זוכר
      סיפרתי לאשתי על הבלוג ובטוח שהיא גם תהנה ותתרגש לקרוא את הדברים.
      כמובן שרק היום גיליתי את האתר ואני מתכוון עוד לשוטט פה
      אשמח לדעת מה איתך ואתה יכול לכתוב למייל שלי גם.
      להתראות בנתיים
      אלעד
      נ.ב.
      האם אני טועה או שנראה לך שהיום גם בחברה שלנו קצת יותר קל להבין ולקבל?


      הגב
avatar
הומו דתי
16 בדצמבר 2010

גם אני מתחיל ללמוד בטכניון בסמסטר ב'
ועם כל הפחד מהלימודים.. התחלה חדשה..
אני מפחד מהקטע הזה..
מצד אחד אני מצפה למצוא את אהבת חיי שם
מצד שני.. כל מפחיד להיחשף…
פאק… זה משגע


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS