פרק שביעי: "דתי בן 19 מעוניין בחבר"

'דתי בן 19 מהצפון, נאה ודיסקרטי, בחבר בסביבות גילי'. כל מילה נשקלה היטב. פתאום נראיתי לעצמי זר מבעד למילים, מנסה לחשוב בעיניים של אלו שיקראו את המודעה שאפרסם במקומון, מנסה לחשוב אם עוד מישהו מעלעל כמוני בעיתון בחדרי חדרים לאור המנורה הקטנה שנותרת לאחר ששעון השבת כבה * כמה ימים אחר כך לבית המדרש אני חוזר עם שני מכתבים בכיסי. לשניהם אענה עוד היום * נתי בפרק חדש בבלוג "ציפור קטנה בלב"

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

mailboxבדרך לסניף הדואר, מדגדגים לי באצבעות המפתחות האדומים של תא הדואר שפתחתי לפני שבוע וחצי. יומיים אחר כך גם שלחתי בידיים רועדות מכתב עם נוסח ההודעה שלי למדור 'כתובת' במקומון.

בכל סוף שבוע אני נכנס לשירותים עם העיתון, מחפש את המדור, מרפרף בעיניי על המילים, מחפש להישען עליהן ולמצוא שותפים. אז אני עוצם עיניים ומדמיין את הפגישה: אני אהיה נבוך אבל נרגש. אני אספר, ובוודאי גם הוא. אולי גם נאחז יד, מהססת. אין לו פנים, לאיש הזה שבדמיונות שלי, אבל יש לו דמות, וקול, ונוכחות, וישות. והוא יבין אותי, כל כך יבין אותי, ואני אוכל לדבר, והוא יקשיב, ואז גם הוא ידבר ואני אקשיב. ונחייך, ונרגיש שותפים…

עברה שנה מאז התחלתי ללמוד בישיבת ההסדר. מחלונות בית המדרש נשקף נוף גלילי הררי, נוף פתוח ומאוורר. מדי פעם בפעם, תוך כדי הלימוד, אני מרים ראש אל האופק הזה, ונעלם בו לחיים של רפואה, לחיים שאהיה בהם כמו כולם. בזמן תפילת שמונה עשרה אני נצמד אל החלון, ובמקום לעצום עיניים, אני פוקח אותם ומתפלל אל ההרים, מתפלל לאלוהים לאהוב אישה ובאותה פעימה אני מתפלל לפגוש אהוב.

כבר לא מתייסר על מה שאני עושה מדי כמה לילות עם אחד מחבריי לשיעור, משהו כמו נתנאל בימי הישיבה התיכונית. כבר יודע שהוא מבין שם למעלה, הוא ממש לא כועס, הוא הכי יודע למה אני עושה את זה.

'שמע קולנו' אני אומר, 'חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו', ואני עוצר, תוהה מה לבקש הפעם, נושא עיניי אל ההרים ומתפלל לאהוב, ויודע שהוא כבר יודע מה טוב לי, ישלח את מה שנכון לי. עזרת הנשים מדגדגת לי בעורף, מציצה אליי מאחורי הוילונות.

כשאני פוסע לאחור – 'עושה שלום במרומיו' – אני נוחת חזרה אל המציאות הרועשת של בית המדרש: ים אנשים אהובים, חברים, שותפים, אבל כל כך רחוקים. מתגעגע לאסי שיודע, מתגעגע לדבר אתו, אבל אסי רחוק, בישיבה אחרת.

הימים שלי בנדנדת רגשות: יום אחד באושר גדול אחרי הארה פתאומית בסוגיה, או תפילה באמת טובה, ויום אחרי שבוי בכבלי נקיפות המצפון, עמוק בבוץ של ייאוש, שמוביל אותי אל החדר, לחפש את אותו החבר ללילה של פריקת עול. בלי לדבר, רק לעשות. פוחדים לדבר.

המעטפה שולשלה לתיבת הדואר האדומה באצבעות רועדות. פחד איום, סקרנות עצומה.

'דתי בן 19 מהצפון, נאה ודיסקרטי, בחבר בסביבות גילי'. כל מילה נשקלה היטב. פתאום נראיתי לעצמי זר מבעד למילים, מנסה לחשוב בעיניים של אלו שיקראו את המודעה, מנסה לחשוב אם עוד מישהו מעלעל כמוני בעיתון בחדרי חדרים לאור המנורה הקטנה שנותרת לאחר ששעון השבת כבה.

אני מטפס על שלוש המדרגות בכניסה לסניף הדואר, פונה לחלקו השמאלי של הבניין – שם ממוקמים תיבות הדואר הקטנות – ורואה את איש הדואר מחלק מכתבים אל התאים. מעניין כמה הגיעו לתאי.

בשבת האחרונה הייתי אצל ההורים. מיהרתי לקנות עיתון מייד לאחר התפילה, ואיך שנכנסתי הביתה נחפזתי לשירותים גורר אחריי את המקומון, מדפדף במהירות, ומוצא: המודעה שלי שם! אני קורא אותה שוב ושוב, משווה אותה להודעות אחרות שם בדף. תחושה מוזרה בבטן, כאילו מצד אחד אני נחשף, ובאותו הצד גם נותן ביטוי מוחשי לחטא הקטן (?) שלי. בצד השני אין שום דבר, בעיקר תחושה שעם כל צעד שאני עושה קדימה, אני ממוטט את הקרקע שדרכתי עליה קודם.

אני מוצא את תא הדואר שלי, מכניס את המפתח, מסובב, ופותח: יש מעטפות! יש מעטפות!

אני משחיל את זרועי אל נבכי התא העמוק, גורר משם את המכתבים, אוסף אותם אל חיקי, מצטער שלא הבאתי מעטפה או שקית לשים אותם. הלב פועם בהתרגשות. הידיים רועדות, הסקרנות גדולה: מי כתבו לי? בני כמה הם? גם דתיים? ומהיכן בארץ?

אני לא יכול להתאפק ומחליט שאקרא את המכתבים כאן ועכשיו. אני אוסף אותם: אחד עשר מכתבים, ופונה אל רחבת הדשא שליד המרכז המסחרי, מוצא פינה שקטה ומתיישב על הקרקע. אני מסדר אותם בערימה, ומרים את הראשון. בצידו האחורי רשום רק: אבי, ת"ד 4653, חיפה.

אני פותח את המכתב, ומזהה שרשומות בו לא יותר מארבע שורות:
אהלן נער דתי,
שמי אבי ואני בן 38 מחיפה. אני איש דיסקרטי ונעים.
אשמח להנאות משותפות, אני בהחלט יודע את העבודה.
הנה גם הטלפון שלי, אתה מוזמן להתקשר, ונקבע להיפגש.
אבי

הלב שלי נפל. לבור דוחה, מגעיל, מלוכלך, חוטא. מרגיש איך אלוהים מסתכל עליי מלמעלה עכשיו, שואל אותי אם זה מה שבאמת אני רוצה, ואני יודע שלא. הנאות משותפות? האם זה כל מה שיש להם בראש?

המכתב השני, השלישי, הרביעי, החמישי – כולם אותו דבר. גברים מבוגרים ממני שמזמינים אותי לביתם כדי לטעום מנעוריי, לטמא את עורי. פתאום הם כולם לבשו אצלי צורה של המבוגרים האלה שעומדים בצידי השבילים בגן הרכבת בתל אביב, שמציצים בי בתאוותנות, שמזהים בי את הסקרנות, אבל מעוררים אצלי בחילה וגועל.

ההפתעה הגיעה במכתב העשירי. גם אותו פתחתי במיאוס, מחכה לראות אילו פנינים מיניים נוספים ירצדו על הנייר, אבל היה שם מכתב ארוך שנכתב בכתב צפוף וקטן להחריד. מילים קטנות-קטנות שמועמסות על הדף משני צִדיו.

אני משלב את רגליי לישיבה מזרחית, ומתחיל לקרוא את מכתבו של אביחי, נער בגילי שלומד במכינה קדם-צבאית כלשהי. המילים הצפופות שלו מספרות על נער ביישן שיש לו אחות תאומה, שהיא גם ידידת נפשו. הוא מספר על ילדוּת של הצקוֹת בשל התנהגותו: צוחקים עליו שהוא נשי, צוחקים עליו שיש לו 'תנועות של בחורה'. הוא מרגיש בודד והוא מחפש חבר לדבר אתו, מישהו שיבין אותו. אביחי בוכה הרבה בלילות כי הוא באמת מרגיש שונה, והוא גם משוכנע ויודע שלעולם הוא לא יתחתן עם אישה. הוא מספר לי על כך שיש לו חלומות שגם לי הוא מהסס אם לספר, אבל אם ארצה לדעת הוא ירחיב, רק שאהיה מוכן לכך שאולי גם לי זה לא יהיה פשוט לשמוע.

אני מקפל בחזרה את המכתב של אביחי, ומעודד אני פונה למכתב האחרון. מאחור כתוב השם המלא: גבריאל שלום. כתב היד עגול ויפהפה. מתוך המעטפה אני מוציא מכתב שכתוב על נייר צהוב, שורות מסודרות וכתב יד של בחורה, מסותת, נעים, כאילו אני יכול לשמוע את גבריאל שמספר לי במכתב על נטיותיו, על השלמתו, על כך שהוא לא דתי אבל ישמח מאוד להכיר מישהו מהעולם הדתי. גבריאל גר במושב. הוא גר רק עם אמו – הוריו התגרשו לפני כמה שנים. הוא בן יחיד, והוא יודע על עצמו כבר מגיל מאד צעיר. הוא טרם שיתף מישהו בסוד הזה, אבל דווקא מושך אותו להיפגש עם מישהו מהעולם הדתי. לדבר.

אני קורא את מכתבו ומשהו מתרחב לי בבטן, משהו נעים. פתאום מצטיירות פנים לאיש הזה שאפגוש, פנים עדינים, נעימים, חיוך רך, עיניים טובות וכתב יד עגול.

לבית המדרש אני חוזר עם שני מכתבים בכיסי. לשניהם אענה עוד היום.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

השאר תגובה

עוד ב- ציפור קטנה בלב ››

תגובות הגולשים 8 תגובות

avatar
אורי
15 בפברואר 2010

המאמר מדגיש את הכשל המרכזי של ההומו הדתי- חוסר האיפוק. הרי אם אתה בן 19 בלבד, מה יש לך לעתעסק בקשרים רומנטיים או קשרים מיניים? וכי בני גילך עוסקים בזה?! אז למה אתה? ובטח לא באופן כה יזום דרך מודעה. ובטח כשאתה במסגרת הדוקה, צבאית או חינוכית הדוקה. וגם אם כן, מדוע עם חילוני? זה לא רק הגיל שצריך להיות קריטריון.


הגב
avatar
תמיר
16 בפברואר 2010

וואו אני כל הזמן המום מחדש איך אתה מצליח להקסים אותי עם כתיבתך המופלאה והנעימה כלכך. גם אני במצב דומה רק עם שינויים קטנים: שאני בן 16 ,שאני לומד בתיכון כללי (אבל זה לא אומר שאני חילוני-ממש לא!), ושאין לי חבר כמו אסי ואין לי עם מי לחלוק שום דבר יש לי רק לחלוק את המחשבות עם הקב"ה או להתפוצץ איתן בנשמתי הבוכיה. הלוואי וגם לי יהיה חבר נפש כמו אסי ועד אז אני ימשיך לעקוב אחרי הבלוג אז אל תפסיק לכתוב :)


הגב
    avatar
    נתן
    11 באפריל 2010

    סיפור יפה. הלוואי שזה היה כל כך פשוט אני גם נער בן 17 ולהגיד שטוב לי במצב ההזויי הזה אי אפשר ….. אשמח להצעות באמת 571921156 האיסיקיו שלי


    הגב
avatar
שי
16 בפברואר 2010

כתבה חמודה…


הגב
avatar
אתי
16 בפברואר 2010

חברה ,כואב הלב לקרוא את הדברים אלה ולדעת שיש אנשים הסובלים מנטיות כאלה , לעניות דעתי אפשר למצוא בנות "גבריות" שיתנו לכם את הסיפוקים שנראה לכם למצוא בבן. ואתם יכולים להשיג שני ציפורים במכה. גם להקים בית בישראל וגם להתחתן עם בת עם סיממנים של בנים , תאמינו לי ישנן כאלה.


הגב
avatar
האורקל מדלפי
17 בפברואר 2010

אורי ואתי, חסכו מאיתנו את בורותכם. הצורך של נער הומו במישהו שיוכל לאהוב אותו ולהזדהות איתו גדול בעשרות מונים משל אחרים. מה גם שלרוב האנשים הסטרייטים (אולי חוץ מהדתיים) יש חברה בגילאים אלו. ואתי, הידע החוויתי ובדר"כ גם המקצועי שכל הומו דתי נחשף אליו גדול בעשרות מונים מתיאוריות ה"אפשר להשתנות ולהתחתן" הלא מבוססות של פסיכולוגים טוקבקיסטים בגרוש.
נתי, כתיבה יפה, מרגשת וכנה, כמו תמיד…


הגב
    avatar
    אלמוני
    4 במאי 2010

    נראה שאתה הוא הבור,בחור דתי בד"כ לא מקיים יחסים מיניים לפני החתונה (הכוונה לבחור ישיבה כמו שמתואר בבלוג),לכן כל הסיפור עושה שרות דב לאתר הומואים דתיים. הייתי יכול להזדהות עם התחושות והקשיים שלו,אבל כמו שלכל סטרייט תורני יש את ההתמודדות שלו עם היצר,כך אמור להיות גם להומו. איך אפשר לקבל את "המשחקים" עם נתנאל או היחסים בישיבה? הרי חבריו הסטרייטים לא עסקו בזה בגילו? זה רק מחזק את הסטיגמה על ההומואים,איך אתה רוצה שאני אקבל את זה שזה משהו שהוא לא יכול להתמודד איתו אם הוא בכלל לא מתמודד עם יצר המין שלו(בלי קשר לסרייטיות או הומוסקסואליות)
    ובכלל זו בדיוק הבעיה של ההתאגדויות והאתרים האלה, הלגיטימציה להפקרות מינית (שוב,בהתעלם מענין ההומוסקסואליות). הרי באף בלוג דתי סטרייטי לא תמצא תאורים כאלה עם בחורה(ממי שמתימר להיות ירא ה').
    אני לא כותב כדי לקנטר אלא כביקורת בונה. היה ראוי שלא לפרסם את הבלוג באתר הזה(יש מספיק אתרים שישמחו לארח אותו)


    הגב
avatar
שביט
12 במרץ 2010

מקסים :)
מחכה להמשך.


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS