"חירות", הומואים דתיים ופמיניזם אורתודוקסי

בעומק העניין יש הרבה מן המשותף בין הומואים (ולסביות) דתיים, לפמיניסטיות אורתודוקסיות * גלעד סרי לוי בטור בעקבות טורה של חיותה דויטש

סרי-לוי. זז הצִדה

סרי-לוי. זז הצִדה

בכל הקשור להומואים ולסביות דתיים, יש הסכמה, כך נראה לי, בין חילוניים מובהקים ובין רבים מהדתיים. אלה כמו אלה יסכימו כי היהדות מגנה בחריפות יחסים הומוסקסואליים מכל סוג וגוון. ומי שבחר להיות הומו, או נולד כזה לא יוכל לעולם להיות דתי,וכאילו יפנו אל ההומואים בשאלה, הפצרה ובקשה – "מה אתם רוצים, אתם לא רואים שלא אוהבים אתכם בשכונה הזו?". יש מהדתיים שיוסיפו נימת איום קלה. יש מהחילוניים המצרפים לכך את המסקנה שהיהדות אינה רלבנטית, חשוכה, ומה שתרצו.

לא כולם, כמובן , חושבים כך. חיותה דויטש פרסמה אתמול טור באתר "חברותא" בו היא כותבת על חירות והומואים דתיים. היא אינה מאריכה בדברים, אך כל פסקה חשובה. חיותה דויטש מגלה אהדה למצוקתם, ומכנה אותם "חברים שלי".  היא מסיימת את דבריה בתקווה לעתיד טוב יותר, בו יוכלו ההומואים הדתיים לחיות בשלום עם עצמם ועם יהדותם. לדבריה, יש למצוא את המקום להכניס תחת כנפי ההלכה התנהגויות, התכוונויות שהיום נחשבות הרבה מעבר לגדר.

מי שאינו בתוך "המגזר" ואינו ער לניואנסים ולמשמעויות החברתיות הנגזרות צריך להבין, כי הכתיבה עצמה, על הנושא הזה, באתר הזה, היא בחירה פוליטית מודעת, ובעלת משמעות, כמו שאומרת חיותה דויטש בפתיחת דבריה:

השבתי בשלילה שלש פעמים לפחות. מה לי ולהומואים. הנושא נראה לי זר, מטריד ומפחיד. לפתע הרגשתי קרבה מוזרה לזמרים פופולאריים מסוימים שמעדיפים להסתיר את נטייתם מפחד מה יאמרו. אמנם לי לא הייתה שום "נטייה" להסתיר, אבל בהחלט פחדתי להיות חיה פוליטית מדי, להזדהות עם מיעוטים. מה אני צריכה שיסתכלו עליי במבט שיפוטי, עקום, שיגידו שאני רפורמית, נאו-רפורמית או קונסרבטיבית לשעת הדחק. חסרות לי צרות?

הדיון שהיא עורכת על טיבה של ההלכה עשוי לגרום להרמת גבה אחת או שתיים. מסקנותיה אינן עולות בקנה אחד עם הקונסנזוס בחברה הדתית לאומית.

אני רוצה להאמין שאלוקים לא מצפה מאתנו לחיות עם לב שבור תמידית, בבדידות נצחית ובאי-שלמות קבועה, ואף על פי שתיאור זה מגדיר לא מעט אנשים בעולם אני רוצה לקוות שהוא אינו גזֵרת גורל להומוסקסואל שנולד בחברה דתית

אם נתבונן בכך מעט, נראה כי בעומק העניין  יש הרבה מן המשותף בין הומואים (ולסביות) דתיים, לפמיניסטיות אורתודוקסיות.למזלן של הפמיניסטיות הדתיות דהיום, חלק מרעיונותיהם קיבלו עטיפה המתקבלת על ידי הממסד הרבני, גם אם בעיקום אף, לימוד תורה זה טוב, בסופו של דבר. והעצמה נשית מתפרשת גם כמימוש דתי לאומי של החלום הבורגני. גם עוצמת ההתנגדות חלשה יותר, יחסית כמובן. אבל יש בכל זאת הרבה מן המשותף. אני לא מתכוון לחוויה הרגשית הפנימית, אליה מתייחסת חיותה דויטש, למרות שגם לכך יש משקל. כוונתי למעשה הפוליטי חברתי הנובע מהרעיונות החדשים. פמיניזם, כמו הזכות לאורח חיים ובחירת בן זוג לפי נטייה (או העדפה, איני יודע איזה מונח עדיף, וראו כאן דיון בנושא עם התייחסות מעניינת לחברה הדתית לאומית). רצון להתמודדות  עם טקסטים מקודשים שאינם אוהדים את הרעיונות החדשים, וזו בלשון המעטה, בלי להסיר מהם את קדושתם ואת משמעותם המחייבת. הרצון לחיות בתוך החברה הדתית, יחד עם ההתרסה כנגד גבולותיה. ניסיון מחודש להגדיר את ה"אנחנו" הדתי לאומי, בלי לצאת החוצה ולהתבונן עליו מבחוץ, בזעם או בחמלה פטרונית. רצון לשינוי, שגם אם הוא דרמטי לא יפרק לחלוטין את המסגרת החברתית והאמונית בתוכה חיה החברה הדתית לאומית.

אני חושש שיש לא מעט פמיניסטיות שיתרעמו על ההשוואה הזו. חלקן תאמרנה,אולי, מה לנו ולהם – חוטאים שכמותם. אחרות עשויות להגיד "עוד לא הגיע הזמן, זה לא נכון פוליטית, לא צריך למתוח יותר מדי את גבולות הסובלנות". אך חיותה דויטש רומזת, כמעט אומרת בפירוש:

היהדות הפרטית שלי ניצבת מול עולמם של ההומואים הדתיים במעין חשש מהול בסקרנות ואפילו תקווה. מפני שהסיפור שלהם הוא מקרה קצה של מתיחת גבול, של תפילה לחופש פנימי, וקריאה-תחינה לפרשנות מחודשת של ההלכה.

ואני, מה אני?

לפני שנים, אני הייתי בסוף התיכון, הוקרן סרט עם הריסון פורד, שנקרא "העד". בסרט, הריסון פורד נקלע אל חברי כת האיימיש האמריקאיים. קצת יריות וכאלה דברים, אבל מה שתפס את תשומת לבי הוא ההצעה של הריסון לאישה צעירה, לעזוב את האיימיש וללכת אחריו. היא,למרות חיבתה אליו, ולמרות הקושי שלה עם החברה, מחליטה להישאר. לא הבנתי את זה אז. למה היא לא קמה והולכת? מי מכריח אותה להישאר? זה עולם חופשי.

פעם , חשבתי שהפמיניזם הדתי משלה את עצמו. חשבתי אז שהרבה אנשים משלים את עצמם, ואם רק יקשיבו לי אסביר להם את זה. לא שאני לא מסכים עם הרעיונות, ולא שלא הסכמתי איתם כבר אז. עוד מנעורי אני מזדהה עם הפמיניזם אבל חשבתי,  שהפערים שהם מנסים לגשר עליהם עמוקים ובלתי אפשריים. אפשר ליצור שינוי חברתי, ולעשות מהפכות, אבל הרבנים לעולם לא יקבלו את זה. הרי בתורה – מעמד האישה נחות. זה ברור לכל מי שקורא. (אף פעם לא קניתי את האפולוגטיקה הדתית בעניין זה). טעיתי, כמובן. בתו של הרב ליכטנשטיין, בת גילי, הקימה ישיבה לנשים. נכון, קוראים לזה "בית מדרש גבוה" אבל זו ישיבה, כמעט לכל דבר ועניין. מצד שני, לא טעיתי. הטקסטים במקומם עומדים ופרשנויות חליפיות, קריאות פמיניסטיות ושאר טכניקות, לא צלחו. לא כרגע.

הטעות המשמעותית יותר הייתה חוסר היכולת שלי להבין מקרוב את הניסיון הקשה הטמון ברצון למתוח את הגבולות, ולהישאר בפנים. חוסר יכולת, שלי, לראות את הקרע שיכול לחוש מי שבוחר לצאת לגמרי ולנטוש את מולדתו הרעיונית, את הסביבה והחברה בה חי וגדל. הריסון פורד יחזור לעולם שלו, ובת האיימיש תישאר שם. עם כל הקושי והביקורת שיש לה.

אז אני מבין ומזדהה ותומך. ולי יותר קל. אני גבר, ולא הומוסקסואל. אבל אני בחרתי אחרת. זזתי קצת הצדה, לא יותר מדי. ואני עומד שם, וחושב.

(מתוך הבלוג של גלעד סרי-לוי)

השאר תגובה

עוד ב- טור אורח ››


  • תגובות אחרונות:





  • RSS

    השאר תגובה