שבל – הסיפור האישי שלנו

לפעמים הסוף טרגי, ולפעמים לא. זה בידינו. אבל לא רק: זה גם בידכם. בידכם מנהלי בתי ספר, מורים, ר"מים, יועצים. אייל ליברמן בסיפור אישי על מה שהביא להקמת שב"ל – ארגון שנפגש עם אנשי חינוך כדי לשבר את אזנם מה עובר על התלמידים והתלמידות הדתיים והדתיות שלהם בבית הספר או בישיבה או באולפנה

אייל ליברמן

פתיחה

אייל ליברמן

אייל ליברמן

בשבוע שעבר, בשעות הערב המוקדמות, מצאתי את עצמי יושב על סלע בגן הציבורי מול גידי. אני יושב בישיבה מזרחית בחולצה קצרה, נהנה מהקרירות של בין הערביים, וגידי מולי בישיבה ספק-נוחה, מאמץ את מוחו איך להתחיל את סיפור חייו. גידי סיפר באריכות על משפחתו האידאליסטית שעלתה מארגנטינה, והמשיך בתיאור הילד שהיה בכיתה ב', שכל רצונו היה להיות מדריך בבני עקיבא. קל לגידי לדבר על המשפחה ועל הרצון להדריך, ואת המקום הזה אני כבר מכיר. אני מאזין בסבלנות.

לנטייה המינית מגיע גידי בשלב מאוחר יותר בסיפור: הוא מספר לי על האהבה הראשונה, מבלי להגיד זאת. הוא מקמץ במילים, אבל אני מבין. הסיפורים שלנו שונים, אבל החוויות דומות: את התחושות החסרות מסיפוריו של גידי אני יכול להשלים מסיפוריי שלי. בניגוד חד לאריכות שבה תיאר את משפחתו ואת התנועה, גידי מוביל אותי בחופזה במסדרונות החשוכים של חייו: הנה הוא הולך לישיבה אותה בחר יחד עם חברו הטוב. הנה הוא עוזב אותה באישון לילה. עומד להתחתן אבל מתעשת ברגע האחרון. סיפורו של גידי מלא מהמורות והוא מנסה לרוץ על פניהן כאילו כך ימלט מהתהומות שבודאי מסתתרים שם.

"רגע", אני עוצר אותו, "לא הסברת לי למה: למה ברחת מהישיבה באישון לילה; למה התנתקת מכל החברים; לא נתת לי סיבה שתצדיק צעדים כל כך דרסטיים". אני מחזיר אותו לסיטואציה ממנה ניסה לברוח. גידי ממשיך. ברגעים מסוימים בסיפור עולה לחלוחית בזוית עינו, וגם בשלי.

אני מאזין בקשב לסיפור של גידי. במקומות מסוימים סיפורו דומה לשלי, עד ששני הסיפורים מתערבבים בראשי. גידי מתאר את הלילה הגורלי בו התנפצה תמונת חייו לרסיסים, איך התמוטט על האספלט בבכי. אני מקשיב, דומע, ובראשי גידי לא יושב על האספלט, אלא על אותו הסלע שעליו אני ישבתי, בלילה ההוא, בלילה שלי, מנסה להתמודד עם התחושה שאולי כבר אין לי משפחה או חבר בעולם. מנסה לבכות, אבל לא מצליח.

ההכרה שהחוויות הכי אישיות שלך והמקומות הכי כואבים אינם יחודיים רק לך, מביכה מעט. אבל היא יוצרת שותפות גורל, והיא גם נותנת לנו את היכולת לעזור לאנשים אחרים שעוברים היום את אותן חוויות שאנחנו עברנו.

כשסיים גידי את הסיפור היה כבר ערב. החלפנו מקומות כדי שאוכל אני להתמקם תחת אלומת הפנס. עברתי עם גידי על דף ההערות שרשמתי,  על ראשי הפרקים של סיפור חייו: מדגיש את הדברים שחשוב לספר, מאיר את המקומות שבהם השאיר גידי ואקום. "למה קמת באישון לילה ועזבת את הישיבה?" אני שב ומטיח בו. אתה חייב להיכנס גם למקומות הקשים. אלו המקומות החשובים.

נפרדנו אחרי שעה וחצי שהרגישו כמו כברת דרך וקבענו להיפגש שוב בעוד יומיים. ידעתי שגידי צריך את היומיים האלו כדי להרהר שוב בסיפור חייו ולמצוא את הדרך לבקר גם במקומות הכואבים.

***

שנתיים לפני כן, כשהתכנסנו בפעם הראשונה כשֹבל, שמענו סיפור חיים של בחור הומו דתי אחר. ואולי "סיפור חיים" אינו השֵׁם ההולם לסיפור ההוא. לא נְשוא הסיפור סיפר לנו אותו, אלא חבר הקבוצה שהיה קרוב אליו מאוד. ואפילו שהסיפור לא היה רווי מהמורות כמו הסיפור של גידי, הוא הסתיים בדרך טרגית במותו של הבחור. התאבדות ככל הנראה.

לאחר ששמעתי את הסיפור, חיפשתי את הסיפור הרשמי באינטרנט. הסיפור באינטרנט היה סיפור תמים שלא אמר דבר על היותו הומו. ואין זה מפתיע שהרי איש לא ידע על נטייתו המינית, או על ייסורי הנפש שבהם ייסר את עצמו בגללה. חיפשתי בכל זאת רמז דק, אבל כל שמצאתי היה שם של זמר אהוב. הסיפור הרשמי, הגלוי, נותר תמים ונוח. הוא לא מייסר את החברָה, לא מכה במצפון, לא דורש לעשות דבר. ולא נותן כל תקווה לשינוי.

אבל אנחנו, חברי שֹבל, התכנסנו כי רצינו תקווה. רצינו חברה דתית שתגן על בניה ובנותיה ותאפשר להם חיים. רצינו מחנכים שיהיו מודעים לתלמידים האחרים שיש להם. ליסורים ולהתחבטויות שהם עובדים מבלי לשתף. רצינו שהם יוכלו לעזור להם או לכל הפחות להפנות אותם למי שייתן להם אוזן קשבת.

***

הפגישה הבאה שלי עם גידי היתה בשעות הפעילות של קו התמיכה. גידי הצטרף לשבל לא מזמן והחליט להתנדב גם בהסברה וגם בקו התמיכה. הטלפון היה שקט, ולא היתה פעילות יוצאת דופן בפורומים. ישבנו שוב לשמוע את סיפורו של גידי.

הפעם היה גידי בטוח יותר: הוא סיפר בקצרה על משפחתו ועל ההדרכה, והמשיך לאהבה הראשונה. הפעם סיפר באריכות על התחושות הקשות בישיבה, על הלילות חסרי השינה, על הייסורים ועל הבהייה האין-סופית במשך הלילה בחבר שהפנה לו עורף. הפעם הבנתי למה הוא ברח משם. ולמה הוא לא דיבר עם איש בשנה שאחרי. השארתי בידי גידי את המשימה הלא קלה לתמצת את הסיפור לכדי עשרים דקות.

***
shoval_lecture
שֹבל – שהכל ברא לכבודו, היא קבוצה של בני ובנות החברה הדתית הפועלת לקידום סובלנות כלפי נטייה מינית וזהות מגדרית שונה. אביגיל שפרבר, מייסדת בת-קול, הקימה את הקבוצה לפני כשנתיים והיום חברים בה, כשלושים הומואים לסביות בי וטרנס. כולם מבית דתי או חרדי.

במהלך הפעילות החינוכית שאנחנו מעבירים, מספרים שניים מאתנו את סיפורינו האישים, למחנכים ולאנשי טיפול בחברה הדתית. אנחנו מספרים על הדרך שעברנו כהומואים לסביות בי וטרנס, על הידיעה שניסינו לדכא בכל דרך, על הפחד לאבד את המשפחה ואת החברים. על העולם שקרס ברגע, על הדרך שבה כל אחד מאתנו בנה אותו מחדש. הסיפורים שלנו שונים, אבל התחושות דומות. ומי שיאזין להן יקבל צוהר לעולמם של להט"ב דתיים שמגלים את נטייתם המינית או את זהותם המגדרית השונה ומתקשים להכיל אותה.

הסיפורים שלנו, והדיון הפתוח שאנחנו מנהלים עם הצוות לאחריהם, הם כלים שאנחנו נותנים בידי מחנכים ואנשי טיפול שרוצים לעזור לתלמידים ולמטופלים שלהם ביתר ביטחון ועל סמך ידע אמתי.

בשנתיים האחרונות קיימנו עשרות פעילויות כאלה. לחלק מהם הגענו דרך מכרים. אחרים הגיעו אלינו בלית ברירה כשגילו שאין להם הכלים להתמודד עם תלמידיהם.

לאחר הרצח באגודה, החלטנו להרחיב את הפעילות, ולעשות זאת באופן גלוי. לשם כך גייסנו עוד מתנדבים שאותם אנחנו מכשירים לספר את סיפורם האישי.
וכעת אנחנו זקוקים לעזרתכם.

ספרו על שבל לחבריכם הדתיים. ספרו למורה שאתם מכירים מבית הספר או מחוג המכרים. ספרו להם שיש להם דרך להבין טוב יותר מה עבר עליכם ומה עובר על התלמידים האחרים שלהם. והַזכירו להם עד כמה הדבר חשוב לשלומם.

דוא"ל: shoval@havruta.org.il

השאר תגובה

עוד ב- הלינק הפתוח ››

תגובות הגולשים 2 תגובות

avatar
דנה
23 בפברואר 2010

אין על גידי בעולם :)


הגב
avatar
זהורית
23 בפברואר 2010

איפה ההמשך?
נראה כאילו מישהו משאיר אותנו במתח.
היי, תשחררו את חלק ב'!!!


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS