שעשעת אותי במשפט האחרון:)
אבל יש לי תחושה שאולי אנחנו לקראת מיצוי, כמו שאמרת, לא נגע בך מה שאני חשבתי כחונק. בתגובה מוקדמת שקיבלתי מחברה היא גם ביקשה שיתפוצץ שם משהו מאיזה אחד מהצדדים שבסיפור, זה לא הסגנון שלי וגם ככה זה לא תמיד בחיים… אם הבנתי אותך נכון גם אתה בחייך "ברחת" לבאר-שבע וכלום לא זז בקהילתך המקורית (-מקוה שהבנת הפעם שזה ציני). אפרופו 'הסגנון שלי' אם לא התחברת למשפטים התלושים על כינויי החיבה של הדוידים אז רק חבל לי כי אני מאד אהבתי את זה וגם כי אני לא עגנון ואם היתי מנסה להיות כנראה לא היתי מכניסה רעיונות כאלו (רבאק אם לא קולטים את זה במשפטים כאלו אז מה יקרה לנונסנס, לפרפרזה, ליצירה). אח מה עוד ניתן לי לומר על מה שכתבתי בלי מצד אחד להיות אפולוגטית ומצד שני גם לפרש את עצמי זה לא מגניב.
בכבוד אליק ובצער מה של החמצה,
מרים

אז אני לא יודע, מרים. אולי זה פשוט לא לחץ על הכפתורים שלי. לא הרגשתי באומללותו של דוד, ולכן לא הכאיבה לי ההשתקה המנדה, והפתרון העלוב בסוף לא נראה לי כעלוב, אלא כסתמי.

אולי לא הרגשתי באומללות מפני שלא הצלחתי לפתח אליו אמפתיה, ואולי זה בגלל שבחרת לכתוב בסגנון שכוחו רב לו כסאטירי, אבל הוא לא טבעי מספיק בשבילך כדי שאאמין לו כסיפור כהווייתו. (דוגמא קטנה – "דייויד כאמריקאי, ואין דוד אמריקאי" – מה זה אומר? למה זה חשוב בכלל?)

דירנמאט מציג את הקהילה החונקת ב"ביקור הגברת הזקנה": אבל שם הקהילה סוגרת אט-אט סביב איל, ואפשר להרגיש את חוסר האונים שלו, את החנק. כאן רוב הסיפור הוא אקספוזיציה שמרמזת על כך שדוד הוא הומו בארון (אבל את זה אנחנו כבר יודעים!), תגובת הקהילה מרוכזת בפסקה וחצי של סימנים משמיים, והפתרון מגיע בפסקה נוספת, מבלי שנוכל לשפוט האם הוא פתרון טוב או רע, מלא או חסר (כמו, נניח, בסופו של "סיפור פשוט").

הדיון הזה הרבה יותר חשוב ומעניין מכל ציד המכשפות המבוהל שמתנהל נגד הרב אילון באתר הזה, משום מה. אני מציע שנמשיך אותו בלי לשים אליה לב.

אמנם העבירו אותנו אל מאחורי הפרגוד ואני לא יודעת אם הדיון ימשיך… אבל האמירה הלא נשכנית היא עיקר האמירה בעיני. חוסר המוצא לכאורה של המצב, שכפי שבא לידי ביטוי בגישה ה"חומלת" אך מנדה את ההומוסקסואליות (בת-יענה), גישה שהומואים דתיים רבים מקבלים על עצמם זועקת את עוניה בסיפור, אני מקוה. כמובן שצריך להניח שהכותב מודע לזה ולא לחשוב שהוא פלגמט בעצמו.
ואכן, נעימה היא התגובה שיש בה עניין ואפילו יותר בשל היותה ביקורתית.

(אוי. ההבעה המוזרה של הסמיילי הזה שם למעלה זה ממש לא מה שהתכוונתי. הוא אמור לחייך! ולהביט אל האופק- בתקוה שיהיה פרק ב לסיפור)

מרים, תודה רבה על סיפור מלא יופי וקסם

אחרי קריאה שניה של סיפורך לא יכול לבי שלא להיכמר שוב על אותה קהילה טהורה וקדושה,
על אותו דוד יפה ששערו מעין חום ומעין הדבש שעורבבו
על אותו רב רגיש, ואשתו האהובה
על האב המתהלך ועיניו אדומות
ושוב על דוד ששותקים בפניו, המתהלך לעצמו כשבר מן השלם
ושוב על הקהילה, שהותיר אותה שהיא חסרה.

ושמחתי בשכינה העטופה חסד, השוכנת לבטח.

וקיויתי שיהיה פרק ב לסיפור

תודה

הו, מרים. אני נוטה לתמוך באמירתו הישנה של אוסקר וויילד, "שיגידו משהו טוב, שיגידו משהו רע, העיקר שיגידו משהו." (בתרגום לפולנית בסיסית)
זאת אומרת, אני מעדיף תגובות ביקורתיות על שקט תעשייתי. גם בתור כותב.

הסאטירה לא נעלמה מעיניי, אבל היא לא הייתה – איך לומר? – נשכנית מספיק. לא הרגשתי שהייתה כאן איזושהי אמירה חדשנית ומעוררת, שמצדיקה את הפורמט המסורבל שבחרת. והסיפור, כסיפור ולא כסאטירה, לא מספיק מעניין. דוד איננו מייצר אצל הקורא אמפתיה מיוחדת, והתגלגלות העלילה צפויה יחסית, למעט אולי המנוחה הנכונה המפתיעה-משהו בבאר-שבע.
(אגב, הייתי שם. הייאוש לא נעשה יותר נוח, וגם הטלוויזיה היא אותה טלוויזיה.) 

כמובן, רק על עצמי לספר ידעתי. הקוראים האחרים מוזמנים לבוא אחריי ולתקן את בורותי ושגיאותיי כי רבו.

אליק יקר, ברשותך אגיב, גבר מלומד שכמוך בודאי יודע להבדיל בין הכותרת שהוסיף העורך לסיפור לבין הסיפור עצמו. הסיפור אינו סיפורו של דוד יותר משהוא סיפורה של הקהילה, ההיפך הוא.
דוד לא מצא נחלתו בבאר שבע ולא משם תבוא הגאולה אלא כמו שאתה אומר…
(שמו של הסיפור במקור "הקהילה" ולא "פרוש מן הציבור" וזה משנה לא מעט)
ובעניין השפה שאתה חש כאילו את אהובך גזלו ממך אני מקוה שאחרים יחושו באירוניה שחמקה מעיניך ומתנצלת על הגזל התרבותי שאתה חש שנעשה אלא שאני לפחות חידשתי דימויים ולא העתקתי רעיונותי.

אותה ריבה שכתבה את המעשה, לא שמואל יוסף הייתה. אלא שדרכם של סופרים שבמקומותינו, שכותבים כדרך שכתב שמואל-יוסף, בין שעגנון הם, ובין שאין בינם לבין אותו סופר אלא לעגי שפה ולשון אחרת. ודומין הם כאותו אדם שמצא פרי, קליפתו אכל ותוכו זרק.

ואותו דוד שבסיפור, יונה יקרא שמו. ראשית, שיונה בלשון יהודית תקרא פייגעלע, ושנית, כאותו יונה שברח מפני השם תרשישה ולא ידע כי סדנא דארעא חד הוא, וגאולתן של ישראל לא מבאר-שבע תבוא ולא מקהילות ישראל היא בורחת, אלא קמעא קמעא היא באה. ואותה ריבה, כוונתה ודאי רצויה, ולוואי שמתוך כוונה תבוא לידי מעשה, ותכוון לכתוב מעשיה בשפתה היא, והייתה כל הארץ שפות רבות ודברים רבים, וירא אלוהים כי טוב.