הצד שצד

הוא יצא לצוד הומואים וכמעט מצא את מותו * אליק, "מקלף ינשופים", מפתח חיבה לרובי ציד, בחורים בלונדיניים ועוגיות של פסח, ומספר לכם סיפור לשעת לילה מאוחרת

gunבפסח יצאתי עם אלעד ובני לצוד הומואים. אלעד התקשר לילה לפני והזמין אותי. ידעתי שזה לא בסדר לצוד אותם ובכל זאת הלכתי. בני ואלעד היו החברים שלי מהצבא, והם לא ידעו שאני הומו. חוץ מזה, הם היו יוצאים לצוד אותם איתי או בלעדיי.
הבטחתי לעצמי שלא לירות באף הומו בעצמי. אפילו לסמן להם לברוח אם תהיה לי הזדמנות.

בני הביא אוטו מהעבודה של אבא שלו. אלעד הביא את כל הציוד שנצטרך לסחוב על הגב יומיים, אוכל ושמיכות. אני הבאתי את הנשק: רמינגטון 870, שנת ייצור 75´, טעינה תחתית, קנה כפול, בורג נעילה מוארך. נשק שלל, מהחטיבה. החבר היחיד שאתה צריך אם מתנפל עליך דוב גריזלי: הוא יורה כשהוא מלא בבוץ, בחול, בדם. בלי למצמץ.

נסענו לצפון, אבל בני אמר שאוספים בדרך חבר שלו בראשון. אלעד עבר על המפות במושב ליד הנהג ולא ענה. אמרתי בסדר. בראשון חיכינו אולי חצי שעה, ולאלעד נמאס. "אם הוא לא מגיע עכשיו –”, הוא אמר לבני, ואז בדיוק הוא הגיע: לא גבוה, בלונדי, עם שריטה קטנה מתחת לשפה שגרמה לו להיראות כאילו הוא חצי-מחייך. הוא אמר שהוא בן עשרים ושתיים, אפילו שלא הייתי נותן לו יותר משבע עשרה. לאלעד זה לא נראה, אבל בני אמר "עזבו, הוא בסדר. עליי.” הוא התיישב לידי מאחורה וחצי-חייך. בהיתי בו: האור נטף מהשמשה על השֵׁער שלו ושרטט עליו טיפות של דבש אפל. בני הסתכל עלינו במראה האחורית: אל תנסה לבלוע אותו, הוא נזף בי, תהיה חברותי. איך קוראים לך, שאלתי, ורגע אחר כך לא זכרתי מה הוא ענה.

בכביש החוף גילינו שזאת הפעם הראשונה שלו, בציד. הוא קשקש קצת וזה נפלט לו, אפילו שיכולתי לדעת את זה מיד לפי המבטים שהוא תקע ברובה שלי כל הדרך. “אתה לא רציני,” אלעד נאנח. בני היתמם. “מה אתה רוצה, גם לך הייתה פעם ראשונה מתישהו. תמיד יש פעם ראשונה.” החדש התכדרר בתוך עצמו ולא הסתכל לשום מקום.

כרגיל, אלעד עצר את המכונית באמצע שום מקום. “פעם אחת,” בני התלונן, “פעם אחת אפשר להתחיל בכניסה מסודרת של איזה חניון דפוק, לא?!” אלעד חילק ציודים לתיקים, “זה ציד, לא טיול שנתי,” הוא אמר. החדש הסמיק. ראיתי שאלעד מעמיס לו לתיק את כל הדברים הכבדים. “נזוז,” אלעד אמר. התחלנו ללכת.

כל היום הראשון לא ראינו אף-אחד. אף-אחד: לא הומואים, לא טיולי משפחות, לא חניכים מורעבים של השומר הצעיר. נאדה. “תגיד, אתה משוכנע שאנחנו בישראל עדיין?” בני שאל. אלעד נהם לתוך המפות שלו והגביר את הקצב.

״יש סיכוי לארוחת צהרים?״
״תאכל בדרך,״ אלעד אמר.
בני ניסה להתווכח אבל ויתר. הוא הוציא מהתרמיל שלו עוגיות מגעילות של פסח וחילק לכולם. ״קחו, חמודים שלי. תפזרו את הפירורים, שתוכלו למצוא את הדרך חזרה הביתה.״ החדש כבר היה אדום ממש. ״היי,״ אמרתי, ״אתה צריך עזרה עם זה?״ הוא הידק את האצבעות שלו מסביב לרצועות של התרמיל ולא הגיב. הוא התחיל להיראות כמו כל הסרטים של קורס מ״כים על מכת חום; השֵׂער היפה שלו נדבק לו למצח, והשפה התחתונה שלו רעדה. ״אולי נעצור לשתות?״ הצעתי. אלעד כבר היה כמה מטרים מאחורי העצים ולא שמע; בני היה עסוק בפירור העוגיות שלו. תפסתי את התרמיל של החדש מאחורה והפרדתי ביניהם; הוא נפל מתוכו כמו ציפור מתה.

זאת לא הייתה ההתייבשות הראשונה שראיתי, ונכנסתי ללחץ. אם זאת מכת חום, ידעתי, הבן אדם מתבשל מבפנים וכמה שלא תנסה לקרר אותו, לא תצליח. הנחתי את הראש שלו על הברכיים שלי ושפכתי עליו מימיה. ״תישאר אִתי,״ אמרתי. ניסיתי לקרוע ממנו את החולצה, אבל הוא תפס לי את היד.
״ידעתי,״ הוא אמר, בחצי-חיוך שלו.
לפעמים מדברים שטויות, במכת חום.
״ידעתי שגם אתה.״
הייתי צריך להגיד, ״שגם אני מה?״, אבל מלמלתי, ״איך ידעת?״
״גיי-דאר,״ הוא הסביר, בשיא הרצינות. הוא נשען על המרפקים שלו והתרומם קצת, ״אני אלוף בזה.״
״יותר טוב שתשתה ונלך,״ אמרתי, ״עוד נאבד אותם.״
הוא הטה את הראש שלו הצִדה, והשמש שטפה לו את הפנים. ״וזה כל כך מפריע לך?״
העמסתי את התיק שלי והמשכתי ללכת. אחרי כמה צעדים הוא הדביק אותי.
״תגיד, למה אתם עושים את זה?״
״את מה?״
״צדים אותם.״
״לא יודע,״ אמרתי. ״ספורט.״
״ולא מפריע לך, שגם אתה – ?״
״מה הקשר?״
הוא שתק. בני הופיע מאחורי הסלעים, ״אני רואה שסידרתם לכם פה טיול רומנטי.״
״סְתום,״ אמרתי.

עמדנו בקצה של צוק כשהשמש התחילה לשקוע. אלעד נעצר להשתין. הרוח עברה בין הזיתים בעמק והרעידה אותם ירוק-אפור, ירוק-אפור. נעמדתי מעל התהום. אמרתי: ״זה כמו נהר עצום של רוח ועלים, שנפרד בדמעות מהשמש.״
״מה השטויות האלה?״ אלעד אמר.
״זה גאוני!״ בני התלהב, ״זה גאוני, אח שלי, אתה לא קולט? הדרך הכי טובה למצוא הומואים היא לחשוב כמו הומו. תמשיך,״ הוא עודד אותי.
״עזוב,״ אמרתי.
״תמשיכו ככה, ובסוף אני אדפוק כדור במישהו מכם,״ אלעד אמר. החדש נרעד.
״להזכירך, הרובה אצלי,״ אמרתי.
״ארוחת ערב?״ בני ניסה להחליף נושא.
״הולכים,״ אלעד קבע.

בלילה היה חושך מוחלט, עננים כיסו את הירח או משהו. בני ואלעד ישנו כמו פגרים. החדש התקרב אליי עם השק״ש שלו.
״תגיד, אתה… היית פעם מאוהב במישהו?״
״מאוהב? אה, כן. בוודאי.״
״ואתה – אתם – היום אתם ביחד?״
שתקתי. החדש התקרב עוד קצת.
״זה שטויות,״ אמרתי בסוף. ״שני גברים, זה טוב בשביל סקס. זהו. זה לא עובד אחרת. הייתי שם, ניסיתי את זה. הם מזייפים, כולם.״
״זה לא נכון!״ הוא צעק.
״ששש…״ נבהלתי. הסתכלתי על בני ואלעד. ״בשביל מה באת בכלל?״
שתקנו. הלילה היה מלא בקולות אחרים.
״אני… חשבתי שזה בצחוק,״ הוא אמר בסוף, ״לא חשבתי שזה באמת.״ הוא הסתכל לי לתוך העיניים, ״אני דפוק, מה? אני מטומטם דפוק.״
הוא היה יפה נורא.

״אני לא אירה בהם,״ אמרתי. ״אני אצעק להם לברוח, והם יברחו.״

״…זה טוב שאתה כאן,״ הוא לחש, ״אחרת הייתי מת מפחד.״

היה הרבה חושך. רציתי להתכדרר סביבו ולהגן עליו, רציתי לשקר לו בלי הפסקה, רציתי להתאהב בו מאוד. לא ידעתי איך. הוא היה קרוב מאוד, נושם ומפוחד. ליטפתי לו את השֵׂער.

המשכתי.

אחר כך נהיה משעמם. הייתי עייף. המשכתי לשמוע אותו נושם ונושם, בקול גבוה, חנוק. אחר כך נרדמתי.

*

ביום השני הנוף השתנה: ההרים התחלפו בעמק מוזהב, שדות שפוכים, בלי שום מקומות מסתור.
בצהרים איבדנו את החדש.
״איפה החבר שלך,״ שאלתי את בני. בני צחק. ״תסתכל,״ הוא הצביע קדימה. החדש הלך והסתבך שם, בתוך שיחים, בלי כיוון ברור. ראיתי שהוא מחפש את הדרך חזרה.
״היי!״ צעקתי אליו.
״שתוק, מה אתה עושה?!״ בני אמר לי, ״בשביל זה הבאתי אותו.״
״בשביל מה?״
״לא שמת לב איך שהוא נראה? בלונדיני כזה? זה אחלה פיתיון להומואים. אח שלי, שתי דקות ויש לנו כאן מטווח כריות מהסרטים.״
״השתגעת?! הוא בטח מת מפחד שם,״ אמרתי –
" – היי!״ אלעד קרא, ״הנה אחד!״ הוא לקח את הרובה וירד לכריעה. בעיקול של הגבעה הופיע זוג, מחזיק ידיים. הומואים, בלי שום ספק.

אלעד ירה בבודדת. פעם, פעמיים. פספס את שניהם. ״מחלידים, מה?״ בני טפח לו על הגב, ״תן לאלוף לנסות.״
״קח,״ אלעד חייך אליי, ״תוסיף כמה איקסים.״

לקחתי את הרמינגטון; הסתכלתי דרך הכוונת, מלמעלה, מלמטה. בסוף החלטתי לשכב. בחרתי לעצמי הומו: דרך הכוונת הוא נראה די קרוב. חשבתי על החדש לרגע, על מה שאמרתי בלילה. ניסיתי שלא לפגוע בהומו הזה, לירות רק יריית אזהרה: כיוונתי ישר עליו, כדי להסיט את הקנה אחר כך. נשמתי עמוק. הוא מילא את העינית שלי: דווקא יפה כזה, קצת גבוה, לא ממש הטיפוס שלי, אפילו ש, הנה, רגע, עוד נשימה, לא לזוז, ללחוץ את הלחי, להתרחק מההדק, עכשיו להסיט, עכשיו, לחשוב על, לא, רגע, להסיט, משהו אחר, לא, לא. לא. ואז אצבע-הדק-בום. לא הסטתי את הקנה ולא כלום. פשוט יריתי. בול במרכז מסה: הוא התמוטט מיד. נשפתי את האוויר לאט, לאט. שחררתי את האחיזה שלי בנשק. זה היה מוקדם מדי, לעזאזל.

בני שרק בהערכה. ההומו שלי שכב על האדמה בלי לזוז. עוד איקס.
״מה קרה?״ שמעתי את הקול המבוהל של החדש, מאחוריי.
״האלוף!״ בני הכריז, ״הוא דפק אחד, על הכדור הראשון! והנה מגיע חבר שלו!"

עדיין שכבתי על האדמה. ההומו שלי שכב אולי חמש מאות מטר משם, והחבר שלו הסתובב מסביבו. הוא היה מבולבל, את זה היה קל לראות. הוא ניסה להבין מה קרה.
״תברח, אידיוט״, לחשתי, ״תברח. שום סטוץ לא יצא לך מזה.״ הוא כרע לידו והחזיק לו את היד. כאילו אכפת לו. כאילו הומואים מרגישים משהו.

״די, די,״ החדש התחנן לידי.
״זה מזויף,״ ניסיתי בלחש לשכנע, וכיוונתי עליו את הנשק, ״זה לא שווה את זה.״

יריתי. מרכז מסה. התמוטט.

״מספיק!״ החדש צעק.

שניים אחרים הגיעו בריצה. הומואים. ״תברחו, אידיוטים!״ צעקתי. הורדתי אותם, אחד אחרי השני.

״אני חושב שסגרנו להיום,״ אלעד אמר, אבל זיהיתי שניים נוספים במעלה הגבעה. בום, בום. ״אח שלי, אתה בסדר?״ בני היה מבוהל.

החדש בכה. בכה ממש, בדמעות. ״אתה מטומטם?״ שאלתי. ״זה לא אמתי, אתה יודע.״ יריתי שוב, ונעמדתי מולו: ״עם הומואים זה אף פעם לא אמתי.״
כיוונתי את הרמינגטון אליו, וסחטתי אותו.
אמרתי: "בום".

לא היו כדורים.

החדש הסתער עליי, נפלנו. הוא שרט ובעט, אבל לא ידע להכאיב. דחפתי אותו ממני. ״אתה… אתה…״ הוא מלמל. ניקיתי את עצמי מהקוצים והורדתי את החולצה. הושטתי לו את הרובה. "הנה," אמרתי, "רוצה לירות? תירה בי." הוא קפא. השפתיים שלו נתפסו בעווית מחויכת, אבל זה לא היה חיוך, זה היה –
"– קח!" צעקתי, "קח, תצוד הומואים! תירה!" דחפתי את הרובה לידיים שלו. "קח!"
לרגע אחד הוא החזיק אותו, כאילו מתלבט, מתנדנד קצת, ואז הקיא את נשמתו. הוא הקיא והקיא. על הרמינגטון שלי, על אלעד, שניסה להחזיק אותו מאחורה, על עצמו.
הוא היה יפה כל כך.

*

בדרך דרומה לא הצלחנו לקלוט רדיו, ושמענו כל מיני שירים גרועים של אבא-של-בני. "תשתיק את המוזיקה, אני צריך להגיד לכם משהו,” אמרתי. בני עצר את הדיסק. “מה?”
הגרון שלי התמלא במיצי קיבה. בלעתי אותם כגוש. נשפתי.
אמרתי:
"אני הומו.”
נשמתי.
"מה?!” בני אמר.
"אני הומו,” אמרתי. בפעם השנייה זה היה יותר קל.
בני המשיך לנהוג, בלי שום סימן. היה שקט.

היה שקט.

"ביג דיל," אלעד אמר. הוא הפעיל בחזרה את הדיסק. “איזו מוזיקה מחורבנת.”
ביג דיל, חשבתי. ביג דיל. זאת הייתה יכולה להיות התחלה חדשה ומפוארת.
אבל זאת לא הייתה התחלה של כלום.

(פורסם בגיליון 13 של כתב העת מסמרים)

השאר תגובה

עוד ב- מקלף ינשופים ››

תגובות הגולשים 7 תגובות

avatar
איסילמיר
24 בנובמבר 2009

היו בסיפור כמה רעיונות שאהבתי, אבל באמת- זה לא נראה לך קצת קיצוני מדי?
כאילו, אני מצטער, ואני גם מניח שזו הייתה חלק מהכוונה שלך, אבל לפרסם סיפור כזה אחרי הרצח באגודה?!
למרות הבקורת, לדעתי הסיפור כתוב טוב… :-)


הגב
avatar
בני
27 בנובמבר 2009

גם בשבילי, האמוציות בסיפור היו חזקות מדי. אחרי הכל הומו, ביג דיל.
לצוד הומואים חתיכים בבר אופנתי זה די כייף לפעמים, ולהיות ניצוד זה גם די מחמיא. אז למה כל הירי הזה.
למרות שכמו איסלמיר- גם אני חושב- שלמרות הביקורת זה מצויין.


הגב
avatar
מכשפת הצפון
27 בנובמבר 2009

למבקרים החביבים: לא ברורה לי ההסתייגות והבהלה, כתיבה ספרותית משובחת ניכרת גם בעוצמות ובהגזמות שלה, מקלף הינשופים לא איכזב גם הפעם.


הגב
avatar
אליק
28 בנובמבר 2009

תודה למגיבים ולמכשפה, ששומרת עליי בדרך הלבנים הצהובות.

הרעיון לסיפור עלה לפני הרצח בבר-נוער, ואני לא חושב שהרצח הפך איזשהו נושא לטאבו. אנחנו כבר מבוגרים מדי בשביל זה, נדמה לי; אפשר לשתות כוס מים. כתבתי על זה כבר.

בני, אני לא יודע מה אתה זוכר על שיטוטים חסרי תום ותוחלת ב"אטרף", אבל ייאוש הוא רגש די חזק. להיות הומו זה לא רק מאבק במוסכמות וקבלת האחר ואני ואתה נשנה את העולם – זה הרבה פעמים להיות מאוד לבד. להיות הומו זה באמת סתם, ביג דיל, אבל לאהוב, למצוא בן-זוג, לא להצליח – זה מייאש נורא. אולי ככה זה הומואים, ואולי זה בדיוק כמו להיות סטרייט, בעצם. אולי בדיוק כמו ב"סרוגים".

טוב או לא טוב, ספרותי או לא, זה אחד הדברים האמיתיים שכתבתי. זה מה יש.


הגב
avatar
נתי
29 בנובמבר 2009

קיצוני – זה לא. הציניות כאן משקפת מראה נאמנה של תרבות הצייד ההומואי, גם אם לא אחד לאחד, אבל בהחלט בין השורות, מתחת לכיסאות, בין העשבים.
אליק, כמו תמיד, אני מעריץ.
נתי


הגב
avatar
יאיר
3 בדצמבר 2009

מעניין. אהבת גברים ידועה ששופכת את דמם של אוהבים.
כתב מעניין מאוד. (למרות הסוף שמעט צפוי)


הגב
avatar
מירי
8 בדצמבר 2009

אליק הי
לא ענית לי למייל, מחפשים אותך בקשר לסיפור ויש קצת לחצים של דדליין, צור איתי קשר


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS