אני מתאהב מחדש בשקט.
השקט הזה של לא-כלום, של ההתלבטות
השקט הזה שנמהל בקרטועי אוטובוסים
מחפשים תשובה
בערב ראש השנה.
כשהרהורי משפחה תוקפים אותי,
כובלים אותי, מושכים אחורה
אני תמה שוב על אודות ערכה של בדידותי.
אני מפשיט אותה, את בדידותי.
היא נחבאת, מתביישת.
לא קורצת אליי, לא ששה לקראתי.
היא מאשימה אותי ומטיחה אותי אל פניי.
מתוך השקט הזה ניבטת אלי טלוויזיה קודרת,
מושקטת.
מתלבטת.
ואני אִתה.
