נס היה פה: סיכום מפגש חנוכה-טבת עם הזמרת והיוצרת רונה קינן

זמרת השנה תשס"ט הגיעה למפגש חברותא, ובו שמענו ממנה על אמונה באלוקים ("הייתי מדברת אתו כל יום"), על התנ"ך ("מחוברת מאוד"), על התייוונות ("'תלוי למה הכוונה"), על סיפורה האישי ("אבא ואני לא דיברנו על הנושא"), על תופעת האאוטינג ("גם למפורסמים יש חיים אישיים"), על כוכב נולד ("מורכב"), וגם על גלגלצ והפלייליסט, על בחירתה לזמרת השנה, על יצירתה ושיריה * בסוף שרנו בצוותא עם רונה את "נס"

רונה קינן במפגש חברותא

רונה קינן במפגש חברותא

רונה קינן נולדה ביפו בשנת תשל"ט (1979 למניינם) וגדלה בתל אביב. למדה בגימנסיה הרצליה ובמגמת תאטרון בתלמה ילין.
את דרכה המוזיקלית החלה בגיל 11 כשלמדה לנגן בגיטרה והקימה להקה עם שתי חברות. כתבה שירים, הקימה עם חבר לכיתה להקה, ובגיל 18 השתתפה בפרויקט שירי יונה וולך. הצטרפה בתור גיטריסטית להופעות של ערן צור; הריצה מופע משותף עם טל גורדון, שעמה גם הוציאה אלבום משותף.
הייתה גיטריסטית בתכנית האירוח "אברהם ויעקב, הופיעה בפסטיבל השירים של ישראל בערוץ 2.
בדיסקוגרפיה שלה שלושה תקליטורים: "לנשום בספירה לאחור", "עיניים זרות" ו"שירים ליואל" – אלבום קונספט מיוחד שמלווה דמות מלידתה ועד מותה, ושזיכה אותה בתואר זמרת השנה של גלגל"צ לשנת תשס"ט.
בתו של הסופר והעיתונאי עמוס קינן המנוח.

אשר לאמונה הדתית – באחד הראיונות אמרה:
"בסיום אחת ההופעות הודיתי לקדוש ברוך הוא. הרי אי אפשר להודות לכל כך הרבה אנשים בלי להודות לו אחר כך. זה גובל בזחיחות דעת בלתי מקובלת. אני לא באה מבית דתי, אבל צריך להודות למי שמנהל את העניינים חוץ ממני. ברמה הרוחנית-יהודית, גדלתי על אהבת התנ"ך, ועל תפיסה חיצונית ולא דתית של התנ"ך, כמין אוצר תרבות. אני סקרנית לגבי התנ"ך, אבל עוד לא ממש נכנסתי לעובי הקורה. אני הולכת לשיעורים ב'עלמא', אבל בהחלט יש עוד מה לעשות".

רונה קינן על החיים מחוץ לארון – לחץ כאן.

לאתר הרשמי של רונה (כולל אפשרות להאזין לכל אלבומיה) – לחץ כאן.

המפגש היה בתל אביב, יום ראשון, כ"ו בכסלו, 13.12.09.

סיכום המפגש:

כשרונה נכנסת לאולם המלא מפה לפה בחברים ובחברות מחברותא ומבת קול, היא פוסעת בצעדים מהירים, נבוכים, לא יודעת לאן להתבונן, היכן לשבת. עמית מנחה אותה לכיסא, אבל היא חשה שלא בנוח לשבת ככה מול כולם. "נדליק נרות", עמית אומר, ומקרב אותה אל החנוכייה, שם בידה את השמש הדולק, והס מושלך באולם. המילים הראשונות של רונה במפגש חברותא ובת קול היו "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה". היא שרה את הברכה בקול שקט, נעים, רך, מרטיט. רונה נעה ברכות, עוצמת מדי פעם בפעם את עיניה ומברכת את הברכה השנייה (ראו קטע וידאו). עם הדלקת הנרות שרים עמה עשרות המשתתפים את "הנרות הללו" ואת "מעוז צור".

עכשיו היא כבר מרגישה נוח יותר. עמית מתיישב לצדה, מחברתו עמוסה בשאלות שהכין, והוא לא מסתיר את היותו מעריץ נלהב שלה ושל שיריה. כמו בתוכנית אירוח הוא מציג את אלבומיה, נותן סקירה קלה על חייה המוזיקליים בסגנון הפתיח של "חוצה ישראל" עם רינו צרור, ואז הוא שואל אותה מהי לדעתה התייוונות בדורנו, הוא שואל אותה על הקשר שלה לתנ"ך, לקב"ה ולשפה העברית.

רונה עונה בעדינות, בשקט, בנועם. כשהיא מדברת היא מניעה את ידיה, כאילו היא שרה.

היא חושבת שההתייוונות אינה דבר רע בהכרח אם מדובר בהסתכלות על העולם החוצה וקבלה ממנו, בתנאי שעדיין שומרים על עצמנו.

על יחסיה עם אלוקים (רונה מהססת אם מותר להגיד כאן 'אלהים'. עמית אומר לה שלהגיד 'הקב"ה' זה בסדר, והקהל צוחק). על כך שבעיתות צרה היא הייתה נוהגת לפנות אליו בתפילות בסגנון חופשי שלה. היום השיחות פחתו, אבל היא מאמינה בקיום של כוח עליון ומניע.

על יחסיה עם התנ"ך היא מספרת שאפילו שבניגוד לעמיתה היא לא הולכת לשיעורי תנ"ך, היא מרגישה מחוברת מאוד לתנ"ך ("קיבלתי 98 בבגרות", היא מציינת בחיוך) בעיקר משום שלדעתה הוא ערש השפה העברית. היא מספרת שאביה ידע לדקלם פסוקים מהתנ"ך, ומספרת על החוויה בחינוך תנכ"י שכזה. רונה לא התחילה לכתוב בעברית, את שיריה הראשונים היא כתבה באנגלית. בעבר היא חשבה שהסיבה לכך היא שהיא האזינה בעיקר ללהקות זרות ולא ישראליות, אבל היום היא מבינה האנגלית הייתה דרך קלה לכתוב על דברים אישיים. לכתוב ישר אהבה המוקדש מאישה לאישה. מבחינתה, הכתיבה בעברית היא בעצם תחילת הכתיבה האינטימית, האישית.

רונה מספרת על חייה האישיים: על הקבלה המוחלטת של המשפחה והסביבה. היא מצליחה להפתיע אפילו את עמית בכך שהיא מספרת שאף שאביה ידע על נטייתה ושוחח עם בנות זוגה, היא ואביה מעולם לא ניהלו שיחה על הנושא.

"אבל אני רוצה לשמוע אתכם" היא אומרת, ומפסיקה את עמית. היא אומרת שהיא סקרנית מאוד לגבי חברותא ובת קול. היא תוהה איך אנחנו חיים את הקונפליקט ומדוע אנחנו לא פונים לכיוונים רפורמיים. היא מבקשת לשמוע ואנו משמיעים לה: זהורית ותהילה מספרות על בת קול, נתי מספר על חברותא. כולנו מדברים על ההתקדמות בשנים האחרונות ועל תחילת ההכרה של הרבנות האורתודוקסית. אנחנו מדברים על תחושת השייכות לקהילה הדתית-אורתודוקסית, שייכות רגשית-משפחתית-אמונית שמבקשת להישמר גם אם יש פרטים בפסיפס שמרכיב אותה שיוצרים אתגרים. רונה מתרשמת, שואלת שאלות, מתעניינת. היא מקשיבה לסיפור מרגש של פעילה בבת קול המספרת על אי-הכרה מצד הוריה ועל נתק ארוך שנים, ועל כך שבת קול ממלאת את הרצון לביתיות.

מישהו מהקהל שואל עד כמה יש קשר בין המוניטין שלה כיוצרת לבין היותה "מחוץ לארון", והיא מסבירה שלדעתה היום זה כבר קל יותר, אך היא מסתייגת מכפיית אמנים ל"אאוטינג". היא מסתייגת מאמירות שמופנות כלפי אמנים בקהילה שעליהם לצאת מן הארון רק מפני שהם מפורסמים. "גם לאנשים מפורסמים יש חיים אישיים, ולכל דבר יש הקצב שלו עם הזמן שלו, ודווקא קבוצה כמו שלכם מוכיחה את העניין הזה".

עמית שואל אותה גם על "כוכב נולד" והיא אומרת שהיא אינה מסתייגת מהתכנית, ואפילו מודה שחלק מיוצריה הם חברים שלה ושהם אנשים בעלי כוונות טובות, אבל היא מבקשת שנבין ונפריד בין יוצרים שמגיעים למיקרופון מתוך גדילה לבין "טאלנטים" שנוצרים ברגע. היא לרגע לא מזלזלת בכבודם, ואפילו מודה שביצועיהם יכולים להיות מרשימים.

במפגש רונה דיברה גם על גלגלצ והפלייליסט, על בחירתה לזמרת השנה, על אלבומיה, על כתיבת אלבומי קונספט ("גם האלבום היה הוא כזה, אפילו שהוא לא הוגדר כך רשמית"), ועל הלחנת שירי משוררים. "אתם יודעים שאנחנו בישראל אלופים בהלחנת שירי משוררים?" היא מציינת בפנינו ומסבירה: "יש כאלה שחושבים שזה בגלל דלות החומר, אבל אני טוענת שזה בגלל החיבור לשורשים, לשפה".

מהקהל גם שואלים אותה על משמעות חלק משיריה ("על מי כתבת את 'הפעם האחרונה'", היא נשאלת ועונה במבוכה), על המילים, על שירת קאברים, ולכולם היא עונה במתינות ובמתק שפה, ואף מגלה לנו, אם כי אסור לנו לספר, על איזו זמרת היה לה "קראש" כשהיא הייתה צעירה ("סקופ מה שאמרת", אומר לה עמית. "אני דיסקרטית אתכם, אתם תהיו דיסקרטיים אתי", היא עונה בחיוך).

בסוף המפגש אנו מבקשים ממנה לשיר. היא אומרת בביישנות שהיא שכחה להביא את הגיטרה ושהיא נבוכה לשיר בלעדיה. אנו מבקשים שוב, היא מנסה לסרב, עמית נבוך בשבילה ומציע שאולי נוותר, אבל הקהל לא מוותר ומבקש בכל זאת. שתשיר.

רונה מחייכת בביישנות ומסכימה בתנאי ש"מי שמכיר – שישיר אתי'. הקהל נענה, נשקט. היא מסמיקה, עוצמת את עיניה, מניחה כפות ידיים על ברכיים, ושרה בעדינות, בתחילה בקול רך שקט, ולאט-לאט מתגבר כשהקהל מזמזם עמה:

היא לא רוצה לראות אפשרות אחרת / אולי יקרה נס / היא לא רוצה ליפול נפילה חוזרת / אל מה שנמס / נמס.

אנו מוחאים כפיים, ומוחאים עוד. אחד המשתתפים אומר לה שלא הכיר אותה עד כה, אבל עכשיו מיד לאחר הפגישה הוא הולך לחפש אותה ב-youtube  ("מה youtube? תקנה אלבום שלה!" גוער בו חבר אחר). היא יוצאת כמו שבאה: שקטה, מעודנת, שלווה. "נס" היא שרה לנו. נס לחנוכה.

נתי

השאר תגובה

עוד ב- סיכומי מפגשים ››

תגובות הגולשים 4 תגובות

avatar
העמית הצעיר
30 בנובמבר 2009

האמת שרונה קינן היא לא הזמרת האהובה עליי במיוחד אבל בכל זאת אני מחכה בקוצר רוח כבר למפגש..
השאלה שנשאלת היא האם היא מגיעה למפגשים בגלל שהיא לסבית? למה לא להביא זמרים אחרים למפגשים?
ד"א – אם יהיו סופגניות, אשמח אם תרחיקו אותם ממני.


הגב
avatar
נתי
15 בדצמבר 2009

אני חייב לומר שאני לא מש הכרתי את רונה לפני המפגש הזה, וגם לא את שיריה, אבל עכשיו (אחרי המפגש) אני רץ לקנות את הדיסק.
היא פשוט מהממת: אישיות עדינה ונוגעת, רגישות מופלאה, וקול של מלאכית.


הגב
avatar
בני
15 בדצמבר 2009

ציפור קטנה ותל אביבית לחשה לי שהיה מקסים.

איזה כיייף לכל מי שהיה! לא נורא, במפגש הבא גם אני אהיה.

בני


הגב
avatar
העמית הצעיר
20 בדצמבר 2009

היה בהחלט קסום!
אתה שומע את רונה ואתה באמת מאמין לה ורואה שהיא לא מזוייפת!
אך את הכי חשוב שכחת לציין – היו סופגניות!


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS