פרק חמישי: היום שבו הרסתי הכול

הלב שלי דפק בחוזקה, ולשווא ניסיתי להירגע. כאילו כל מה שהדחקתי עם השנים מאיים לפרוץ עכשיו כאן בחדר בבית החייל. אתה לא רוצה את זה, מלמלתי לעצמי ללא קול. אסי הוא קודש, הדבר הכי יציב שיש לך, המחשבה הכי טהורה ונקייה שיש, אני מזהיר את עצמי אבל הידיים שלי ממשיכות לבקש אותו לי. הוא החבר הכי טוב שלך! פתאום נהיה לי קר שם בחדר הלוהט. הרעד החל בכפות רגליי ובמהירות התפשט לכל גופי * נתי בפרק חדש על עלילות מוטי

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

soldiersכשהגעתי לבה"ד 1 לטקס סיום קורס הקצינים של אסי שאלתי את השי"ן-גימ"ל אם הוא יודע איפה המגורים של פלוגה ד'. הוא לא ממש ידע, אבל אמר לי לשאול את האזרחים שעמדו ליד הבטונדה שלידו: הם גם באו לטקס סיום, הם בוודאי יודעים.

כיוון שעוד לא השתחררתי, הגעתי עם המדים. בכל זאת הנסיעה ככה זולה יותר. גם קיוויתי שזה יעשה לי פחות בעיות בכניסה לבסיס.

"האזרחים" הסבירו לי היכן המגורים של הקורס, וצעדתי בכיוון, חולף על פני מגרש המסדרים המצוחצח לקראת הטקס. בסיום הערב, כך קבעתי עם אסי נצא שנינו לכיוון תל אביב, נישן בבית החייל ומחר נסתובב קצת בעיר, נפטפט, בכל זאת לא יצא לנו כבר הרבה זמן להיפגש, וזה גם יוצא זמן מצוין כי הוא בדיוק יוצא ל"רגילה". אני כבר חזרתי לישיבה לפני חצי שנה והוא האריך את השירות בגלל היציאה לקורס קצינים.

כשאני מגיע למגורי הפלוגה אני מנסה לברר איפה החדר של אסי. בכוונה הקדמתי, רציתי להספיק להיות אתו קצת לבד לפני שכל המשפחה שלו מגיעה. בחדר שלו היה רק חייל אחד, והוא אמר שאסי במקלחות. יכולתי לשבת שם ולחכות לו, אבל הלכתי לשם. התגעגעתי אליו. את המולת המקלחת שמעתי כבר כמה מטרים לפני הכניסה אליהם. חיילים צעקו, צחקו, כשברקע קולות זרמי המים. אסי עמד שם לצד כמה חיילים נוספים. כולם צוחקים, מתנגבים תוך כדי.

'היי מוטי!' הוא קרא בחיוך כשהבחין בי. אני בעיקר נבוך, כשאני היחידי הלבוש שם. משהו נחמץ בלב, לא ברור. משהו מתחלל כאן, וקשה לי להבין מה בדיוק. העירום המאופק שלו במקווה בישיבה התיכונית, המהירות שבה היה מתלבש לתפילה בבוקר, האופן שבו היה מתיר רק לי להכניס לו למקלחת בישיבה מגבת ששכח. ועכשיו, הנה הגוף שלו פתוח לכולם, מחולל. זה לא אסי שלי.

התלוויתי אליו בזמן שהתכונן לטקס: התלבש במדים מגוהצים, צחצח את נעליו, ההליכה למגרש המסדרים, ובכל הזמן הזה הרגשתי שהוא לא שלי, שאני צריך לעשות משהו כדי להחזיר אותו אליי, ואני לא יודע מה בדיוק אני צריך לעשות. הצל שלי מלווה אותו, מדבר אתו, והוא אפוף בהתרגשות של הטקס, ממלמל ביטויים בשפה צבאית, מחלק צ'אפחות.

במהלך הטקס ישבתי ליד ההורים שלו שלא הפסיקו לדחוף לי עוגיות. הם צעדו שם בשורות, נעמדו בשלשות, הצדיעו והדגילו. לא רחוק ממני ישב חייל שהזכיר לי את נתנאל. פעם, לאחר אחת הפעמים של נתנאל ושלי, הוא שאל אותי אם אסי ואני גם… 'עם אסי?!' החמצתי את פניי, 'מה פתאום?'. הוא אמר שאנחנו נראים ממש זוג, ואפילו נראה שהוא קינא קצת. עכשיו, כשאני רואה אותו צועד שם למטה אני מנסה להבין למה באמת התפלאתי. עם אסי "לא עושים את זה", אני מסכם לעצמי, וזה די ברור ומוחלט. מסכם לעצמי ומתנער לגמרי מהאופן שבו אני מעריץ כל סנטימטר בגופו, עוקב אחרי כל נמש בפניו, בוחן כל הבעה חדשה.

אסי כבר היה קצת יותר אסי כשישבנו זה לצד זה באוטובוס מבאר שבע לתל אביב. הוא סיפר על הקורס שהסתיים, התגאה בסמל הקצונה, שאל מה חדש בישיבה. צחקנו שוב כמו פעם והעלינו זיכרונות. הוא היה שזוף מאוד ושיערו היה קצוץ קצר-קצר. הנשק היה שעון בין רגלו הימנית לקיר האוטובוס. רגלו השנייה נגעה-לא-נגעה ברגלי מידי פעם בפעם.

לאחר שהתמקמנו בחדר שבבית החייל בתל אביב, הרגשתי שאסי שוב שלי. הלכנו ברגל מבית החייל שביד אליהו לכיוון מרכז העיר. חצינו את נתיבי איילון בגשר שמעליהם ודיברנו על הישיבה. הוא סיפר כמה הוא מתגעגע לשיעורים של ראש הישיבה, וביקש שאשתף אותו בסוגיה שנלמדת שם כעת. סיפרתי לו על המחלוקת של אביי ורבא בעניין תחומי שבת. הצטערנו שלא הבאתי אִתי גמרא. שיתפתי אותו בזה שהעמדה של רבא לא ממש ברורה, בייחוד כשבמקום אחר, במסכת עירובין, הוא נוקט שם בסוגיה בעמדה שממש לא עולה בקנה אחד עם סברתו בסוגיה שלנו, ואז אסי אמר 'אבל רגע אחד, זה בעצם ברור לגמרי!' ואז הוא הסביר שבכלל עמדת המוצא של רבא היא אחרת לגמרי. הטיעון שלו היה מרהיב ויפהפה. התפעלתי ואמרתי לו שבכוונתי לשאול את זה את ראש הישיבה, והבטחתי לו שאתקשר אליו אחר כך להגיד לו מה הוא אמר.

ברחוב אלנבי קנינו מיץ תפוזים ושקית גרעינים שאותה כילינו בדרך חזרה לבית החייל. עצרנו פעמיים מתחת לקומת עמודים של בניין כדי להימלט מגשם שעצר אותנו בדרך, והגענו רטובים אל החדר. ההסקה פעלה בעוז ולא ממש הצלחנו למצוא איפה ואיך מנמיכים את עוצמתה, אז נשארנו בתחתונים. אסי ישב בישיבה מזרחית על המיטה שמולי, העיניים שלו נצצו בחשיכה. אני שכבתי על הצד, וסיפרתי לו על החלום שלי להתקבל לבצלאל. הוא עודד אותי ואמר שאין ספק שאתקבל.

הוא מתח זרועות לצדדים והתלונן שהוא כולו "תפוס" מהמסע שהיה להם לפני יומיים. הצעתי לעסות אותו, והוא הסכים. וזה לא שלא עיסיתי את גופו בעבר. גם בישיבה התיכונית, גם בישיבת ההסדר, כשהוא יושב על כיסא וידיי מעסות את כתפיו או כשהוא שכוב על מיטתו בפנימייה. אבל מעולם לא ככה, אף פעם לא כמו עכשיו, בחושך, והידיים שלי מבצקות את בשרו, חולפות על פני עורו, חשות בכל שערה. הלב שלי דפק בחוזקה, ולשווא ניסיתי להירגע. כאילו כל מה שהדחקתי עם השנים מאיים לפרוץ עכשיו כאן בחדר בבית החייל. אתה לא רוצה את זה, מלמלתי לעצמי ללא קול. אתה לא רוצה את זה. אסי הוא קודש, אסי הוא הדבר הכי יציב שיש לך, אסי הוא המחשבה הכי טהורה שיש, אני מזהיר את עצמי אבל הידיים שלי ממשיכות לבקש אותו לי. הוא החבר הכי טוב שלך! המחשבה הכי נקייה שלך! פתאום נהיה לי קר שם בחדר הלוהט. הרעד החל בכפות רגליי ובמהירות התפשט לכל גופי. הגוף שלו קרא לי להיחפן בו, להיצמד אליו, להתכרבל בו, לבכות בו. אל תעשה את זה, אני מפציר בי, ורוכן עוד יותר קרוב, חולף ליד פניו, עיניו העצומות.

מוטי?

בבת אחת אני נסוג לאחור, מתרחק. כל גופי רועד.

נראה לי שנלך לישון, טוב? הוא אומר, בְּרוֹך.

אני מהנהן בלא קול.

למחרת, בדרך לתחנת הרכבת בתל אביב, תוך כדי הליכה וכבדרך אגב, אסי שאל אותי אם אני הומו. עניתי לו שלא בגוון קול מתפלא, והוא קיבל את התשובה.

אחר כך, נכנסתי לשירותים בתחנת הרכבת, הורדתי את מושב האסלה, התיישבתי בבגדיי והתייפחתי, מניח יד על הפה כדי שאיש לא ישמע: הרסתי הכול, הרסתי הכול.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

השאר תגובה

עוד ב- ציפור קטנה בלב ››

תגובות הגולשים 9 תגובות

avatar
אוריאל
7 בדצמבר 2009

כפרה עליך נתי………….
איזה כיף לקרוא סיפורים שמן-הסתם קרו לרוב הקוראים אבל לאף אחד אין את הדרך הנכונה לשתף…..
תבורכנה אצבעותיך המקלידות….
וליבך הרחב והמשתף……
מחכה לפרק הבא…


הגב
avatar
מלה טובה
7 בדצמבר 2009

אוי, הכשרון, הכשרון!


הגב
avatar
אליק
8 בדצמבר 2009

שמעתי את הקול שלך לאורך כל הקטע, ואני לא יודע אם זה דבר טוב או דבר רע. לא הצלחתי להשקיט אותו ולקרוא לבד. וחוצמזה, זה הפרק המובן ביותר שקראתי, וכיוון שכך – אולי גם העצוב ביותר.


הגב
avatar
אלי באום
8 בדצמבר 2009

גם אני חושב כמו אליק. סיימתי לקרוא עם דמעות בעיניים…


הגב
avatar
קורא מרחוק
10 בדצמבר 2009

זה באמת פרק נורא עצוב. הרצון העז במשהו שאתה יודע שלא היה ולא יהיה שלך. זה נורא עצוב. זה בלוג יפיפה! איפה הפרקים הקודמים?


הגב
avatar
עומר
10 בדצמבר 2009

מרגש ורומנטי! עושה לי חשק לקרוא את הפרקים הקודמים…


הגב
avatar
גיל
11 בדצמבר 2009

איזה יופי.


הגב
avatar
חיים
17 בדצמבר 2009

כתיבה מרגשת וכנה


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS