דבר תורה לפרשת ויחי – ירידה לצורך עלייה

הבור שממנו טיפס יוסף נמצא בקרבנו דרך קבע. הכעס, השליליות, היכולת לנטור טינה על פני מחילה והשלמה – כולן דרכים העומדות בפנינו בכל יום, ושלנו ההחלטה על הדרך שעלינו לעבור כדי לטפס ממנו. הפרשה שלפנינו מדגישה באופן בולט ונחרץ כי מלאכת הטיפוס היא עניין של בחירה החופשית ומציגה בפנינו את התוצאות של כל אחת מהבחירות: להידמות ליוסף או להידמות לאחיו * אייל בטור אישי על הפרשה

joseph_pitבפרשה יש לקח מוסרי עצום ומסר שניקח לחיים שלנו ובאמצעותו נוכל לשפר את חיינו: אמונת הסליחה של יוסף ותיקון מידותיו.

בפרשה הקודמת, האחים משליכים את יוסף אל הבור, פעולה המתוארת כהורדה אל מתחת לפני הקרקע ("ויקחהו וישלכו אותו הברה", בראשית לז, כד), מוכרים אותו לאורחות הסוחרים ובהמשך השיירה יורדת דרומה ("ויוסף הורד מצרימה", בראשית לט, א).

אם כן, כל דרכו של יוסף מבית אביו ועד ארמון פרעה מתוארת במגמת ירידה. ואילו בפרשה שלנו אנו מגלים כי יוסף הצליח להפוך את הטראומה הגדולה ההיא לברכת אלוהים. אמנם לקח לו הרבה מאוד שנים להתגבר על הכעס, על ההלם ועל השנאה, שנים ארוכות לנקות את המערכת שלו מהשרידים השליליים הללו – אך משמצא את אמונתו החיובית הוא חוזר הביתה, או ליתר דיוק מחזיר את הבית אליו.

עם מותו של יעקב חוששים האחים כי הגיעה שעתם לתת את הדין ("לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו", בראשית נ, טו).

חששם של האחים מוצדק. אני מניח שגם אתם הייתם חוששים לוּ האח שאותו מכרתם לעבדות היה חוזר לגבות את חובו, אלא שיוסף נמצא במקום שלם והרמוני, הוא פונה לאחיו ומרגיע אותם "אל תיראו כי התחת אלהים אני, ואתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטבה…" רק אז, כאדם חדש, הוא חזר למשפחתו ולמקורותיו.

משהתגבר יוסף על העצמי השלילי שלו מתחילה העלייה למעלה "והעלתם את עצמתי", עד לארץ ישראל מקום קבורתו, ואילו האחים שמעולם לא התגברו על יצריהם הרעים ועל הרוע שבהם, על דברי השקר ועל אהבת המריבה, נשארו למטה. בניגוד ליוסף, הם לא הצליחו לחלץ מעצמם את החור השחור ולכן נשארו קבורים בו, בבור שבתוכם.

ועם הכעס למד יוסף לכבוש עוד כמה תכונות אופי רעות וילדותיות. בנעוריו היה רכלן מלשן ומוציא דיבה רעה ("ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", בראשית לז, ב), וכשגדל הבין את חלקו שלו בגורל המר והעצוב שנפל בחלקו ועשה הכול כדי לשנות לטובה את מידותיו הרעות. הוא נלחם בתכונה ההיא, וכשניצח את עצמו במלחמה האישית הוא התגלה. על אף כל שיאי הרגש הוא לא גילה לאביו את מה שבאמת קרה שם סביב הבור: הוא הפך מבוגר חף מפגיעה בזולת, לא משמיץ ולא מוציא דיבה. שלא כמו יעקב אביו שרב את ריבו עם לוי עם שמעון ועם ראובן עד יום מותו, יוסף הוא "סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון" (מתוך תפילת יום הכיפורים).

הבור שממנו טיפס יוסף נמצא בקרבנו דרך קבע. הכעס, השליליות, היכולת לנטור טינה על פני מחילה והשלמה – כולן דרכים העומדות בפנינו בכל יום, ושלנו ההחלטה על הדרך שעלינו לעבור כדי לטפס ממנו. הפרשה שלפנינו מדגישה באופן בולט ונחרץ כי מלאכת הטיפוס היא עניין של בחירה החופשית ומציגה בפנינו את התוצאות של כל אחת מהבחירות: אם ברצוננו להידמות ליוסף, שבהעלותו את עצמו מהבור הרוחני שאליו ניסו אחיו להוריד אותו, זכה לברכה ולהצלחה גדולה; או שברצוננו להידמות לאחיו, שנשארו זמנית על פני אותה האדמה בעמק דותן, אך נעלמו בקברי מצרים ובתהום הכרויה של נפשם.

שבת שלום,

אייל

השאר תגובה

עוד ב- דבר תורה – בעיניים שלנו ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS