שוקולד מריר

איך מרגישים כשהבחור שישן בחדר שלך בפנימייה, שמעיר אותך בבוקר, שעמו ניהלת שחנ"שים רבים ושבו התאהבת – מספר לך שהוא יוצא עם בת דודה שלך? * שחר בחוויות על שיעור א' בישיבת ההסדר אז בדק עד כמה נכונה האמירה "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין"

תבלין?

אמממממ...

אחרי שסיפרתי לאחותי, נגמרו סוף-סוף הבגרויות. סערת מצעד הגאווה בעיר הקודש שכחה, והחיים הציבוריים חזרו למסלולם. בחיים הפרטיים גם אני חזרתי למסלול. ליתר דיוק, עמדתי להתחיל מסלול חדש – ההסדר.

כמו כל שמיניסט ממוצע, לא ממש ידעתי מהי ישיבה ושאת מיטב שנותיי הבאות אקדיש ללימודי אמונה ולהוויות אביי ורבא. וכמו כל שמיניסט ממוצע, לא סבלתי את הגמרא. אבל מההתרשמות שהייתה לי בשבו"ש, היה משהו מאד מושך בהתעסקות הזאת בדברים מופשטים ובניתוק מכל המציאות שסביבי, ובידיעה שבישבה אני אוכל לקבל תשובות לשאלות שמענייניות אותי (כמו איפה היה אלוהים בשואה, למה הוא ברא הומואים, ואיך מכינים תה בשבת). כמובן, מסיבה לא ברורה גם חשבתי שזה יעזור לי להתגבר על המשיכה שלי לבנים,  שהרי הר"ם בישיבה התיכונית תמיד היה אומר 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'.

וככה הגיע לו א' אלול, ואני עשיתי את צעדי הראשונים בעולמה של תורה. נחשפתי לספרים ולדעות, ראשונים ואחרונים, סברות ופלפולים, הללו אוסרין והללו מטהרין, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. אמנם היה קשה, והיה צריך להתרגל – כמו כל מקום חדש – אבל אחרי תקופה ארוכה שכבר לא הרגשתי באמת שייך לשום מקום, חזרתי להרגיש שייכות כלפי משהו. הישיבה הייתה לי עולם ומלואו. ועם זאת, מחשבה אחת הטרידה את מנוחתי, ביום ובלילה, ובעצם בכל רגע נתון שלא הייתי עסוק בלחשוב על משהו אחר, ולא הצלחתי למצוא לעצמי תשובה לשאלה מה אלוקים רוצה ממני, ואיך אני אמור לעבוד אותו בתור הומו.

***

"אז מה הגמרא אומרת?" שאל יעקב, החברותא הבוגרת משיעור ב'.

אני הייתי עם הראש במקום אחר באותו זמן.

"הלו? שחר? אתה מסוגל פעם אחת להיות בגמרא?" שאל.

"לא יודע. יש דברים שמפריעים לי." עניתי, בוהה בחלל בית המדרש.

"אתה צריך לדעת לדחות סיפוקים" ענה לי יעקב. "זה שמטרידים אותך דברים זה יופי, אתה לא יותר מיוחד מכל בן אדם אחר שיש לו בעיות".

"אצלי זה שונה"  אמרתי, והיה נדמה לי שאני יודע על מה אני מדבר.

"כן כן, כל אחד בטוח שהצרות שלו הם הכי גדולות בחיים" הפטיר. "גם אם חברה שלך זרקה אותך אתמול ואתה ממש שבור מזה, זאת לא סיבה לא ללמוד".

הלוואי שחברה שלי הייתה זורקת אותי. חשבתי לעצמי. הלוואי שבכלל הייתי מסוגל להגיע למצב שיש לי חברה.

חזרנו לגמרא, ובסוף הסדר יעקב ליווה אותי החוצה. "אז מה? מה קורה אתך?" הוא שאל אותי. "לא יודע" עניתי. "קשה לי. טוב לי כאן, אבל ממש קשה לי. יש לי יותר מדי שאלות, ופחות מדי תשובות. והשאלות האלה משגעות אותי, אז לפעמים אני לא מסוגל להתרכז בשום דבר אחר", תיארתי את מצבי.

"אני מבין" אמר יעקב, וחשב שניה. הלכנו לאטנו באוויר הלילה הנעים.

"אתה יודע" אמר פתאום, "יש משפט יפה שאומר 'אין שמחה כהתרת הספֵקות'. איך אתה מבין אותו?"

"נראה לי הוא ברור. כשלבן אדם יש שאלה או ספק אז הוא מאד שמח לפתור אותם, הוא מאד שמח שכבר אין לו שאלות, והוא מאד שמח על הפתרון שהוא הגיע אליו". עניתי את המובן מאליו.

"נכון. אבל אפשר גם לקרוא אותו אחרת. 'אין שמחה כהתרת הספיקות', הכוונה היא שזה משמח שמותר להיות בספק. כלומר, לפעמים לבן אדם יש איזו שאלה שאין לו תשובה עליה. המשפט הזה אומר – בניגוד למה שאנשים מאמינים חושבים בדרך כלל – שאתה לא חייב לרדוף כל הזמן אחרי התשובה, אלא מותר לך להישאר בספק.  לא 'הַתָרָה' במובן פתרון. ולכן גם אם יש דברים שמציקים לך, זה בסדר גמור. אתה לא צריך כל הזמן לרדוף אחרי הפתרונות, ואתה יכול להיות אדם שמח על אף הספק או הקושי שלך", אמר ובירך אותי ללילה טוב.

מאו אהבתי את הפרשנות של יעקב למשפט הזה. אבל גם הפרשנות הזאת לא פתרה את הקושי השני שלי בישיבה. לקושי הזה קראו איתַי, ושום פרשנות לא הייתה יכולה לעמוד כנגד העיניים שלו.

איתַי היה בחור משיעור ב' שהיה אִתִי בחדר. זה לא שלא היו בישיבה עוד אנשים יפים או נחמדים (או שילוב של שניהם). היו, ואפילו יותר מדי. בשבתות של הקיץ במקום לישון צהריים כמו כולם הייתי נשאר ללמוד בבית המדרש, מן ניסיון נואש לברוח אל עולם של קדושה, ולא לראות בחורים שזופים סובלים מהחום ומסתובבים כשרק בוקסר לגופם החשוף. 'אתה בישיבה' הייתי מזכיר לעצמי כשהעייפות הייתה משתלטת עלי וקוראת לי ללכת לפנימיה, 'וזה הניסיון שלך'.

אבל אם איכשהו הצלחתי לא להסתכל יותר מדי על אנשים, עם איתי זה היה בלתי אפשרי. היינו ביחד בחדר, הערנו אחד את השני בבקרים, ואת הערבים סיימנו בשיחות שנמשכו אל תוך הלילה. הפסקות צהריים היו זמן שנוצל לקריאה, וככה התפתחו דיונים על ספרים או על פילוסופיה. וככל שצברתי יותר זמן אתו, שמתי לב שמתפתחים לי רגשות חזקים כלפיו. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי איך זה להתאהב. לא חברות של ילדים בשבט נבטים, ולא מה שחשבתי שאני מרגיש כלפי אביטל בכיתה ט', אלא התאהבות אמתית. והטעם שלה היה מתוק ומענג יותר מכל דבר אחר שחוויתי עד אז. כמעט כמו טעם של שוקולד, רק שלצערי זה היה שוקולד מריר. ולא כמו אלה של עלית, אלא כמו האמתיים, עם 70% מוצקי קקאו וכמעט בלי סוכר.

כי איתי – כמו שבטח כבר ניחשתם – היה סטרייט.

אני מניח שכמעט לכל אחד יש סטרייט מיתולוגי. זה יכול להיות החבר מהכיתה, הבן של השכנה מלמטה, החברותא בישיבה או המפקד בצבא. מישהו שגורם לנו להרגיש כל כך טוב כשהוא לידינו, ואנחנו בתגובה מתאהבים בו. אהבה חד-צדדית, חסרת סיכוי וחסרת תוחלת, שלא תגיע לעולם לידי מימוש. אנחנו נאהב אותו כמו שהוא לעולם לא יוכל לאהוב אותנו, ומובן שלא נספר לו, אלא נישרף מבפנים בכל פעם שנראה את החיוך שלו או נחבק אותו. נמשיך להתנהג לידו כאילו הוא רק עוד חבר טוב שלנו, אחד מני רבים, והוא לא ידע מה הוא גורם לנו להרגיש, וכמה שזה מכאיב.

כשאיתי היה יושב לידי על המיטה ומדבר אִתִי הלב שלי היה דופק כל כך חזק שפחדתי (ואולי קיוויתי?) שהוא ישמע. כשהוא היה מעיר אותי בבוקר בניעור קל רק רציתי שישאיר את היד שלו על הראש שלי וילטף אותי. בבקרים שאני הייתי מעיר אותו, הייתי נכנס בשקט לחדר, נעמד בפינה ומסתכל עליו. איתי היה שוכב לו בעיניים עצומות ובפנים שלוות, ואני הייתי עומד שם ומרגיש איך הלב שלי יוצא אליו. לידו תמיד הייתה לי איזו תחושה של מְלאוּת, כאילו הוא משלים איזה חלל עמוק שקיים בנפש שלי. לפעמים הייתי מעביר יד רוצָה באוויר שמעליו, או שהייתי מתיישב ומקשיב לנשימות שלו. התמונה הזאת של איתי הישן נדמתה לי כדבר היפה ביותר בעולם.

רציתי אותו יותר מכל דבר אחר שרציתי עד אז, כמהתי אליו בגוף ובנפש.

אבל לא היה לי שום סיכוי.

***

"איתי, עשיתי היום סדר בחדר ומצאתי איזו קופסה ריקה ובה פתק שנראה לי שהיא שלך", צעקתי לכיוונו עם המגב ביד.

"אה, כן. אני יודע למה אתה מתכוון, חברה שלי נתנה לי את זה ליום הולדת", הוא ענה. הידיעה הזאת לא ממש השאירה את האפשרות שאולי גם הוא בעניין, שממילא היתה קיימת רק בראש שלי.

"ח-ב-ר-ה?", עטיתי על המציאה כמוצא שלל רב, והתחלתי לקרוא את הפתק, כתב יד מסתלסל חתום בשם מעיין.

"אז מי זאת מעיין הזאת?" שאלתי.

"מישהי קטנה ממני בשנה מרמות", הוא ענה.

"רמות? שאלתי, ומחשבה עמומה עשתה בראשי אחד ועוד אחד. "אתה מתכוון למעיין בראון?"

"כן." הוא ענה. "מאיפה אתה מכיר אותה?"

"היא בת דודה שלי." עניתי, ולא ידעתי אם זה משמח אותי או מכביד עלי.

*

את מעיין בת דודתי פגשתי לאחר זמן מה בחתונה משפחתית.

"מה שלומך?" שאלתי, והוספתי, "שמעתי שאת ואיתי חברים".

"היינו", היא אמרה.

"את יודעת שאני אתו בחדר?" שאלתי "זה היה ממש מצחיק איך גיליתי שהוא ואת חברים".

"כן, אני יודעת, הוא סיפר לי. אני עדיין בקשר אתו מדי פעם בפעם. הוא גם סיפר לי איך טיפסתם שתי קומות ונכנסתם לחדר מהחלון כי ננעלתם בחוץ. מצחיקים אתם". היא נראתה משועשעת.

"אגב," לא יודע למה, אבל היה לי ממש חשוב לומר לה את זה. "נכון שאיתי ממש חמוד?"

הפרצוף השמח שלה נעלם כלא היה, ונימה של כעס נשמעה בקולה. היה שקוף שעוד יש לה רגשות כלפיו.

"איתי"- היא אמרה – "לא 'חמוד'. איתי הוא גבר".

כן, נאנחתי בתוכי בלי קול. היא צדקה. כאילו היא ידעה למה מכולם התאהבתי דווקא בו. איתי – חשבתי לעצמי – הוא באמת גבר, והרגשה של תסכול הפציעה בי.

השאר תגובה

עוד ב- שחר אבקשך ››

תגובות הגולשים 3 תגובות

avatar
אליק
22 בפברואר 2010

זה קטן ויפה ומריר מאוד ומאוד אמין. בלי דרמות, בלי סגירת מעגל, רק גוש בגרון. זה טוב.

(אישית, הייתי מוותר על הסוף. גם כי הוא לא אמין בעיניי, גם כי הוא יותר מדי מתאמץ לתת מסר. "נכון שאיתי ממש חמוד?", ותשובה קצרה שלה. כן, לא, חיוך, כעס.)

וחבל לי שאף אחד לא חתום על הסיפור הזה.


הגב
avatar
תמיר
23 בפברואר 2010

ממש ממש מקסים מאוד נהניתי לקרוא ואפילו הזדהיתי עם הכותב. אני ממש ממש מקווה שיבוא המשך!!


הגב
avatar
שם
24 בפברואר 2010

אני סטרייט לגמרי.מעולם לא נמשכתי לגברים.אני גם לא דתי היום ומאוד אוהב נשים אבל אי אפשר להישאר אדיש לסיפור קורע לב כזה.יש כ"כ הרבה אהבות נכזבות כאלה רק שהן בין גבר לאישה.גם לי יצא לשמוע על מישהו שיוצא עם בחורה שאהבתי אבל כאן זה נשמע כואב שבעתיים כי זה יכול לחזור ולהשנות ואף אחד חוץ מאותו אוהב פגוע לא יודע על כך…איך אתם מתגברים על בעיות כאלו?בכל אופן אני מזדהה עם הכאב


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS