קאמפ ציוני

רצינות וסטיריקה, גבריות והומו-ארוטיקה, ציונות ופוסט-ציונות * חוקר התרבות יעד בביקורת על תערוכת הגלרייה "כאן תפילותי הנידחות" של האמנים אבי רוז ואליהו אריק בוקובזה, המוצגת במרכז הדסה בירושלים * מיוחד לחברותא

חומר הגלם ליצירותיו של אבי רוז הן כרזיות ציוניות אשר לדבריו היו נוף ילדותו שכן הן היו תלויות על הקירות של בית הספר היהודי שבו למד בקנדה. הכרזות המקוריות מתקופת היישוב ושנותיה הראשונות של המדינה הן חמורות סבר והמסר שלהן חד וברור. רוז עושה בהן כבתוך שלו.

הוא מעצב אותן מחדש, צובע אותן בצבעים עזים, מוסיף להן טקסט על פי טעמו, בדרך כלל מן המקורות הציוניים, ואף מגלה בהן פנים הומוסקסואליות.

פרויקט פירוק שכזה מתקשר בדרך כלל לסאטירה או פרודיה על המקור ולרגע נדמה שגם רוז לועג לטקסט הציוני. כך למשל הכרזה המקורית שעליה מבוססת התמונה "לבשי בגדי תפארתך" קראה לנשים עבריות להתגייס לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. המלים הללו הוצאו מההקשר הדתי שלהן שבו הן מתייחסות לגאולה הקרבה והוצבו בהקשר חילוני שבו בגדי התפארת הם מדי הצבא הבריטי שהחיילת בתמונה מגישה אל המתגייסת העתידית. רוז ממשיך עם ההגזמה שננקטה בכרזה המקורית – מכתיר את החיילת שבתמונה בתואר כלה, מלביש אותה בוורוד ומצרף ברקע את הטקסט המלא מ"לכה דודי" וכן את המלים "הכניסי תחת כנפיך והיי לי אם ואחות" משירו של ביאליק. החילון הציוני האופייני של אלמנטים דתיים הופך כאן לקרנבל שלם.

אולם התבוננות מעמיקה יותר בתמונות מעלה את האפשרות כי רוז לא התכוון כלל ללעוג לציונות והיצירה המחודשת שלו חדורה ברצינות תהומית. בתמונה "אני ואתה נשנה את העולם" התבסס רוז על כרזה ציונית שקראה לעבור מן העיר אל הכפר. בכרזה נראה איש נמוך וכהה שעל גופו מצוירת העיר הצפופה ולצדו איש בהיר, כמעט מוזהב, יפה בלורית ותואר שגופו עשוי מתלמי השדה וידו השלוחה מכוונת את ידידו העירוני אל הבית אדום הרעפים שבכפר המבטיח. רוז עיצב מחדש את הכרזה הזו והפך אותה למעין אנציקלופדיה של דימויים ציוניים. יש כאן ירושלים ותל אביב, ישן וחדש, הנגב וארץ ישראל השלמה, טקסט של אריק איינשטיין שהוא מהלהיטים הגדולים של תנועות הנוער, ואפילו גמל מעופף שהיה סמלו של יריד המזרח. שתי הדמויות בכרזה המקורית הפכו לאשכנזי ולתימני. ידו של המושבניק שהונחה על כתפו של חברו העירוני יכולה להתפרש כאן כמעין קיבוץ גלויות הומו-ארוטי.

האם רוז רציני או סאטירי? בבואה לשרטט את גבולות המתאר של הטעם האמנותי המכונה קאמפ טענה מבקרת התרבות האמריקאית סוזן סונטאג כי הקאמפ הוא רצינות שנכשלה. הכוונות הרציניות של רוז שמובעות בתמונות אלה בצבעוניות רבה יכולות לשייך את היצירות האלה לטעם אמנותי זה. בתמונה "מי יבנה את תל אביב?" השיב רוז על השאלה ב"אנחנו האמנים", חימש את גיבוריו במכחול, בפלטת צבעים, במספריים ובפן, והציב אותם על רקע דגל הגאווה ומפה אבסטרקטית של ארץ ישראל השלמה הצבועה ורוד.

נראה שהאמן אכן מתייחס לאמירה שלו ברצינות גמורה ומבקש בכל מאודו להיכלל בתוך הפרויקט הציוני ולקבל ממנו הכרה על אף שוליותו המגדרית. הוא מנסה לתקן את הכרזות הציוניות הרציניות וחמורות הסבר בעזרת צבע עז, ציטוטים רבי מבע והכללתו של מגוון מגדרי בתוכן. הכישלון של הרצינות הזו עם התשוקה האמיתית שמניעה אותה מכניסה את היצירה לתחומי הקאמפ.

כדאי לציין כי אף שסונטאג סברה שהקאמפ בטהרתו הוא א-פוליטי, מבקרי תרבות אחרים חושבים שמטרתו של הקאמפ היא דווקא לחתור כנגד המוסכמות של התרבות השלטת באמצעות הסגנון. כך למשל אפשר לראות בהופעות דראג ניסיון לערער על המתאם הטבעי כביכול בין מין ומגדר. ניתן לראות גם את יצירתו של רוז כניסיון לערער על מוסכמות מאצ'ואיסטיות שגורות בתרבות הציונית.

יצירתו של אליהו אריק בוקובזה ששודכה בתערוכה זו לרוז נוקטת בשיטה הפוכה. דרך המבט הרציני, הריאליסטי והמדויק של בוקובזה עוברת ביקורת חדה על האתוס הציוני. בעבודה אחת המוצגת בתערוכה נראים שני גברים. האחד במדי חייל והשני בלבוש כלה. כותרת התמונה "פורים" מכניסה את הזוג לתוך קונטקסט אחר מזה שהמתבונן יכול היה לחשוב עליו בתחילה. הכותרת מנרמלת כביכול את הסיטואציה.

לא מדובר בזוג הומוסקסואלי אלא רק בתחפושת במסגרת הקרנבל היהודי המכונה פורים, שבו אפשר לחרוג מהנורמות המותרות. עם זאת נדמה כי התבוננות כזו על התמונה מזמינה שאלות נוספות: מדוע אנחנו מניחים שהגבר הלבוש בבגדי כלה הוא מחופש בעוד שהגבר הלבוש מדים נתפס כחייל אמתי? מה מבחין בין תחפושת אחת לשניה? באיזה מובן המדים טבעיים יותר לגבר מבגדי הכלה?

בתמונה אחרת נראים דגלי יום העצמאות במין פיזור צבעוני ועליז של טבע דומם. אבל ההעמדה האקראית כביכול של הדגלים חושפת את הסב-טקסט האלים שמסתתר בהם. הטנק שמופיע על אחד מהם מכוון את התותח שלו ישר אל עבר הצופה. החיילים מכוונים את נשקם זה כלפי זה, והקישוטים הצבעוניים נראים כמו רימונים שמחכים להתפוצץ. גם דמותו של השומר המצויר על גבי מפת פלשתינה בתמונה אחרת נראית כפרודיה כשהוא רכוב על סוס בעל רגליים שבריריות שמזכיר את רוסיננטה, סוסו האהוב של דון קישוט. כמו יציר דמיונו של סרוואנטס שחלם להיות אביר, גם השומר שלנו חולם להיות בדואי עברי ומחוז חלומותיו הוא פלשתינה שאותה הוא מדמיין כארץ אבותיו.

בשתי תמונות נוספות בתערוכה נוגע גם אבי רוז בשאלות של פוליטיקה ומיליטריזם. בתמונה "אמא אדמה" הוא עושה שימוש בדמותה של אמה, עקרת הבית המופתית מהפרסומת הקלאסית של חומרי הניקוי. בדרך כלל החזיקה אמה סירים ומחבתות בידיה אבל בציור של רוז דמותה מחולקת בין שני משטחים הצבועים בצבעים שונים והיא מחזיקה את דגל ישראל ביד אחד ואת דגל פלסטין בשניה. השימוש בדמות זו כדי לייצג סוגיה פוליטית מעלה על הדעת את דבריו של רולאן בארת בספרו "מיתולוגיות" על אודות פרסומות של חומרי ניקוי. בארת טען כי הפרסומות מקנות לחומרי הניקוי תכונות כגון כוחה המבער של האש, גירוש הלכלוך, חדירה אל עומק דמיוני וקצפיות מענגת, כדי להעלים את תכונותיהם האלימות האמיתיות ששוחקות את החומר. במובן זה יכולה אמה להתייצב בגאון לצד דימויים ציוניים אחרים ולומר את דברה על המצב הפוליטי.

התמונה האחרונה היא שוב מחווה לכרזה ציונית שגייסה כספים עבור קרן המגן. רוז העתיק את הדימוי מהכרזה המקורית: חייל שפניו מתמזגות את מפת ארץ ישראל והחליף את הרקע הכחול הסולידי באדום צועק. אל הדימוי הזה צרף רוז את מלות השיר הידוע של יפה ירקוני "מלחמה היא חלום" המזכירות את הסיסמאות של אורוול מ"1984". האם מדובר בסאטירה או בכרזת מופת לאומנית? נראה שהאדום הבוהק המוגזם כל כך שצובע את המלחמה בצבע הדם מוליך אותנו שוב אל מחוזות הקאמפ.

* * *

"כאן תפילותיי הנידחות", תערוכה חדשה מאת אליהו אריק בוקובזה ואבי רוז. אוצרת עפרה צוקר.

גלריית הדסה לאמנות שבמרכז המגשימים, רח' דור דור ודורשיו 7 א, ירושלים.
התערוכה רצה עד כ"ח בכסלו תש"ע 15.12.2009

עוד מידע על התערוכה נמצא כאן.

השאר תגובה

עוד ב- ראשי ››

תגובות הגולשים תגובה אחת

avatar
בני
27 בנובמבר 2009

הייתי בתערוכה והיא בהחלט מעניינת. השקעתי וקראתי קצת על קאמפ ואפילו את מאמרה של סוזן ס. המוזכרת במאמרך.
אם אכן כדבריך, אזי יש בעבודתו של אבי בשורה קווירית של ממש. יחד עם מלכות הדראג של פאות קדושות ירושלמיות גם הן, עיר הקודש עשויה להיות מעוז קווירי יהודי. ימות המשיח!


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS