‫תגובות לפוסט: ""אני שמעתי מלאכים שרים""‬

‫מאת: גיא‬

‫גיא‬ — Thu, 01 Oct 2009 13:03:38 +0000

הייתי שם
לא ראיתי מלאכים..
לדעתי זאת הייתה תפילת מחאה לא יותר.

‫מאת: מיכל‬

‫מיכל‬ — Wed, 30 Sep 2009 15:22:41 +0000

מצרפת כאן את הטקסט שכתבתי בצאת החג בפורום דתיות גאות: מרגע צאת החג רציתי לפתוח את השרשור הזה, על תפילת יום הכיפורים במרכז הגאה בת"א. בדקות הראשונות אחרי צאת החג חשבתי שאכתוב על כמות האנשים הבלתי נתפסת שהיתה, על כך שלאחר כל הדיונים המקדימים, אין לי ספק שזו היתה החלטה נכונה, ושבהחלט הורגש שבת-קול וחברותא עשו דבר מדהים בשביל הקהילה הגאה כולה בחג הזה. אבל לאחר שהגעתי הביתה, החלטתי לעזוב את כל זה ולכתוב על המקום שלי בתוך כל הענין.

אז הנה נגמר יום הכיפורים העוצמתי והמרגש ביותר שעברתי מאז התחלתי לצום בגיל 12. זו לי הפעם הראשונה שממש חשתי צער על כך שנגמר יום של צום ותפילות. הייתי מוכנה להישאר עוד שעות רבות באווירת החג הזאת. בשבילי, במשך שנים יום הכיפורים היה מין עול שכזה, שכחלק משמירת המסורת, צריך לעשות. כשהייתי ילדה-נערה, פירושו של העול היה לצום, ולבוא לכל נדרי בערב הראשון. אולי גם לנעילה. כשהתבגרתי, וקצת הידקתי יותר את ענין המסורתיות, העול כלל לבוא כבר במנחה של יום כיפור לביה"כ. עכשיו, בטח לרובכן זה נשמע כמו החיפוף של החיים, אבל בשבילי, בבית החילוני שבו גדלתי, לצאת לפני אבא שלי מהבית כדי ללכת לבית הכנסת, היה בעיניי השקעה רצינית. אבל עדיין – עול. ניסיתי לחשוב עכשיו, למה תמיד זו היתה התחושה, למה תמיד חיכיתי שייגמר כבר. ואני מרגישה שהתשובה לכך היא לחלוטין במילה המקום. המקום שלי בקהילה, המקום שלי בדת, המקום שלי בבית הכנסת. מאז התחלתי ללכת לבית הכנסת בגיל 15-16 בערבי שבת, תמיד הרגשתי שאני לא במקום. אף פעם לא חשתי שאני חלק מקהילה, אף פעם לא הרגשתי שם נוח. הייתי הולכת לבית הכנסת בשכונה שלי, לבד. לא הכרתי אף אחד. לא ידעתי מה עושים. הייתי יושבת עם עצמי בעזרת נשים, ומרגישה שאני לא מבינה כלום מהטקס, למה עושים את כל מה שעושים, למה קמים דווקא עכשיו, למה כולם מסתובבים פתאום ועוד כל מיני. וגם בחגי תשרי זה תמיד היה כך. גם כשעוד הייתי הולכת עם אבי לאותו בית כנסת, הייתי נכנסת תמיד לעזרת הנשים לבד, יושבת לבד ומרגישה הכי זרה בעולם.

יש לי חברים מהלימודים שחזרו בתשובה. אני לעומת זאת, הפסקתי את התהליך באמצע. עשיתי חצי צעד אחורה ונשארתי בענייני היידישקייט של קידוש בערב שבת (רק אצל החברות הדוסיות כמובן, או כשאני מכריחה מדי פעם את המשפחה שלי), תפילה פה ושם, קצת חגים וזהו. אני חושבת על חבריי הסטרייטים שחזרו בתשובה, ותוהה למה הם לא נראים לי תלושים מסביבתם כמו שאני תמיד הרגשתי. ואני תוהה האם זה הענין הסטרייטי הזה, ההשתלבות במעגלי החיים הקהילתיים הנכונים. אולי לא רק. סביר שלא רק. אבל אולי גם לא היה להם, לחברים הסטרייטים שלי, את הריב הזה עם הקב"ה, שניהלתי אי שם בגיל 17. למה ואיך הוא עושה לי את זה, ודווקא כשכל כך השתדלתי…

כל יום כיפור הזה לא בכיתי, ודווקא עכשיו כשאני כותבת, חונקות לי הדמעות את הגרון. נכון, כבר שנתיים שיש לי מקום שדי נוח לי להתפלל בו בת"א. מאז שהתחלתי לעשות שבתות ואח"כ גם חגים אצל אמא גאה וקרמיט, ולהתפלל איתן במנין "יקר" – ובראש השנה האחרון במנין שפרש מ"יקר" – הרגשתי קצת פחות לבד. אבל משום מה עדיין לא חלק מקהילה, עדיין זרה. למה? אין לי הסבר מדוייק. אולי ככה זה כשמגיעים פעם בחודש-חודש וחצי לבית כנסת בעיר אחרת. ואולי כי כל הזמן הסתכלתי מסביב וידעתי שאני אף פעם לא ארגיש בבית כנסת בבית, פשוט כי לא גדלתי בחברה הזאת.

אז עכשיו אני עדיין מנסה לנתח ולהסביר לעצמי, למה דווקא יום הכיפורים הזה במרכז הגאה היה שונה. לומר שפתאום הכל היה נהיר לי? ממש לא. עדיין הרגשתי החילונית בבי"כ, למרות שאני כבר מכירה את כל התפילות, את כל המנגינות, ואת רוב כללי הטקס (גם אם עדיין לא מבינה הרבה מאד). אני חושבת שתחושת הקהילה היתה שונה, ומאד מאד משמעותית בשבילי. עד כדי כך, שלראשונה בחיי הרגשתי בנוח לקחת את ספר התורה ולעבור איתו בעזרת הנשים. כבר למעלה משנה שאמא גאה מנסה לשכנע אותי שזה בסדר, ואני תמיד עונה לה שלא, כי אני לא מרגישה שייכת. היום הרגשתי שייכת. בשבילי, זה היה בדיוק הדבר שהפך את הצום והתפילות ממשא שאני חשה שבתור יהודיה עלי לשאת, לדבר בעל משמעות, ושהשעות הרבות שביליתי בבית התפילה, כל אתמול בערב וכן משעה 08:30 בבוקר היום ועד צאת הצום, נראו כמעט קצרות מדי, וחלפו מהר מדי.

אה, ועוד דבר קטן. היום לראשונה בחיי עליתי לתורה בביה"כ וקראתי חלק מהפטרת יונה במנחה (פרק א'). ולא, אין שום סיכוי בעולם (כנראה) שזה היה קורה במקום אחר. ואין לי מילים בכלל לתאר את ההתרגשות הזאת, והיא דורשת הודעה שלמה נפרדת באורך דומה.

אז מה לסיום? תודה. תודה אמא גאה, על המקום. את המילה מדהים כבר אמרתי לך?

תודה גם לבני על הארגון (את המילה מדהים כבר שמעת כל הדרך בחזרה לירושלים), ולכל שאר צוות המארגנים המסור.

תודה אן (למי שעוד זוכרת את הניק..) על העזרה בהכנה לקריאה. וגם לחזן המקסים שישב איתי לפני מנחה להקשיב ולתקן את הטעון תיקון.

תודה אביגיל, על הקריאה המרגשת בכל נדרי.

תודה לכל הקהילה, שבזכותה היה לי כזה חג מדהים.

‫מאת: אלי‬

‫אלי‬ — Wed, 30 Sep 2009 10:20:24 +0000

היה מדהים ומרגש , אף על פי שאני נראה כחילוני , אני מדי שנה נוכח בכל תפילות יום הכיפורים , בעשור האחרון אני מתגורר בתל אביב ומדי שנה בוחר לי מניין תפילה שונה …
השנה סוף סוף הרגשתי תחושה מופלאה של התרוממות רוח ושייכות , לאחר קריאת התורה במנחה אף התכבדתי להגביה את ספר התורה , ישר כוח למארגנים

‫מאת: ערן‬

‫ערן‬ — Tue, 29 Sep 2009 23:11:32 +0000

את בית הכנסת שבו גדלתי והתבגרתי לא פקדתי שנים, המקום ליד אבי נתפס וודאי על ידי מתפללים אחרים ואיני יודע עד כמה פרצופים מוכרים אמצא אם אגיע אי פעם לביקור.
את ימי הכיפורים האחרונים עשיתי כאפיקורס גמור – תנועת המטוטלת נעה רחוק לכיוון הנגדי , אולי רחוק מידי. אין צורך להסביר כאן תחושות של נער מתבגר ואף יותר מכך של בוגר בתוך אותה חברה דתית לאומית שאינה סולחת לשונה .כל שונה.
פחדתי שלא אזכור את התפילות, שלא אצליח לעקוב אחר התפילה במחזור, ששוב לא ארגיש שייך. אבל כשהתפילה החלה (ב"כל נדרי" המרגש) פתאום הכל היה כל כך מוכר, זכרתי את התפילה, ידעתי את מקומה במחזור יכולתי אפילו לזהות את סוגי הטיפוסים השונים הקיימים בכל מניין …. אבל היה משהו אחד שונה, משהו שגרם לי הפעם להישאר, הפעם הרגשתי שייך
תודה !

‫מאת: אמיר‬

‫אמיר‬ — Tue, 29 Sep 2009 23:05:50 +0000

התרוממות רוח זו אכן ההגדרה המדויקת למה שחשתי ביום הכיפורים הזה, והנה אני דומע שוב לגלות שחבריי חשו כמותי.
אם המניין הקדוש הזה יחזור ויתאסף, לא אוכל להתפלל באף מקום אחר ביום הכיפורים, גם בשנים הבאות.

‫מאת: דברת‬

‫דברת‬ — Tue, 29 Sep 2009 17:27:56 +0000

ועוד פעם עלו לי דמעות. כתבת מרגש כל כך.

אני כל כך שמחה שעשיתם את זה בשבילי. זה היה לי כל כך חשוב.

‫מאת: דורון פרנק‬

‫דורון פרנק‬ — Tue, 29 Sep 2009 09:54:35 +0000

אין ספק מרגש..באתי עם שירה בתי שלה זה היה פעם הראשונה בבית כנסת ועם בן זוגי ולמחרת הגעתי איתה לשמוע את השופר ולראות את ההתרגשות שלה למשמע השופר ..ההרגשה שנעשה כאן היסטוריה משהו שמחבר אותנו כקהילה חילונים ודתיים ..אוירה של משהו קסום שזכור לי מילדותי והמיזמורים …אין מה להגיד …הרבה גאווה מחכה לשנה הבאה
ותודה למארגנים

‫מאת: מיכל י.‬

‫מיכל י.‬ — Tue, 29 Sep 2009 09:53:38 +0000

האמת שמיכל לא הושיבה אף אחד במקומו, כי היא התרגשה מדי כל יום הכיפורים מהקריאה שלה בהפטרה.. ובכלל מכל המעמד. זהורית עשתה גם את זה במקומי. ואת ההתרגשות האישית שלי, אני אשים בפוסט נפרד. רק אציין שיום כיפור שכזה לא היה לי מאז התחלתי לצום בגיל 12. תודה תודה תודה לכל המארגנים. היה מדהים.

‫מאת: ציטוט‬

‫ציטוט‬ — Tue, 29 Sep 2009 09:44:31 +0000

מהמם מהמם מהמם

‫מאת: אביגיל שפרבר‬

‫אביגיל שפרבר‬ — Tue, 29 Sep 2009 09:41:56 +0000

"על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה שלמעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"-
כשאמרתי בקול רועד את המילים הללו היכה בי גודל המעמד. כל אותם נשים, גברים וטרנסים שתמיד הרגישו שהמילים האילו נאמרות עליהם, לראשונה אומרים את המילים האילו על דעת מקום וקהל שלא רואים בעצם הוויתם עבריינים, הקול שלי נסדק מבכי.
עשינו דרך הארוכה ביום הקדוש הזה מ "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" הנורא,המחלחל למקומות הכואבים בנפש, עד לשמחה האדירה בשירת "אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים בשלום בלי פגע" והתחושה היתה שכל אחת ואחד מאיתנו הוא כהן גדול שיצא מאפילת ארון, פנימי, אישי, משפחתי או חברתי, והנה הוא כאן, אחרי דרך ארוכה של שנים רבות, עומד לפני הקב"ה בקדושה ובטהרה שלם, בלי פגע.