אבא אוהב לבנו: "סוטה, חבל שאתה לא מת"

"אבא שלי ענה בטון קשוח – 'כן, אני יודע, אני עכשיו רואה בחדשות. אמרתי לך לא ללכת למקומות של הסוטים האלה, לא? אתה סוטה. ועכשיו תסבול בשקט. חבל שאתה לא בין המתים'" * י', שלפני 4 חודשים נפגע בפיגוע באגודה בתל אביב, עדיין לא שב לביתו אלא מתגורר עם משפחה מאמצת

sad_man

צילום אילוסטרציה

"הביאו אותי לחדר ניתוח, הפשיטו אותי מהבגדים ונכנסתי לחדר גדול, קר וקפוא", כתב י', שנפצע בפיגוע בבר-נוער בתחילת אוגוסט, במכתב. "הרופא שאל אותי, 'תגיד, מישהו מהמשפחה שלך יודע בכלל?'". י' התקשר לביתו וסיפר לאביו, שענה לטלפון, כי נפצע בפיגוע בתל אביב. "אבא שלי ענה בטון קשוח – 'כן, אני יודע, אני עכשיו רואה בחדשות. אמרתי לך לא ללכת למקומות של הסוטים האלה, לא? אתה סוטה. ועכשיו תסבול בשקט. חבל שאתה לא בין המתים'".

כך בישר י' – שידו התרסקה והוא עמד להיכנס לחדר הניתוחים – למשפחתו על שאירע לו בפיגוע בבר-נוער, מקום הכינוס של הנוער ההומו-לסבי. עד היום, ארבעה חודשים בדיוק לאחר הפיגוע, הוא עדיין לא שב הביתה, ומתגורר עם משפחה של מתנדבת שבאה לבקרו ולקחה אותו תחת חסותה. את החגים הוא עשה עמה, עם בעלה ועם ילדיה. גורמים שונים בקהילה מגדירים את המצב המשפחתי אליו נקלע י' כ"מקרה הקיצוני של הפיגוע הזה".

עם אביו לא דיבר וגם לא נפגש. "ברגע שהוא אמר לי את זה קפאתי אוטומטית והיד שלי ניתקה את השיחה", ממשיך י' לשחזר במכתב. "זה היה הסימן גם לניתוק הקשר עם אבי. ואז הרופאים ראו שסיימתי לדבר… והתחיל הניתוח".

לאחר הפגוע פונה י' לבית החולים, שם עבר סדרת בדיקות ועבר ניתוח. עם התקשורת סירב י' לדבר – גם בגלל החשש שהרוצח יגיע אליו – וגם בגלל אביו. "הוא אף פעם לא פגע בי פגיעה פיזית", סיפר, "אבל המוח פעל שעות נוספות".

איך קורה שנער שיצא מהארון וסיפר על כך להוריו שלוש שנים קודם לכן – כשהיה בן 17 – מבין אחרי הפיגוע שאין לו לאן לחזור? מסתבר שהיציאה מהארון מורכבת יותר ממה שנהוג לחשוב: "אמא קיבלה אותי במקום ועשינו שיחות", מספר י'. "מצד אבא – הוא קיבל את זה כאילו אני מבקש עזרה, שמשהו לא בסדר. הוא אמר לי – זה שטויות של גיל ההתבגרות, אין מה לדאוג. המשפחה המורחבת והחברים שלו לא ידעו מזה. זה נשמר במצב שקט. הדחקה".

בשבוע וחצי בו היה מאושפז בבית החולים הגיעה אמו – אתה הוא עומד בקשר יום-יומי – לבקר אותו מדי יום. פרט לה, אף אחד מבני המשפחה והמשפחה המורחבת לא בא, כי הם פשוט לא ידעו. את חלק מאחיו, עמם הוא בקשר, הוא נסע לפגוש בעיר מגוריו לאחר שהשתחרר מבית החולים.

המסר מאביו לא הגיע אמנם באופן ישיר, אבל גם איש מהמשפחה לא ביקש ממנו שיחזור הביתה. "זה היה מובן מאליו – אני לא חוזר הביתה", הוא אומר. "גם ביקשתי מבית החולים להישאר עוד יום, כי לא היה לי לאן ללכת". לדברי י', "אצלנו במשפחה שלי אבא אומר את המלה האחרונה. אמא מלכתחילה יודעת שאין לה מה לעשות, היא בין הפטיש לסדן: או לשמור אמונים לבן שלה או שלום המשפחה".

"אם היא בוחרת בי", הוא מוסיף, "אבא בחוץ והמשפחה מתפרקת. ברגע שהיא ראתה שאני במשפחה שמטפלת בי היא הסכימה לזה בלית ברירה".

נכון להיום, מספר י', יש נסיונות גישור בינו לבין אביו, אך מאז אותה שיחת טלפון אחרונה לא נוצר ביניהם קשר. י' ממשיך ומספר כי "אחרי ארבעה חודשים, אני כן יודע לומר שהוא אוהב אותי. היה לנו קשר טוב, אבל יש לו את העיקרון – 'אין מצב שיהיה לי בן הומו – זה אסור בתורה, אסור משכב זכר'. אבא שלי לא רוצה אותי בבית שלו כל עוד אני חי 'בעניינים שלי'".

(מתוך הארץ, דיווחה של נועה קושרק, י"ד בכסלו תש"ע; 1.12.09)

השאר תגובה

עוד ב- מי מפחד מהומואים? ››

תגובות הגולשים 2 תגובות

avatar
גיל
11 בדצמבר 2009

קראתי את זה כשזה פורסם בהארץ.
אני רק יכול להגיד, שבתקופה שאחרי הפיגוע, שכול מיני מחשבות עלו במוחי, חשבתי גם שבמידה מסויימת שנחסכה מהילדים האלו שנפצעו שם דילמה נורא קשה; חשבתי שהורה שהילד שלו בבית חולים זה המסר הכי חזק שיכול להיות- אם הילד שלי בבית חולים, לא משנה מי הוא ומה הוא, העיקר שיהיה בריא ושלם.
עצוב לי לדעת שזה לא ככה. 


הגב
avatar
גיל
11 בדצמבר 2009

התגובה הכי עילגת שיצאה לי בחיים אבל בעסה אין לי כוח לשכתב :)


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS