מדריך הטרמפיסט לגיילקסיה

אליק בניו יורק. הוא יודע שאסור להיכנס לבד לפאב כי זה מריח נואש, אבל בסוף הוא יוצא בתובנות: עליהם. הניו יורקיים. על השפה שלהם, ולאו דווקא האנגלית. וגם על עצמו * פרק חדש ב"מקלף ינשופים"

רח' גיי בניו-יורק

רח' גיי בניו-יורק

דגלי הקשת בענן שהציפו את אבן גבירול בשבוע האחרון, גרמו לו לחייך. בדרך כלל הוא רחוב ארוך ועצוב, בעיקר מאז עקרו לו את העצים בשביל לפתוח עוד נתיב למכוניות. גם אבן גבירול המקורי היה בחור עגמומי למדי. “הוּא מֵת מֵרָעָב לְמִלָּה רַכָּה,” נתן יונתן כתב עליו, “וּבְעוֹד כַּפּוֹתָיו אוֹחֲזוֹת בַּמִּכְתָּב, הוּא חִכָּה בִּשְׁקִיקָה לְיָדִיד שֶׁאָהַב – "

כך שאולי יש בדגלים החייכניים ההם איזה צדק פואטי (וזה הרי צדק שמשוררים יודעים להעריך). בשבילי זאת הייתה הזדמנות להסתכל אחורה, על מסלול השיגור שלי בשנים האחרונות, ולהיבהל כמה מהר הכול קרה. בתוך שלל המסמכים התיעודיים והחצי-היסטוריים שעוד יתויקו כראוי ויוצגו בתערוכות מתחלפות במוזאון על שמי, מצאתי את רשמי חוויית הגיי-באר הראשונה שלי, אֵי שם בניו יורק (ניו יורק? שמאלה בז'בוטינסקי, בכיכר השנייה ימינה, ואז כל הדרך ישר. אִי אפשר לפספס). היא מוגשת בזאת לכם, בתוספת פירות העונה.

*

[גיי-באר ניו יורקי, טייק 1]

אסור להיכנס לבד לפאב. זה מריח נואש.

אסור להיכנס לבד לפאב. זה מריח נואש.

אסור להיכנס לבד לפאב –

נכנסתי. בדרך חזרה מהמחזמר לדירה שבה שכרתי חדר, מפזם קצת את השירים (לא מספיק, ככל הנראה). הרי חייבים ללכת למחזמר [http://www.youtube.com/watch?v=8lKY_k-TyFg&feature=related] בניו יורק (אגב: לא).

איטס סטיל או-קיי, כאמור. הכתובת הייתה על הקיר, וגם השלט עם השם של הפאב הזה. שום דבר מסובך. אני מראה רישיון בכניסה ובלי שאני מבין מה קורה מכתימים אותי בכתם אדום על היד. סומנת. תיכנס לרגע, אני מקריא לעצמי פקודות מוכנות מראש בטון רגוע, שב עד שתסיים לשתות חצי ליטר של בירה, ואז אתה חופשי.

כל המקום נראה די מאולתר: מרתף מאורך שמואר בכל מיני אורות זרחניים, ברמן מאורך בכניסה שמערבב בקבוקים זרחניים לא פחות (ומה אם אין להם כאן בירה, אני חושב והאימה מטפטפת לי במורד הגב), וחדר אחורי עם ספות מסמורטטות. דווקא בסדר, כלומר, אם לא הייתי לבד. אנשים יושבים זה עם זה ומדברים, איש לא באמת שם אליי לב. אני יוצא אל המבוא כדי להפקיד את המעיל שלי, ומגלה שזה עולה שני דולר. הגענו עד כאן, אני אומר לעצמי, מה זה כבר שני דולר. אני מוריד את המעיל, את המטרייה ואת התיק, וקורא את השלט שאומר – 2 דולר לפריט. "איטש אייטם?" אני שואל. האיש מהנהן. אני מנסה להכניס את המעיל והמטריה לתיק אבל התיק קטן מידי והכול נופל על הרצפה. הוא היה פתוח ודברים מתפזרים. אין לי מספיק ידיים בשביל זה. "א… אני חושב שאני אלך עכשיו," אני ממלמל, כנראה בעברית, ומסתלק.

אני יושב על מדרגות קרות מדי, שני רחובות ליד. אני יודע שאיש בפאב ההוא לא היה מצליח להבין את ההיסטריה שלי. זאת ניו יורק: לפחד להיכנס לגיי-באר זה כמו לפחד להיכנס לשירותי גברים. זה מה שאתה – למי אכפת?

[גיי-באר ניו יורקי, טייק 2]

יצאתי לחפש מועדון ג'אז בגריניץ' ווילג'. מטרה תמימה בתכלית. שני המקומות שהמליצו לי עליהם היו מלאים, ולכן הסתובבתי בכפור מוחלט וחיפשתי משהו לעשות. אי אפשר ללכת לישון בעשר בלילה (אגב: אפשר). עברתי את הסטונוול, המועדון שבו – לפי עכבר העיר – התחילו המהומות הגדולות של ההומואים נגד המשטרה בשנות השישים, אי שם ביארצייט של ג'ודי גארלנד. נכנסתי לאיזה מקום שהצהיר על עצמו כעל במה פתוחה. הזמנתי בירה (איזה יש לכם? – אוה, ווי האב מנד-ווישט-אאופ-נגלנד-ניאנד-אס, הוא יורה עליי, מה אתה רוצה? – אהמ… איי דידנט גט… – אני לא יכול לשמוע אותך, הוא צועק וטופח על הבטן שלו משל היה וופי גולדברג ואני נזירת בלוז, דבר מכאן! אני מחליט לוותר. – איי'ל טייק ד'ה לסט וואן. – סטלה? הוא שואל ומוזג. שיהיה). עם כוס ביד אני הרבה פחות נואש: מה זאת אומרת, מה אני עושה כאן? אני שותה. אפילו יש לי כוס. ביד. אני מחזיק אותה, שלא תברח. עיסוק מורכב למדי.

המקום די צפוף. אני משוטט בין הקומה העליונה לקומה התחתונה, שומע אנשים שרים ומגיע למסקנה הזהירה שהבמה הפעם קצת פתוחה מדי. בקומה העליונה אני שומע איזה בחור אומר, ד'אט גאי לוקס קיוט, ואני לא מצליח לזהות אותו אבל חושב לעצמי שבאותה מידה הוא היה יכול לדבר עליי.

הבארמן השמן מקודם עולה לשיר, ומקדיש את השיר הבא לכל ההטרוסקסואלים שנמצאים במועדון הערב. כל מי שהוא הטרוסקסואל, שירים את היד, הוא קורא ומרים את היד שלו, אל תתביישו בזה, אתם יפים כמו שאתם, זה בסדר. שלושה-ארבעה אנשים מרימים את היד, רובם בחורות. אני משועשע. את היד אני לא מרים (בכל זאת, אני מחזיק בירה). הפסנתרן מנגן את איי וויל סרווייוו, ואני מבין שהנה – לגמרי במקרה – שתיתי את כוס הבירה המובטחת שלי בפאב של הומואים. כל הכבוד לי, אני חושב, כשאני בדרך החוצה. ואפילו לא היה כל כך נורא.

[גיי-באר ניו-יורקי, טייק 3 ואחרון]

מוצאי שבת. זאת ההזדמנות הניו יורקית האחרונה שלי. אני יוצא מהמלון וצועד לאורך ברודוויי, אפילו לא מבצע את תמרוני ההשהיה הרגילים שלי: מגיע, ונכנס. הפעם זה נראה כמו אסם מהמערב התיכון (I think we're not in Kansas anymore, Toto, אני ממלמל לעצמי). אני מזמין סטלה. זה עבד טוב בפעם הקודמת.

אני שותה והולך, כמו שעשיתי בפעם הקודמת אבל אין כאן כל כך מה לראות. כלומר, יש בחורים. חלק מהם, אני מניח, נראים טוב. די חשוך, ככה שזאת לא ממש תאורה אידאלית לתצפית. ובכל מקרה, אין כאן איש שמפיל אותי מהכיסא. אני קם מהכיסא, אם כן, אחרי שסיימתי את כוס הבירה שלי, וכשאני סב לאחור אני מגלה שהיא נעלמה. מחוסר עיסוק זמין, אני מתיישב בפינה ומנסה להיראות הכי ביקורתי שאני יכול. אני יוצא מתוך ההנחה שבחושך אני ממש מזכיר את ג'יין גודאל, בעבודה על ספר המשך ל"גורילות בערפל". (היא נורתה למוות, אם אני לא טועה, על ידי צייד גורילות.)

כל כך נכנסתי לדמות, עד שהופתעתי מאוד לראות מישהו פונה אליי. כמעט השתקתי אותו, "אתה לא רואה שאני עסוק", אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון. "מאיפה אתה?" הוא שאל. ניסיתי לבדות משהו מתוחכם, אבל בסוף הלכתי על איזראל. ג'רוזלם. מסתבר שהרבה יותר מסובך לבנות משפטים באנגלית עם חצי ליטר בירה שמשכשך לך במוח.

הבחור היה נחמד. בסדר כזה. כלומר, לא מישהו שהייתי לוקח הביתה או אפילו לסיבוב נוסף של בירה (בשביל זה הייתי צריך שלושה סיבובים לפחות), אבל בסדר כזה, כלומר, בתור ג'יין גודאל, הוא היה מציאה לא רעה. הוא עובד באיזה מעבדת מחקר על נוירונים או משהו כזה, השילוב של האלכוהול עם האנגלית וארבעים הדציבלים-קילו-וואט של רעש הרקע, מנעו ממני לפתח שיחה אינטליגנטית בעניין. או לזכור את השיחה הלא-אינטליגנטית שניהלנו. אם כי נראה שהעניין לא הטריד גם אותו. הוא מחכה לחבר שלו, הוא אמר. ובכלל, הוא שאל,

What kind of guys are you into?

וואט דו יו מין?

הוא נאלץ להסביר לי לאט, כמו לילד מפגר.

Some guys are into muscley guys, you know –

הוא עשה פנטומימה של שרירים –

Very muscley? Or very fat guys –

כאן הוא עשה פנטומימה של איש שמן. לא יכול להיות שהאנגלית שלי עד-כדי-כך עלובה.

-or bald guys, or guys with beards, or maybe Japanese guys –

הוא נשמע כמו מלצרי חתונות, שוב ושוב חוזרים על תפריט הערב.

מה זאת אומרת? חשבתי. אמרתי לו: אני לא חושב שאני יכול לענות על שאלה כזאת.

הוא נראה מיואש. Think about your last three boyfriends, what did they have in common? Were they all very fat or very muscley…

הוא התחיל לחזור על הרשימה הקודמת. שלושת הבוי-פרנדים האחרונים שלי. המפ. בוא ונחשוב על זה. תהיתי אם להגיד לו את האמת או לשקר באופן אלגנטי. החלטתי ללכת על האלגנטיות.

א… אני חושב שהם נראו פחות או יותר כמוני, אמרתי.

Oh, so you're more into slim, old fashioned academic-like guys

תהיתי אם אני צריך להיעלב, אבל הוא פשוט ביצע ניתוח מקצועי יבש. בינתיים חיכינו לחבר שלו. הוא נחמד, הוא אמר. הוא פגש אותו במועדון לפני שנתיים אבל

We didn't hook-up or something because he's more of a muscley guy, you know, and I'm not into muscles, so…

מאז הם מסתובבים ביחד. איזה סוג של יהודי אני, הוא שאל. קונסרווטיבי, רפורמי, רקונסטרוקציוניסטי?

– בחיים לא שמעתי על רקונסטרוקציוניסטים, התחמקתי מהשאלה.

הו, הם יותר ליברלים מהרפורמים. אני חושב שהם אפילו מאמינים בישו.

– גם האפיפיור מאמין בישו, אמרתי. זה לא עשה אותו יותר מדי ליברלי.

הוא החמיץ את העוקץ. החבר שלו, מסתבר, גם כן יהודי. הוא עושה חיקויים נפלאים של המשפחה היהודית הניו יורקית שלו. והוא תמיד הורס שיחות עם אנשים כי הוא מתחיל לדבר על השואה.

הייתי מוכרח לפגוש את הבחור הזה, כמובן. ציפיתי לאיזשהו סוג של יהדות השרירים, משהו בין אלי האנה והרב הלפרין, אבל הבחור שהגיע היה סטנדרטי בתכלית. וחמוד, יש להודות. הוא באמת נראה כמו פָּרודיה על יהודים ניו יורקיים, אבל היה בו גם איזשהו חן. חוצפה, היו קוראים לזה ביידיש. היו לו שפתיים ועיניים בולטות ועור מתוח, וחיוך ממזרי, ומבטא ברוקליני משעשע. הוא ישר ניחש שאני מאיזראל, והסכים לבצע בשבילי את רפרטואר המשפחה שלו.

הוא ביצע את המופע ותוך כדי כך התקרב אליי, נשען מדי פעם בפעם, נוגע. זה היה נעים, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה. אחר כך חשבתי שזה אולי היה מסר, בשפה שעדיין לא הצלחתי לקלוט. מסר שהחמצתי. מה הייתי צריך לעשות כדי לענות לו? איך עושים דברים כאלה? כשאני נתקל בהשתקפויות שלי מלפני שנה או שנתיים, אני תמיד חושב שהנה, השלתי מעליי כבר את התמימות העצובה ההיא, ואני כבר אדיש וגס וערירי. אבל כמו תמיד, כשאני נתקל במציאות, אני מוצא את עצמי מגמגם ומחפש ציטוט הולם משייקספיר. "היש ליופי בת-לוויה טובה מן הצניעות, נסיך?"

Wo-ho! I found one!

השיינעם-שידוך אותת לסביבה באמצעות היד שלו, שהתרוממה מעל המכנסיים.

You found what?

שאל אותו הרקונסטרוקציוניסט

***I found an Indian boy. This is my d!

הוא הבהיר את מטרת הפנטומימה.

He's into Indian boys

הבהיר הרקונסט.

I'm into Indian boys,

הוא אישר.

Indians, from India, I mean, not Native Americans?

שאלתי, נבוך במקצת.

לא, פיכס, פעעע, ענו שניהם, מבועתים.

אה, אמרתי.

אני חושב שהוא ילך להתחיל עם הבחור ההודי, אמר הקונסטרוקציה.

So, man…

היהודי פנה אליי.

Are you only into Indian guys, or are you into Israeli guys as well?

שאלתי.

את עצמי.

אחר כך, בשלוש מעלות מתחת לאפס, בדרך למלון.

מה דפוק בי, תהיתי. או שאולי השאלה היא מה דפוק בהם. משהו בשפה לא עבד, וזאת לא הייתה האנגלית. הכול הונח על השולחן שם. הכול היה מול הפרצוף: מסריח, צבעוני, מבעבע. היה בזה משהו מאוד כיף. אני לא רוצה את זה, בעצם.

*

"זוֹ הָיְתָה, כַּזָּכוּר, צִפִּיָּה נוֹאֶשֶׁת

בַּשָׁמַיִם חָלְפָה לָהּ סִיעַת-עֲנָנָיו

בְּלִי לָתֵת לוֹ אֲפִלּוּ טִפָּה שֶׁל גֶּשֶׁם”

(אִבְּן גַּבִּירוֹל/ נתן יונתן)

הרבה דברים קרו, בשנתיים וחצי שעברו מאז. סיפרתי לאחותי שאני הומו (היא אמרה שהוקל לה), סיפרתי לאימא שלי (שפרצה בצחוק), התאהבתי, עשיתי שטויות, שברתי את הלב (לפחות פעמיים). דברים קרו נורא מהר. צריך מהירות מינימלית כדי להתנתק מכוח המשיכה של כדור הארץ (40,320 קמ"ש, אם לדייק); מה עושים אחר כך, אני עדיין לא יודע. אני מבטיח לשלוח גלויות.

אבן גבירול שמח לכולנו,

אליק

השאר תגובה

עוד ב- מקלף ינשופים ››

תגובות הגולשים 7 תגובות

avatar
מכשפת הצפון
8 ביוני 2010

לא בקנזס, אבל עדיין שביל האבנים הצהובות.
(ונעליים אדומות, ומכשפה)


הגב
avatar
grateful dead
11 ביוני 2010

אבן גבירול שמח גם לך.


הגב
avatar
אילן
5 ביולי 2010

מכור לפוסטים שלך.


הגב
avatar
דן
7 ביולי 2010

מעריץ קבוע


הגב
avatar
מכורה
1 באוגוסט 2010

כמה זמן אפשר לחכות בין פוסט לפוסט?
די להמתנה הארוכה!

חודש אלול מועיל.


הגב
avatar
bodybuilding supplements
14 באוגוסט 2010

I'm glad that i found your blog, there are a couple of cool articles


הגב
avatar
זהורית שורק
6 באוקטובר 2010

האם העם היהודי לא סבל מספיק?
למה אנחנו נאלצים לחכות ולהמתין רבות לרשומה חדשה?

תעלה תחינתנו מלפניך…
יאללה, שב לכתוב משהו, אנחנו מבטיחים לקרוא.


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS