פרק עשירי: ראש הישיבה

"כך מדי שבוע אנו יושבים שם בחדר המאורך ומדברים. כלומר – אני מדבר. מספר ומספר ומספר ללא רחם על אוזניך הקדושות אשר מעולם לא שמעו חטא. אתה בוהה בי בשתיקה" * מוטי מנסה את ראש הישיבה

Hebrew_text

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

את בתוליי הרבניים אני חושב שאיבדתי שם, מולך.

תמיד אזכור את המבטים האופפים אותי מכל עבר במסדרון המוביל אל דלת המשרד שלך, את מבטי הקנאה המפרגנים המורעפים לעברי.  אני היחיד שזכה לתהילה, שזכה לאותה שעת שיחה יקרה מפז איתך, באופן קבוע מידי שבוע.  שמי התנוסס ראשון אחר שמך.  הוא היה יחיד שם.  ורק שנינו ידענו מדוע בחרת בי ודחית רבים אחרים.  שנינו לא נשכח את אותה השיחה שהתקיימה במשרדך הישן והצפוף ביום האחרון לפני 'בין הזמנים'.  והיום, בכניסה למשרדך החדש, נודף ריחות לכה וצבע אקרילי מתוק, אני מרגיש הזדמנות חדשה, יודע שיהיה טוב.

אני סוגר מאחורינו הדלת, חוצה את החדר המאורך-מעוטר בציורים מהתנ"ך  ומתיישב קרוב אליך.  פנים מול פנים, רק אתה ואני.

שתיקה.

אותן מילים שנקלטו ב'סוף הזמן' בכותלי משרדך הישן דומה שנפוצו לכל עבר עם הריסתו, ומגיעות עמוסות בסלי מנסות בהיסוס מה לטפס על השולחן המפריד בינינו. הבטן כואבת מעט, מהתרגשות.  נוכחותך מולי קורנת באור בהיר.  אינטימי.

אז אתה משחרר מילה.  ועוד אחת.  הן בוקעות בעדינות מפצפצת ומטפסות בריחוף על כתפיך, על חולצתך, וכשהן מצטרפות למשפטים, אני שוזר בכל אחד מהם סימן שאלה.  ממתין למוצא פיך.  לתשובה.  אולי.

אתה שותק באצילות, כדרכך בקודש.  לא אומר דבר.  בקולך הצרוד, שרב בו הנסתר על הנגלה, אתה מבקש שאמשיך לספר.

כשאני יוצא מהחדר, אני יוצא ללא תשובות, אבל עמוס תקווה, ביטחון.  אני יודע שאולי איכשהו תסדר שם קצת דברים למעלה.  במין ריחוף קליל אני פוסע לבית המדרש.

כולם שואלים אותי "איך היה", ומה בעצם למדנו ביחד.  "דיברנו", אני עונה, והם לא מבינים על מה כבר יש לנו לדבר כל כך הרבה זמן.  אני פותח את הספר, הוא מחייך אלי.  המילים מדלגות על הדף בעליצות ואני מאושר.

כך מידי שבוע אנו יושבים שם בחדר המאורך ומדברים.  כלומר -  אני מדבר.  מספר ומספר ומספר ללא רחם על אוזניך הקדושות אשר מעולם לא שמעו חטא.  אתה בוהה בי בשתיקה.  עיני הקודש שלך צורבות דמעות מעיניי כשאתה נועץ בי מבט.  אתה מבולל בזקנך הלבן הקצרצר ומידי פעם תועות עיניך בחלל מחפשות פינת התייחדות.

אני זוכר גם את אותה הפעם שישבנו מחוץ למשרד, בשמש הפתוחה, בימים שנדד בית המדרש אל המקלט בשל איומי הקטיושות, וישבנו זה לצד זה על אבני שפת המדרכה.  סיפרתי לך על אותה בחורה שיצאתי איתה ערב קודם לכן.  שמחת מאוד, אני חושב שקיווית שדברים עומדים לבוא על מקומם.  כשהבטתי בפניך ידעתי שאין ספק ודברים יבואו על פתרונם.

שבוע עבר ונפרדתי ממנה, וכמו מרבות אחרות כנראה שגם בגלל הסיבה ההיא. אתה יודע.

בצעדים כושלים ויגעים אני פוסע שוב לקראתך, קורא הקלפים, יודע כליות ולב.  הבטן כואבת שוב, הסרעפת דוחקת.  הציורים בחדר המאורך תובעים ממני הסברים.  כעת אני תובע ממך הסברים.  מבקש תשובות.  דורש.  על סף בכי אני תובע משגרירו של האל דברי צדק ואמת.

אתה שותק מעט.  ממולל שוב בזקנך, בדיוק כמו באותו הרגע בשיעור הכללי אמש, כשהשתררה דממה בבית המדרש, וידענו כי אותו המשפט ישתחרר מפיך לאוויר.  סוף סוף אתה עומד לדבר.  לומר לי את אשר בליבך, להדריך, לכוון, לגאול. עיניי הלחות מביטות באילמות בשפתיך הנפערות קמעה לומר את הדברים שאני מצפה להם חודשים ארוכים.

הגה אחד יוצא מפיך.

ועוד אחד. הם מצטרפים לגמגום קצרצר ומתעתע.

מסביב לחזי אני חש אצבעות נלפתות ומשליכות אותי לאותה נקודה עלומה שיש בה אותי בלבד, ואין אני לי מי לי.

אתה אומר כי אין לך מילים, וגם לא תוכל להביע דעה.

חור עמום ומהדהד הולך ונחפר בבטני.  אין עוד מילים.  בזאת אתה מסיים.  וכל המילים שידעו בגאווה למצוא פעם את מקומן נעלמות כלא היו.  חוזרות כבושות פנים להיטמן בחיקי.  נמסות ממך בשפלות כאישה המצטערת בבעלה.

בשתיקה אני צועד לספסלי בבית המדרש.  גם לא מחייך עטור גאווה לעשרות מאמיניך המלווים אותו בצאתי מן החדר.  מספסל בית המדרש ניבט אלי טקסט נבוב אנושיות.

שם קיבלתי אני את נבואת ה"לך-לך" האישית שלי.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

השאר תגובה

עוד ב- ציפור קטנה בלב ››

תגובות הגולשים 5 תגובות

מים אדירים
מים אדירים
10 במרץ 2010

נתי,
אתה כותב יפה, מדוייק ורגיש, כתמיד.


להגיב
ילקוט רועים
ילקוט רועים
19 במאי 2010

מה רצית שיגיד? יופי, מותק, תמשיך לחטוא, בכיף? חשבת על האפשרות שהוא שתק רק כי לא רצה לצער אותך?


להגיב
חבר מכוכב אחר
חבר מכוכב אחר
20 במאי 2010

זה אני, או שפרסמת את זה מתישהו בעבר?


להגיב
נתי
נתי
20 במאי 2010

זה לא אתה :-) – זה כבר פורסם בעבר, אבל כרשומה נפרדת. עכשיו הפרק הזה תופס את מקומו בבלוג ובכרונולוגיה!


להגיב
קול באיש
קול באיש
20 במאי 2010

נתוש, נפלא כרגיל!! כתוב מהמם, והתוכן מתחבר לכל כך הרבה דברים שעברו גם עלי. מעניין כמה אנשים חוו בדיוק את אותה החוויה… התקווה המטלטלת ואז הייאוש העמוק.


להגיב

  • תגובות אחרונות:





  • RSS

    השאר תגובה