יום אחריות שמח – טור ליום העצמאות

זאביק טוען שקיים קו דמיון בולט בין התנועה הציונית לבין המהפכה ההומולסבית. בשתיהן הייתה תנועה למען החזרה לקשר הגופני שלנו עם עצמנו. קשר שהיעדרו גרם לסבל רב ולמצוקה, והחידוש שלו פטר אותנו מהפרעות נפשיות רבות וקשות * טור חירות שפירושה גם אחריות

המחווה של הצלם עדי נס לצילום המפורסם של הנפת דגל הדיו באילת

המחווה של הצלם עדי נס לצילום המפורסם של הנפת דגל הדיו באילת

חג העצמאות הוא עוד סיבה להתבונן מעגלי השתייכות השונים שלנו כיהודים הומואים. בפסח דיברנו על חירות. בחג הזה אולי ראוי להתבונן בקשר בין החירות לעצמאות.

אם אנחנו נסתכל על תולדות הציונות, אנו נראה, קצת בהפתעה אולי, שתחילת דרכה של הציונות, סוף המאה ה-19, תואמת להפליא את תחילתה של התנועה ההומו לסבית (בהנהגתו של מגנוס הירשפלד). באירופה בתקופה הזו התפתחה זהותו של הפרט האינדיבידואלי, ללא זיקה הכרחית למסגרות גדולות יותר. לכן נפתחה האפשרות הנרחבת לאמנסיפציה של מיעוטים שונים שהיו עד עכשיו תחת עולה של המסגרת – נשים, פועלים, מיעוטים לאומיים (איטלקים, יהודים), וגם הומולסבים.

אך נדמה לי כי קיים גם רובד עמוק יותר של ההקבלה בין התנועה ההומולסבית לתנועה הציונית.

הציונות הבינה את עצמה כתנועה לנורמליזציה של העם היהודי. זאת, בראש ובראשונה, על ידי המאמץ לקשר אותו חזרה אל החיים הטבעיים של העם על אדמתו. היהודים הגלותיים חיו ללא קרקע ממשית תחת רגליהם וכל הניסיונות ליישב אותם ולגרום להם להתעסק בחקלאות עלו בתוהו, כמו שמציין למשל סולז'ניצין בספרו על תולדות היהודים ברוסיה " מאתים שנה יחד". כך אנו רואים את היהודי הגלותי בתמונות של שגאל – אדם בלא קרקע ממשית תחת רגליו, מרחף באוויר באין מפריע, עם ספר תורה וכינור בידיו. במצב מסוים הריחוף הזה הפך לרֵאליה איומה: שישה מיליון יהודים נעדרי אחיזה בקרקע אכן הלכו להם לרחף בעולמות אחרים. בגלל זה, קודם לכן וביתר שאת אחרי, החליטה הציונות שהיא רוצה לחדש את הקשר היהודי על אדמתו הראלית.

בשל כך התפתחה גם התפיסה של "יהדות השרירים" כאנטי-תזה ליהודי הגלותי שמלא בזלזול לכל ביטוי של הכוח הפיזי. ולא רק המנהיגים החילוניים דיברו על יהדות השרירים, אלא אפילו הרב קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל ואיש שנחשב לאבי ההגותי של הציונות הדתית, דיבר במאמרו על חשיבותו של החינוך הגופני כי "שכחנו שיש לנו גוף קדוש ושרירים קדושים".

האנומליה של החיים הגלותיים השכיחה מאתנו את הצורך הבסיסי שלנו להתחבר לממד הפיזי של קיומנו, והציונות באה להשיב לעם היהודי כעם את הנורמליות שלו. להשיב לו את הממד הפיזי-גופני של עצמו, כמו שמתואר למשל בספרו האחרון של מיכאל גלוזמן "הגוף הציוני" או בספרו של דוד ביאל "ארוס והיהודים".

קיים קו דמיון בולט בין זה לבין המהפכה ההומולסבית. רבים מאתנו התחילו את התמודדותנו על הנטייה המינית של עצמנו בניסיונות נואשים להדחיק אותה. הניסיונות האלו לרוב לא חזרו ריקם. ההדחקה חזרה אלינו כמו בומרנג והשחיתה כל חלקה טובה בנפשנו. הפסיכיאטרים מהדור הישן ייחסו את הפתולוגיות שהתפתחו לנו כתוצאה מההדחקה לנטייה המינית עצמה, והיינו צריכים להיאבק זמן רב כדי שלא יסווגו אותנו כסוטים ומופרעים. ואז, הפלא ופלא, ראינו שההפרעות והבעיות שלנו מצטמקות להן לממדים הטבעיים. במילים אחרות, התנועה ההומולסבית, בדומה לתנועה הציונית, הייתה תנועה למען החזרה לקשר הגופני שלנו עם עצמנו. קשר שהיעדרו גרם לסבל רב ומצוקה והחידוש שלו פטר אותנו מהפרעות נפשיות רבות וקשות.

ברם ייתכן שבזה לא הסתיימה דרכנו. וגם כאן הייתי רוצה לעשות הקבלה מסוימת בין הציונות לתנועה ההומולסבית.

הפילוסוף הישראלי אליעזר שבייד כותב בספרו על המועדים "ספר מחזור הזמנים"  על מעין "מנהג" של יום העצמאות – פטישי הפלסטיק. הפטיש הזה מאפשר "להכות" את מי שאתה רוצה ולהתערות בהמון, מבלי שה"מוכה" יידע מי הכהו. הדרך היחידה להגיב היא לקנות פטיש פלסטיק אחר ולנהוג בדרך דומה. מנהג זה, אומר שבייד, הוא סמל ה"חופש" במובן המופקר של המילה – חופש לעשות ככל העולה על רוחי מבלי לתת דין וחשבון אפילו לעצמי. זו הבנה ראשונית ופשטנית של החופש, שבאה לידי ביטוי למשל בחוצפה הישראלית חסרת הרסן ונודעת לשמצה בעולם, שבגללה בבתי המלון הרבים בעולם הישראלים הפכו היום לאורחים בלתי רצויים, וזאת ללא כל קשר לאנטישמיות.

נדמה כי העצמאות מתפרשת אצל רבים כחג של חירות ללא אחריות. הזמן האחרונה היא באה לידי ביטוי מדאיג גם באליטה המדינית והצבאית של ישראל, הנמצאת בהליכים משפטיים בלתי פוסקים וממאנת ליטול אחריות אישית בהקשרים רבים.

דבר דומה במידת מה קרה גם לתנועה ההומלסבית. תחילת דרכנו לשחרור הסתמנה בהוצאתה של ההומוסקסואליות מספר האבחון הפסיכיאטרי ה-DSM. הוגה הדעות ההומו החשוב והמקורי, אנדרו סאליבן, מתאר בספרו "כמעט נורמלי" (Virtually Normal) את התהליך שאותו עברו רבים מגברים גאים משנות ה-70 ועד ה-90. הפסקת הדיכוי הפסיכיאטרי והחוקי נתפסה על ידי רבים מהם כאמירה "יאללה בלגן". כהיתר לחופש ללא אחריות. היא הביאה לעלייה דרמטית בקיום יחסי המין הלא אישיים וחסרי האחריות. הדבר בהחלט קשור לכך שכאשר בתחילת שנות השמונים התפוצצה מגפת האיידס, היא עשתה שמות בקרב הגברים ההומואים.

אבל דווקא אז רבים מהם הבינו שחירות פירושה גם אחריות. שעכשיו להיות גבר הומו זה לא רק להשתתף בחגיגה של מין בלי מעצורים, אלא אולי גם לסעוד בן זוג גוסס. לכן דווקא לאחר התפרצות המגפה עלתה בקהילה ההומואית הדרישה להשתלבות חברתית סופית ומלאה בכל מהסגרות החברתיות, כולל הצבא, הקהילות הדתיות ומוסד הנישואין וההורות.

רבים נדהמו לראות את ה"עליזים" של אתמול הופכים לבעלי הבתים הנכבדים והאחראים של היום. לכן סאליבן אף מרשה לעצמו – בספרו השני "אהבה בלתי נתפסת"  ( Love Undetectable ) להשוות את מגפת האיידס לשואה ואת המאבק להכרה בנישואין הומולסבם להקמת ישראל.

אנו הולכים לחגוג את יום הולדתה ה-62 של ישראל. מי ייתן שנזכה לחגוג אותו כיהודים, ציונים ועליזים, מתוך מודעות לזכויות וחובות ומתוך תחושה של חופש ושל אחריות.

חג עצמאות שמח לכולכם,

זאביק

השאר תגובה

עוד ב- גאות ושפל ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS