אבל מה נגיד לעצמנו?

אולי לא חשוב מה יגידו, אבל חשוב מה אנו נגיד לעצמנו. האם בשל חופש הגבולות אנחנו באמת נוכל להגדיר את עצמנו הומואים דתיים או שמא ההגדרה תשתנה ל"הומואים דתיים קונסרבטיביים"? * עמית בטור תגובה לבני

kotel

מחיצה לכתחילה!

בטור פרשת השבוע האחרון טוען בני שבעצם ההגדרה הומואים הם בגדר איום על ההפרדה הקלסית, ההלכתית והמוחלטת בין זכר לנקבה ובין גבר לאישה. בני מאמין שכהומואים דתיים עלינו להרים את הדגל וליזום השיח בנושא גבולות, ולא חשוב מה יגידו עלינו ואיך נצטייר בעיני החברה הדתית.

איני מסכים עם דבריו של בני בכמה נקודות, בעצם כמעט בכל פסקה הוא כתב משהו שאיני מסכים עמו, ואפרט שיחתי.

אני הומו, אני גבר, ואיני מהווה איום על הפרדות אלו ואחרות. ביולוגית, טומטום ואנדרוגינוס מהווים איום מסוים על ההפרדה בין גבר לאישה. לא ברור מה הם, וגם להלכה לא ברור אם יש כאן ברייה בפני עצמה, אבל בסופו של דבר ההלכה הגדירה הלכתית אם הם חייבים במצוות כגבר או כאישה. ברוך השם אני לא מהווה שום איום על ההפרדות הברורות בין גבר לאישה. אני גבר, מתנהג כגבר, חושב כמו גבר וככזה אני חייב במצוות כגבר. לא אכחד, בדברים מסוימים אני יותר מחובר לצד הנשי שבי, ואני יותר מודע לצדדים ה"רכים" שלי, אבל בין זה לבין לטעון כי כהומואים "אנו מהווים איום על ההפרדה המוחלטת בין זכר לנקבה ובין גבר לאישה" המרחק רב.

לכן אני לא מסכים עם שאלתו של בני אין ממזגים בין ש"הקודש והקדושה המייצגים מחיצות, הבדלה, מעמדות, ואילו אנחנו מייצגים ביטול מחיצות". אני מרגיש חלק מן הקדושה, או רוצה להרגיש חלק ממנה, ואיני בא לבטל מחיצות והבדלות. האסור אסור והמותר מותר, והכול במסגרת ההלכה. ואם יש קושי הלכתי – כאן הרבנים נכנסים לעובי הקורה כדי למצוא פתרון הלכתי, ומותר להם לחלוק זה על זה וכל אחד ינהג לפי רבותיו. כך כשבני מצהיר כי "אין לי מושג איך פותרים את הרצון שלנו להתפלל מתוך שוויון אך גם מתוך מסורת" אני חושב שעליו לסור לרבנים כדי לקבל תשובות (אגב, לא ברור לי למה הכוונה "מתוך שוויון").

איני מיתמם. אני יודע שבנושא שלנו קשה לקבל תשובות מרבנים, ולכן צודק בני שאנחנו, ההומואים הדתיים, יכולים להביא בשורה לציבור הדתי כי אנחנו לא מפחדים מהשיח בנושא גבולות. אבל הוא לא צודק בכך שעם כל הרצון הטוב לבשר בשורות טובות, צריך להבין שלכל שיח יש גבולות השיח שלו. וכאשר חוצים את אותן גבולות – יקרה דבר גרוע הרבה יותר מכך ש"שיגידו עלינו שאנחנו קונסרבטיביים, נאו-רפורמיים. הרי כבר אומרים עלינו שאנחנו הומואים, אז למי אכפת!" יקרה שאנחנו לא נדע מה נגיד אנו לעצמנו.

האם אנו באמת נוכל להגדיר את עצמנו הומואים דתיים או שמא ההגדרה תשתנה ל"הומואים דתיים קונסרבטיביים"? האם לא נמצא את עצמו חוצים את הגבול שמלכתחילה הצבנו לעצמנו כאשר חברותא הוגדרה קבוצה דתית להומואים דתיים אשר נוסדה על ידי בוגרי ישיבות הסדר ומכינות? ובכלל, האם בכך שאנו הומואים מותר לנו לקעקע את הכול ולפתוח לדיון כל דבר וכל נושא ולקבל כל שוני וכל שונה? אולי הצעד הבא הוא שנקבל מי שמגיע בשבת ברכב לבית הכנסת כי העיקר שהוא מגיע?

"די ברור לכולם שמחיצה בין גברים לנשים במניין של הומואים היא רעיון מוזר", מצהיר בני. אני יכול שלא להבין את ההיגיון שבמחיצה בין גברים לנשים במניין שכולו על טהרת החד-מיניות, אבל גם בדברים שאיני מבין לגמרי ההלכה עודנה נר לרגליי. "אבל מצד שני ברור שבזה שנבחר להתפלל ללא מחיצה בחרנו גם להתנתק במידה מסוימת מכלל הציבור בארץ שכן מתפלל עם מחיצה", בני מסביר מדוע סוף-סוף הוא מוכן לקבל את המחיצה הלא הגיוני במציאות ההומואית שלנו. אבל בניגוד אליו, אני בעד להתפלל במניין אורתודוקסי למהדרין הכולל מחיצה לא מפני שאם נבטל את המחיצה אתנתק מכלל הציבור האורתודוקסי אלא מפני שאני מאמין שזה מה שההלכה דורשת, כל עוד יותר רבנים לא הורו אחרת.

נכון, יש רבנים אחדים שבעד מחיצה מקילה כזו או אחרת במניין של גברים ונשים, ונוכל לאמץ את שיטתם גם בהקשר שלנו. אבל אם כבר בני מכניס שיקולים טקטיים כדאי לחשוב על שיקול טקטי פשוט מאוד: אדם שנלחם לשינוי בחזית אחת לא נכון לו לפתוח מלחמה בעוד חזית. הווי אומר, אם אנחנו כהומואים דתיים מנסים להשיג את התוצאה שהציבור הדתי יכירו בנו ויבין שאנחנו בדיוק כמו כל אדם דתי אחר רק בעלי נטייה שונה, שהשילוב הומו-דתי קיים, שטיפולי המרה לא תמיד עוזרים, שחתונה אינה פתרון, שנטייה מינית אינה בחירה שרירותית, שרבנים צריכים לשבת על המדוכה ולנסות למצוא פתרון הלכתי לבעיה – לא נכון לפתוח עוד נדבך שיגרור מלחמה גם בחזית ה"פמיניסטית-שוויונית". אם כבר להפך – נשתדל להדר במצוות עוד יותר כדי למזער את האנטגוניזם נגד הומואים. את מלחמת המחיצות והסרתן נשאיר לגורמים אחרים לנהל, גם אם אישית איני משוכנע שגם שם היא מתנהלת כיאה וכיאות.

השאר תגובה

עוד ב- דת ונטייה מינית ››

תגובות הגולשים 7 תגובות

נתי
נתי
11 באפריל 2010

הגדרות. הפרדות. קבוצות. פלוגתות. בית כנסת כן. בית כנסת לא. אשכנזים. ספרדים. תימנים. בוכרים. ליטאים. חסידים. חרדלניקים. דתיים-לייט.
אין ספק שעל זה חלם אברהם אבינו. אין ספק.

היהדות שלנו היום כבר איננה היהדות של אבי סבתי ושל משפחתה אי שם באירופה. שם באמת יכולת להיות מי שאתה. בחתונתה של סבתי התערבבו גברים ונשים מתוך שמחה עצומה – והיא היתה בתו של רב העיירה. היו נשות רבנים ללא כיסויי ראש, ולבית הכנסת הגיעו כולם, ואם לרגע הציץ ראש של גבר שמחפש אחר אשתו בעזרת הנשים – לא רעדו אמות הספין.
הגענו לכאן וכמו בבניין השטוח כל-כך בגבעת רם, גם כאן קמו פלוגתות וקבוצות כעוף השמיין לרוב, וכל קבוצת מעופפים מחפשת את המפקדת אקה שלה.
ואני אומר – די, די, נמאס. תפסיקו כבר להגדיר החוצה ופנימה. כאילו שאם אין מחיצה אוטומטית בשמיים נדלק מעליי ניאון "קונסרבטיבי", ואם אסתיר את זהורית מאחורי מחיצה – אז חוט השני ישתנה חזרה ל"אורתודוכסי".
מזמן כבר הקב"ה לא משחק כאן תפקיד, מזמן מדובר במשחק גדול של לוגיקת אסור-מותר, בפנים-בחוץ, ולכל לוגיקה יש את הסממנים שלה.
בואו נפסיק לתייג, בואו נפסיק לעשות רעש, נעשה מניין שקט ואמיתי, מהלב שלנו אל כסא הכבוד, לא רפורמי לא קונסרבטיבי ולא אורתודוכסי.
זה מבלבל אותך, עמית? – אז שתדע שגם הבת-קול שיצאה מהשמיים בסוגיית תנורו של עכנאי חשבה שכולם מתבלבלים, אבל בסוף אמר הקב"ה "נצחוניי בניי".


אליק
אליק
12 באפריל 2010

אני יהודי אורתודוכסי, נתי, ולכן אני עובד עם ההלכה. אני מקבל את סמכותה כקודקס כולל, מקבל את כלי העבודה של פסיקת ההלכה, ומשם ממשיך. אתה רוצה לנהל ויכוח הלכתי בנושא הפרדה בין גברים ונשים במניין הומולסבי? בבקשה. אבל בשביל שהוא יתנהל ברצינות, הוא צריך לא לכלול סיפורי סבתא ותחושות של אברהם אבינו, אלא טיעונים הלכתיים. להגדרות האלה יש משמעות: הן קובעות את מסגרת הדיון, את צורת הטיעונים, את ההכרעה ביניהם. אפשר כמובן לבחור לחיות מחוץ לתחום הזה, אבל אני בחרתי לחיות בתוכו. זה הכל.

(אגב, בהערת צד, כנראה שנושא המחיצה הוא די שולי. מחיצה בין גברים ונשים, כמו שבני ציין בעצמו, היא בעיקר עניין של תחושה, של לתת למניין 'ציביון' אורתודוכסי, יותר מאשר הארדקור הלכה.)


נתי
נתי
12 באפריל 2010

אליק, לטעמי אתה מייצג גישת יהדות שמאד מאפיינת מגזרים רבים, לצערי, כיום. ההנדסה של הדת והלוגיקה הבלתי מתפרשת שלה. סיפורי הסבתא ואברהם אבינו שלי מייצגים תפיסה אחרת של יהדות שבעיניי יש לה מקום, והיה לה מקום במשך רבות בשנים. ההתבצרות במתמטיקה ההלכתית משמרת אמנם את שומרי החומות אבל לא מאפשרת דיונים באמת, והתוצאה היא דת שלא באמת מחוברת למה שקורה בשטח. זה יוצר דת בלי אומץ, בלי יכולת להתקדם באמת, בלי יכולת להרים עיניים ולשאול שאלות.
לטעמי התוצאה היא יהדות פחדנית ומתחמקת, ולא חסרות דוגמאות.
אני מודע היטב לגישה הלייבוביצ'יאנית הזו, אבל אני חלוק עליה. וגם אם תגידו ש"זה מה ששמר" – ואני מסתכל על לובשי השחורים בירושלים – אני לא בטוח כמה עולץ ליבי אם זה מה שיצא.
אנחנו קצת יותר ממכונת כביסה עם הוראות.


אליק
אליק
13 באפריל 2010

אני לא מסכים, אבל יהיה טור על זה. החזיקו חזק, סגרו חלונות, ולא להאכיל בדרך את הקרנפים.


שמרנצ
שמרנצ'יק
13 באפריל 2010

נתי ואליק, תעשו לי ילד!


בני  אלבז
בני
14 באפריל 2010

עמית יקר
אם זה לא היה ברור מהטור, או שסתם לא הבנת- הריני להבהיר, אני תומך בהלכה ולפיכך תומך במחיצה.
אליק, אני גם מסכים איתך על הצורך בדיון הלכתי, בשפה הלכתית.
א-ב-ל
אני לא מסכים עם עמית: אנחנו כבר לא ילדים קטנים, אנחנו לא צריכים שיגידו לנו מה לעשות. עם כל הכבוד, יצא לנו כבר להפוך דף או שניים בטור, ברמב"ם בשו"ע וגם בתלמוד, אנחנו בהחלט מסוגלים לקיים דיון מושכל ולהסיק מסקנות. אני חושב שאנחנו צריכים לקחת אחריות ולקיים דיון בעצמנו.
ואני גם לא מסכים עם אליק: אנחנו צריכים לעשות מה שרבנים לא יכולים ולא רוצים לעשות- וזה לעשות דיון במטה- הלכה. לא רק מהי ההלכה, אלא גם מה המשמעויות שלה ומה ההקשר החברתי שלה. ובנידון דידן: אם נלך לפי ההלכה- את מי אנחנו מדירים, מי ייפגע מזה. כמה אנחנו רוצים להיות מחויבים להלכה ואיזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם בשביל זה. זו שאלה של גבולות שרבנים לא מבינים, ולא רוצים ולא יכולים לענות עליה. מתי אני מחוייב להלכה ומתי אני אומר, זהו, עד כאן: אני לא מוכן לעשות בשם ההלכה דברים לא הגיוניים שפוגעים באנשים. בעיני זו שאלה של מחיר. כמו שלוויתור על ההלכה יש מחיר- גם לקיום שלה יש מחיר וצריך להיות מודע למחירים.
כמו שאליק כתב: בחרנו להיות בפנים, מכאן מתחיל הדיון, וזו נקודת המוצא שלנו. אבל בעיני הנקודה הזו יכולה להוביל לדיון אמיתי.


    עמית - עורך האתר
    14 באפריל 2010

    לקיים דיון – בהחלט. ורצוי בשיתוף רבנים שאתה טוען שלא מבינים ושלא רוצים לעשות. ואם משום מה לא הצלחנו לשכנע אותם כך שהם עדיין לא רוצים – יש מספיק רבנים שכן רוצים. ויש לי רשימה ארוכה כזו.
    להגיע ממנו למסקנות בעצמנו – בהחלט לא.