פרק שנים-עשר: ראיתי אותי מת

כן, אני יודע שאני לא ככה בדרך כלל. בדרך כלל יש לי סיפורים, בדרך כלל אני מעניין, עם נרטיב ועם דמויות, וגם אסי, ועם נתנאל, ועם דורית, ועם כל מיני אנשים, אבל לפעמים, בשקט-בשקט, אני נותן לעצמי כמה רגעים של מנוחה מהפכחון, ובוכה קצת. בשקט. * מוטי מתפרק

XX>> קישור לכל הפרקים בבלוג

אַחֲרֵי

לא הולך לי. פשוט לא הולך לי. אני לא לומד מהטעויות שלי. האותיות שאני מתקתק עכשיו הן חלולות, דוממות, אינן יכולות להראות את הדמעות בעיניים שלי, את הרעד שאוחז כעת באצבעותיי, אני חוזר וכותב, ומוחק, כי אני מפספס אותיות. אני רוצה לעצור ולהתרפק על צוואריו של הכלום. אין לי על מי להתפרק. הדמעות שלי נופלות על הארץ, ואני רק מחליק עליהן שוב ושוב. אם אתן את קולי בבכי, ישמעו בני הבית. הם ישאלו מה קרה, ולא אוכל לספר. שוב אמציא איזו תואנה לעצב. אני מנסה להדחיק את הדיכאון, את הכפירה שכל כך טבעית אצלי, לעזאזל, ואני משחק ומציג את מוטי שכולם רוצים לראות. השמח, המאושר, המתוק, הנעים, המאיר פנים, העוזר לכולם, הצדיק, הלומד, השקדן, ובעזרת השם – העילוי.

אני לא בובה. אני פשוט נסחב לתוך כל העסק הזה, ומתחיל להיות המוטי הזה; ואני מתאמץ, וקם לתפילות, וקם לשיעורים המוקדמים, ולומד תורה, ומתפלפל בסוגיות, ובטוח שהנה זה תופס אותי. אבל זה לא תפס אותי אף פעם.

אתם יודעים מה קורה, כשממלאים חפץ עם גבולות ברורים מעל ליכולת הקיבול שלו. הוא מתפוצץ.

אני התפוצצתי.

לבכות.

אני מאוד משתמש בזה לאחרונה, מרחם על עצמי בכל דרך אפשרית. אני יודע שזה לא בריא, אבל לעזאזל כבר עם הבריאות. אפילו חשבתי שאולי כדאי פשוט לגמור עם החיים וזהו-זה, אבל אני פוחד מה יקרה בעולם הבא שלי. תופסים? פוחד! כל החיים שלי מבוססים על בריחה ופחדים.

הריקנות נוגסת ונוגסת, אבל לא איכפת לי. אחרי שאני משחית את זרעי בכל פעם, ההיגיון שוב תופס מרבץ דשן בנפש, ואז הוא מעיק, ולוחץ, ומעצבן, ומעציב כל כך. ברור לי, שאותו הרגע, בו אני משוחרר מכל תאוות בשרים, אני יודע מה באמת נכון, ראוי ומתאים לי, אך הבעיה היא שאני לא מצליח לפתח את זה לנוסחת חיים. נמאס לי כבר לפתח נוסחאות חיים.

גם עכשיו, ברגע זה ממש, אני מתכנן את המשך מסע התאוות שלי, שחולף על פני השירותים בתחנה המרכזית, גן העצמאות בלילות. אני צמא למגע הזה, כמיה לפסגה הזו, האסורה.

בא לי לבכות. כל הזמן בא לי לבכות, כי אני לא יודע כבר מה לעשות, לאן ללכת, עם מי לדבר. מה יאמר לי ראש הישיבה? 'אל תעשה את זה'? אבל כבר עשיתי את זה פעם, ואני רוצה לעשות את זה. כמו נרקומן שמחפש את הסם, הוא יודע שזה מזיק לו, אבל הוא ייקח. אבל זה לא סם! זה תענוג! זו עילאיות!!! המגע הזה עם האדם הנאהב, הנחשק! זה מושלם!!! החום שבהענקה, הרוך, הנתינה, הקבלה, הליטוף, החיבה, החיוך, הכאב.

אני צמא לזרועות חסונות שיחבקו אותי ויגנו עלי מפני הדיכאון, שיפרידו אותי מהאסור, שימחו את הדמעה, ילטפו את לחיי, ויאמרו ברוך – אהבה. אני כל כך זקוק לאהבה.

אני גם חושב על 'איך זה להיות חילוני'.

האפשרויות הפתוחות, החופש. אולי מה שהכי מושך שם, זה החופש מחברה קבועה. כאדם דתי אני כבול בתוך חממה חברתית, שקצת מונעת מלעשות כל מה שאני רוצה. בא לי לנסוע רחוק, לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, להכיר את אהבת חיי, ולחלוק איתו את שארית ימיי. זה לא טבעי לבקש את זה?

מה תגידו לי? 'לא'?? מי אתם בכלל שתגידו לי? מה אתם יודעים על הבדידות שלי? מה בכלל איכפת לכם??

החיים שלי מחורבנים.

איפה האושר? היכן שמחת החיים שהייתה בי פעם? הכוחות?? לאן נעלמו כולם? אני עוד לא סגרתי שום דבר! הייאוש, כן, הייאוש גירש את כולם. הייאוש יימח שמו! הוא מחק ממני כל פיסה טובה, ועכשיו קשה לי מאוד לגלות את עקבותיהן, ואת מיקומן לשעבר. אני חש באנרגיות הכבויות שלי זועקות להשיב את כוחן האבוד, יצר החיים קורא לי להפוך את המחשב שמולי, ולצרוח מלוא גרון צווחות עונג.

השעה אחת ורבע בלילה.

חזרנו מהסרט 'הפצוע האנגלי'. אח, איזה יופי של סרט. עשוי כל כך יפה וחכם.  כל כך הרבה על מה לחשוב.

בסרט הזה, הגיבור נוטש את חייו במכוון מכיוון שהוא יודע, שלא יוכל עוד להגיע לשיאים חדשים.

הוא פגש באהבת חייו במלחמה, מלחמת העולם השנייה, ולאט לאט הוא מגלה עד כמה הוא שייך אליה, עד כמה הוא מחובר אליה, ועד כמה אין הוא יכול בלעדיה.

אבל היא מתה.

הוא מאבד את תווי פניו בתאונה מכוונת, בה ניסה לשים קץ לחייו. הוא מאבד את זכרונו.

בעזרת אחות טובת לב, הוא מלקט פיסה אחר פיסה מזיכרונותיו, ועם כל פיסה חדשה, הוא מגלה עד כמה אין לו עתיד.

הוא בוכה. הוא בוכה על הנסיבות שקרעו בינו לבין אהובתו, והוא גם יודע שלולא אותן הנסיבות הוא גם לא היה פוגש בה. הוא בוכה על שהקרקע עליו הציב את חייו הייתה רעועה ובלתי-יציבה מלכתחילה, קרקע בוערת של ימי מלחמה.

המלחמה תמה. הוא פצוע, ופניו מרוטשות. הוא מתחנן לאחות, שתזריק לו מנת יתר של מורפיום.

בידיים רועדות היא שואבת את החומר לתוך המזרק. תודתו אילמת ניבטת מעיניו. היא נוטלת את ספרו, ומקריאה לו את מכתבה האחרון של אהובתו, שנכתב על ערש דווי. המכתב עמוס באהבה מחזיר אותו לעוד רגע, לרגע האחרון בחייו הרגשיים, החיוניים, האמיתיים.

הוא מת יד ביד עם מילותיה האחרונות של אהובתו.

ואני יושב שם בבית הקולנוע, מתאמץ שלא לשחרר אנקה. הדמעות זולגות, וכל כך רציתי לגעות בבכי, כי ראיתי שם אותי, מת.

ראיתי שם אותי חי בהזיות על העתיד, ניזון ממאורעות קוסמים מהעבר ומזריק לעצמי מנת יתר בהווה. ראיתי שם אותי חי את חיי הרוחניים היפהפיים והאמוניים, שאין להם שום נגיעה ליומיום. ראיתי אותי מת.

ראיתי אותי בוכה יחד עם האחות על כך שאני שם קץ לחיי, אבל היא הבינה, שבדרך הזו, שבחרתי ללכת, לא תהיה שום משמעות להמשך החיים.

אני רואה את חיי הולכים ומתפצלים, והפער בין שני המציאויות הולך וגדל. החיים הרוחניים, עמוסי החלומות והתקוות, מול המציאות, רוויית הצער והכאב, התאווה ויצר ההרס העצמי.

מה יהיה?

****

כן, אני יודע שאני לא ככה בדרך כלל. בדרך כלל יש לי סיפורים, בדרך כלל אני מעניין, עם נרטיב ועם דמויות, וגם אסי, ועם נתנאל, ועם דורית, ועם כל מיני אנשים, אבל לפעמים, בשקט-בשקט, אני נותן לעצמי כמה רגעים של מנוחה מהפכחון, ובוכה קצת. בשקט.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

השאר תגובה

עוד ב- ציפור קטנה בלב ››

תגובות הגולשים 6 תגובות

avatar
ישי
3 באוגוסט 2010

מדהים. כל כך מדוייק וכל כך אמיתי.
ככה הרגשתי עד לא ממזמן – אהבה משנה את הכל.

כשאתה מוצא אהבה שממלאת אותך מכל הכיוונים הכל משתנה.
הכל נראה קל פתאום. הכל ניתן להבנה ולבחירה, לקבלה ולסליחה.

בהצלחה. שהאל במרומים ישלח לך את האהבה שתחזק אותך.


הגב
avatar
אלי באום
4 באוגוסט 2010

עשית לי שליכטה בלב.


הגב
avatar
פה
5 באוגוסט 2010

וואוווו כול כך אמיתי
אבל עדיך להרים תראש ולהקדם הלאה
אי אפשר להעצור את הזמן
כי הזמן נוסעעע ואי אפשר לחיותת עם כאב כול הזמן


הגב
    avatar
    יוסי
    9 באוגוסט 2010

    גם לכאב צריך לתת מקום, אם דרך בכי או כתיבה.. המודעות למצבך- חיים בשני עולמות שסותרים כביכול, תעודד אותך לפתור את בעיית הפער בין ה-"אני" השונים שלך. כשתיהיה שלם עם עצמך, תוכל להעניק אהבה וגם לקבל. זה הדבר הנשגב ביותר שתחווה בחייך, חוויה ממש רוחנית. אני אישית חווה זאת קרוב לשנה וחצי ואינני מסוגל להאמין שאלוהים רואה בזה חטא. כשתפתור את הבעיות עם אלוהים- החברה תיהיה כבר עסק קטן.


    הגב
avatar
שם
26 בספטמבר 2010

לבכות זה בסדר אני מרגיש כמוך
מבולבל שאף אחד לא רצה אותי
אני באמת מבין אותך ועד שאתה מוצא היא לא מעונית .
אכי חשוב לחפש את הבן אדם הרציני שיגד לך אני שלך לעד
ונתן לך את הלב שלו


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS