הכחשת השואה ההומולסבית

זאביק סבור שעלינו, היהודים ההומולסביים, חובה כפולה ומכופלת לנצור אתנו את זיכרון השואה. אל לנו לעשות זאת כלאחר יד כי השואה בעבורנו היא חלק מהמאבק שלנו בהווה. מאבק נגד הניכור, נגד הדמוניזציה ונגד הניסיון להדיר אותנו מזיכרוננו ההיסטורי הלאומי והאישי

"הטלאי הורוד". המשולש בו סומנו הומוסקסואליים במחנות הריכוז

"הטלאי הוורוד". המשולש שבו סומנו הומוסקסואליים במחנות הריכוז

לזכר סבי, ישראל בן שלמה לבית חיימוביץ', שנספה בגטו מינסק ולא זכה לראות את בנו – אבי. יהי רצון שהזיכרון לא יימחק לעד.

יום השואה הוא תאריך שבו ישראלים רבים חשים ברגשות מעורבים. הרכנת הראש לזכר הנספים הרבים והניסיון לעכל את ממדי האסון מעוררים תחושת אי נוחות. הרחוק נראה לפתע קרוב מאוד ואולי מאיים. שגרת החיים הופכת לכזו שאינה מובנת מאליה. אנו מבינים כי שגרת חייהם של אנשים רבים, שהייתה דומה כל כך לשגרת החיים שלנו, הופרה יום אחד ברגל גסה והפכה לאסון נורא. הפגיעות של החוויה שלנו מתחדדת מול תולדות האסון.

בשנים האחרונות נוסף לזיכרון עוד ממד מאיים – ניסיונות רבים להכחשה והשכחה של השואה. הניצולים עדיין מתהלכים להם בתוכנו, אך מספרם הולך ופוחת, וכוחות רבים בעלי אינטרסים שונים מנסים כבר עכשיו לקעקע את הזיכרון שלנו ושל העולם ולהגיד שהאסון לא היה או לפחות לצמצם את הממדים שלו, לעשות לשואה מינימיזציה.

נדמה כי שני הגורמים מצטרפים יחדיו למשהו מאיים ביותר. אי הנוחות גורמת לרצון לשכוח ולהתעלם. השכחה יוצרת חלל ריק שמתמלא בידי כל מיני "חוקרים חדשים, רווזיוניסטים" שמגמתם אינה לחקר ההיסטוריה, אלא לשכתובה ושיפוצה. אולי במטרה להכין את הקרקע הנפשי והמצפוני לתרחיש שואה נוסף.

לנו, כיהודים הומולסבים, השואה היא זיכרון לאומי כואב ונורא. בעבור חלק לא מבוטל מאתנו הוא כרוך בזיכרונות הקשורים למשפחתו, ובעבור כולם הוא חלק מזהותו, שלא תמיד נוח לחיות עמה. עם זאת, זיכרון השואה הוא זיכרון חשוב ביותר בעבור יהודים הומולסביים רבים, ואין זה מקרה שדווקא הניסיון להדיר את היהודים ההומולסביים מחלקם בזיכרון השואה הפך לאחד האירועים הראשונים שבו האנשים ההומולסביים הוצגו בתקשורת הישראלית.

האירוע מתואר, בין היתר, בספר "בין סדום לעדן" – ספרו של סגן נשיא הקונגרס היהודי ההומולסבי העולמי לי וולצר. ב-30 למאי 1994 ערכה קבוצה של פעילים הומואים מישראל ומארה"ב טקס זיכרון ב"יד ושם". זו הייתה הפעם הראשונה שקבוצה פעילים הומואים מארגנת טקס כזה. כמאה וחמישים איש נציגים הומואים באו כדי ליטול חלק בטקס לזכרם של קדושי השואה ולשאת תפילה, לפי כללי הטקס המקובלים במקום.

הטקס נערך על ידי חזנים הומואים מהתנועה הרפורמית. באמצע הטקס, כמה פעילים של הימין הדתי פרצו לאולם והתחילו לצעוק על עורכי הטקס ולגדף אותם. אחד או שניים אף התחילו להתגלגל על הרצפה ולצרוח, תוך שהם ממטירים נאצות לכל עבר וצועקים שעורכי הטקס הם סוטים שדינם למות. צלמי העיתונות הזדרזו ותיעדו את האירוע. אחד מהמקללים טען לאחר מכן שדודו נספה בגטו מינסק (בדומה לסבי הי"ד) ונאנס קודם לכן על ידי קצין אס-אס. הוא הוסיף במצח נחושה שמשתתפי הטקס קיללו אותו, איימו שינשכו אותו או יִירְקו עליו וידביקו אותו באיידס. הדבר קיבל הדים נרחבים בתקשורת הישראלית.

נדמה כי חשוב להיזכר באפיזודה הנשכחת ההיא כדי להבין מהי החשיבות של זיכרון השואה בעבור היהודי ההומולסבי.

זיכרון השואה מקשר אותו אל העם היהודי לדורותיו הוא אחד הזיכרונות המכוננים של הזהות היהודית המודרנית בכלל ושל הזהות היהודית- ישראלית בפרט. השואה חיזקה את אחדותו של העם היהודי בדרך איומה ונוראה, דרך של השמדה כללית. כל יהודי, ללא הבדל מעמדו החברתי והאישי, נידון לכליה. לכן הסולידאריות החברתית היהודית אחרי השואה קיבלה ממד שונה מבחינה איכותית. אחדות העם הפכה להצהרת עקרונות יפה למציאות כואבת – אחדות של קרבנות או של ניצולים. ולכן לא לחינם האנשים שרוצים להדיר אותנו מן העם היהודי הם האנשים שמנסים להדיר אותנו מזיכרון השואה. וגם אין זה מקרה שעולם הדימויים שלהם ואוצר המילים בו הם משתמשים (הומוסקסואל כמפיץ מחלות, הומוסקסואל כמפלצת אלימה, הומוסקסואל כאונס) דומה כל כך לאוצר המילים שבו השתמשו הנאצים כלפי היהודים.

למעשה, זוהי צורה "מעודנת" של הכחשת שואה – הכחשת הקרבנות של ההומוסקסואלים, שהיא עיוות של זיכרון העבר, שתפקידו להתיר יחס משפיל ואלים בהווה.

דווקא משום כך חלה עלינו, היהודים ההומולסביים, חובה כפולה ומכופלת לנצור אתנו את זיכרון השואה. אל לנו לעשות זאת כלאחר יד ולצאת ידי חובה. השואה בעבורנו היא חלק מהמאבק שלנו בהווה. מאבק נגד הניכור. נגד הדמוניזציה שהולכת ונמשכת גם היום. נגד השכחה. נגד סילוף ההיסטוריה. ונגד הניסיון להדיר אותנו מזיכרוננו ההיסטורי הלאומי והאישי. זיכרון השואה הופך אותנו לבעלי הבית על הניסיון הלאומי. בזכותו אנו מרגישים יהודים וגאים להיות יהודים.

זאב

השאר תגובה

עוד ב- גאות ושפל ››

תגובות הגולשים תגובה אחת

אמיר סימן טוב
אמיר סימן טוב
12 באפריל 2010

זאב,

מאמר יפה, דברים נכונים, סבך היה גאה בך, ודאי.

כתבת: "אנו מבינים כי שגרת חייהם של אנשים רבים, שהייתה דומה כל כך לשגרת החיים שלנו, הופרה יום אחד ברגל גסה והפכה לאסון נורא".

אלא שמעשי ידי-אדם לרוב אינם קורים "יום אחד", אלא מתפתחים במשך חודשים ושנים. כך קרה גם עם עליית השטן לשלטון בגרמניה בשנות השלושים.

כדי שהרעים יצליחו במזימותיהם, לא מספיקה פעולתם בלבד, אלא גם חדלונם הדומם של הרוב. לכן, שומה עלינו להרים קול כל-אימת ששקר נישא באוויר. אחת היא מה יחשבו באותו רגע אנשים, או עד כמה זה "לא מנומס".

חזק ואמץ, אמיר


להגיב

  • תגובות אחרונות:





  • RSS

    השאר תגובה