הרב מדן: "אין להחמיר עם מי שאין פורקן כשר לכוחותיו המיניים"

הרב יעקב מדן

הרצח במועדון בתל אביב וההפגנות וגם ההסתה שבאו בעקבותיו גרמו לי להבין שלא ניתן עוד להתעלם ממקומה של ההומוסקסואליות בחיינו. התופעה והחיטוט בה אינם נעימים, אך הערפל האופף אותה ומטשטש את ההבחנות בין טוב לרע הקשורות בה חייב להיעלם. הציבור החילוני ברובו רואה בהומוסקסואלים ציבור של נרדפים, ובשל כך אהדתו אליהם. ציבור שומרי המצוות ברובו נמנע בכוח מלדון בתופעה, ומיעוטו מצטרף לציבור החילוני, המתנגד ל'רדיפה'. חלקו האחר מתחיל לראות בהומוסקסואלים, בבוטותם, בהתרסותיהם ובהסתתם דווקא של ציבור של רודפים. ברוח זו כתב לפני שבועיים משה פייגלין את מאמרו 'אני הומופוב גאה'.

הערפל נובע מן הנטייה להכניס את כל ההומוסקסואלים למגרה אחת. ולא היא! החרדים אינם עשויים מעור אחד. יש בהם צדיקים, בינוניים ורשעים. חברי הקיבוצים אינם עשויים מעור אחד, שוטרי מג"ב אינם מעור אחד וכך גם ההומוסקסואלים. לצורך העניין נחלק אותם לשלוש קבוצות:

הצדיקים

הקבוצה הראשונה היא בעלי נטיות הפוכות, בעיקר שומרי מצוות, שאינם מממשים את נטייתם, מחמת האיסור החמור שיש בה. במקרים רבים (ולדעתי, טוב שכך) הם לא יישאו אישה (שורות אלו נכתבות, למען הקיצור, על גברים, אך דינן דומה גם לגבי נשים), ואפשר שיהיה להם חבר לחיים, אך ללא קרבת בשר עימו. אנשים אלו הם בעניין הנידון בגדר צדיקים גמורים, וכל הפוגע בהם במילה, במניעת קשר עמם או בסתם חוסר כבוד, עובר לדעתי על איסורי הונאת דברים ומצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. גם איני רואה היתר למנוע מהם כל דבר שבקדושה, כקריאה בתורה, מעבר לפני התיבה או נתינת שיעור בתורה בציבור.

הערות על קבוצה זו:
בדרך הטבע קיימת ציפייה מבני הקבוצה שלא ישלימו עם נטייתם, המביאה אותם לאי הקמת משפחה מסודרת, ואף מושכת אותם לכיוון חטא ח"ו, וינסו לשנות את נטייתם באמצעות טיפול. אפשר שלא כל דרך טיפול מתאימה לכל אדם. אפשר שיש ביניהם ששום טיפול לא יעזור להם, ושמא הוא אף עלול להזיק להם. אך אין לקבל ייאוש מטיפול כתגובה ראשונית, ויש לצפות מהם למאמץ כן בעניין.
שאלה קשה מאין כמותה היא מהו גבול הקרבה המותר בין שני חברים לחיים. התורה אוסרת במפורש, ובאיסור חמור ביותר, את המגע המיני. קרבה פחותה ממנו מדין סייג נידונה מעט בחז"ל ובהלכה, ואין בה כדי למלא שולחן ערוך מסודר. לדעתי, ניתן למשוך את גדרי האיסור עד קצה גבול החומרה, אך דומה שאין להחמיר עם מי שאין פורקן כשר לכוחותיו המיניים, שהרי כל חומרה עלולה להוליד קולא אצל מי שיתייאש מיכולתה של ההלכה לענות על צרכיו הבסיסיים. השאלות דורשות שיקול דעת גדול ועמוק, ודומה שיפה עשו רבני דורנו שלא ניסחו משנה ברורה וסדורה בעניין, והותירו שיקול דעת של בדיקת כל מקרה לגופו על פי מצבו של השואל.
מכל מקום, קיימת ציפייה מכל בעל נטיות הפוכות לאמץ לעצמו רב תלמיד חכם וירא שמים שיכיר אותו בצורה יסודית, ויוכל להורות לו במה להקל ובמה להחמיר.

הערה אחרונה על הנמנים עם קבוצה זו: קיימת נטייה בציבור שלא להאמין להם בטענתם על חפותם ממגע מיני אסור. בשאלות דומות לאלו (בעניינים אחרים) דן ה'חפץ חיים' בספרו הטהור, ודומה שאין לזוז מפסקיו בשאלה במי מותר לחשוד בדבר עברה. ככלל, אנו מצווים גם כאן במצוות 'בצדק תשפוט עמיתך', ומעבר עליה עלול לגרור אותנו לאיסורים חמורים כלפי בעלי הנטיות ההפוכות, וחלילה מלעבור עליהם.

העבריינים

הקבוצה השנייה: אלו שמממשים את נטייתם המינית עם בני מינם. אם בגברים עסקינן, מדובר בעבירת ניאוף וגילוי עריות מן החמורות ביותר, עבירה המוגדרת בתורה כתועבה וכמעשה כנען, ועונשה חמור מכול. כאן יש שתי קבוצות משנה:
א) אלו שאינם שומרים מצוות ואינם מאמינים בהן. הם אינם מעוניינים בהתערבותנו בענייניהם הפרטיים, ובדרך כלל אין סיכוי שתוכחה שלנו תשפיע עליהם במשהו. דומני שנכון שלא נתערב בענייניהם ונניח להם. במפגש עמם נתייחס אליהם בענייניות (קרירה) ובאדיבות, ולא נקפח את זכויותיהם האזרחיות.
ב) אנשים המשתייכים לציבור שומרי המצוות אך פוסחים ביודעין על איסור משכב זכר (ואינני מדבר על כישלון בודד, שחזקת עושהו שומר המצוות, שלפחות החל בתהליכי תשובה עליו). אפשר שהם סבורים שנטייתם הטבעית מתירה את החטא, ואפשר שהתייאשו מתיקונו. אנשים אלו רוצים, מלבד שניתן להם מנוחה כאזרחים ושלא נטריד אותם, גם להיות חברים בקהילה דתית ובבית הכנסת שבו הם מתפללים.
וכאן, עם כל העזרה שנושיט להם כדי להיחלץ מחטאם, לא נוכל לדעתי לקבלם כחברים לכל דבר שבקדושה. חטא ניאוף וגילוי עריות אינו 'עוד עבירה'! הוא משלושת הדברים היסודיים שעליהם אנו מצווים למסור את נפשנו. כשם שלא נוכל לקבל לקהילה לדבר שבקדושה עובדי עבודה זרה ושופכי דמים, כך לא נוכל לקבל אליה מגלי עריות. אין בכוונתי להתיר לסלק אדם מבית הכנסת, שהרי גם כאן אנו מצווים על האיסורים החמורים של הלבנת פנים ושל הונאת דברים כשאין בהם תועלת מעשית, אך אני חושש שאם נהדר יותר מן הראוי במצוות אהבת רע במקרה זה, ונצרפם לדבר שבקדושה, ולהוצאת הרבים ידי חובתם, נחשוף את עצמנו לנזקה של הסלחנות כלפי התופעה הקשה, ומחירו של נזק זה בבנייתה של קהילה שומרת קדושה ומצוות עלול להיות גבוה.

הגאים

הקבוצה השלישית היא ה'גאים', אלו שהפכו את נטייתם המינים לעבריינות אידיאולוגית של חורבן המשפחה. אני מניח שחלקם הגיעו לנטייתם לא מחמת בעיה גופנית או בעיה נפשית קשה, אלא מחמת רצון לנסות הרפתקה חדשה, וכך התמכרו לה גם נערים שהתנסו בגיל צעיר מאוד עד כדי שובעה בחוויות מיניות עם בנות. אלו הפכו את סטייתם לאידיאולוגיה של חופש ודרור לכל יצר ולפריקת כל מסגרת, והניפו את דגלי תאוותיהם המיניות על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן במטרה לפגוע, להכאיב, לאיים ולשלוט, ובמטרה לגרור כך אל שורותיהם צעירים נוספים הנמשכים ל'מיינסטרים'. צורת לבושם והופעתם בתהלוכותיהם ותעמולתם הבוטה מעידות על מעשיהם ועל כוונתם, ולא ארחיב, כי גדל הכאב.
הם היום ידידי בית המשפט העליון וחוסים תחת כנפי התקשורת, המעוניינים להדביר את ציבור שומרי המצוות. בית המשפט והתקשורת מתפתים כביכול לבכיינותם התמידית על היותם נרדפים, אך זה אינו נכון. הבכיינות והנרדפות הן נשקם של האכזרים שבטרוריסטים במקומות רבים. מי שהולך עמם בתהלוכותיהם, גם אם כוונתו אינה אלא שיניחו לו בביתו עם תאוותיו, נוטל אחריות על מעשיה של קבוצה זו, ולא יינקה מדינם.

המאבק בהם צריך להיות באמצעות הוצאת הגורמים התמימים בעלי הנטייה הנזכרת מציפורניהם של העבריינים האידיאולוגיים והעסקנים הפוליטיים והתקשורתיים המלווים אותם. זה ייעשה על ידי מתן תחושה לבעלי הנטיות ההפוכות שהם אינם נרדפים, ושאיש אינו מתכוון להציץ אל מעשיהם במיטתם ולבקר אותם; ועל כך כדאי שנכריז בגלוי. אך לאהוב אותם, להתחבר אליהם ולצרפם לקדושה, זוהי כבר פרשה שונה שאת מחירה ניסינו לבאר לעיל.

שלוש קבוצות הן, ולכל אחת יחס אחר. אם לא נשכיל להבהיר את ההבדלים, אנו עלולים לטבוע בים האהדה הליברלית למי שמערערים את קדושת המשפחה בישראל.

(פורסם במקור ראשון, פרשת כי תבוא, ט"ו באלול תשס"ט, 4.9.09)