מפזר את מסך הערפל – הריאיון שבו עברי לידר יצא מהארון

עברי לידר מספר על החיים לפני היציאה מהארון ("אני לא אוהב להגדיר את עצמי דרך המושג הזה"), על ההסתרה ("להגיד דברים יותר ברורים על עצמי היה לי קשה, כי לא היה לי לגמרי ברור מי אני"), על השירים ("תמיד היה לי חשוב שיידעו שהשירים שלי הם משהו שמשקף את חיי"), ועל ההחלטה לצאת מהארון ("רק כשאתה מתברר לעצמך כאישיות, ואתה מבין מי אתה, אתה יכול להיות מדויק וברור עם אחרים") *גל אוחובסקי בריאיון הראשון שבו עברי לידר יצא מהארון

עברי לידר במסיבת חנוכה של חברותא תשס"ט

עברי לידר במסיבת חנוכה של חברותא תשס"ט

אולי תשרוף את המכונית וארבעה כרטיסי אשראי,/ וגם את הבגדים היקרים שיש לך יותר מדי/ אולי תזרוק את הנייד, נלך לאיזה סרט/ תוציא אותי מהשגרה שלי, מטלוויזיה מטומטמת" ("ארבעה כרטיסי אשראי")

שישי בצהריים, חנוכה בקניון רמת אביב. תור ארוך של מכוניות משתרך מול הכניסה לחניון. צפונדינית אחת בג´יפ מלא ילדים גוערת באיש הביטחון שמתעניין בתיק שמונח לידה: "מה אתה מחטט כל כך? מה כבר יש לי באוטו?", אבל הוא צעיר, מביט בה באטימות, ועונה: "זה הנהלים". היא מנסה להראות עם האצבע שבתור ליד יש איש ביטחון שמעביר את המכוניות הרבה יותר מהר ובלי בעיות. אבל הילדים מתחילים לריב והיא נכנעת לבודק.

בפנים המון אדם והמולה גדולה. המדפים בזארה נראים כאילו פורץ עצבני הפך את הבגדים בניסיון למצוא משהו שהחביאו מאחור. המדפים בפוקס, עם הטריקו בשלל הצבעים, נראים כאילו זה עתה התנהלה בחנות מלחמה. אופס. מלחמה. מילה לא מוצלחת. גם "בוא´נה פיצוץ" ו"מפוצץ", שבהן משתמש צעיר אחד שצועק לחבריו, הן מילים שמסובבות לאנשים את המבט. כולם כאן, בקניון היוקרתי, רוצים לשכוח את השבוע שהיה והשבוע שעוד יהיה ולשקוע לחוויית שופינג משחררת.

סביב חנות הדיסקים צליל, בקומה השנייה, יש התגודדות קטנה. תכף יגיע עברי לידר לחתום על עותקים של הדיסק החדש שלו, ועשרות צעירים וצעירות, שקיבלו התרעה קצרה דרך פורום באינטרנט, מחכים לו בכליון עינים. כשהוא מגיע, הם לא צועקים או נכנסים להיסטריה, רק מחכים בנימוס שהוא יישב ליד השולחן שהוכן מראש, ואז מקיפים אותו מכל עבר. שעה ארוכה הוא חותם על דיסקים, מקדיש כל אחד מהם לקונה המאושר, ומצטלם עם רובם. בשעה שתיים, על המדרגות הנעות בדרכו הביתה, הוא יכול לסמן לעצמו בסיפוק שהוא חתם על יותר ממאה דיסקים.

לידר גר לא רחוק מהקניון. דירה שכורה מעל הדירה של אמא. הוא קרא לתקליט שלו "האנשים החדשים". תצלומי העטיפה נערכו בתוך מעלית, בבניין של חברת היי¬טק. אם תרצו, אפשר גם לומר שלידר הוא הקול החדש של ישראל האורבנית, של האומה שחיה בגוש דן, שותה בשקט קפה ומחכה שמשהו, מישהו, איכשהו, יסדר לה את המצב הפוליטי ויחזיר לה תקווה ואיזה עתיד שפוי. השם של התקליט, והרצון הזה להתנער, הוא כמעט סימבולי. זה לא מקרה ששחקנים צעירים מליגת העל כמעט תמיד מציינים אותו כזמר הצעיר שהם הכי אוהבים.

האמא החדשה

"… לחיילים יפים שלא עוברים דירה,/ לתוך מקום קריר בתוך האדמה./ הם לא מכאן, מארץ רחוקה,/ אולי מטוס גדול ייקח אותם בחזרה" ("האנשים החדשים")

אז מי אלה האנשים החדשים, למה בכלל צריך אנשים חדשים?
"כי הישנים נורא משעממים, לא?".

תשובה טובה. או.קיי, שכנעת אותי.
"לא, ברצינות. הרעיון של האנשים החדשים התחיל מאיזו אינטראקציה עם אנשים יותר צעירים ממני, שהרגשתי שהם דור אחר. התחלתי לפגוש אנשים יותר צעירים, שהם קלים נורא, שום דבר לא ממש נראה להם ביג פאקינג דיל, שום דבר לא ממש מפחיד אותם. זה די הדהים אותי, שנורא קל להם לקבל דברים, כאילו הכל נראה להם בסדר, שום דבר לא ממש מרשים אותם. זה היה ממש מעורר קנאה בעיני, ותרגמתי את זה בראש לסלוגן כזה, "אני רוצה להיות האנשים החדשים".

לי אתה נראה "האנשים החדשים". הרעיון שיש אנשים יותר צעירים ממך הוא משהו שאני מעדיף להדחיק.
"אני כבר בן 28".

מאוד מבוגר.
"או.קיי. אז האמת היא שאני חושב שכל אחד יכול להיות ´האנשים החדשים´. זאת אומרת, זה לא דבר שמוגבל בגיל או במשהו כזה. זה קשור יותר לאיזה סוג בן אדם אתה, לאיזה סוג בן אד ם אתה רוצה להיות".

אז גם אני יכול?
"זה לא עניין של גיל. אמא שלי לדוגמה היא בהרבה מקומות ´האנשים החדשים´. בהרבה מקומות היא הרבה יותר חדשה ממני".

כלומר?
"הרבה פעמים אני מוצא שהדעות שלה הרבה פחות שמרניות משלי, שהיא יותר פתוחה ולא שופטת ומנסה להבין".

זה נחמד שהיא יותר פתוחה ממך.
"אני נורא עובד על עצמי כדי לא לחשוב בסטראוטיפים ולא היות גזען בשום צורה. לפעמים אני מגלה שאני צריך לעצור את עצמי ולהזכיר לעצמי שמילה או משפט שאמרתי הם קצת, בוא נאמר, נגועים בגזענות או לפחות בדעות קדומות. ואצלה זה הרבה פחות, היא הרבה יותר מקבלת את העולם נקי ובפתיחות. בגלל זה היא כבר ´האנשים החדשים´, ואני רק רוצה להיות".

בלי קברי צדיקים

"זה דור שלם של אנשים/ שלא אכפת להם כמעט מכלום/ עם מי לישון, מתי לקום/ ואיפה הזהות שלנו?" ("בתי קפה")

איך היית מתאר את האנשים החדשים, איזו מין זהות יש להם?
"זה קצת אנשים בלי זהות מוגדרת. יש הרבה יותר טשטוש של הזהות, שבעיני זה גם מקסים, כי זה נורא לא כובל אותך. אתה פה עכשיו, ועוד דקה אתה משהו אחר".

אבל כאן יטענו מולך שהאנשים החדשים הם האנשים בלי השורשים, אלה שיכולים לגור בכל מקום ובעצם בשום מקום. יגידו לך שהאנשים החדשים הם הקהל חסר הפרצוף מהקניון.
"זה שטויות. אני למשל, כשהייתי קטן, חשבתי שאני לא קשור לכלום. לא למקום, לא לארץ, לא למשפחה. נורא אהבתי לחשוב שאני חופשי. שאני יכול באמת לחיות איפה שאני רוצה, איך שאני רוצה. היתה בי מין רדיקליות כזאת. וכשהתחלתי לנסוע לחו"ל, כבר בגיל די צעיר, התחלתי להבין שזה לא נכון. פתאום נורא התגעגעתי לארץ. פתאום נורא אהבתי את הארץ. עכשיו, לא אהבתי את הארץ מהסיבה הדתית, הלאומנית. אבל אהבתי את הארץ, ומהמקום האישי שלי. מהסיבה שזה מקום שנולדתי בו ואני נורא אוהב אותו ואני נורא קשור אליו.
אני קשור לתרבות שלו, לטוב ולרע, ופה נור א טוב לי. ואני אומר את זה בלי להדחיק את כל הבעיות שיש כאן. אני אומר את זה כנקודת מוצא".

ואיך זה מתקשר לאנשים החדשים?
"בזה שלהגיד על האנשים החדשים שהם חסרי שורשים זה בדיוק לחשוב כמו האנשים הישנים. האנשים החדשים לא מזלזלים בכלום. הם מאוד קשורים לדברים, מאוד אוהבים דברים, אבל באופן אחר. אולי זה דור שמחליף את הקשר לאבנים בקשר אנושי יותר חזק. אנשים אוהבים אחד את השני במקום לאהוב חלקות אדמה או מיתוסים".

תסביר.
"אלה אנשים שלא ממש מתעניינים במלחמות ספציפיות, במבצעי גבורה מפעם, אבל הם קשורים לחברים שלהם. לכן הם ישמחו, אם אפשר להגיד ככה, להקריב את חייהם למען חבריהם יותר מאשר הם ישמחו להקריב את חייהם למען האדמה, ובעיני זה רעיון יותר יפה. אני יכול לחשוב על להקריב את חיי למען מישהו אבל לא למען משהו. וזה הבדל גדול בעיני".

אז אתה בעצם אומר שגם לאנשים החדשים יש שורשים. אבל תגיד, הם מכירים את מלחמת השחרור? את דרך בורמה, את מבצע נחשון?
"אולי כן ואולי לא. אבל הם בטוח מכירים דברים אחרים שהם לא פחות חשובים. הם למשל מכירים את הים ומאוד אוהבים אותו, וכשהם נוסעים רחוק הם מתגעגעים אליו".

יעני "כאן נולדתי" בגרסת הרמיקס.
"כן. אמנם אין לי קשר לקברי צדיקים, אבל את רמת אביב אני אוהב. ולא רק את רמת אביב. הרבה מקומות בארץ".

סמפול בשיער

"שירים על מצבות,/ שירים על סיבוכים/ שירים על בחורות, שירים על בחורים ויצרים" ("שירים")

התקליט החדש של עברי לידר הוא תקליט מצוין. ממש מצוין. תקליטו הראשון, "מלטף ומשקר", עם "תמיד אהבה" ו"לאונרדו", סימן אותו כקול חדש ומבטיח. אחריו בא "יותר טוב כלום מכמעט", עם "חולצת פסים" ו"הכוס הכחולה", שהדגיש את יכולתו לכתוב להיטים מהמעלה הראשונה. "האנשים החדשים" מקפיץ את לידר עוד מדרגה יפה בסולם. הוא מלא בשירים משובחים, בכמות כמעט חסרת תקדים. רוב שירי הדיסק הזה יכולים בקלות לשרוף את הרדיו, ועם מעט מזל, חלקם הגדול אף יעשה את זה.

לידר ממשיך לשכלל את עצמו ככותב טקסטים. התמלילים שלו ישירים וקלים להבנה, ובכל זאת כשמקשיבים להם שנית, מתגלה בהם סמיכות ויכולת די נדירה בתחום המטאפורות. הלחנים שלו קליטים אך לא פשטניים, וגם יכולת הביצוע שלו משופרת בהרבה ונקייה מרוב המניירות שהתלוו אליה בתחילת הדרך.

מה שלא פחות חשוב, לידר לקח כאן לראשונה את תפקיד המפיק המוזיקלי והצליח לדחוס לתוך הדיסק צבעים רבים ועכשוויים, כולל האוס צרפתי, בס Fאנקי משובח של יוסי פיין לצד ענטוז מזרחי, והכל באופן אינטגרל י שאינו נותן תחושת הדבקה. כמעט בכל שיר יש איזו הברקה קטנה, סמפול, ליין מוזיקלי, כלי נגינה מפתיע, שבסופו של חשבון נותנים דיסק משוחרר לגמרי מתחושת העבשות שבהרבה מדי מקרים מאפיינת דיסקים מהמיינסטרים הישראלי.

לטעמי לידר המפיק אפילו מעט התאמץ מדי, ובשניים או שלושה מהשירים היה יכול להסתפק בפחות פעלולים. כנראה שככה זה בהתחלה. אני מניח שבתקליט הבא הוא ישתכלל עוד יותר ויירגע. עדיין, תמיד עדיף בעיני כשמריחים על תקליט שמישהו כאן לפחות פתח את האוזניים והקשיב לנעשה בחוץ, בעולם.

בדרך לקיסריה

"איך כסף זה דבר יפה/ כשהוא הולך איתנו" ("בתי קפה")

אני מבקש לטרחן אתכם כעת בכמה פרטים ממחלקת הפרומו. "האנשים החדשים" אמור היה לצאת בסביבות פברואר. כרגיל בתעשייה המקומית, התכנון היה לשגר לרדיו ארבעה או חמישה שירים ורק אז להוציא את התקליט. אלא שכבר "בתי קפה", הסינגל הראשון, ולא בהכרח השיר הכי חזק בתקליט, גרם למה שקוראים במחלקת ההפצה "ביקוש בחנויות", ומנהל השיווק של הליקון, שמיל זינגר, הודיע שאין טעם לחכות.

ביצוע מחודש לשיר של להקת פיקוד צפון, "גשם אחרון", שהוקלט במסגרת פרויקט השירותרום של גלגל"צ, רק הגביר את הרחש סביב התקליט, ולידר כמובן נאלץ ברגע האחרון לעקם מעט את האף ("השיר הזה בכלל לא שייך לתקליט"), ולהוסיף אותו כרצועת בונוס. לכן נחת הדיסק בחנויות עם מעט מאוד התרעה מוקדמת ביום רביעי שעבר. רק מתחילת השבוע התחילו בגלגל"צ להשמיע באינטנסיביות את "על קו המים", הסינגל השני מתוכו.

אם כל זה נשמע לכם קצת כמו ממבו ג´מבו פנימי של תעשיית המוזיקה, אפשר לתקוף את העניינים גם מזווית אחרת. התקליט החדש של לידר עושה קולות של הצלחה גדולה, והוא כנראה יבסס את מעמדו כיוצר המצליח ביותר שהצטרף לרוק העברי אחרי אביב גפן. לידר הוא גם כמעט היחיד מבני דורו שכבר מצא לעצמו קהל גדול שאוהב לראות אותו על במה. את הסיבוב הקודם הוא חתך אחרי 150 (!) הופעות, רק כדי לעשות הפסקה לטובת התקליט החדש. המרחק שלו מקיסריה ומהיכל התרבות הולך ומצטמק.

הביוגרפיה

"ואז נהיה חורף, שהביא איתו תשוקה למוצרי חשמל/ וכמה שגבוה וכמה שנמוך/ אני לא נבהל/נכנס אל המיטה, בלי להוריד בגדים/ כמו ילד שפחד ובא לישון עם ההורים" ("חורף")

עברי לידר נולד בקיבוץ גבעתיים איחוד. ההורים שלו במקור מארגנטינה ויש לו אח מבוגר ממנו ב14 שנה, עמיאל, ואחות שגדולה ממנו בתשע שנים, רעיה. כשהיה בן חמש עברה המשפחה לבת ים ואחר כך להרצליה. האבא עבד כסוכן מכירות של כלי כתיבה, האמא נשארה בבית עם הילד עברי. כיום היא מנהלת את המתפרה ומעצבת תלבושות בלהקת בת שבע.

הוא זוכר את הילדות שלו כמאושרת. לידר היה טיפוס ספורטיבי. בהתחלה חשב להיות כדורסלן, אחר כך כדורגלן. על החיבה שלו לאופניים בטח כבר שמעתם פעם. כיום הוא מבקר על בסיס יומי בחדר כושר, בעיקר שוחה הרבה. בתיכון אלון ברמת השרון הוא הבין שעתידו יהיה במוזיקה. היו לו כמה להקות שבהן בתחילה רק ניגן ואחר כך גם שר. האחרונה, "כך עושות כולן", אפילו הופיעה בשעתו ברוקסן וניהלה מגעים להוצאת דיסק בכורה.

הוא התגייס לצבא, אבל לא מצא את מקומו והשתחרר. הוא החליט לנסוע לארצות הברית כדי להגשים את חלומו ללמוד הלחנת פסקולי סרטים. בינתיים הוא שלח קסטה לאוהד נהרין, שמיד הזמין אותו להלחין עבודות לבת שבע. כך טייל לידר עם הלהקה ביפן ובהולנד, שם כתב יצירה שבוצעה על ידי תזמורת סימפונית שלמה. בתקופה ההיא אף יצר את המוזיקה ל"זינה". כנראה שהעבודה בלהקת המחול מילאה את כל הצורך שלו ב"מוזיקה רצינית", והוא הבין שהגיע הזמן להיות זמר פופ. הוא הקליט כמה שירים, שלח אותם להליקון, ואחרי כמה שבועות קיבל טלפון מאודי הניס, שהיה אחראי אז על המחלקה הישראלית. שנתיים אחר כך יצא תקליטו הראשון.

הנשיקה הראשונה

"חזרת לדירה אבל אין כלום בפנים/ אם הן כל כך מעצבנות אז תנסה בנים/ אל תחזיק את זה בפנים" ("לבד")
באיזה גיל הייתה הנשיקה הראשונה שלך?

"מוקדם. אני ויעל התחתנו כבר בגן. היתה לנו חתונה והכל. ונשיקה ראשונה? אני לא זוכר, כיתה ג´, אני חושב. אולי ב´".

מה? עם הלשון?
"ב-ג´ בטוח עם הלשון. כן, בטח".

ואתה לא זוכר עם מי?
"לא, אני חושב שעם יעל".

הא, עם אותה יעל?
"כן, למרות שאני לא בטוח, כי היתה גם אלונה. אבל עם אלונה לא התנשקתי עם הלשון, אלונה היתה החברה הראשונה שלי".

ובאיזה גיל התנשקת פעם ראשונה עם בן?
"אהה… בגיל 24".

קצת מאוחר. לפני זה לא רצית להתנשק עם בנים?
"רציתי, אבל לא יצא. לא יודע. לא קרה".

השקעת את זמנך במוזיקה.
"כן, בתיכון הייתי מושקע כולי במוזיקה. הייתי ג´זיסט רציני נורא. כל החבר´ה שלנו היו נורא רציניים בעניין הזה של המוזיקה. היינו מנגנים שעות וגם אחרי זה הולכים להופעות. לא היה זמן לדברים אחרים".

ובתקופה ההיא גם הוריך נפרדו.
"כשהייתי קצת יותר מבוגר".

זה הפחיד אותך שהם התגרשו?
"לא, לא. זה היה נראה לי בסדר גמור, היה ברור לי שזה צריך לקרות. ואני גם לא כל כך אוהב לדבר על זה".

נשארת לגור ליד אמא שלך. אף פעם בעצם לא עזבת את הבית.
"כן, נכון. אני אוהב לגור ליד אמא שלי. יש לנו מערכת יחסים נורא נורא טובה, ואני לא ממש מרגיש צורך להיות רחוק. אני אוהב את הקרבה אליה".

זה נורא מקובל באזור שלך ובדור שלך שנשארים קרוב להורים. שאנשים לא עוזבים את הבית.
"טוב, היום אני כבר לא ממש גר בבית. יש לי שכר דירה, יש לנו דירה שלנו. אבל לגבי הקרבה, אז תשמע, אם ההורים שלך הם גם חברים שלך ואתם מדברים באותה שפה ואתם חיים באותו עולם והם אנשים טובים והם אנשים שכיף לך איתם, אז מה הבעיה? למה לעזוב?".

אתה לא מרגיש צורך למרוד? לא הרגשת אף פעם?
"אני אגיד לך את האמת, אמא שלי היא לא בן אדם כזה שאתה יכול למרוד בו".

יכולת אולי למרוד באבא שלך?
"האמת היא שגם אבא שלי לא בן אדם שאתה יכול למרוד בו. אתה צריך סוג של התנגדות בשביל שתוכל למרוד. אני אף פעם לא קיבלתי כזה סוג של התנגדות לגבי משהו, שהייתי צריך ממש למרוד".

להשתחרר מוקדם מהצבא, זה נראה לך מרד?
"לא, זה גם לא היה מרד".

היו לך לבטים בעניין הזה?
"כן, כמובן שכן. התגייסתי, כאילו, הכי ברצון לשרת. הייתי דווקא חדור מוטיבציה. התגייסתי ממקום נורא טוב. אבל הבנתי בשלב מסוים שלתרום אני כנראה לא אתרום בסיטואציה הזאת, וחשבתי שאני יכול לנצל את החיים שלי לדברים אחרים שאני אעשה. דברים שהם לא פחות חשובים, גם בשבילי וגם בשביל החברה".

בוא נפזר את מסך הערפל

"על קו המים שוכב לו החמוד הזה/ מוריד את הבגדים וכלום לא משנה./ הוא לא רואה כשטוב ושכולם שמחים/ כשהפנים שלו בשקט נשרפים" ("על קו המים")

בהזדמנות חגיגית זאת עברי לידר שמח לפזר את מסך הערפל. לא שזה היה סוד גדול. השירים שלו די ברורים. ולידר ביצע כבר לפני שנה וחצי במסגרת אירועי הגאוה את "אאוטסייד", שיר היציאה מהארון של ג´ורג´ מייקל. ובכל זאת, זה אף פעם לא נאמר בקול רם, באופן ישיר, ולידר הבין עם הזמן את ההבדל בין להגיד ובין לא להגיד. הוא בחר להגיד.

בואו נפשיר אם כן את החצי השני. אם אתם דווקא רוצים לדעת, לחבר שלו קוראים יניב ויצמן, איש מוצלח ונחמד, צעיר ממנו בכמה חודשים, לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה, מתכוון לעשות תואר שני בקלינית. הם ביחד כמעט ארבע שנים. אם תלחצו, אני מהמר על משכנתה משותפת די בקרוב.

בתקליט הראשון היה דיון על זה שאתה שר בתור בחורה.
"זאת שאלה ששאלו אותי נורא הרבה בהתחלה. זה היה לגמרי לא אוטוביוגרפי, אלא מין רצון כזה לשיר מהעיניים של הדמות. מהמקום שלה. זאת אומרת, אני גבר, אין לי איזה צורך כזה לשיר כבחורה, פשוט רציתי קצת להיכנס לתפקיד. זו לא היתה איזו מניפולציה. רק אחרי שהתחילו לשאול אותי על זה, אז באמת אמרתי: ´וואי, נכון´, ושמתי לזה לב".

והנה בתקליט החדש אין את זה.
"וואלה, נכון. ושוב, זה לא איזה עניין מכוון, זה לא שאמרתי, ´אני חייב להפסיק לעשות את זה, שלא ישאלו אותי את השאלה הזאת יותר´. זה פשוט קרה".

אפשר גם להגיד שזה קשור לעובדה שכבר כשהתחלת לעבוד על התקליט הזה, היה לך ברור שבפעם הבאה שתתראיין תגיד בעצם הכל.
"יכול להיות. אם כי זה לא שלא הייתי מוכן להגיד ועכשיו אני מוכן. אני מרגיש שזו התפתחות נורא טבעית של החיים שלי. זאת אומרת, זה מה שקורה לי בחיים כרגע וזה מה שמשתקף החוצה".

כלומר?
"זה לא שהחלטתי שהגיע הזמן בגלל סיבות חיצוניות. זה בגלל שאני באמת מאוד קרוב לעצמי עכשיו, ושלם יותר גם בעניין הזה וגם בשאר העניינים. החיים שלי יותר התייצבו. יש לי זוגיות עמוקה, יציבה. הכל יותר פתור".

וזאת הסיבה שבגללה אתה יכול עכשיו, בפעם הראשונה, להגיד בקול רם בעיתון: שלום, שמי עברי ואני הומו.
"זאת אמנם הפעם הראשונה, אבל תראה, זאת לא החלטה אסטרטגית. זה יותר בא מהמקום של עד כמה אתה מרגיש בטוח במה שאתה חושב על עצמך. עד כמה אתה באמת יודע מי אתה ומה אתה. תבין, זאת לא החלטת פרומו. זה לא החלטה לקידום התקליט".

לרגע לא חשבתי.
"באמת. חשוב לי שיבינו. הרי מהרגע הראשון לא הסתרתי, אלא השארתי את העניין עמום. וזה בגלל שדברים קורים בקצב מסוים. וכשאתה לא סגור עם עצמך, העולם שלך הוא יותר אפור, ואז גם ההתבטאות שלך החוצה היא יותר אפורה. וככה גם הנושאים בשירים, ואופן הטיפול בתוך השירים. כשאני שומע את התקליטים שלי, אני נורא מרגיש בהתפתחות, והיא מאוד דומה למה שקרה לי בחיים".

מה היה קורה באמת אם היית מספר את זה מהתחלה? אם היית נותן את הכל מהתחלה?
"אמנון לוי ציטט פעם בטלוויזיה שורה מתוך "תמיד אהבה", שאני שר ´היפני או הסיני… הוא פשוט כל כך מוצא חן בעיני´, והוא שאל אותי למה הכוונה. ואמרתי לו: ´זה משהו מהחיים שלי´. תמיד היה לי חשוב שיידעו שהשירים שלי הם משהו שמשקף את חיי. אבל להגיד דברים יותר ברורים על עצמי היה לי קשה, כי לא היה לי לגמרי ברור מי אני. רק כשאתה מתברר לעצמך כאישיות, ואתה מבין מי אתה, אתה יכול להיות מדויק וברור עם אחרים".

ואז מגיע הרגע ויוצאים מהארון.
"אני לא אוהב להגדיר את עצמי דרך המושג הזה. כי אני לא מרגיש אותו בכלל בחיים שלי. אף פעם לא שיקרתי בעניין הזה, ואף פעם לא הכרזתי הכרזות".

היית מתישהו צריך לספר את זה לאנשים הסובבים אותך.
"אז ביום שהכרתי את יניב ונהיינו חברים, האנשים הסובבים אותי הכירו את יניב. זהו. זה אף פעם לא היה פוליטי כזה. ביני לבין עצמי, זה תמיד נראה לי נורא בסדר ונורא טבעי. היו לי חברות, ואחר כך נהיה לי חבר".

אבל עכשיו זה כן נהיה חשוב לך שלא תישאר עמימות.
"בעיקר אני לא רוצה שיחשבו שיש לי סודות. אין לי סודות. הכל נראה לי הכי בסדר, החיים שלי יפים, השמש זורחת, ולמרות המצב הפוליטי וכל זה, אני אישית נמצא בשלב טוב בחיים. ואני גם חושב שמגיע לקהל שהאמן לא יהיה כזה בעל סוד. ובאמת, במקרה שלי לא היה אף פעם סוד ענק. מי שקורא את הטקסטים שלי ומקשיב לשירים, כבר מזמן היה צריך להסיק את המסקנות לבד".

יש לי אהוב בסיירת חרוב

"פז´ו צבאית ליד הבית והרובה שלך בפנים/ המדים שלא כיבסת כבר יותר מדי ימים/ פז´ו צבאית ליד הבית והכבוד שלך בפנים/ החיים שלא איווררת כבר יותר מדי שנים/ מחכים לך בבית, לך תשטוף את הפנים" ("פז´ו צבאית")

"פז´ו צבאית" זה השיר שהכי מרגש אותי כי הוא שיר אהבה לחייל. או אולי יותר נכון להגיד, שיר דאגה לחייל.
"כן, הוא באמת שיר דאגה".

אז ספר לי עליו יותר.
"כשהכרתי את יניב הוא היה מ"פ בגדוד 50. הוא לא היה אז בלבנון, הוא בדיוק ירד מהקו, אבל אתה יודע מה זה אומר. רובים, מלחמה. חי"ר. זה מפחיד. ומתחילה מין התמודדות כזאת עם ניגודים. ויש המון דאגה".

כשהבנת שהוא חייל, אני מניח שזה מאוד הקסים אותך.
"בטח. זה לגמרי ´האנשים החדשים´".

תסביר.
"זה חסר גבולות. זה אומר שאתה יכול להיות כל דבר, בכל מצב. זה הכי אנטי סטיגמות שיכול להיות. מישהו שהוא קצין, לוחם, שזה במושגים הישנים הדמות כאילו הכי גברית. ומצד שני, הוא אוהב אותי".

וכשהוא השתחרר, הוא התחיל לעבוד כמדריך לקבוצות נוער וצעירים של הומואים.
"כן, כי הוא כזה. הוא מסוג התורמים. אם אתה כזה, אתה כזה. אז אתה מתחיל בתור מדריך בתנועת נוער ואחרי זה בצבא אתה נלחם את המלחמות של העם, ואחרי שש שנים אתה ממשיך להיות בן אדם, והולך ותורם לקהילה שלך. זה נראה לי זרימה הכי טבעית דווקא".

וזה לא יצר בעיה? שהוא פומבי ואתה לא?
"לא. זה לא ממש קשור. אצלי לא היתה אף פעם הסתרה. תמיד הלכנו לאן שרצינו ביחד, יצאנו לשתות, לרקוד. אף פעם לא שיחקנו איזה משחק כזה של ´אנחנו סתם שותפים טובים לדירה´".

ובכל זאת נוצר איזה מתח סביב הגילוי.
"אני חושב שלכל אחד יש תהליך עם הפומביות שלו. זה שאתה זמר מפורסם, זה כאילו הופך את ההתבגרות שלך למין התבגרות כזאת פומבית. בגלל זה אולי זה טיפה יותר מסובך. אבל אני מאמין שאנשים שאוהבים אותי יודעים מי אני. ואני מניח שהם אוהבים אותי בשביל מי שאני".

אז ממה בכל אופן פחדת?
"לא חושב שפחדתי ממשהו… אני חושב שזה קשור גם בתקשורת. היא מטפלת בדברים האלה באיזה צורה נורא סנסציונית, ואז זה קצת מפחיד אותך כשאתה זמר מתחיל. כי בעיני זה לא היה דבר סנסציוני, אלא חלק מהחיים שלי, אבל היה לי ברור מה יקרה מזה בתקשורת. יש כאלה שאוהבים לדבר בתקשורת על כל דבר. אני מאלה שחושבים שלא חייב ים. זה נשמע קלישאה אבל באמת יש דברים שאני רוצה להגיד רק דרך השירים. מצד שני אני כיום בן אדם יותר שלם. אני פחות סגור, יותר פתוח, יותר קל לי עם אנשים, עם רעיונות. עם הכל".

ויש לך מושג למה? אולי זה קשור בתא המשפחתי שהקמת?
"תא משפחתי?".

אה… אז מה זה?
"או.קיי, בסדר. אנחנו באמת שני אנשים שאוהבים אחד את השני וחיים ביחד. אנחנו גם חברים נורא טובים. ויכול להיות שזה גורם לי להסתכל על העולם אחרת, או לפחות לבוא אליו ממקום יותר חזק. להיות לבד זה קצת יותר שברירי מלהיות ביחד, אז יכול להיות שזה קשור לזה".

היה סושי?

"בחיים, פוגשים אנשים/ שאומרים לך שמע,/ תפסיק עם השכל ותביא נשמה" ("ספרד")

אני מניח שחובה עלי לציין שלידר ואני לא נפגשנו באקראי לצורך הכתבה. קרוב לשנתיים שאנחנו בקשר. אני יכול להשוויץ ולספר שאת מרי נטסוקי שפותחת כל כך יפה את "בתי קפה" הוא דגם מתוך הדיסק "3003 Sushi", אוסף של קטעי לאונג´ יפניים, שנתתי לו באחת מפגישותינו הראשונות. לזכותו ייאמר שגם השבוע, כשהאזנתי שוב למקור, שיר טיפשוני בקצב הבוסה נובה, הבנתי שבחיים לא הייתי בכלל מדמיין שהקטע הזה יכול להפוך למשהו אחר.

לא במקרה נתתי לו בשעתו דיסקים. המפגש בינינו הכיל מראש את העובדה שאני עיתונאי עם דעות על מוזיקה והוא יוצר שאני מעריך. אחד הדברים הראשונים שביקשתי ממנו היה הבטחה שהתקליטים שלו אף פעם לא יישמעו כמו משהו שמישהו שכח חמש שנים בבוידעם.

אני רוצה לקראת סיום לספר עליו אנקדוטה, שבעיני היא ככה מאוד מייצגת: ביום הראשון שלו בצבא, כשהגיע לבסיס הטירונים, הצטופף עברי לידר ביחד עם 200 טירונים רועדים והקשיב לנאום הפתיחה של הרס"ר. לפתע הצטלבו מבטיהם. הרס"ר הצביע עליו ואמר: "קום ובוא הנה".

לפני שהתעלף, הוא סחב רגליים ונעמד ליד הרס"ר שצעק מולו: "אתם רואים איך החייל הזה נראה? אתם רואים איך המדים שלו מגוהצים ולא מקומטים? איך הכל במקום? ככה אני רוצה שכולכם תיראו". מה שלא בהכרח ניבא על דימוי טוב אצל חבריו לאוהל, רובם, איך נאמר זאת בלי להעליב, עם ממוצע של שמונה שנות לימוד אווריריות.

עוד באותו ערב התארגנו כמה מהטירונים בכלל צה"לית למשחק סטנגה. נערים ורדרדים מרמת אביב ממש לא הוזמנו להשתתף. אבל לידר, בקול רך, שאל אם מישהו מוכן להתחלף איתו, ולפני שכולם הבינו מה קרה, כבר שם שני גולים לטובת הקבוצה שלו. מאותו רגע הוא היה גיבור הערב. עבר עוד זמן עד שהוא הבין שבמקום הזה, שממש לא מתאים לו, הוא בעצם במצוקה גדולה.

איתי או בלעדי, לידר הוא באמת מהמוכשרים ביותר, והוא יתפוס במהירות את מקומו הראוי בשורה הראשונה. הוא יצטרך להתרגל לעובדה שלאגפים מסוימים בביקורת המוזיקה ובתקשורת בכלל הוא ייראה תמיד קצת נקי מדי, ובגלל זה לא מספיק עמוק וראוי להערצה. הוא יתנחם בכך שהקהל שלו ילך כל הזמן ויגדל.

ייתכן שאני קצת מהאנשים הישנים. אבל המפגש ביני ובין לידר הכיל גם את העובדה שאני הומו מחוץ לארון ולכן אני קצת מתרגש מהכתבה הזאת. לקח לי זמן להסביר לו שיש הבדל בין זה שהקהל שלו מבין מי הוא ובין האמירה המפורשת. אני יודע שהיו לו הרבה פרפרים בבטן. לשמחתי, כמעט מהרגע שהתחילו להיכתב השירים הנוכחיים, היה ברור לו שהתקליט הזה אינו מותיר מקום לעמימות. אני חושב שזאת אחת הסיבות שבגללן התקליט כל כך מוצלח. אני בטוח שגם האנשים החדשים יעריכו את האומץ שלו. לצערי יציאה מהארון עדיין נחשבת מעשה אמיץ.

ואולי כדי לסיים בטון ממש חיובי, אגיד כך: זה לא סוד שבדרך כלל אין לי הרבה מילים טובות בשביל גלגל"צ. העובדה שהם כל כך מחבקים את לידר, כולל הטקסטים שלו ומה שהוא מייצג, היא בכל זאת נקודה גדולה לזכותם.

(כתבתו של גל אוחובסקי. מתוך nrg מעריב, ו´ בטבת התשס"ב, 21 בדצמבר 2001)

השאר תגובה

עוד ב- הלינק הפתוח ››

תגובות הגולשים תגובה אחת

avatar
דוד
12 באפריל 2010

אנו מציעים הובלות של חברת השכרת רכב לחברות לסטודנטים מסוגים שונים ובין היתר גם מעמיסים מוצרי ספא או מוצרי ביטוח רכב


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS