דבר תורה לפרשת מקץ – אחים לא מפקירים

למה יוסף, שליט מצרים, לא הודיע לאביו שהוא חי? אחד ההסברים הוא שיוסף חשב שגם אביו התנכר לו בכך ששלח אותו לאחיו אף שידע שלא יכלו דברו לשלום. מכאן הדרך קצרה להתערות בתרבות המצרית, ללבישת בגדים מצריים, לאימוץ השם "צפנת פענח". יוסף הופך למצרי מוצהר וגאה * עד שמגיע השינוי: יהודה מגן בחירוף נפש על בנימין – עדות לאכפתיות של האחים ויעקב * המסר הזה נוגע לחברה הדתית ביחסה להומואים הדתיים * זאב שביידל בטור תורני

יוסף מתוודה מול אחיו (ציור מאת Léon Pierre Urbain Bourgeois, 1863)

יוסף מתוודה מול אחיו (ציור מאת Léon Pierre Urbain Bourgeois, 1863)

כמו כל שנה, גם השנה אנו שוב קוראים את הפרשה של יוסף ואחיו ושוב מתרגשים מחדש.

על מה מדברת הפרשה הזו? מה היא מגלה לנו?
אז קודם כול, מסופר בפרשה על משפחה. משפחה מכובדת בעמה – משפחת יעקב אבינו. משפחה ברוכת ילדים, ברוך השם בלי עין הרע. ובמשפחה הזאת יש אח אחד שהוא לא כמו כולם. הוא שונה. יוצא דופן. חריג. יש לו חלומות מוזרים. הוא מתחבר עם אנשים שלא צריך, עם בני השפחות. הוא מתלבש באופן מוזר ושונה מכולם.

והאחים לא אוהבים את זה. ממש לא אוהבים את זה.

עד כדי כך לא אוהבים את זה ש… יום אחד הם מוכרים אותו לעבדות. הוא מפסיק בשנייה אחת להיות האח שלהם ונמכר לעבד. אמנם בהתחלה הם התכוונו בכלל להרוג, אבל זה לא יצא לפועל. בכל זאת, בני יעקב אבינו. לב יהודי רחום, אתם יודעים. אז הם רק מכרו אותו לעבדות. הם אפילו לא שיקרו לאבא. זאת אומרת לא אמרו לו שקר ממש. הם רק אמרו "הכר אם כתונת בנך היא". זה הכול. זה לא נחשב לשקר, נכון?

ומאז, מאז יש במשפחתו של יעקב סוד אפל בארון. סוד של אחים שמכרו את האח שלהם לעבדות. זה סוד שלא מדברים עליו. יתרה מזאת, לא מדברים על זה שלא מדברים עליו. אבל הוא קיים. והכול יודעים שהוא קיים.

וכטבעם וטיבם של סודות אפלים בארון הוא מייצר סביבו עוד ועוד סודות אפלים, סבל, מצוקה ושקרים.

עכשיו האחים צריכים לשקר לאבא ולהגיד שמצאו את כתונת של יוסף מוכתמת בדם.

הדבר גורם כמובן למצוקה ענקית ליעקב. לא לחינם הוא ממאן להינחם, ו בנוסף לאבל הרגיל של אב ששכל את בן הזקונים שלא כדרך הטבע הוא כועס על עצמו ששלח את בנו למקום מסוכן.

השקר ש"כאילו לא קיים" קיים כל העת ומסרב לעזוב. לסודות אפלים בארונות יש מחיר.

ומה עם יוסף? מה הוא מרגיש?

ברור לנו שאסור לשפוט את מי שהיה קורבן. בוודאי את מי שהיה קורבן לאחיו. אך מותר להתבונן ולראות איך הקורבן מתמודד עם הקורבנות שלו. אז איך יוסף מתמודד?

פרשנים רבים שואלים את השאלה: איזה מן כיבוד הורים יש ליוסף? מדוע קשה לו במשך כל השנים הללו לשלוח מכתב קצרצר הביתה "אבא, אני חי"?
תשובה שנותנים רבי יוסף בכור שור ואחרים היא שיוסף כועס על האבא. הוא הרי חושב שיעקב שלח אותו לדותן בכוונה תחילה, כאשר ברור לו מה האחים זוממים! בשל כך יוסף מנתק את הקשר עם בית אביו. הרי אם הורה מתנכר לילד, ילד ממילא נעשה יתום.

הרב פינחס פלאי מביא הסבר אחר שנדמה לי כמשתלב בנוכחי. בשל ההתנכרות לבית אבא נקל ליוסף להשתלב בתרבות המצרית. לכן נוח לו ללבוש על עצמו בגדים מצריים. נוח לו לקרוא לעצמו "צפנת פענח". והוא כל כך מתערה בממלכה המצרית שממש כבר אין לו סיבה להתעניין בשלומו של אבא. יוסף הופך ל… מצרי מוצהר וגאה.

ועם הפצע שמכרסם מבפנים חיים גם אחיי יוסף. עד שיום אחד בא המפגש. המפגש תופס גם את יוסף וגם את האחים במצב שבו הם עדיין לא מוכנים לקחת אחריות. בשל כך המשחק האלים של שקרים ביניהם ממשיך.

יוסף אוסר את אֶחיו ומציג את עצמו כאיש מצרי. עובדה היא שהמצרים בסוף קיבלו אותו, עבד זר, ואחיו עדיין לא. גם האחים ממשיכים לשחק את המשחק, ואומרים שאחיהם "מת, כאילו מעצמנו, בלי קשר אליהם. יוסף עד שלאחר כל השנים הללו דבר לא השתנה אצל האחים, ולכן מחליט כעת לראות איך הם יתנהגו כלפי בנימין במצב דומה.
ובהתחלה אֶחיו באמת ממשיכים להתנהג בדרכם הרגילה. הם שוב צריכים להמציא סיפור ליעקב (כבר יש כל כך הרבה שקרים, אי אפשר להתחיל לספר אמת. אגב סתם שאלה מעניינת: האם נודע ליעקב כל הסיפור? המקרא לא מגלה לנו. שמא כל האחים השפילו עיניהם ואבא כבר הבין לבד את מה שקרה?) וכך השקר ממשיך.

הוא נמשך עד שלשני הצדדים כבר אין כוח. עד שיהודה עושה את הצעד האמיץ שלו, ניגש אל "שליט מצרים" ומוכן להסתכן בעצמו כדי להציל את בנימין.

כאן כדאי לחזור קצת אחורנית ושוב לבדוק את התהליך שהביא את האחים למצב בו הם היו מסוגלים למכור את יוסף.

נדמה לי שזה מתחיל בסיפור של דינה ושכם. מעשה של זעם אדיר שעושים שמעון ולוי. ורש"י מבאר בפרשת "ויחי" על הפסוק "ארור אפם כי עז" שמדובר במעשה שתחילתו בזעם אלים כלפי אינם יהודים וסופו "ביקשו לעקור את יוסף". ברגע שאפשר לנהוג באלימות כלפי האחר אז היום זה יהיה גוי מִשְכם, ומחר אחיך שלך.

אחר כך אנו צועדים עוד צעד: בידול ויחס משפיל של בני הגברות כלפי בני השפחות. הרי את ה"דיבתם רעה" מביא יוסף הילד אל אביו לפי רש"י. ואין זה מפליא שדווקא עמם, בני השפחות ה"סוג ב", מתחבר הילד המוזר עם כתונת הפסים.

מעשה שכם, בני השפחות, מכירת יוסף.

אז איך יוצאים מזה עכשיו?

יש רק דרך אחת לצאת מהעניין: לקיחת אחריות ומוכנות להקרבה. ואת שני הדברים הללו מוכנים האחים לעשות עכשיו.

יהודה מוכן להקריב את עצמו, ולא את האחרים כמו שביקש ראובן, כדי להציל את אחיו הקטן. ולא זו בלבד אלא שעכשיו "כולנו בני איש אחד נחנו". אין עוד בני עבדים ובני שפחות.

זה מה שמאותת ליוסף שההצגה נגמרה. המילים שחיכו כל כך הרבה שנים יוצאו מפיו.

"אני יוסף העוד אבי חי?"

זהו רגע קשה ביותר. גם ליוסף עצמו וגם לאחים.

לאחים – כי עכשיו הם צריכים להסתכל בפניו של האח שמכרו אותו לעבדות אחרי שרצו להרוג אותו. שנים רבות הם ברחו כדי לא לעשות זאת. עכשיו כבר אי אפשר לברוח. צריך להסתכל על עצמנו בראי ולהזדעזע מכמויות של שקרים ושל שנאה שהיינו מסוגלים להכיל. לא פלא שאחים בהתחלה נרתעים בפני יוסף ולא מסוגלים לגשת אליו ולחבק אותו, כמו שהיינו מצפים מאחים שמתראים אחרי פרֵדה ארוכה.

ליוסף – כי עכשיו גם הוא מבין שאין לו לאן לברוח. הוא יוסף ולא צפנת פענח. הבגדים המצריים עליו ומצרית רהוטה בפיו לא הפכו אותו למצרי. הוא שייך למשפחת יעקב וכל ההישגים הגדולים שלו לא שווים הרבה בעיניו עכשיו אל מול משפחתו האמתית שסוף-סוף הפסיקה להתנכר אילו ושחררה את עצמה ואותו מעומס מעיק של שקרים והעמדת פנים. לכן יוסף בוחר שלא לעשות "חגיגה תקשורתית" מול המצרים ולא "יוצא מהארון" מול כל הממלכה, אלא נשאר ברגע האמת כדי להסתכל עמוק בעיניים של האחים שהפכו לזרים וחזרו והיו לאחיו.

המסר הזה נוגע לנו ביותר מדרך אחת. שנים רבות חברה דתית התנכרה להומואים ולסביות דתיים וטענה שאנו, הומואים ולסביות דתיים, לא קיימים.

הפסאדה המוסרית הנפלאה שזה יצר (אצלנו אין דברים כאלה. זו סטייה דוחה של עולם חילוני מופקר) יצרה מאחוריה פקעת מכוערת של סבל, של שקרים, של כאב, של מצוקה ושל נישואין אומללים שגררו עוד ועוד שקר ומצוקה וכעס ותסכול.

היחס הזה לא היה מבודד ויוצא דופן, אלא חלק מובנה של היחס אל עוד מיעוטים וחלשים: אינם יהודים, עגונות, מסורבות גט וכו'.

היום חברה דתית מתפקחת לאט-לאט ומתחילה להסיר מעצמה ומאתנו פקעת מכוערת של שקרים שבה כולנו הסתבכנו.

הדרך לשינוי עוד ארוכה, אבל בדרך הזו חשוב שלא נשכח לרגע אחת שכולנו אחים ואב אחד לכולנו. לכן בשום מצב ובשום תנאי אין להתנכר לאחים ולקרובים ויש אף לגלות מסירות נפש כדי שאף אח אחד לא יתרחק ולא ינטוש אותנו.

לא במקרה בזמן האחרון הציבור הדתי יוצא בקמפיין שסיסמתו "אחים לא מפקירים". נשאר לחכות שסיסמה תיושם באמת במלואה ומשני הצדדים. שהכעס יפנה את מקומו לאהבת אחים וללקיחת אחריות מלאה.

שבת שלום ומבורך,

זאב שביידל

השאר תגובה

עוד ב- דבר תורה – בעיניים שלנו ››

תגובות הגולשים תגובה אחת

avatar
קורא מהצד
29 בדצמבר 2009

איזה דבר תורה מדהים!!!!

שנים כבר שלא התרגשתי מעוד דבר תורה סתמי. זה ממש יוצא דופן! הרגשתי שזה מדבר עלי! כל כך נכון!


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS